קטגוריה:בראשית ב ב

<< | ספר בראשית • פרק ב' • פסוק ב' | >>

נוסח המקרא

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

המהדורה המוטעמת:

וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃

המהדורה הדקדוקית:

וַ/יְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּ/יּ֣וֹם הַ/שְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖/וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַ/יִּשְׁבֹּת֙ בַּ/יּ֣וֹם הַ/שְּׁבִיעִ֔י מִ/כָּל־מְלַאכְתּ֖/וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים

המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.

פרשנות

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

עריכה

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וְשֵׁיצִי יְיָ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עֲבִידְתֵיהּ דַּעֲבַד וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עֲבִידְתֵיהּ דַּעֲבַד׃
אונקלוס (דפוס):	וְשֵׁיצִי יְיָ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עִיבִידְתֵּיהּ [נ"א: עֲבִידְתֵּיהּ, וכן בסמוך] דִּי עֲבָד וְנַח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עִיבִידְתֵּיהּ דִּי עֲבָד׃
ירושלמי (יונתן):	וּשְׁלִים יְיָ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עֲבִידְתֵּיהּ דְעָבַד וְעִישַרְתֵּי עִיסְקִין דִבְרָא בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא וְנַח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עֲבִידְתֵּיהּ דְעָבָד:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" - ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום ד"א מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[א] נראה כאילו כלה בו ביום. ולפי פירוש זה יהיה "ויכל אלקים ביום השביעי" כאילו היה יום שביעי, ואינו יום השביעי. ואינו נראה כך מב"ר (י, ט), שנראה כאילו כלה ביום השביעי, רק מפני שאין צריך להוסיף מחול על הקודש - כלה מלאכתו עם התחלת יום השביעי, והתחלת הדבר אינו דבר. ואם תאמר ולמה לא כתב 'ויכל אלקים ביום הששי', אין זה קשיא גם כן, שאילו כתב 'ויכל ביום הששי' הייתי אומר שכלה המלאכה באמצע יום ששי, אבל השתא דכתיב "ויכל אלקים ביום השביעי", ונאמר "וישבות ביום השביעי" אם כן סתרי אהדדי, ועל כרחך צריך לפרש "ויכל אלקים ביום השביעי" - בהתחלת יום השביעי. ואין להקשות ואם היה פירושו שכלה המלאכה באמצע יום ששי - מה נפקא מיניה, ונראה שדבר גדול בא לומר, שלא תאמר כי שביתת שבת הוא במקרה, כלומר שלא היה עוד מלאכה לעשות, שהרי באמצע היום שבת ממלאכה בערב שבת, ואם כן לא היה זה מעלת שבת, שאילו היה לו מלאכה היה עושה עוד מלאכה אף בשבת. ולפיכך כתב "ויכל אלקים ביום השביעי" דהיינו לגמרי ביום השביעי, שנראה כאילו כלה ביום השביעי, וכל כך המשיך הקב"ה המלאכה ולא שבת מן המלאכה אלא בשביל השבת, שהוא יום מנוחה, מזה אנו לומדין שהשבת בעצמו ראוי לשביתה. וכן אמרו רז"ל (ב"ר ז, ז) שבערב שבת בין השמשות ברא הקב"ה השדים, וקדש עליו היום, ולא גמר אותם: [ב] מה היה העולם חסר מנוחה וכו'. פירוש הא דכתיב "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו" - היינו שקודם יום השביעי היה חסר מנוחה, ובשבת באה להם המנוחה. ומה שכתוב "ויכל אלקים ביום השביעי" - כך פירושו; ביום ז' היה כלה המלאכה, שנתן לה מנוחה, ולפיכך כתיב "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו", שנתן מנוחה למלאכה אשר עשה, ובזה כלה המלאכה ביום השביעי. והרא"ם פירש כי "ויכל אלקים ביום השביעי" קאי על שכלה הקב"ה המנוחה. ופירוש טעות הוא, שהרי כתיב "ויכל אלקים וגו' מלאכתו", ואיך יקרא זה "מלאכתו", אלא מה שאמרו (ב"ר י, ט) 'מה היה העולם חסר', רוצה לומר כמו שפירשנו למעלה, שכלה המלאכה בזה, שבאה מנוחה ביום הז'. ולא כתיב, 'ויכל אלקים ביום הו, שהיה משמע שגם המנוחה באתה ביום הו', וזה אינו, שלא היה מנוחה רק ביום ז', ובזה כלה המלאכה ביום ז':

