קטגוריה:דברים לב א
נוסח המקרא
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.
הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃
הַאֲזִ֥ינוּ הַ/שָּׁמַ֖יִם וַ/אֲדַבֵּ֑רָה וְ/תִשְׁמַ֥ע הָ/אָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽ/י׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אַצִּיתוּ שְׁמַיָּא וַאֲמַלֵּיל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פוּמִּי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה דִי מָטָא קִיצֵיהּ דְמשֶׁה נְבִיָא לְמִתְכַּנְשָׁא מִגוֹ עַלְמָא אָמַר בְּלִבֵּיהּ לֵיתָנָא מַסְהִיד בְּעַמָא הָדֵין סַהֲדִין דְטַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין הָאֲנָא מַסְהִיד בְּהוֹן סַהֲדִין דְלָא טַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין בְּרַם סוֹפֵיהוֹן לְאִתְחַדְתָּא לְעַלְמָא דְאָתֵי יְשַׁעְיָה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְיִשְרָאֵל יְהַב שְׁמִיעָא לִשְׁמַיָא וְצַיְיתָא לְאַרְעָא מִן בִּגְלַל דַהֲוָה קָרִיב לְאַרְעָא וְרָחִיק מִן שְׁמַיָא בְּרַם משֶׁה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְיִשְרָאֵל יְהַב שְׁמִיעָא לְאַרְעָא וְצַיְיתָא לִשְׁמַיָא מִן בִּגְלַל דַהֲוָה קָרִיב לִשְׁמַיָא וְרָחִיק מִן אַרְעָא דְהָכִין כְּתִיב אַצִיתוּ שְׁמַיָא וַאֲמַלֵיל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מַמְלַל פֻּמִי: |
| ירושלמי (קטעים): | כֵּיוַן דִמְטָא קִיצֵיהּ דְמשֶׁה לְמִסְתַּלְקָא מִן גוֹ עַלְמָא אָמַר הָא אֲנָא מַסְהִיד בְּעַלְמָא הָאִילֵין מִילָא דְלָא טַעֲמָא מַיְיתוּ מַסְהִיד אֲנָא בְּהוֹן שְׁמַיָא וְאַרְעָא דְלָא טַעֲמִין מַיְיתוּ בְּעַלְמָא הָדֵין בְּרַם סוֹפֵיהוֹן כַּלְיַין לְעַלְמָא דְאָתֵי דְכֵן הוּא מְפָרַשׁ וַאֲמַר טוּלוּ לִשְׁמַיָא עֵינֵיכוֹן וְאִסְתַּכָּלוּ לְאַרְעָא מִלְרַע אֲרוּם שְׁמַיָא כִּתְּנָנָא יִמְסִין וְאַרְעָא כִּלְבוּשָׁא תִבְלֵי בְּרַם אֲנָא עָתִיד בַּרְאֵי שָׁמַיִם חֲדַתּוּן וְאַרְעָא חַדְתָּא יְשַׁעְיָה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִשְׁתְּהוֹן דְיִשְרָאֵל עַד דַהֲוָה רָחִיק מִן שְׁמַיָא וְקָרֵיב לְאַרְעָא יְהַב שְׁמוּעֲתָא לִשְׁמַיָא וְצַיְיתָא לְאַרְעָא דְכֵן הוּא מְפָרַשׁ וַאֲמַר שְׁמָעוּ שְׁמַיָא וְאַצִיתִי אַרְעָא אֲרוּם מֵימְרָא דַיְיָ אָמַר משֶׁה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּא בִּכְנִשְׁתָּא דְיִשְרָאֵל עַד דַהֲוָה קָרִיב לִשְׁמַיָא וְרָחִיק מִן אַרְעָא יְהַב צַיְיתָא לִשְׁמַיָא וּשְׁמוּעֲתָא לְאַרְעָא כֵּן הוּא מְפָרַשׁ וַאֲמַר אָצִיתוּ שְׁמַיָא וַאֲמַלֵיל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מַמְלֵיל דְפֻמִי: |
רש"י
[ב] ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות. הוצרך לזה, שלא יקשה מה שאמר שיד העדים יהיה בם, והרי כתיב (לעיל יא, יז) "ואבדתם", וזהו אינו על ידי שמים וארץ. ולפיכך פירש שגם זה על ידי שמים, שפירוש הכתוב 'ואחר כך "ואבדתם מהרה" על ידי האומות', שכאשר אין להם לאכול, אין כח להם ללחום:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י) כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב (תהלים א) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר (בראשית א) תדשא הארץ, העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה"ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז"ל, ועלהו לא יבול אפילו שיחת ת"ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן פי צדיק ינוב חכמה, באורו כי דבורו של צדיק פרי חכמה, וזהו שאמרו ינוב מלשון (ישעיה כז) ומלאו פני תבל תנובה, (איכה ד) מתנובות שדי, ומזה הענין (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי השפתים, ובא לומר כי הצדיק כל כך הוא מרגיל עצמו לדבר חכמה עד שתחזור בו החכמה טבעית כפרי הזה שהוא עיקר האילן. ולשון תהפוכות תכרת, קרא את הרשע לשון תהפוכות כי הוא בהפך מן הצדיק כי מדתו בכל דברי פיו בהפך ממדת הצדיק אשר פיו ינוב חכמה, ומרוב גנות המדה הזאת אשר לרשע הזכיר בו קללה ואמר תכרת, כי כן דרך התורה להדביק ברכה בזכרון הצדיקים וקללה בזכרון הרשעים, הוא שאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו לשון תהפוכות יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר, וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (שם יד) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיה יא) ויצא חטר מגזע ישי, ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהלים קכג) הלעג השאננים הבוז לגאיונים. ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה. ולמדנו מכל זה כי מדתו של רשע לגמרי בהפך ממדתו של צדיק בכל פרטי עניניו, והסברא בכל זה, כי הצדיק הוא נמשך אחר עסקי הנפש שהיא נצחית והרשע נמשך אחר עסקי הגוף שהוא כלה, ודבר ידוע כי הגוף מן הארץ והנפש מן השמים, והנה בעוד שהאדם בעוה"ז בחיים יש לו קורבה בשמים ובארץ, בשמים מצד הנפש ובארץ מצד הגוף, ולכך כשהזהיר משה לישראל בקיום התורה והמצות יעיד עליהם עדים השמים והארץ שהם קרובי האדם, כאדם שמתרה לחברו ומעיד עליו עדים בפני קרוביו. וזהו שאמר.
