ביאור:בראשית א לא

בראשית א לא: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי בֹקֶר; יוֹם הַשִּׁשִּׁי."

תרגום ויקיטקסט: ואלהים ראה במבט כולל את כל הדברים אשר עשה, והנה טוב מאד. ובתחילת היום היתה הארץ ערבוביה של יצורים חיים, ובסוף היום היה אפשר לבקר ולזהות יצור אחד מיוחד העולה על כולם - האדם; זה היה היום השישי של הבריאה.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א לא.

והנה טוב מאד

עד עכשיו, כל בריאה הסתיימה במילה "טוב"; בפסוקנו, המסכם את כל הבריאות, נאמר "טוב מאד".

1. על-פי הפשט, המילה "מאד" מציינת את הריבוי והשלמות. בכל יום העשיה היתה רק "טוב", אבל הרבה דברים טובים המשתלבים ופועלים יחד הם "טוב מאד": מחלקים טובים המאורגנים בצורה נכונה, נוצר שלם הגדול מסכום חלקיו. מכאן אנו למדים, שבשעת היצירה אין צורך לשאוף דווקא לטוב ביותר - מספיק שיהיה "טוב", אחר-כך כבר יגיע ה"טוב מאד".

2. על-פי הדרש, המילה "מאד" מציינת דווקא את הרע והחיסרון: המוות, הצורך בשינה, יצר הרע, מידת הייסורין, הגיהנום, מלאך המוות, מידת הפורענות, ומלכות רומי (ראו בראשית רבה ט ה - יג). המילה מאד מלמדת, שגם דברים הנראים במבט ראשון רעים - גם להם יש תפקיד, גם הם משתלבים ותורמים לפעולה הכללית של הבריאה. "וטעם מְאֹד כטעם ריבוי. והוסיף ביום הזה לאמר כן, בעבור שידבר בכלל, וימצא רע בקצתו, ואמר כי טוֹב מְאֹד - מאדו טוב. וזהו מאמרם בבראשית רבה "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד - זה מות", וכן הזכירו שם "זה יצר הרע" ו"זו מדת פורענות". ולזה גם נתכוין אונקלוס, שאמר בכאן "והא תקין לחדא", יאמר שהוא מתוקן הסדר מאד, כי הרע צריך בקיום הטוב, כענין שנאמר (קהלת ג א) לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (רמב"ן).

3. ועוד דרשו, שהמילה מאד רומזת באותיותיה לאדם: (בראשית רבה ט יב): "הוא מאד הוא אדם, הינון אותיות דדין הינון אותיות דדין". "כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו, כי הוא טוֹב מְאֹד." (רמב"ן).

ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי

כשהסתיים היום השישי, התחיל יום השבת, ולכן לפסוקנו ישנה משמעות הלכתית לגבי השאלה באיזו שעה בדיוק מתחילה השבת, והדבר תלוי בפירוש המשפט ויהי ערב ויהי בוקר:

יש מפרשים שהמשפט הוא סיכום של אירועי היום הקודם - "היה ערב, ואז היה בוקר, ואז היה יום השישי" או "היה ערב, ואז היה בוקר, ושניהם יחד מהוים את היום השישי". לפי זה, הלילה קודם ליום, הלילה שייך ליום שאחריו.
ויש מפרשים שזה תיאור של אירועים שהתרחשו אחרי היום השישי - "היה ערב, ואז היה בוקר, ובזה הסתיים היום השישי". לפי זה, היום קודם ללילה, הלילה שייך ליום שלפניו.

אולם, לפי שני הפירושים, שביתת השבת נמשכת מערב עד ערב:

לפי הפירוש הראשון ברור - הלילה שייך ליום שאחריו, ולכן הלילה שאחרי היום השישי שייך כבר ליום השבת.
גם לפי הפירוש השני - בריאת העולם הסתיימה ביום השישי, ואחר-כך "ויהי ערב". בערב שאחרי היום השישי כבר לא נעשתה מלאכה. השביתה של ה' מבריאת העולם התחילה כבר בערב. כך גם השביתה שלנו ביום השבת מתחילה מהערב שאחרי היום השישי.

ישנו יום שבת אחד שאינו חל בהכרח ביום השביעי, ולכן היה מקום להתלבטות, האם השביתה ביום זה צריכה להתחיל מהערב או מהבוקר, והתורה קבעה שגם במקרה זה השביתה מתחילה מהערב. הכוונה ליום הכיפורים, (ויקרא כג לב): "שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (פירוט).

יום השישי

הימים הקודמים נזכרו ללא יידוע - "יום אחד", "יום שני" וכו'. מדוע דווקא היום השישי מיודע?

1. יש שאלה קשורה על תחילת הפרק, על היום הראשון שנקרא (בראשית א ה): "יום אחד". תופעה דומה נמצאת ב(שמואל א א ב): "וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה": הראשונה ממוספרת "אחת", בעוד האחרונה ממוספרת ביידוע: "השנית". ייתכן שיש כאן שיטת מיספור: הראשון הוא סתמי בלי מספר בכלל, בעוד האחרון החותם את הסדרה - המספר שלו מיודע. אם הדברים נכונים, הרי אפשר להבין מדוע מחלק הפרקים הפריד בין היום השישי לבין שבת: כיון שהשבת היא חריגה מהמסגרת הרגילה, היא תופעה חיצונית לימי השבוע, שאמורים להיחתם ביום "ה"שישי. ואז פתאום מגיעה שבת, בהפתעה בלתי-צפויה ( חננאל , אתנכתא כ"ג ניסן תשס"ט).

חז"ל מצאו כאן כמה רמזים:

2. "הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם: על-מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה" (רש"י)

3. "כלם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה; וזהו יום הששי בה"א שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה" (רש"י)

4. בכל פרק א לא מופיע שמו המפורש של הבורא. אולם הוא מופיע בראשי תיבות בסוף הפרק ותחילת הפרק הבא:

"יום הששי; ויכלו השמים".

(ע"פ רבנו בחיי על בראשית ב א. וראו גם ביאור:שם ה' בראשי תיבות).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-06-18.

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:סוף היום השישי

קיצור דרך: tnk1/tora/brejit/br-01-31