לבוש האורה

עריכה

• לפירוש "לבוש האורה" על כל הפרק •

ויכל —

לשון הגור אריה:

ולפיכך כתיב: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו", שנתן מנוחה למלאכה אשר עשה, ובזה כלה המלאכה ביום השביעי, עכ"ל.

ואינו נראה, כי איך יאמר נתינת מנוחה למלאכה? כי לא יאמר לשון זה אלא לפועל העושה המלאכה. על כן מחוורתה כדברי הרא"ם ז"ל, ע"ש:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו – צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו – נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאָה כְאִלּוּ כִּלָּה בוֹ בַיּוֹם. דָּבָר אַחֵר: מַה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה. בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה.

אבן עזרא

עריכה

• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •

ויכל אלהים ביום השביעי — יש אומרים כי הימים נבראים, ובבריאת יום שביעי שלמה המלאכה. וזה הפירוש תפל. ויש אומרים כי יש בי"ת שטעמו קודם, כמו "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה ד); "אך ביום הראשון תשביתו שאור" (שמות יב טו). ולמה זאת הצרה? וכלוי מעשה איננו נעשה, כאילו אמר: לא עשה מעשה. וכן פירוש ויכל, גם וישבת:

וטעם מלאכתו אשר עשה — ביום השישי, טרם יום השבת:

וטעם וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו — מכל הבריאות שברא:

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

"ויכל אלהים ביום השביעי". ע"ד הפשט אין הכונה בכתוב זה שהש"י כלה מלאכתו ביום השביעי ממש שא"כ יש במשמעות הלשון הזה שבמקצת היום ביום השביעי עשה מלאכה אבל הכונה בפסוק כי מיד שבא יום השביעי כבר כלה כל מלאכתו, ודומה לזה (שמות יב, טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור", שאין הכונה לבער החמץ ביום ראשון של פסח, אבל הכונה בו כשיגיע יום א' של פסח כבר יהיה החמץ מושבת מבתיכם.

וע"ד המדרש ויכל אלהים ביום השביעי רש"א בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו אינו צריך להוסיף מחול על הקדש ונכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו בו ביום כלה.

וע"ד הקבלה ויכל אלהים ביום השביעי רמז לך כי כל המלאכות תכלינה באלף שביעי, והוא מה שאמרו ז"ל וחד חריב, וישבות ביום השביעי לשון שביתה נופל על מי ששובת היום ועתיד לחזור למלאכתו מחר, ובכאן רמז שתחזור המלאכה אחר האלף השביעי, ולכן סיימה פרשה זו של יום שביעי במלת לעשות לרמוז על מעשה אחר יום השביעי, והבן זה.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

וַיְכַל אֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי — בִּתְחִלַּת הַיּום הַשְּׁבִיעִי, שֶׁהוּא הָרֶגַע בִּלְתִּי מִתְחַלֵּק, אֲשֶׁר הוּא רֵאשִׁית לִזְמַן הֶעָתִיד, וְאֵינו חֵלֶק מִמֶּנּוּ, כְּאָמְרָם זִכְרונָם לִבְרָכָה: נִכְנָס בּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה (בראשית רבה י, ט). וַיִּשְׁבּות בַּיּום הַשְּׁבִיעִי — כָּל אותו הַיּום נִבְדָּל מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים הָרִאשׁונִים בְּעִנְיַן הַשְּׁבִיתָה.