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. דבר משה עם השמים לנוכח ועם הארץ בנסתר, והטעם בזה מפני שהיה מתקרב אל השמים ומתרחק מן הארץ, כי ביום מותו היה זה, וכן בכל הדברים כלן מתחלת אתם נצבים שקבץ כל ישראל ואמר להם אתם נצבים היום, גם פרשת וילך שהזכיר בה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, גם פרשה זו שכתוב בה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים, גם בפרשת וזאת הברכה שכתוב בה לפני מותו, הכל ביום אחד והוא יום מותו, והפרשיות כולן דבקות בענינים רבים גדולים ונפלאים, ראויין להעשות בימים רבים ונעשו כלן בדרך הנס ביום אחד.
ודע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח זהו שאמר זכור ימות עולם וגו', בהנחל עליון גוים, כלומר שהנחיל עליון את האומות והפרידם ללשונותם, לא בחר לחלקו מכלן כי אם ישראל, זהו כי חלק ה' עמו, כי מצאם בדרך המדבר מקום תהו ויללת תנין ובני יענה, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כל החסדים האלה עשה עמהם והם שכחוהו והכעיסוהו, זהו שאמר צור ילדך תשי, יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו, והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה, וכענין שכתוב וישמן ישרון ויבעט, היו מניחין עבודת האדון המיטיב והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלהות, זהו שכתוב אלהים אשר לא ידעום, ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת, זהו שכתוב פן ינכרו צרימו, כי אינם בעלי בינה שיחשבו איך ירדוף אחד מהם אלף ושנים יניסו רבבה מישראל אם לא כי צורם מכרם, מסר אותם ביד האומות על אשר עזבו את תורתו, ואמנם עתיד הוא להנקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל ולשלם להם כפעלם, זהו לי נקם ושלם, ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עמו, זהו כי ידין ה' עמו, ויזכור להם מדת רחמים, ומזה קראן עמו ועבדיו, שהרי עד עתה היו עבדי ישמעאל וקדר. ואמר ראו עתה כי אני אני הוא, כי עד כאן היו דברי משה ועתה ידבר הש"י ויבטיח הוא בעצמו בהבטחת הגאולה העתידה, ונשבע עליה, זהו כי אשא אל שמים ידי, אם שנותי ברק חרבי, כלומר שאשנן ברק חרבי והוא עבר במקום עתיד כמשפט הנבואות. ואמר הרנינו גוים עמו, כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להדבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו, ואמר וכפר אדמתו עמו כלומר שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה.
ובמדרש האזינו השמים, אמר לו הקב"ה למשה אמור להן לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו את מדתן, או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כלו, כענין שכתוב (קהלת א) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שמא שנתה את מדתה, זרעתם בה ולא צמחה, זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה איני חורשה ואיני דשה היום, וחמור איני טוען ואיני הולך, והלא דברים ק"ו ומה אלו שאם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שנו את מדתן, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה. באור המדרש הזה כי כל הדברים הטבעיים אינם משתנים ממנהגם ולא יוצאים מן הקו המיוחד והקצוב להם, ומה שזכר השמים והארץ לפי שהם שומרים קום ומדתם וטבעם, וכענין הים שהוא שומר הקו שלו ואינו יוצא ממדתו, שאלו יצא מקו החול שהוא גבולו יחריב העולם, וכן הפרה והחמור שהם בעלי חיים פעולתם כפי טבעם לא ישתנה כלל, וכיון שהדברים הטבעיים לא ישנו מדתם וטבעם ק"ו לבני אדם בעלי השכל והשכר והעונש שאין להם לשנות מדתם ולא לצאת מקו העבודה והתורה והמצוה.
