מדרש תנחומא מסעי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מדרש תנחומא · מסעי · >>

סימן א[עריכה]

ילמדנו רבינו, מי שהוא נרדף מן הגייס ומן הלסטים, מהו שיחלל את השבת? כך שנו רבותינו, הנרדף מן הגייס ומן הלסטים, מחלל את השבת ומציל את נפשו. שכן אנו מוצאין בדוד כשבקש שאול להרגו, ברח ונמלט. אמרו זכרונם לברכה, מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדולי צפורי בשבת. באו ושאלו את רבי אלעזר בן פרטה. אמרו לו, כתבים רעים באו אלינו מן המלכות, מה אתה אומר נברח? והיה מתירא לומר להם בשבת ברחו. אמר להם ברמז, ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד.

  • ביעקב כתיב (הושע יב, יג): "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם".
  • במשה כתיב (שמות ב, טו): "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה".
  • בדוד כתיב (שמואל א יט, י): "וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט".

וכן הוא אומר (ישעיהו כו, כ): "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ" וגו'. ומנין שפקוח נפש דוחה את השבת? דכתיב (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". ["וחי בהם"], ולא שימות בהם. וכתיב במילה (שם יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל" וגו'. "ימול", ואפילו בשבת. והלא דברים קל וחמר: ומה מילה – שהיא אחד ממאתים ארבעים ושמונה איברים שבאדם – דוחה את השבת, כל גופו של אדם, על אחת כמה וכמה. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, הזהרו במצותי ושמרו את התורה, וראו כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם משעה שיצאתם ממצרים והפלתי שונאיכם והעברתי אתכם בים והפלתי פחד ורעדה באויביכם, שנאמר (שמות טו, טו): "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם" וגו', והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג. וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם אפילו שעה אחת. כמה שונאים באו עליכם ולא הנחתי אתכם לברוח. וכמה נחשים ועקרבים הרגתי מפניכם, שנאמר (דברים ח, טו): "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב", ולא הנחתי אותם להזיק אתכם. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי עמהם בכל מסע ומסע. מנין? ממה שקראו בענין "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" [וגו'] "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'".

סימן ב[עריכה]

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". זהו שאמר הכתוב (תהלים עז, כא): "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". מהו נחית? לשון נוטריקון:

  • רבי אליעזר אומר, נסים עשית להם, חיים נתת להם, ים סוף קרעת להם, תורה נתת להם "בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".
  • רבי יהושע אומר, נפלאות עשית להם, חרות נתת להם, ימינך הושיע אותם, תלוי ראש נתת להם "בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".
  • רבי עקיבא אומר, נוראות עשית בשונאיהם, חרון אף שלחת בהם, ונלחמת בהם, תהומות כסית עליהם "בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".
  • רבי אומר, נביאים העמדת מהם, חסידים העמדת מהם, ישרים העמדת מהם, תמימים העמדת מהם "בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".

"כַצֹּאן" מהו? מה הצאן אין מכניסין אותן לצל הקורה, אף ישראל כל זמן שהיו במדבר לא נכנסו לצל הקורה ארבעים שנה. מה הצאן אין כונסין להם אוצרות אלא רועה במדבר, כך ישראל ארבעים שנה שהיו במדבר נזונו בלא אוצרות. ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו, כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם, נוסעין אחריהם, שנאמר, "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". לקיים מה שנאמר, "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".

סימן ג[עריכה]

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל".

משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה, כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך.

כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא [ל]משה, מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר, "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל".


דבר אחר, למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו? על שקבלו את ישראל, עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן שכרם, שנאמר (ישעיהו לה, א-ב): "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה" וגו' "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל" וגו'. ומה מדבר כך, על שקבל את ישראל. המקבל תלמיד חכם לתוך ביתו, על אחת כמה וכמה.