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

השאלות

(א – ג) למה אמר ויכלו ולא זכר שם פועלם שמשמע שכלו מעצמם, ואח"כ אמר ויכל אלהים, ואיך אמר ויכל ביום השביעי הלא כלה בששי. ומ"ש וישבות ביום השביעי הוא כפול ומיותר. ומהו הברכה והקדושה, ולמה ברך וקדש אותו הלא לא עשה בו דבר, ומהו הכפל אשר ברא אלהים לעשות:

"ויכלו השמים וכו' ויכל אלהים". ידוע שה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות. א) הנהגה טבעיית הקבועה תמיד לפי מה שהטביע בששת ימי בראשית. שעולם כמנהגו נוהג עפ"י החוקים הקבועים ואין להם שום קשר עם מעשה בני אדם ועם השכר והעונש. ב) הנהגה השגחיית. שאז יבטל סדרי הטבע וינהיג לפי המעשים ולפי השכר והעונש. שהגם שלפי חוקי הטבע יחויב, שבאם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו. עת לא יהי' הדור זכאים יעצר את השמים ולא יהיה מטר לפי ההנהגה ההשגחיית. והנה ההנהגה הטבעית תתנהג תמיד בלי הפסק. וההשגחה לא תפעול רק לפי מעשה בני אדם אם יהיו זכאים או חוטאים. ההנהגה הטבעיית תרד מלמעלה למטה. וההשגחיית תעלה ממטה למעלה כי היא תתעורר ע"י מעשה בני אדם. ובכל מעשה ששת הימים לא נזכר רק שם אלהים שכבר בארנו גדרו שהוא המודד חוקי הטבע וקבע חוקי סדרי המערכת וטבעי כל המעשים במדה ובמשקל לפי טבעם חק נתן ולא יעבור. אבל אחר שנברא אדם הראשון והתחיל לפעול בכח הבחירה טוב או רע. אז נקבע ההנהגה ההשגחיית שבו יבטל חוקי הטבע וינהיג עולמו אם לחסד אם לשבט לפי מעשה בני אדם ולפי חוקי השכר והעונש. ואז צירף שם הויה לשם אלהים. שכן בפרשה שניה שמדבר מן הנהגה ההשגחיית מיום וא"ו ואילך. כתוב ביום עשות ה' אלהים, ששם הויה מורה על ההנהגה השניה הנסיית. ובזה אמר ארץ ושמים, כי הוא העולם מלמטה למעלה. והמשלתי הדבר עפ"י משל, גביר אחד נדב לבו אותו לבנות בית תלמוד ששם ישבו לומדים שיעסקו בתורה בקביעות יומם ולילה. ולמען ימצאו הלומדים טרף חוקם ופרנסתם בנה בתי מלאכה וקבע שם מאשינען רבים עושי מלאכה בצמר ובמשי ואורגי בגדים חטובות אטון מצרים, ומן ריוח המלאכה יתפרנסו הלומדים וימצאו די ספוקם. ובאשר המאשינען יעבדו עבודתם ע"י כח הקיטור בלי הפסק, חשב וספר כמה יש בכחם להרויח בכל יום, וראה כי יספיק הריוח לפרנסתם בעושר מופלג, אבל היה