וע"ד הקבלה האזינו השמים ותשמע הארץ, התפארת והכבוד בסוד פסוק ראשון, כי עם השמים והארץ הללו אנו באין בברית, ועל כן יאמר משה שישמעו התנאים אשר בינינו. והזכיר לשון דבור אצל השמים ולשון אמירה אצל הארץ לבאר כי כל דבור מן השמים וכל אמירה מן הארץ, ומה שדבר עם הארץ בנסתר מפני יראת המלכות, וזה מבואר.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
החלק הראשון הוא בהקדמה שהקדים אדוננו משה לדברי השיר וזה החלק יכלול חמשה פסוקים מן האזינו השמים עד הלה' תגמלו זאת:
החלק השני בספור החסדים והטובות שעשה הש"י עם ישראל והוא כולל תשעה פסוקי' מן הלה' תגמלו זאת עד וישמן ישרון ויבעט:
החלק הג' בספור חטאם העם ופשעם נגד ה' ויכלול ד' פסוקים מן וישמן ישורון ויבעט עד וירא ה' וינאץ:
החלק הד' הוא מהעונשים שיעניש הש"י על פשעם והוא כולל שבעה פסוקי' מן וירא ה' וינאץ עד אמרתי אפאיהם:
החלק הה' הוא בספור הכליה שחשב ה' לעשות לעמו והסבה שבעבורה נמנע ממנה ויכלול החלק הזה ח' פסוקים מן אמרתי אפאיהם, עד הלא הוא כמוס עמדי:
החלק הו' הוא בנחמת ישראל והנקמה מהאויבים ויכלל החלק הזה עשרה פסוקים מן הלא הוא כמוס עמדי, עד ויבא משה, הרי יש לנו בשירה הזאת ו' חלקים שהם חלק ההקדמה וחלק החסדים וחלק הפשעים וחלק העונשים וחלק מחשבת הכלייה וחלק הנחמה ונקמת האויבים, וחמשה פסוקים הראשונים האלה שהם חלק הקדמת השירה אפשר לפרשם בשתי דרכים מהפירוש:
הדרך הראשון הוא שאמר שמים וארץ בדרך משל וכוון בהם שרי העם ושטריו שהם במעלה ושלמות ודומים לשמי' הנצחיים בטבעם והמשפיעים באשר תחתיהם, ובארץ כוון המון העם הדומים אליה בשפלותם ובהיותם מקבלים השפע מהשמים אשר עליהם שהם המנהיגים אותם, וכבר נמצא בדברי ישעיהו הנביא ע"ה (סימן י"ג) הדבור המשליי הזה בספרו הכרת נבוכדנצר והנתן מלכותו לאחר אמר על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת ה' צבאות וביום חרון אפו, שהמשיל מפלת המלכים ואבודם להרגזת השמים ומלת העמים וחרבנם לרעש הארץ, וכמו שכתב הרב המורה בפרק כ"ט חלק ב', ועל זה הדרך אמר כאן אדוננו משה האזינו השמים ואדברה כנגד זקני העם ושוטריו שהיו לפניו כמו שאמר למעלה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה, כאלו בקש מהם שיטו אזן לדבריו ואמר שכאשר הם היותר נכבדים שבעם ויאזינו דבריו אין ספק שההמון והעם ישמעו אותם גם כן, וזה אמרו ותשמע הארץ אמרי פי, כאלו אמר בעבור זה אליכם אישים אקרא בראשונה להטו' אזן לדברי כדי ששאר ההמון ישמע מעצמו, והותר בזה הספק הראשון:
ואמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי להגיד שיהיה למודו כפי השומעים והשגת' לקבול הידיעה ומפני זה לחכמי' ולמשכילי עם יערוף כמטר לקחי רוצה לומר שיתן להם הידיעה והתורה בשפע רב כמטר כי העריפה תאמר על רוב המטר כמ"ש (איוב ל"ג) אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב, וקרא התורה לקח לפי שהיא לוקחת הנפש השכלי' והנפש לוקח' את התורה לקנות בה שלמות האמתי. ואמנם לאנשי' ההמונים קצרי ההבנה אמר שילמוד דרך קצרה ולמוד קל בלתי עמוק וזהו תזל כטל אמרתי כי באמרו כטל העיר על המעוט והקצור, ובאמרו אמרתי ולא לקחי. העיר על קלות הראשים בלתי עמקם, ונתן הסבה בחלוף הלמודים האלה באמרו כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. רוצה לומר שתהיה האמירה להמון העם מועט' וקלה כשעירים שהוא הטל הדק שיוליד הדשא הקטן והמועט, ולחכמים יהיה כרביבים עלי עשב שכרביבים הם המטר הרב כדברי ר"א המוליד עשב הרב והגס, ועל זה הדרך אמר ישעיהו ע"ה (סימן כ"ה) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כי צו לצו קו לקו וגו', ואפשר עוד לפרש יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי שיהיו דבריו מעטי הכמו' ורבי האיכו' והידיעה וזהו יערוף כמטר לקחי רוצה לומר שהלקח והתורה תהיה שם כמטר הרב, והדברים והמלו' אשר ידבר יהיו כטל המועט וזהו תזל כטל אמרתי ולפי שהיה מדב' כנגד זקני העם ושוטריו והיה אומר הדברים האלה כלם בשמו כי לא רצה הקדוש ברוך הוא שיאמר משה את השירה כי אם משמו ומעצמו כמו שזכרתי למעלה, לכן אמר כנגדם כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו רוצה לומר כי אני שם ה' אקרא שיפתח שפתי ויהיה עם פי כי ממנו ממנה לשון ומפיו דעת ותבונה ואתה עם ישראל לא תתנו הכבוד לעצמי בשמיעה הזאת, אבל הבו גודל לאלהינו, כי בהטות אזניכם לדבר תתנו כבוד וגודל לאלהינו ית', כיון שאני מדבר לפי כבודו וגדלו, והותר בזה הספק הב':