את מוצא, שעתיד המדבר להיות ישוב, והיישוב להיות מדבר. המדבר להיות ישוב, שנאמר (שם מא, יח) "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם" וגו'. ומנין שהיישוב עתיד להיות מדבר? שנאמר (מלאכי א, ג): "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" וגו'. את מוצא, עכשיו אין אילנות במדבר, ועתיד להיות שם אילנות, שנאמר (ישעיהו מא, יט): "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה" וגו'. ועכשיו אין שם דרך, שכלו חול, והשיירה אינה מהלכת אלא בלילה לאור המזל. ועתיד להיות שם דרך, שנאמר (שם מג, יט) "אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ" וגו'. וכתיב (שם לה, ח) "וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל [וָדֶרֶךְ], וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ" וגו'.

סימן ד[עריכה]

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים" וגו' (במדבר לד, א–ב). מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה כל מה שהיה ושעתיד להיות. הראה לו שמשון עומד מדן, וברק בן אבינועם מן נפתלי, ומן כל דור ודור, דור ודור ושופטיו, דור ודור ומנהיגיו, דור ודור ורשעיו, דור ודור וצדיקיו, שנאמר (דברים לד, ד): "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" וגו'. מלמד שהראהו גיהנם. אמר משה לפניו, רבונו של עולם, מי נדונין בה? אמר ליה, הרשעים והפושעים בי, שנאמר (ישעיהו סו, כד): "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים" וגו'. התחיל משה מתירא מן גיהנם. אמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים לד, ד): "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". ומה הוא? "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר". לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבעתי לכם, קיימתיה לבניכם. לכך נאמר: "לֵאמֹר".


"זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה". וכי הארץ נופלת? והלא כתיב (קהלת א, ד): "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת". אלא כשבאו המרגלים והוציאו דבה על הארץ, ואמרו (במדבר יג, לג): "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים", ואמרו (שם, לא) "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", כעס עליהם משה. אמרו לו כל ישראל, משה רבינו, אלו היו שנים שלשה, בדין הוא שנאמין, שנאמר (דברים יז, ו): "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" וגו', והרי הן עשרה. (דברים א, כח): "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים" וגו', כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם, שנאמר (להוציא כליו משם. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל שר הארץ וכפתו והפיל לפניהם שנאמר) (שם, כא) "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ" וגו'. וכי לפניהם היתה? אלא שהפיל שרה, ואמר להם (שם): "עֲלֵה רֵשׁ" וגו' "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת.", לא מן הנפילים, ולא מן עם גדול ורב ממנו.

"וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה" וגו'. זהו שאמר הכתוב (תהלים טז, ו): "חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי". "חֲבָלִים נָפְלוּ לִי", אלו שנים עשר שבטים, לפי שנחלקה הארץ לשנים עשר שבטים, שנאמר (יחזקאל מז, יג): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' גֵּה גְבוּל אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֶת הָאָרֶץ לִשְׁנֵי עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". "בַּנְּעִמִים", בזכות התורה, שנאמר בה (משלי כב, יח): "כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" וגו'. "אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי", יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא כעור ולבושו נאה. אבל ישראל אינם כן, אלא הם נאים ולבושיהם נאים. הם נאים לארץ, וארץ ישראל נאה להם. לכך נאמר, "אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי". וכן הוא אומר (איוב כט, יד): "צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי".

סימן ה[עריכה]

