קטגוריה:בראשית ו טז

לאחר שאלוהים הסביר את המידות של התיבה, אלוהים מורה לנוח לעשות פרטים נוספים:

המילה "צֹהַר" מופיעה ביחיד. כלומר אלוהים אמר לעשות צהר אחד בלבד.
מיקום הצוהר הוא אמה אחת מתחת לתקרה בצידה של התיבה.

לא נאמר שלצוהר הזה היה סורגים או חלון לפתוח ולסגור אותו. הצוהר הוא רק פתח, אולם בהמשך נאמר: "וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (ביאור:בראשית ח ו), ומכאן אנו לומדים שהצוהר היה חלון שאפשר לסגור ולפתוח. ודרכו שיחרר נוח את העורב והיונה. סביר שאנשים טיפסו על התיבה כדי להנצל מהמבול, אולם בגלל שהצוהר היה קטן וסגור הם נשארו בחוץ ומתו מרעב.

נראה שכל הזמן הצהר היה סגור והציפורים לא יכלו לעוף החוצה ולשוב כרצונם.
לא נראה שהצוהר שימש כמקור של אור וכחלון אורור לכל החיות בתיבה. סביר שהיה אוורור אחרת הסרחון היה גדול, ואפילו החמצן היה נגמר כי התיבה היתה אטומה בכופר.
ייתכן שבכל זאת היתה אטימות נגד גשם וגלים, בשכבות שמכוסות אחת את השניה, אבל היו חריצים לאוויר ואור.

צֹהַר קשור למילה צהרים (צהר ברבים). נח בנה צהר בצד התיבה, והשמש נכנסה בבוקר או בערב כאשר הצהר פנה לשמש. יוסף הורה לאחיו לאכול איתו בצהרים לאחר תום עבודתו בפיקוח על חלוקת המזון, ככתוב: "כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם" (ביאור:בראשית מג טז), ובארוחה הם אכלו "טֶבַח" וגם "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" (ביאור:בראשית מג לד). לא סביר שיוסף ישתכר באמצע יום העבודה, וגם המשך הסיפור הוא "הַבֹּקֶר אוֹר, וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (ביאור:בראשית מד ג). סביר שצהרים היה הזמן שהשמש נכנסת בצוהר בצד הבית, ויוצאת בצהר שני מצידו השני של הבית, כך יש גם שעת התחלת וסוף היום, וגם החודש בשנה, לפי זוג הצוהרים דרכם עוברת השמש. והמילה "צָּהֳרָיִם" היתה ערב שבו הולכים לישון. כך אמר ירמיהו "קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצׇּהֳרָיִם, אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיהו ו ד).
אולם בגלל שאנשים לקחו מנוחת שינה באמצע היום כמו בערב, ככתוב: "וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת, וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצׇּהֳרָיִם" (שמואל ב ד ה), נראה שהמילה צוהרים הפכה לאמצע היום, ככתוב: "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי" (תהלים נה יח), ועכשו כבר אי אפשר לשנות.

ויתכן ש"אל אמה תכלה מלמעלה" מתייחס לתיבה ולא לצוהר, שהגודל של התיבה למעלה הוא רק אמה, ואז יוצא שהמבנה של התיבה הוא מעין פירמידה, מה שמייצב את התיבה ולא מאפשר לה להתהפך, וגם גורם למי הגשמים לנזול בשיפועים ולא לחדור לתוכה.

אלוהים הורה לנוח לעשות פתח בצד של התיבה. סביר שהפתח היה גדול מספיק שהחיה הגדולה ביותר תעבור דרכו. לא ברור איך גי'רפה נכנסה, אבל לא סביר שהפתח היה כזה גבוה. סביר שלפתח היתה דלת שאפשר לסגור, אחרת הציפורים יעופו החוצה. בציורים מראים כאילו שהדלת שימשה גם בתור שיפוע כניסה לתיבה, ונוח השתמש במערכת חבלים כדי להוריד ולהעלות את הדלת.

לא ברור אם לעשות את הפתח בצד הארוך (300 אמה) או בצד הצר, ברוחבה (50 אמה). פתח בצד הארוך יחליש את מבנה התיבה בזמן ציפה בגלים, לכן דווקא הגיוני שזה יהיה בצד הצר.

המשך המשפט הוא "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ". חז"ל הסיקו שהפתח היה מעל השליש הראשון של גובה התיבה, וגובהו כשליש השני. גובה התיבה היה 30 אמה (15 מטר), וכך מפתן הפתח היה בגובה חמש (5) מטר, וגובה הדלת היה חמש (5) מטר.

לפי הפרוש הזה:

המילה "תַּחְתִּיִּם" מציינת את תחתית הפתח.

המילים "שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים" מציינים את גובה תחתית הפתח, כאשר הגובה מתחלק לשלוש חלקים.

הניקוד נוסף מאוחר יותר ואינו מחייב. ללא הניקוד אנו רואים "תחתים שנים ושלשים תעשה".

1. "תחתים" יכול להיות תחתית הפתח בשליש השני, והכל ממשיך לעסוק בפתח שבצד התיבה.
2. אבל יכול להיות שמדובר בקומות שבתיבה, שכל קומה יוצרת 'תחתים', ואלוהים מסביר כמה קומות לעשות לתיבה, תחתית שניה, ושלישית כדי לחלק את הנפח לשלוש.
3. אולם המילה "שלשים" יכולה להיות המספר שלושים (30), ככתוב (בלי ניקוד): "ושלשים אמה קומתה" (ביאור:בראשית ו טו). וכך הורה אלוהים לנוח לעשות 'שנים ושלשים' תחתים, שלושים ושנים (32) קומות, בגבהים שונים לפי הצורך, הן רוב החיות היו קטנות ולא היה צורך לספק חמש מטר גובה לכל החיות.

אלוהים לא הסביר על מדרגות, גישה לניקוי, האכלה והשקיה של החיות. אין הסבר לאוורור, וקרור. כל זה אלוהים השאיר לנוח להחליט לבד.