וקודם שיתחיל בעניני השירה הניח הקדמ' כוללת בעניניה בדרוש מונח בתחלה ויבאר הדרוש ההיא אחר כן בחלק השירה. והדרוש וההקדמה הכוללת היא הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, והנה קרא השם יתברך צור אם להיותו התחלה וסבה ראשונה לכל הדברים כמו שפי' הרב המורה בחלק א' פרק י"ו שצור יאמר על התחלה, ואם להיותו הצורה הראשונה כי הוא כמו שזכר הרב סבה פועלת וסבה צוריית וסבה תכליי' בכל הדברים, ואם להיותו חזק בלתי משתנה כצור וכמו שפירשו ראב"ע, והודיע בדרוש הזה ראשונה שהצור יתברך תמים פעלו, רוצה לומר מה שפעל ועשה לישראל מהטובות והחסדים שאמר לעשו' להם בשלמות עשה אותם ולא נפל דבר מכל דברו הטוב אשר דבר, וזהו אמרו הצור תמים פעלו, ואף על פי שהביא את ישראל במדבר ארבעים שנה הנה כל אותו הדרך אשר הוליכו היה במשפט ובתמים וזהו כי כל דרכיו משפט ירמוז לדרכים אשר הביא בהם ישראל ארבעים שנה במדבר. והמונח הזה רוצה לומר מהטובו' שפעל ועשה עמהם היותם בשלמות וגם בדרכים ההם שהביאם, הנה הוא יבאר ויוכיח אותו אחרי זה בחלק הב' מהשירה, עוד אמר בדרוש המונח הנה אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. והוא לרמוז על הרעות והענשים המיועדים לבא עליהם שהם יהיו כלם בצדק ויושר ואמר אל אמונה כנגד חרבן בית ראשון, שהיה מפני העדר האמונה והעכו"ם שהיה ביניהם, ולהיותו יתברך אל אמונה והם חטאו באמונה ואין עול אם כן במה שקבלו מהחרבן, וכנגד חרבן בית שני אמר צדיק וישר הוא, שגם שמה היו ביניהם עונות ופשעים אחרים רבים שמפאת הצדק והיושר הביאם לחרבן ולגלות, וביאר זה עוד באמרו שחת לו לא בניו מומם, רוצה לומר שהיה כל זה לפי ששחת העם הזה לעצמו, ובמקום שהיו בני אל נעשו לא בניו וזה היה מומם שנעשו דור עקש ופתלתול והחלק הזה מהשרש המונח יתבא' אחר זה גם כן בחלק הג' שהוא חלק העונות, ובחלק הד' שהוא חלק העונשים, הרי לך שבהקדמת השיר' הזאת הניח משה רבינו הדרוש המכוון עליו יהיו הדברים כלם בשיר', אם מחסדי השם יתברך לעם, ואם מחטאתם ואם מענשם, ואמנם שאר החלקים שיש בשירה לא עשה מהם דרוש מהם כי הם באו אחרי כן מהכרח הענין, ואפשר לפרש עוד הצור תמים פעלו שהיא הקדמ' גם כן הניח משה רבינו לתוכחות, וענינה שאין אדם מוכרח במעשיו אבל בוחר בהם ושאין רע יורד מלמעל' בעצם ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו וזהו שאמר הצור תמים פעלו, רוצה לומר פעולתו בבריא בשלמות היא והצור' ששם הצור באדם היא פעולה תמימ' ואין דרך לזה אם לא תהי' בחיריית בעצמות', גם הודיע שכל דרכי השם יתברך בעולם הזה בשכר ובעונש הם במשפט, ואם ראינו פעמים צדיק ורע לו הנה הסבה בזה לפי שהוא יתברך אל אמונה ושכרו שמור לו לעולם הבא כי איש אמונים נוצר ה', ובעולם הזה נתן לו מיתה על עונותיו, והוא אמרו ואין עול, שהוא אל אמונה בשכרו המשומר לחיי העולם הבא, ואין עול בקבול עונש ממה שעשה בעולם הזה, ואם ראינו רשע וטוב לו נדע ונשכיל ג"כ כי צדיק וישר הוא יתברך, כי כמו שאיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כך אין לך אדם שאין לו מצוה בידו ולכן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה וצדיק הוא, במה שישלם לרע שכר מעשים הטובים בעולם הזה וישר הוא במה שיענישהו גם כן על מעשיו בעולם הבא, באופן שהאנשים כלם יאכלו מפרי דרכם אם בעולם הזה ואם בעולם הבא, ומזה כלו יתחייב תולדה אחת והיא ששחת לו לא בניו רוצ' לומר שהשחתת העם אינו מהשם יתברך כי אם מצדם וזהו שחת לו רוצה לומר לישראל שהם לא בניו. מה ששחת להם והביאם אל היותם לא בניו הוא מומם שהיו דור עקש ופתלתול ואמר בלשון יחיד שחת לו לפי שם משחית היה המום, והנשחת היה הדור, והותרו בזה הספקות ג' וד', זהו הדרך הראשון בפי' הפסוקים האלה:
והדרך הב' בפירושם הוא שאמר שמים וארץ כמשמעותם וכוון בהם אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת, לפי שאמר למעלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ והנה היה זה להיות' נצחיים ועומדים לעד כדברי ר"א, ולהיות' הסבות האמצעיות בחכמת בוראם להגעת הטוב והרע אל האומה ע"פ מעשיהם בתת השמים את טלם והארץ תתן את יבולה כשהיו זכאים וההפך בהפך כמ"ש רש"י וכמאמ' חגי הנביא ע"ה (סימן א') על כן עליכ' כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה, והנה אמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ בהפך מה שאמר ישעיהו שמעו שמים והאזיני ארץ, ואמרו הראשונים כי להיות משה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ אמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ הפך מה שאמר ישעיהו לפי שהיה רחוק מן השמים וקרוב אל הארץ, ואין זה צורך אצלי שהרי ישעיהו אמר כי ה' דבר אשר כסא כבודו בשמים ושמי השמים והוא עומד עליהם, ומשה לא אמר רק ואדברה ואמרי פי, ולזה חשבו אנשים שהענין בהפך שהאזנה תאמ' למרחוק ושמיעה מקרוב:
אבל הנראה אלי באמת הוא שהם שמות נרדפים והשמיעה היא כמו האזנה, והעד (תלים י"ז) שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי, אמר משה כנגד השמים האזינו בלשון תחינה להיות' במעל' עליונה ולכן נתחנן אליהם שישמעו, אמנם לארץ שהיא דומם ובלתי בעלת נפש, אמר ותשמע הארץ, והיו דבריו לשמים ולארץ יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, רצונו לומר אם ישראל ישמרו את התורה כראוי יערוף המטר ואם לא ישמרו ואם לא יעשו אותה לא ירד המטר, וזהו יערוף כמטר לקחי שכמו שישראל יערוף וירבה הלקח כך יערוף וירבה המטר לבא, וכמו שהם יזלו אמרת ה' כך תזל הטל עליהם באופן שתהיה התורה בקרבם כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, או יאמר לשמי' ולארץ כאשר בקרב ישראל יערוף כמטר לקחי ותזל כטל אמרתי ויתעסקו בתורה כדי לקיים מצותיה ולעשות פירות כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב ולהצמיח', אז כאשר שם ה' אקרא אתם השמים והארץ הבו גודל לאלהינו רוצה לומר כאשר ישראל בשם ה' יקראו ויתפללו אליו ובכונתם דבקים בו, אתם השמים הבו גודל לאלהינו ותנו מטר על פני האדמה והארץ תתן יבולה כי זהו הגודל והכבוד לאלהינו שתהיו זריזים לתת שכר לשומרי מצותיו, ואמר כי שם ה' אקרא בלשון ישראל, כאלו הוא היה מעיד זה בשם ישראל לשמים ולארץ, ואמר הצור תמים פעלו להגיד שכבר יקרה לאדם מעולה ונכבד שכל פעולותיו שלמות וכל מעשיו משובחי' והוליד בן פריץ והוא יאבד שם אביו ומעלתו ויסבב שיקולל בפי בני אדם שיאמרו ארור שזה ילד ארור שזה גדל, ככה האל יתברך שהוא צור עולמים תמים פעלו ופעולותיו שלמות בתכלית השלמות, וכמו שפעולתו טובה כך הדרכים האמצעיי' אשר תביא בהם הם כלם משפט כי הוא אל אמונה קיים בלתי משתנה ואין עול לשום נמצא עם כל גודל יכלתו כמו שעושים בני אדם הגבורי' עול לאנשים החלשי' אין כן השם כי אין בו עול כלל, לפי שמטבעו ומעצמו צדיק וישר הוא והוא אוהב הצדק והמשפט מפאת עצמו ועם כל שלמותו הנה שחת לו לא בניו מומם, רצונו לומר הנה שחת השם והפסיד שמו הטוב והמהולל זה העם שהוא לא בניו מפאת מומם שהוא דור עקש ופתלתול, וביאר איך הדור העקש ההוא במומם שישחיתו להשם יתברך באמרו הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, ויהיה כפי זה הפירוש הא' הלה' ה"א השאל' לא ה"א התימה, יאמר האם ראוי שתהיו אתם גומלים הגמול מההשחת' להיותו האל יתברך אביך קנך הוא עשך ויכוננך שיאמרו בעבור זה ארור שזה גדל ארור שזה ילד, כי הנה הוא מפאת פעולתו תמים ושלם וצדיק וישר הוא, אבל ההשחת' והאדירה והקללה אשר יגיע אצלו חס ושלום תהיה בעבורכם להיותכם בניו, ואפשר לפרש עוד שחת לו לא בניו מומם שהיא שאלה ותשוב' יאמר האם יחשוב שברשעתו ישחית להשם יתברך חלילה לו מזה כי הם משחיתים לעצמם ולא להשם יתברך על דרך (איוב ל״ה:ו׳) ורבו פשעיך מה תעשה לו, אמר שחת ישראל לו, לא להשם יתברך ואין השחתה אליו יתברך כי הם משחיתים בעצמם שלא יהיו בערך בנים וזה מומם שהם בעצמ' דור עקש ופתלתול, ואין לתמוה כשיבא הדבור פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים כי כן דרך הכתובי', והעד כמו שאמר רבי אברהם אמרו כאן זכור ימות עולם בלשון יחיד, בינו בלשון רבים, הרי לך בזה דרך שני בפירוש החלק הזה מהשיר', והותרו ארבעת הספקות הראשונים:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
הערות
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו רז"ל (שבת פח, א) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.
וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע.
האזינו השמים ואדברה. כבר כתבנו למעלה פר' וילך (לא.ז) שמשה אמר ליהושע כי אתה תבא את העם. זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא, בעל כרחם כו', ולא סתרי אהדדי כי משה מדבר כנגד הפחותים שקרא בשם העם הבועטים בכל דברים הקשים ואינן מקבלים מרות ומרדות ע"כ צריך לדבר עמהם בנחת ורכות לפי דעתם ועצתם, אבל הקב"ה מדבר כנגד הטובים שבהם כי כן משמע הלשון כי אתה תביא את בני ישראל ולא קראם בשם עם לפי שבגדולי ישראל הוא מדבר המקבלים מרות ומרדות לכך אמר כי אתה תביא, בעל כרחם ועמהם מדברים כל דבור הקשה ושם הוכחנו כל זה בראיות ברורות ע"ש.
לכך נאמר האזינו השמים, הם הגבוהים במעלה כגבוה שמים מעל הארץ ואדברה כי כל דבור קשה כמ"ש (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. כי הגבוהים במעלה מקבלים מרדות דבור קשה אבל הפחותים שנמשלו לארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, כי עמהם צריך אני לדבר אמירה רכה.
יערוף כמטר לקחי. הם הדברים שלקחתי מפי הגבורה כי הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל, בעל כרחם טול מקל כו', והם הם דברים קשים וממנו ית' לקחתי ולמדתי לדבר קשות אבל לא עם כל אדם. כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם אין הכל שמחים בהם כי אנשי המעלה לבד שמחים בהם אבל לא רוב ההמון עם, ע"כ צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל זעיר שם זעיר שם כמטר היורד טיף טיף לכך נאמר יערוף שהוא לשון טיפה, אמנם תזל כטל אמרתי מה שאמרתי משלי ליהושע כי אתה תבוא את העם, הכל לפי דעתם ועצתם כי זהו הדבר שהכל שמחים בו כטל זה שהכל שמחים בו לפיכך אין אני צריך למעט באותן הדברים ע"כ אמר תזל המורה על ריבוי נזילה.
ובזה מיושב מה שהזכיר אצל המטר יערוף, ואצל הטל תזל, ודרך העולם הוא בהפך שהמטר נוזל והטל מטפטף אלא להורות על הענין שהזכרנו שכל זה משל ודרך הנהגתו עם השומעים דבריו, ומ"ש לקחי, היינו דיבור קשה שהזכיר הדומה כאילו לקחו בזרוע בחזקת היד ומכריחו לקבל דבריו ומ"ש אמרתי, היינו אמירה רכה כאמור.