כתיב (יהושע ז, יט): "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן, בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד" וגו'. אמר ליה עכן, בשביל דבור זה שאתה אומר, אני מת. כיון שראה עכן כך, אמר בלבו, עכשיו אני נלכד בגורל [ו]איני מאמין בו ואתחשב כזבן לפני יהושע. באותה שעה אמר עכן ליהושע, למה תפיל גורלות ביני ובין בני ביתי? אפיל הגורל בינך ובין פנחס, אם יעלה הגורל על שניכם, אף אני מאמין. באותה שעה אמר יהושע לעכן: "בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה'" וגו', אף אתה (שם) "הַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ". מיד נפל מחלוקת בישראל, ועמדו שבט יהודה במריבה והרגו מישראל כתות כתות. כיון שראה עכן כך, אמר בלבו, כל המקיים נפש אחת מישראל, כאלו קיים עולם מלא. ואני על ידי נהרגו כמה אנשים מישראל, אני הוא החוטא ומחטיא, מוטב שאודה על פשעי לפני ה' ולפני יהושע, ואל תבא תקלה על ידי. מה עשה עכן? עמד והשמיע קולו לכל העדה, והסבו כל העדה לפניו, ואמר ליהושע (שם, כ): "(אמנם) [אָמְנָה] אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". (ו)לא זאת בלבד עשיתי, אלא כבר מעלתי באחרות. אמר ליה יהושע, ואני כך הייתי יודע שהדבר תלוי בך, אלא (שם, יט): "הַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי". אמר ליה (שם, כא): "(ואראה) [וָאֵרֶא] בַשָּׁלָל" וגו'. אמר, הסתכלתי מה שכתוב בתורה (דברים כ, יד): "וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ", (יהושע ז, כא): "וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם". (שם): "אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה" וגו'. ואל תאמר, שאני הייתי צריך, שאין בשבט יהודה עשיר ממני. מיד (שם, כב): "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה". מפני מה שלח יהושע? כדי שלא יגנבו אותם שבט יהודה, ולא יוסיפו מחלוקת. לפיכך שלח יהושע מהרה (שם, כג): "וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה'". מהו ויציקם? אמר יהושע לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, על אלו אתה כעסת על בניך, הרי נתונים לפניך. מיד (שם, כד): "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו", כדי לרדותן. (שם): "[וְ]אֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ", לשריפה. (שם): "וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ", לראות בדינו, כדי שלא יהו רגילין לעשות כן. (שם): "וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר". (שם, כה): "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה". היום הזה תהיה עכור, ויש לך חלק לעולם הבא. (שם): "וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן", הוא לבדו. (שם): "וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ", בממונו הכתוב מדבר, שכן נאמר לו מפי הגבורה (שם, טו): "וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ" וגו'. אם כן, מה תלמוד לומר (שם): "אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ"?. ללמדך שהודה עכן כי בשבת גנב והוציא מיריחו והטמין בתוך אהלו. ונסקל על חלול שבת, ונשרף על שמעל בחרם. ומנין אתה מוצא שכן? הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע (שם ו, ב–ד): "רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ" וגו' "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים". ללמדך שבשבת נכבש חומת יריחו. ודבר זה עשה יהושע מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. אמר יהושע, השבת קדש, שנאמר (שמות לא, יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם". וכל מה שכבשנו בה יהא קדש, שנאמר (יהושע ו, יט): "וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַה' אוֹצַר ה' יָבוֹא". ומנין שהסכימו על ידו? שנאמר (שם, יז) "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לה'". באותה שעה (יהושע ז, כו): "וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ". ועליו נאמר (משלי טז, יד): "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה", זה יהושע, שהשיב חרון אף מישראל.

סימן ו[עריכה]

"וַיְדַבֵּר ה'" וגו' "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וגו' "כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן".

