איכה ישבה בדד – ירמיה כתב ספר קינות, היא המגילה אשר שרף יהויקים על האח אשר על האש. והיו בה שלש אל"ף ביתו"ת: "איכה ישבה", "איכה יעיב", "איכה יועם". שוב הוסיף עליו: "אני הגבר", שהוא שלש אל"ף ביתו"ת, שנאמר (ירמיהו לו לב): "ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה" – שלש כנגד שלש.
בדד – גלמוד מיושביה. רבתי עם – יו"ד יתירה, כמו "רבת עם", שהיתה עמה רב. יש מדרשי אגדה הרבה, ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו.
היתה כאלמנה – ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים, ודעתו לחזור אצלה.
כאילים לא מצאו מרעה – כאילים אשר לא מצאו מרעה, שאין להם כח לברוח, שהוחלש כחם ברעב.
לפני רודף – כל רודף שבמקרא חסר, וזה מלא: שנרדפו רדיפה שלימה. על כן יסד הפייטן "מלא רודפתי, וחסרה שנת גאולי": שנת גאלי באה חסר כתיב.
זכרה ירושלים – בגלותה. ימי עניה – ימי חורבנה, שהביאה לידי עוני. ומרודיה – הוא לשון צער, כמו "וירדתי על ההרים" (שופטים יא, לז), "אריד בשיחי ואהימה" (תהלים נה, ג).
כל מחמדיה – וזכר כל טוב מחמדים שמימי קדם. ומדרש אגדה דורשו בלשון אחר, שהיו שובתין בגולה בשבתות וימים טובים, ושומטים בשביעיות, והיו האומות משחקים עליהם ואומרים: שוטים! בארצכם לא שמטתם, ועכשיו בגולה תשמטו? בארצכם לא שמרתם, ועכשיו בגולה תשמרון?
טומאתה בשוליה – לשון גנאי הוא: דם נדתה ניכר בשולי בגדיה. כלומר: חטאותיה גלויין הרבה, עשאתן בגלוי.
לא זכרה אחריתה – כשהיו חוטאין לא נתנו לב מה תהיה אחריתם. לפיכך: ותרד פלאים – ירידתה נפלאת פלאים הרבה, שהכל מפליאים שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר.
על כל מחמדיה – ספרי תורות, שנאמר בהם (תהלים יט יא): "הנחמדים מזהב". הכל נפנו לבוז כסף וזהב, והם נפנים אל ספרי תורות כדי לשרפם, לפי שכתוב בהם (דברים כג ד): "לא יבא עמוני" וגו'.
וירדנה – וירד אותה, וישבר אותה על ידי רידוי ויסורין. לכן הנו"ן דגושה לפותרו בלשון יחידית, כמו: "יעשנה", "יכרסמנה", "ירענה" – שהעצם לשון נקבה, כמו דאת אמר (יחזקאל לז יד): "העצמות היבשות" – שבר כל אחת ואחת.
דבר אחד: "וירדנה" כמו: "וירדהו אל כפיו" (שופטים יד ט): הריק את המוח, גורר ורודה המוח מתוכו.
נשקד עול פשעי בידו – אין לתיבה זו דמיון במקרא. ובלשון ארמי של פסיקתא קורין ל"דרבן" – "מסקדא", "מלמד הבקר" (שופטים ג לא). ואומר אני: נשקד – פויינטרינ"ט בלע"ז: נקודים מנומרים ומסומנים היו פשעי בידו של הקדוש ברוך הוא לזכרון, לא נשכח מניינם ותשלומיהם.
ישתרגו – נעשו קליעות קליעות ועלו על צוארי. לשון משנה: "אין משרגין את המטות" (משנה מועד קטן א ח).
קרא עלי מועד – יעידת גייסות לבא עלי. ורבותינו דרשו מה שדרשו: תמוז דההוא שתא – מלויי מליוה, של שנה שנייה לצאתם ממצרים. לכך אירע חזרתן של מרגלים ליל תשעה באב, שעליה הוקבעה בכייתן לדורות.
גת דרך – לשון הריגה, כמו (ישעיה סג ג): "פורה דרכתי לבדי", כדורך ענבים להוציא יינם. כך רמס הנשים להוציא דמם.
פרשה ציון בידיה – כמו (ישעיה כה יא): "ופירש ידיו בקרבו". כאדם המוליך ידיו, מוליכם ומביאם ומצטער בהם.
דבר אחר: פרשה ציון – לשון "שבירה" כמו (איכה ד ד): "ופורש אין להם", ולא יפרסו להם על אבל, לנחמו על מתו. כך חברו מנחם. ובלשון משנה פריסה קיימת, ומשמעו: כאדם המצטער, שחובק את ידיו ומשברם. תוספת מצאתי.
צוה ה' ליעקב סביביו צריו – צוה על יעקב שיהיו צריו סביביו. אף כשגלו לבבל ולאשור – הגלה סנחריב את אויביהם עמון ומואב, והושיבם אצליהם, והם מקנתרים אותם, כמו שאמרו במסכת קדושין (עב.): הומניא איכא בבבל כולה דעמונאי.
המה רמוני – כגון בני ישמעאל, שהיו יוצאים לקראת הגולים כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך עליהם, ומראים את עצמם כאילו מרחמים עליהם, והיו מוציאים להם מיני מלוחים נודות נפוחים. כסבורים שהוא יין, ואוכלים וצמאים ורוצים לשתות. וכשמתיר הנוד בשיניו – היתה הרוח נכנסת במעיו, והוא מת. והוא שאמר הכתוב (ישעיה כא יג-יד): "ביער בערב תלינו" וגו', "לקראת צמא התיו מים, יושבי ארץ תימא, בלחמו קדמו נודד".
חמרמרו – כווצו. ויש בלשון משנה (משנה חולין ג, ג): "נפלה לאור, ונחמרו בני מעיה".
בבית כמות – בתוך הבית היתה אימת שדים ומזיקים ומלאכי מות, ומחוץ חרב האויב משכלת.
כי אתה עשית – אתה גרמת לי שהם שונאים אותי, שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם, ומהתחתן בם. אם נתחתנתי בהם – היו מרחמים עלי ועל בני בנותיהם.
הבאת יום קראת – הלואי והבאת עליהם יום המועד שקראת עלי, ויהיו כמוני – ברעה.