כשעירים עלי דשא. פירש רבינו בחיי שעירים כמו צעירים והוא המטר הדק דומה לטל והוא יפה עלי דשא שהוא כלל לבישת הארץ בדשאים שנקרא דשא והוא רמז לכל כלל ההמון עם אשר עמהם הוא צריך לדבר בדברים רכים בלתי מורגשים כמטר דק זה שאינו פועל בחזקה, וכרביבים, היינו המטר הרב והגס היורה כרביב וכחץ הוא יפה עלי עשב כי כל עשב לעצמו נקרא עשב רמז ליחידי סגולי הדור שאינן נכנסים בערבוביא עם כל ההמון עם והם חברים מקשיבים בקול דברים קשים היורים כרביב וכחץ.
וקרוב לפירוש זה כתב מהרי"א במרכבת המשנה, שהשמים כינוי לזכרים והארץ כינוי לנקיבות כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה (ישעיה נה, י). וכתיב במתן תורה (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים תאמר להם אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הזכרים תגיד להם דברים קשים כגידין, לכך נאמר האזינו השמים ואדברה דבור קשה עם הזכרים ותשמע הארץ אמרי פי אמירה רכה לנקיבות.
ונראה לפרש בהפך זה, כי השמים היינו גסי הרוח אשר דעתם גסה עליהם ועמהם דבר קשות אמנם הצדיקים מכניעים עצמם עד לארץ ועמהם דבר רכות, ע"ד שנאמר (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.
ויש אומרים שאמר האזינו השמים שיעמדו וישתקו מתנועתם, ואם תאמרו כל הזמן ההוא במה יתקיים העולם על זה אמר יערוף כמטר לקחי שיתקיים העולם בזכות התורה העומדת במקום מטר וטל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג). ואולי שע"ז אמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. כי כשאקרא בשם ה' לגזור איזו דבר כנגד מנהגו של עולם כמו שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י, יב) וכמו יהיה טל על הגיזה וחורב על הארץ (שופטים ו, לז) וכיוצא בהם אז הבו גודל לאלהינו, ותשמעו לדברי הגוזר עליכם בשם ה' כדרך שעשיתם עכשיו בגזירת האזינו השמים דהיינו השתיקה מתנועתם.
ומ"ש האזינו השמים לשון ציווי, ותשמע הארץ אינו לשון ציווי אלא משמע שתשמע מעצמה, נראה שכך פירושו כי מאחר שלכך העיד בהם שמים וארץ שאם לא ישמעו ישראל אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים לומר שאני מצוה לכם שאם לא ישמרו ישראל התורה אז לא תתנו להם מטר, אבל על הארץ אין אני צריך לצוות כי אם לא יתנו השמים מטר איך תתן האדמה יבולה בלא מטר, על כן אמר ותשמע הארץ אמרי פי שודאי תשמע מעצמה בלא גזירה שלא תתן יבולה כי זה נמשך מזה.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
- יש להעיר ראשונה: למה אמר ואדברה, ולא אמר על זה הדרך: ״האזינו השמים דְברי״:
- ב', למה לא כלל אותם יחד, ויאמר: ״האזינו השמים והארץ״ או ״שמעו שמים וארץ״:
- ג', למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה:
- ד', למה לשמים אמר לשון ציווי - האזינו - לנוכח, ולארץ אמר ותשמע, שהיה לו לומר: ״ושמעי הארץ״:
- ה', למה לשמים אמר: ואדברה - דיבור קשה, ולארץ אמר: אמרי פי - אמירה רכה:
- ו', למה דקדק לומר אמרי פי ולא אמר ״אמרי״:
וראיתי לרבותינו ז"ל (בספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים - אמר: האזינו השמים וגו', ישעיה שהיה רחוק מן השמים - אמר: ״שמעו שמים״ (ישעיהו א', ב'), עד כאן. ולדבריהם נתיישבו קצת מהדקדוקים, לא כולם. וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים: אחד, הטה אזן; והשני, תאזין אזנך:
לדרך הראשון - יגיד שהשומע רחוק, וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע, שבלא הטיית אזנו אינו יכול לשמוע; ולדרך השני - יגיד שכל כך אוזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר ״האזן״, ודרך זה בו בחרו חז"ל; וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך הראשון, ואין הכרע, אנו נלך בו, ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון:
והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה (במדב"ר יג טז), ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק, כאשר אבאר בסמוך:
הנה הדרך שאנו מיישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך: לפי שהשמים הם עליונים - כפשט הענין - לזה קרא להם משה שיטו אזנם, ואמר להם: האזינו - פירוש: הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר: ותשמע - פירוש: מעצמה, בלא הטיית־אוזן, כי לפניו היא עומדת, ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו: אמרי פי, להיותה כל כך קרובה אצלו:
ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים, כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב, לזה חלק ההערה לכל אחד כפי הראוי לו: לרחוק קרא שיטה אזנו, והתנה על עצמו לקרא בקול גדול, והוא אומרו ואדברה, ולקרוב, כפי הראוי לו העירו שגם אליו ידבר, אלא שאינו צריך לקריאה, כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול, אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו:
ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר (ישעיהו א', ב'): ״שמעו שמים והאזיני ארץ״, שנתן שמיעה לשמים, הגם שהם רחוקים ממנו, והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה. הטעם הוא, כמו שגמר אומר ישעיה עצמו, ואמר: ״כי ה' דיבר״ - פירוש: טעם שאמר בסדר זה להם ״כי ה' דיבר״, ובערך המדבר - שהוא הקדוש ברוך הוא - יותר הם קרובים השמים, דכתיב (תהלים קט"ו, ט"ז): ״השמים שמים לה'״, וכתיב (ישעיהו ס"ו, א'): ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״, ולזה אמר ״שמעו שמים״ מה שדיבר ה', כי אינם צריכים הטיית אזן, ״והאזיני ארץ״ - להיותה רחוקה, צריכה להטיית אזנה לשמוע:
ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים, על זה הדרך: בערך בחינת פה משה המחתך האותיות, תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו - שהיא הרוחניות - תהיה הכוונה כדברי רבותינו ז"ל, והדברים מוכיחים כן, שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז"ל (בספרי) לפי שהיה קרוב לשמים, כי עצמותו בארץ ידבר, ואין להכחיש המוחש:
עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צא:) בפסוק יקרא אל השמים מעל וגו' (תהלים נ', ד'):
וכשדיבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים, פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה:
וכנגד הגוף שהוא בנגלה - אמר: ותשמע הארץ, פירוש: חלקי הארץ אמרי פי, כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע:
עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב' המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדריגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ, פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ, כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז"ל (עיין זוה"ק ח"ג קיד.) וז"ל אי רישא דעמא אתתקן כולא א תתקן:
עוד ירמוז: אם יאזינו דברי תורה, אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו, בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פ"ב, ו'): "אני אמרתי אלהים אתם", וכמו שהארכנו בפרשת בראשית שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר:
וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים, והחומר יתיחס בשם ארץ, ואומרו ואדברה, פירוש: לא בשעת הטובה לבד תאזינו, אלא אפילו בשעה שידבר קשות בתוכחות על עון צריכין להאזין:
ואומרו ותשמע הארץ וגו' - פירוש: שאפילו אחר פרידת הנפש מהגוף ותשאר בחינת הארץ לבדה, אף על פי כן תשמע הארץ אמרי פי, פירוש: על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהד חדש בראשית בפסוק ויאמר אלהים יהי מאורות) וז"ל: "צאינה וראינה" וגו' - עתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברים ואומרת: "צאינה וראינה פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואיתערו משנתכון בנות ציון כמה דאת אמר מה הציון הלז", עד כאן:
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקב"ה: רבש"ע, הרי עדי קיימים, שנ' דברים ל העדותי בכם את השמים ואת הארץ! אמר לה: הרי אני מעבירן, שנ' ישעיה סה כי הנני בורא השמים החדשים. אומרת לפניו: רבש"ע, הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי, שנא' ירמיה ב ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית! ואומר לה: הריני מעבירם, שנא' ישעיה מ כל גיא ינשא. אומרת לפניו: רבש"ע, הרי שמי קיים! אומר לה: הריני מעבירו, שנאמר ישעיה סב וקורא לך שם חדש. אומרת לפניו: רבש"ע, הרי שמך קרוי על שם הבעלים! אומר לה: הריני מעבירו, שנאמר הושע ב והסירותי את שמות הבעלים מפיה. אומרת לפניו: רבש"ע, אע"פ כן, בני ביתי מזכירים אותו! אומר לה: הושע ב ולא יזכרו עוד בשמם. שוב למחר עתידה שתאמר לפניו: רבש"ע, כבר כתבת ירמיה ג לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר! אומר לה: כלום הכתבתי לך, אלא איש! והלא כבר נאמר הושע יא כי אל אנכי ולא איש! וכי גרושים אתם לי, בית ישראל? והלא כבר נאמר ישעיה נ כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו?
ד"א האזינו השמים - משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, להיות יושב ומשמרו. אמר אותו הבן: כסבור אבא שהועיל כלום, שמסרני לפדגוג? - עכשיו הריני משמרו, כדי שיאכל וישתה וישן, ואלך אני ואעשה רצוני וצרכי! אמר לו אביו: אף אני לא מסרתיך לפדגוג, כדי שלא יהיה מזיזך. כך אמר להם משה לישראל: שמא אתם סבורים לברוח על כנפי השכינה, או לזוז מעל הארץ? ולא עוד אלא שהשמים כותבים, שנ' איוב כ יגלו שמים עוונו, ומנין שאף הארץ מודעת? שנא' וארץ מתקוממה לו. עתידה כנסת ישראל שתעמיד לדין לפני המקום, ואומרת לפניו: רבש"ע, איני יודעת מי קלקל במי, ומי שינה במי: אם ישראל קלקלו לפני המקום, ואם המקום שינה בהם בישראל? כשהוא אומר תהלים נ ויגידו שמים צדקו - הוי ישראל קלקלו לפני המקום; ואין המקום שינה בהם בישראל, שנ' מלאכי ג כי אני ה' לא שניתי.
ד"א האזינו השמים - היה ר' יהודה אומר: משל למלך שהיו לו אפוטרופוסים במדינה, והשלים להם את שלו, ומסר להם את בנו, ואמר להם: כל זמן שבני עושה לי רצוני - היו מערבים ומעדנים אותו, ומפנקים אותו ומאכילים אותו ומשקים אותו; וכשאין בני עושה רצוני - אל יטעום משלי כלום! כך בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? דברים כח יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעתו, וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? דברים יא וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה.
ד"א האזינו השמים - משל למלך שיצא בנו לתרבות רעה. התחיל לקבול עליו באחיו, התחיל לקבול עליו באוהביו, התחיל לקבול עליו בשכניו, התחיל לקבול עליו בקרוביו, לא זז האב ההוא מלהיות קובל והולך - עד שאמר לשמים: למי אקבול עליו חוץ מאלו? לכך נאמר האזינו השמים.
ד"א האזינו השמים אלו שאין דיין של צדיקים, אלא שמרחיבים על העולם שהם בתוכו; שבזכות שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? דברים כח יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, ואין לשון פתיחה אלא לשון הרווחה, שנאמר ויפתח את רחמה. ואלו אין דיין של רשעים, אלא שדוחקים את העולם שהם בתוכו; שבשעת שאין עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? ועצר השמים, ואין לשון עצירה אלא לשון דוחק, שנ' כי עצר ה' בעד כל רחם.