ילמדנו רבינו, עד שלא נכנסו ישראל לארץ, כיצד היו מברכין על המזון? כך שנו רבותינו, עד שלא נכנסו ישראל לארץ, לא היו מברכין אלא ברכה אחת, 'הזן את הכל'. משנכנסו לארץ, התקינו שיהיו מברכים 'על הארץ ועל המזון'. משחרבה ירושלים, הוסיפו 'בונה ירושלים'. ומשנקברו הרוגי ביתר, הוסיפו 'הטוב והמטיב'. 'הטוב', שלא הסריחו, 'והמטיב', שנתנו לקבורה. ואין לך חביב מכולן יותר מברכת 'על הארץ ועל המזון', שכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה, כל מי שלא הזכיר בברכת המזון, 'על הארץ ועל המזון', ארץ חמדה, ברית ותורה, חיים ומזון, לא יצא ידי חובתו. אמר הקדוש ברוך הוא, חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל. למה? שאני הוא שהתרתי אותה. וכן הוא אומר (יחזקאל כ, ו): "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם" וגו'. את מוצא כשהרג יהושע המלכים, אמר רבי ינאי הכהן, ששים ושנים מלכים היו, שלשים ואחד ביריחו, ושלשים ואחד בימי סיסרא, כשהלך להלחם בישראל, נהרגו אף הם עמו. למה? שהיו מתאוים לשתות מים מארץ ישראל, ובקשו מסיסרא ואמרו לו, בבקשה ממך נבוא עמך במלחמה. וכל מלך שהיה מבקש לילך למלחמה, היה משלח ושוכר מלכים אחרים בכסף שיעזרו אותו. אמרו לסיסרא, אין אנו מבקשים ממך כלום, אלא נבוא עמך בחנם, שאנו מתאוים למלאות כריסנו מן מים של אותה הארץ, שנאמר (שופטים ה, יט): "בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ" וגו'. להודיעך שאין חביב כארץ ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הארץ הזאת חביבה עלי, שנאמר (דברים יט, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ". וישראל חביבין עלי, שנאמר (שם ז, ח) "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם" וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא, אני אכניס בני שהם חביבין עלי, לארץ שהיא חביבה עלי. מנין? ממה שקראו בענין "כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן".

סימן ז[עריכה]

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". זהו שאמר הכתוב (במדבר כג, יט): "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" [וגו']. לא איש עושה לאל שיכזב, ולא בן עמרם‏[1] עושה אותו להתנחם, שהוא אומר (דברים ט, יד): "הֶרֶף מִמֶּנִּי", עמד בן עמרם ועושה אותו להתנחם, שנאמר (שמות לב, יד): "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ".

דבר אחר, "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב", בטובה. כשהוא אומר להביא טובה, אף על פי שהדור חייב, אינו חוזר בו, "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב". וכשהוא אומר להביא רעה, חוזר בו, שנאמר (במדבר כג, יט): "הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה". תדע לך, שאמר לאברהם (בראשית טו, ה): "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים" וגו'. ועשה כן, שנאמר (דברים א, י): "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם, וְהִנְּכֶם הַיּוֹם" וגו'. אמר לו לאברהם (בראשית טו, יג): "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" וגו', ולא עינו אלא מאתים ועשר שנים. הוי, "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב", בטובה. אבל ברעה, "הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה". אמר לישראל, (הושע א, ט): "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי". וחזר ואמר, (שם ב, כה) "וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה". הוי, "הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה". אמר לאברהם, כי לך ולזרעך אתן (בראשית כו, ג): "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן",‏[2], ולא חזר, שנאמר, "כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן", והכניסם לארץ.

סימן ח[עריכה]

"כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ". מה כתיב למעלה מן הענין? (במדבר לג, נב): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם". זהו שאמר הכתוב (איוב לה, יא): "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ".

"מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, למדו מפרו של אליהו, שבשעה שאמר להם אליהו לעובדי הבעל (מלכים א יח, כה): "בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה" וגו', באותה שעה נתקבצו ארבע מאות וחמשים נביאי הבעל וארבע מאות וחמשים נביאי האשרה, ולא יכלו לזוז את רגלו מן הארץ. ראה מה כתיב שם (שם, כג) "וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים" וגו'. מה עשה אליהו? אמר להם, בחרו לכם שנים פרים תאומים (והביאו שנים פרים תאומים) מאם אחת, הגדלים על אבוס אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם שמים, ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד. הפר של אליהו מיד נמשך אחריו והלך; ואותו הפר שעלה לשם הבעל, נתקבצו אותם נביאי הבעל ונביאי האשרה לזוז עמם ולא יכלו, עד שפתח אליהו ואמר ליה, לך עמהם. השיב הפר ואמר לאליהו לפני כל העם, אני וחברי יצאנו מרחם אחד, וגדלנו (במערה) [במרעה] אחד על אבוס אחד, והוא עלה לחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו. ואני עליתי בחלק הבעל, להכעיס את בוראי. אמר ליה אליהו, לך עמהם, ואל ימצאו לי עלילה, שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי, כך מתקדש עליך. אמר לו, וכך אתה יועצני. שבועה שאיני זז מכאן, עד שתמסרני אתה בידם, שנאמר (שם, כו) "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם". ומי נתן להם? אליהו. ואתה מוצא שאליהו אמר להם, "וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים". ועוד, אמר להם, "בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד". ולבסוף כתיב, "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם". לכך נאמר, "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ" (וגו').

"וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ". אמר הקדוש ברוך הוא, למדו מן העורבים שהיו מכלכלים את אליהו, שנאמר, (שם יז, ו) "וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר" וגו'. ומהיכן היו מביאין? משלחנו של יהושפט, (ו)לפי שלא היו רוצין אותם העורבים ליכנס לביתו של אחאב להוציא משלחנו כלום לאותו צדיק, מפני שהיה ביתו של אחאב מלא (מעבודת גילולים) [מעבודה זרה]. הוי, "וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ".

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, למדו מן הפר ומן העורבים, ואל תפנו אל האלילים להסתכל בם. מנין? ממה שקראו בענין (במדבר לג, נב): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" וגו'.

סימן ט[עריכה]

"כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ". זהו שאמר הכתוב (ירמיהו ב, לא): "הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה', הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל" וגו'. אל תהי קורא מִדְבָּר, אלא מְדַבֵּר הייתי לישראל דבר ולא עושה. הארץ שהתניתי ליתנה להם, שמא אמרתי להם שהיא נאה והטעיתי אתכם? (שם): "אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה". כמו מאפליה; שמא אמרתי לכם להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם? שאין מאפליה אלא לשון הלקשה, כענין שנאמר (שמות ט, לב): "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה". שמא אמרתי לכם שהיא נאה והטעיתי אתכם? הרי אתם נכנסין לתוכה.

"כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן". מהו כנען? ארץ של פרקמטיא, ארץ שבה סחורה, כמה דאת אמר (ישעיהו כג, ח): "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיה שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ".

סימן י[עריכה]

"זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה". מהו "לָכֶם"? לכם היא ראויה. "אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם".

משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות, והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת, ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחישב בדעתו. אמר, העבדים שלי והשפחות שלי; מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי.

כך כביכול הקדוש ברוך הוא אמר, הארץ שלי היא, שנאמר, (תהלים כד, א): "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ"; וישראל שלי הן, שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים"; מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי. לכך נאמר, "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם".

דבר אחר, "זֹאת הָאָרֶץ". זהו שאמר הכתוב, (תהלים קיא, ו): "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ" [וגו']. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, יכול הייתי לבראות לכם ארץ חמדה אחרת, אלא בשביל להראות לכם כחי, אני אוריש את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר, "כֹּחַ מַעֲשָׂיו" וגו'.

סימן יא[עריכה]

"וַיְדַבֵּר ה'" וגו' "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן, וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים". זהו שאמר הכתוב, (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", (שם, ו): "זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה". אמר דוד, רבונו של עולם, אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון, לא היה לו עמידה, שאמרת ליה, (בראשית ב, יז): "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה, ואחר כך מת. ומה עשית לו, גרשת אותו מגן עדן, שנאמר, (שם ג, כד) "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם". ולמה נתגרש. על שהביא מיתה על הדורות. והיה צריך למות מיד, אלא שרחמת עליו וגרשתו, כדרך הרוצח חבירו בשגגה, שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט. לכך נאמר "זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ" וגו'. כיון שעמד משה, אמר להם הקדוש ברוך הוא, "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים". אמר משה, רבונו של עולם, זה שהורג נפש בשגגה בדרום או בצפון, מנין יהיה יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם? אמר לו, (דברים יט, ג): "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ". תכין להם את הדרך, שלא יהיו טועים וימצא אותו הגואל ויהרגהו, (שם, ו) "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת". אמר לו, היאך? אמר לו, העמד להם איטליסיות מכוונות לערי מקלט, שיהא יודע לילך לשם, שנאמר, "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ", ובכל איטליס רשום לך הדרך לערי מקלט. לפיכך אמר דוד, "טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ". ואם לרצחנין עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו, לצדיקים על אחת כמה וכמה. "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט".