פקודת הנדיב שבעת ירפו הלומדים ידיהם מן הלמוד כן ימעטו עבודת המאשינען וימעט פרנסת הלומדים לפי ערך מה שיתבטלו מלמודם, וידוע שבעת ירצו להעמיד את המאשינען שיפסק כח הקיטור יש פקק קטן שישימו אותו על מקום ששם נכנס הקיטור המסבב את המאשיען ובזה תעמוד המלאכה. וכדוגמא זו ערך ה' חוקי הטבע והמערכת שהם סובבים גלילים במערכתם תמיד, ובזה יתן לחם לכל בשר ולכל גויה די מחסורה, וזה מלאכת ההנהגה הטבעיית שנעשה בששת ימי המעשה. אבל מעת שנברא האדם שהיה הכונה שיעבוד את ה' וישמור מצותיו, ואז טרף חוקו ולחם כל בשר יקצב לפי המעשה. ובעת ימרה פי ה' יעמיד את המערכה והמאשיען הגדול הזה ויצמצם את השפע לפי מעשה בני אדם ולפי עבודתם, והוא הפקק שישים על סבוב הגלגלים והמערכת להעמידם ולהשבית מלאכתם הטבעי ולמודד השפע לפי המעשה. פקק זה הושם בשבת, שבו שם ה' הדד והפקק על מוצא מקור שפע המערכת להעמידו ולהשביתו לפי השכר והעונש ולפי ההשגחה. עפ"ז אמר שביום הששי כלו השמים והארץ וכל צבאם, ר"ל אז נשלם סדור הטבע והמערכה שנעשה בששת ימי המעשה, וכלתה המלאכה לפי ערך המלאכה, אבל עדן לא כלתה לפי ערך הפועל שכוונתו שיוכל להשבית המלאכה להמעיט או לרבות השפע לפי ההשגחה והשכר והעונש. ועוד לא עשה הפקק והדד שבו יעמיד את המאשיען הגדול הזה להשבית את מלאכתו הטבעי, שזה נעשה ביום השבת שבו הוסד ההנהגה ההשגחיית ובו נעשה הדד והפקק אשר ישבית מלאכת הטבע וסבובה במערכת. ולכן ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. שביום השביעי כלה המלאכה גם מצד הפועל וכוונתו. ומפרש במה כלה ביום השביעי שזה ע"י כי שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שאז נברא הפקק והדד שישבית מלאכת הטבע וינהיג מלאכת ההשגחה המודדת השפע לפי המעשה, וע"י שבשבת יסד ההנהגה ההשגחיית שבו ישבית ההנהגה הטבעית, עי"כ בו ביום נשלמה המלאכה מצד הפועל. וזה שהמליצו חז"ל במה שאמרו מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ר"ל שהיה חסר הפקק הזה שבו יעמיד את המכונה הגדולה וסבוב המערכת וינוחו ממהלכם כי ינהיג הנהגה אלהית נסיית השגחיית שאז תנוח הטבע מפעולתה וזה נעשה בשבת. וזה קרא מנוחה היינו מנוחת מלאכת הטבע, שלולא השבת לא היה אפשר שינוח סבוב הגלגל לפעמים ושישבית מלאכת הטבע[א].