ד"א האזינו השמים ואדברה - אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל, הסתכלתי בשמים ובארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינו את מידתם, או שמא גלגל חמה אינו עולה אלא מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו - ולא! כענין שנא' וזרח השמש ובא השמש. ולא עוד, אלא שמח לעשות לי רצוני, שנא' והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח:
ותשמע הארץ אמרי פי. הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינתה את מדתה, שמא זרעתם ולא צמחה, שמא זרעתם חטים והעלית שעורים, או שמא פרה אינה דשה ואינה חורשת היום, או שמא חמור זה אינו טוען ואינו הולך. וכן לענין היום הוא אומר ירמיה ה ואותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים? שמשעה שגזרתי על הים שמא שינה את מדותיו, ואומר אעלה ואציף את העולם? - לא! כענין שנא' איוב לח ואשבר עליו חוקי, ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף! ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות, כענין שנא' יהמו גליו ולא יוכלו. והרי דברי' ק"ו: ומה אלו, שלא נעשו לשכר ולא להפסד, אם זוכים אין מקבלים שכר, ואם חוטאים אין מקבלים פורענות, ואין חסים על בניהם ועל בנותיהם - לא שינו את מדתם; אתם, שאם זכיתם אתם מקבלים שכר, ואם חטאתם אתם מקבלים פורענות, ואתם חסין על בניכם ובנותיכם, עאכ"ו שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם!
ד"א האזינו השמים - היה רבי בנאה אומר: בזמן שאתם מתחייבים - אין פושטים בו יד אלא עדים, שנא' יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ואח"כ בני אדם שמשתמשים ובאים, שנא' ויד כל העם באחרונה. בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? וחרה אף ה' בכם ועצר השמים, ואחר פורענות משתמשת ובאה, שנא' ואבדתי בהם. ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? הושע ב והיה ביום ההוא נאם ה' אענה את השמים והארץ תענה, וזרעתיה לי בארץ.
ד"א האזינו השמים ואדברה - היה ר' יהודה בן חנניה אומר: בשעה שאמר משה האזינו השמים, היו השמים ושמי השמים דוממים. ובשעה שאמר ותשמע הארץ אמרי פי, היתה הארץ וכל אשר עליה דוממים. ואם תמיה אתה על הדבר - צא וראה מה נאמר ביהושע יהושע י ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד ולא היה כיום ההוא. נמצינו למדים, שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו.
ד"א האזינו השמים - לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר האזינו השמים; לפי שהיה רחוק מן הארץ, לפיכך אמר ותשמע הארץ אמרי פי. בא ישעיה וסמך לדבר, ואמר ישעיה א שמעו שמים והאזיני ארץ. שמעו שמים - שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ - שהיה קרוב לארץ.
ד"א לפי שהיו שמים מרובים פתח בהם בלשון מרובה ולפי שהיתה ארץ מועטת פתח בה בלשון מועט, ותשמע הארץ אמרי פי. בא ישעיה וסמך לדבר, ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, ליתן את המרובה במרובים ואת המעוטה למעוטים. וחכ"א: אין הדבר כן, אלא שהעדים מגידים: אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד - עדותם קיימת, ואם לאו - אין עדותם קיימת; כך, אלו אמר משה האזינו השמים ושותק - היו שמים אומרים: לא שמענו אלא בהאזנה. ותשמע הארץ - היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה; בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ, ליתן האזנה ושמיעה לשמים - והאזנה ושמיעה לארץ.
ד"א האזינו השמים - על שם שניתנה תורה מן השמים, שנאמר שמות כ אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ותשמע הארץ אמרי פי - שעליה עמדו ישראל ואמרו שמות כד כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
ד"א האזינו השמים - שלא עשו מצוות שניתנו להם מן השמים. ואלו הם מצות שניתנו להם מן השמים? - עיבור שנים וקביעות חדשים, שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ותשמע הארץ - שלא עשו מצוות שניתנו להם בארץ: לקט ושכחה ופיאה, תרומות ומעשרות, שמיטים ויובלות.
ד"א האזינו השמים - שלא עשו כל מצות שניתנו להם מן השמים ולא עשו כל מצות שניתנו להם בארץ. משה העיד בישראל שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים. אמר להם: אני בשר ודם, למחר אני מת. אם ירצו לומר לא קבלנו את התורה - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד עליהם שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים. והמקום העיד בהם את השירה, שנאמר למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. אמר: שירה תעיד בהם למטן, ואני למעלן. ומנין שהמקום קרוי עד ממהר? שנא' מלאכי ג וקרבתי לכם למשפט והייתי עד ממהר, ואומר ירמיה כט ואנכי היודע ועד, ואומר מיכה א ויהי ה' אלהיכם בכם לעד:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ותשמע הארץ. יושבי הארץ. פי' יושבי כפרים וערים הקטנים:
השמים ואדברה. עולה תרי"ג. כלומר האזינו לתרי"ג מצות. הפסוק מתחיל בה"א ומסיים ביו"ד, שכלל השם בראש השירה. ויש בו ז' תיבות, והיינו חצבה עמודיה שבעה, כנגד ז' רקיעים. וז' ארצות. וז' ימי המעשה:
ותשמע. ב' במס'. דין. ואידך ותשמע ותושיע. שאם תשמעו אמרי פי תהיו נושעים, וזהו ותשמע ותושיע:
- פרשנות מודרנית:
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
ראו פרשת האזינו - מדוע השמים והארץ עדים לתורה בפרשה?
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "דברים לב א"
קטגוריה זו מכילה את 17 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 17 דפים.