סימן יב[עריכה]

"וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה". "בִּשְׁגָגָה", ולא בזדון. אם ילך אדם ויהרוג בזדון ויאמר בשגגה הרגתי ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקדוש ברוך הוא, אפילו הוא נכנס ובורח למזבח שלי, הרגו אותו, שנאמר (שמות כא, יד): "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". ומי היה זה שברח למזבח ונהרג? זה יואב, שנאמר (מלכים א ב, כח): "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב" וגו'. את מוצא, שחכם גדול היה יואב בתורה וראש סנהדרין, שנאמר (שמואל ב כג, ח): "יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי(ם)", ולא היה יודע שכתוב בתורה (שמות כא, יד): "[וְ]כִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ" וגו', שהלך והחזיק בקרנות המזבח? אלא אמר יואב, הרוגי בית דין אינם נקברים בקבורת אבותיהם, אלא הן לעצמן. מוטב לי למות כאן, שאקבר בקברי אבותי. (מלכים א ב, ל–לא): "וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ" וגו' "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ" וגו'. ולמה נהרג? שכך צוהו דוד אביו, שנאמר (מלכים א ב, ה): "וְגַם (עתה) [אַתָּה] יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה".

מה עשה לו? את מוצא, בשעה שכתב דוד ליואב (שמואל ב יא, טז): "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה" וגו', ועשה כן ונהרג, נתקבצו כל ראשי החיילים על יואב להרגו, שהיה ראש הגבורים, שנאמר בו (שם כג, לט) "אוּרִיָּה הַחִתִּי על שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה",‏[3] הראה להם יואב את הכתב. לפיכך כתיב (מלכים א ב, ה): "אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה". (שם): "אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם", היו סבורים כל ישראל שדוד צוהו להרגם, שהיה אבנר בן נר בן דוד של שאול.

ולפיכך עמד דוד וקלל את יואב ואמר (ליה) (שמואל ב ג, כט): "[וְ]אַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב" וגו', ונתפייסו כל ישראל וידעו שלא צוהו דוד. ולכך צוה לשלמה בנו שיהרוג אותו, שהיה יואב בן אחותו של דוד, והיה מבקש לקרבו לעולם הבא. כיון שבקש שלמה להרוג אותו, אמר יואב לבניהו, לך אמור לשלמה, אל תדינני בשני דינין; אם תהרגני, טול מעלי הקללות שקללני דוד אביך, ואם לא, תניח אותי בקללותיו ואל תהרגני. מיד (מלכים א ב, לא): "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ". אמר רבי יהודה, כל קללות שקלל דוד את יואב, נתקיימו בזרעו של דוד.

"זָב", מרחבעם בן שלמה, שנאמר בו (מלכים א יב, יח): "וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה". וכתיב בזב (ויקרא טו, ט): "[וְ]כָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב" וגו'.
"[וּ]מְצֹרָע", מעוזיהו, שנאמר (מלכים ב טו, ה): "וַיְהִי (עוזיהו) מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ".
"וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ", מאסא, דכתיב (מלכים א טו, כג): "לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת רַגְלָיו", שנעשה כאשה, שאחזתו פודגר"ה.
"[וְ]נֹפֵל בַּחֶרֶב", מיאשיהו, דכתיב (דברי הימים ב לה, כג): "וַיֹּרוּ הַיֹּרִים (אל המלך) [לַמֶּלֶךְ] יֹאשִׁיָּהוּ". ואמר רב יהודה, שעשאוהו כל גופו ככברה. ואמר רב, נעצו בו לונביאות של ברזל עד שעשאוהו כל גופו ככברה.
"וַחֲסַר לָחֶם", מיהויכין, שנאמר (ירמיהו נב, לד): "וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ" וגו', משלחנו של אויל מרודך.

ואת מוצא שכל זמן שהיה יהוידע הכהן קיים, היה יואש עושה רצון בוראו, שנאמר (מלכים ב יב, ג): "וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן", (דברי הימים ב כד, יז): "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם", שקבל על עצמו לעשות אלוה. לפיכך (שם, כד) "וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים".

ומפני מה נהרג אבנר? מפני שעשה דמן של נערים הפקר ושחוק, שנאמר (שמואל ב ב, יד): "וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ". ויש אומרים, מפני שהקדים שמו לשמו של דוד, שנאמר (שם ג, יב) "וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר". וחכמים אומרים, מפני שלא הניח לשאול להתפייס על דוד, אלא אמר ליה בסירה הועדת. ורבנן אמרי, על שהיה ספיקה על ידו למחות דבר נוב עיר הכהנים, ולא מיחה.

סימן יג[עריכה]

"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם". וכתיב "שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם". "אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים". שלש שבארץ ישראל, ושלש שבעבר הירדן במזרח, בארץ בני ראובן ובארץ בני גד וחצי שבט המנשה, שנאמר (דברים ד, מג): "אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר" [וגו']. (רבי יוחנן וריש לקיש). רבי יוחנן אומר, את בצר במדבר הרי שלש במזרח. ושלש במערב, (ב)חברון של יהודה, ושכם בהר אפרים, זה הוא נפולין, וקדש בגליל משבט נפתלי. משה לא חלק אלא לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, והבדיל מהם שלש ערים, שנאמרב(שם, מא) "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים". אבל יהושע חלק לכל השבטים, ונטלו בגורלותיהם ונתנו לשבט לוי ארבעים ושמונה עיר, ונטלו הכהנים שלש עשרה, והשאר ללוים. ושלש ערי מקלט עלו בגורלם. ושבט הלוי לא נטלו חלק בארץ, שנאמר (יהושע יג, לג): "וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה". למה? (שם, יד) "אִשֵּׁי ה'" [וגו'] "הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ".‏[4]

את מוצא שסנחריב הגלה ישראל שלש גליות. גלות ראשונה, הגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. השנייה, שבט זבולן ונפתלי, שנאמר (ישעיהו ח, כג): "כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי". השלישי הגלה שאר השבטים, שנאמר (שם): "וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד", הכבידן כבמכבד.

נבוכדנצר אף הוא הגלה שלש גליות, יהודה ובנימן. בראשונה הגלה יהויקים, ובשנייה יהויכין. מה עשה? קשר אותו בקורנין שלו מיקור, שנאמר, כי הנני משלחך בגבירה.‏[5] מה הגבירה הזו אדם מיקר אותה, כך עשה לו. נבוזראדן הגלה לצדקיהו, הרי שלש גליות.

ומנין שהיה סנחריב קוזמקרטור? שהיה מגלה אלו לכאן ואלו לכאן, והגלה את ישראל לבבל, והביא אלו שבבבל לארץ ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה על ידי עונות גלו ישראל ונתפזרו בשערי הארץ, שנאמר (ירמיהו טו, ז): "וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ". אבל לעתיד לבא (דברים ל, ד): "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". וכתיב (ישעיהו יא, יב): "וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ". וכתיב (שם נא, יא) "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". וכן יהי רצון, אמן ואמן.

סליק ספר במדבר

הערות[עריכה]

  1. ^ אולי צ"ל: בן אדם.
  2. ^ פסוק זה נאמר ליצחק. ואולי הכוונה לפסוק אחר דומה, למשל (בראשית יז, ח): "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן".
  3. ^ אבל לפנינו: "כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה".
  4. ^ קיימים מספר פסוקים המנוסחים באופן דומה, אך אין בהם אחד שזהה לפסוק המצוטט והפניתי לפסוק הקרוב ביותר, לטעמי. ראו גם: דברים י ט, דברים יח ב, יהושע יג לג. ויקיעורך.
  5. ^ המקור אינו ברור. ויקיעורך.


<< · מדרש תנחומא · מסעי · >>