הערות

[א] [וה"ר נסים כתב בטעם מ"ש וישבות ביום השביעי כי כל נפעל מתנענע ומשתנה, יתנענע עוד גם אחר סור הפועל הרושם בו. שהתרנגולת הרובצת על הביצים לשנות חמרם שילבשו צורת אפרוח, אין ספק שאם תסור התרנגולת מעליהם באמצע זמן המצטרך להיות אפרוח שגם אחרי סורה מעליהם יתנענע חומר הביצים תנועה מה בהשתנותה לקבל צורת האפרוח, ולא תפסק התנועה תיכף בסור הפועל. וכ"ה במ"ב כאשר אמר השם תוצא הארץ תדשא הארץ ישרצו המים. עם היות שהכח האלהי לא הניע כי אם דבר יום ביומו, הארץ היתה מתנענעת מעצמה לא מהנעת הפועל מבחוץ יום או יומים, אבל מיד שנכנס יום השביעי נתן הקב"ה למעשה בראשית טבע נח ושקט ונפסק תנועתם המתחייבת מעצמה. וע"ז אמר ויכלו השמים וכו' ויכל ביום השביעי, ר"ל שנשלם ענין התהוותם בששי, אבל לא נשלמה תנועתם שהיו מתנענעים מעצמם, וכלה ה' תנועתם ביום השביעי. וכדי שלא נחשוב מ"ש ויכל ביום השביעי שפעל ועשה ביום השביעי דבר, הוצרך לומר וישבות ביום השביעי. והרי"א השיב על דבריו, איך השווה מעשה בראשית להויה הטבעיית, בהויה הטבעיית צריך זמן להכין החומר לכן יתנענע גם אח"כ, לא כן במ"ב שלא נתהוו ע"י הכנת החומר והמשך הזמן, רק ברגע אמר ויהי, וחדלה תנועתם תיכף. ועוד שגם בהויה הטבעיית לא יתנענע החומר מעצמו בסור הפועל רק טרם שתחול הצורה בחומר לא אחר שחלה הצורה, למשל אחר גמר האפרוח תחדל התנועה. ולא שם על לבו כן דעת חז"ל במד' (פרשה י') ר' סימון בשם ריב"ל מכוללים היו המעשים והיו מותחים והולכים. וזה כדבריו של הר"ן. שמ"ש ויכלו השמים היינו שמכוללים היו המעשים. ר"ל שמצד ענין התהוותם היו מכוללים ונגמרים בששי. ומ"ש וישבות ביום השביעי היינו מפני שהיו מותחים והולכים שעדיין לא נשלמה תנועתם שהיו מתנענעים מעצמם שהיו מותחים והולכים וזה השבית בשביעי. ועם העיון נראה שחז"ל לא כונו על התנועה הקלה לבד שיתנענע החומר אחר סור הפועל, רק לדעתם כשאמר ה' תדשא הארץ תוצא הארץ לא היה הצווי על שעה אחת בלבד רק שהתנענע תנועה זו בלא הפסק כל ששת ימי המעשה. ולולא השבית ה' תנועה זו בשבת היתה, מתנענעה כן לעולם, ורק בשבת השבית זה וחדלה תנועה זו. וע"ז אמר וישבות ביום השביעי, שבששי חדל ה' מצוות להארץ להמציא ברואים חדשים. אבל הארץ עדיין לא פסקה מהוציא דשאים ועשבים ונפש חיה מעצמה. וביום השביעי השבית ה' תנועה זו, וכן אמר בב"ר (פמ"ד) אני אל שדי ר' נתן ור' אדא ור' ברכיה בשם ר' יצחק אני שאמרתי לעולמי די ולשמים די ולארץ די שאלולי שאמרתי להם די עד עכשיו היו נמתחים והולכים, וזה אמר בשביעי, וע"ז אמר וישבות ביום השביעי. וראיתי שיש דעה במדרש (סוף פ"י) חולקת ע"ז וז"ל, ר' לוי בשם ר' יוסי בר נהוראי כ"ז שהיו ידי קוניהם ממשמשים בהם היו מותחים והולכים, כיון שנחו ידי קוניהם נתן להם נייח, ס"ל שחדלה תנועתם תיכף כשסרו ידי הפועל ולא התנענעו אח"כ מעצמם, וזה כדעת הרי"א]:

אור החיים

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •

ויכל אלהים וגו'. פשט הכתוב הוא שבא ללמדנו שלא תחשוב שעשה מלאכה אחרת אחר כך ולא הוזכרה בתורה לזה אמר ויכל אלהים פירוש כלה מה שעלה בדעתו יתברך לעשות. וכאן שלל גם כן שלא עשה מלאכה אחר השבת בששה ימים אחרים והבן. אלא שיש לתת לב לאומרו אשר עשה שלא היה צריך לומר אלא ויכל אלהים וגו' מלאכתו. עוד יש להעיר אומרו ביום השביעי משמע כי ביום השביעי עשה מלאכה וכלה אותה ואינו כן כי ביום הששי הוא שכלה. והגם שרז"ל הרגישו לתקן זה ואמרו וזה לשונם (ב"ר פ"י) רבי שמעון אומר בשר ודם אינו יודע וכו' ע"כ, עם כל זה תיבת ביום אינה מדוייקת ולפי דבריהם פי' הוא כאילו ביום. ובאמת כי דבריהם דברי אמת אלא עוד יש לאלוה מילין וכפטיש יפוצץ:

ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (חגיגה יב) כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם והוא סוד אומרו וביום השביעי שבת וינפש. הגם שחז"ל (ביצה טז) דרשו כיון שיצא שבת וינפש, אין זה אלא דרך דרש שדרשו מאומרו וינפש ולא אמר ונפש דרשו כי נתכוון הכתוב לרמוז כיון שיצא שבת וי שאבדה הנפש אבל משמעות פשט הכתוב אינו יוצא ממנה שנתכוון לומר כיון ששבת פירוש בא שבת וינפש פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים. וכן מצאנו לרז"ל בספר הקדוש זוהר התורה (תזריע מד.) שנתנו טעם למצות ה' למול ביום השמיני ושלא לקרב קרבן לה' עד יום הח' כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש. והוא שאמר הכתוב ויכל אלהים וגו', פירוש שכלה ה' באמצעות יום השביעי מלאכתו וחזר ופירש מה הוא מלאכתו שכלה לא שהיה חסר דבר מעשותו ועליו הוא אומר ויכל אלא הכוונה היא אשר עשה פי' המלאכה שכבר עשה עדיין היתה חסרה דבר המעמיד ובאמצעות יום השביעי בו נגמר הענין. ובזה נתיישב מה שדקדקנו. גם בזה הרווחנו למצוא בתורה בריאת יום השביעי עצמו כדרך שהודיעה אותנו התורה בריאת יום ביומו דכתיב ויהי ערב וגו' הרי זה מגיד הוית הערב והוית הבקר וכאן לא מצינו שהודיע בריאת יום זה, ולדרכנו הרי הוא אמור. ולמה שפירשתי בפסוק ויכלו שהוא לשון תשוקה וחשק יכול להתפרש גם כן אומרו ויכל אלהים וגו' על דרך אומרו (איוב, יד) למעשה ידיך תכסוף וכתיב (דברים, י) רק באבותיך חשק כי האדון חשק וחפץ בעולמו וזה היה באמצעות יום השביעי שנתקיים העולם כדרך שפירשנו חשק ה' ונתרצה בבריותיו ודבר זה הובא בדבריהם (שה"ש, ב) ז"ל ועיין בסמוך:

וישבות ביום השביעי וגומר. מקרא זה מה בא ללמדנו כי הם הדברים עצמן הנאמרים בסמוך ויכל אלהים:

ונראה לומר על דרך מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ז) כי בריות נבראו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיקו לגמור בריאת גופם עד שקדש היום והן הם המזיקים ע"כ. ויש לנו להשכיל זאת איך יוצדק לאמר בערך הבורא יתעלה שמו שלא הספיק לגמור וכו' הלא דבר ידוע לכל כי כהרף עין יכול לברוא עולמות כולם. וצא ולמד מה שכתבנו בתחילת הפרשה ותראה קצת גבורותיו יתעלה שמו:

אכן הכונה היא כי רצה ה' להודיע עוצם מעלת יום המכובד כי הלא תדע שישתנה הדבר בין מלאכה שהתחיל בה ואין בה הפסד למלאכה שכבר התחיל בה ותפסד אם לא יגמור אותה. וכאן הודיענו הכתוב כי מלבד שלא התחיל במלאכה אחרת אלא אפילו במלאכה שהתחיל בה כשקדש היום גם כן שבת מלגמור אותה הגם שנפסדה המלאכה שהתחיל בה הפסד שאין אחריו תיקון אף על פי כן לא רצה לעשות עוד. והוא שרמז באומרו וישבות אחר שאמר ויכל כי מלבד שכלה ולא הוסיף עוד עשות בריאה אחרת אלא אפילו מה שהיה בידו להשלימו שבת פירוש בטל גמר הדבר שהיה בידו, ולזה אמר מכל מלאכתו לומר אפילו מלאכה שכבר התחיל בה והוא אומרו אשר עשה והתחיל בה כיון שבא יום השביעי שבת מלהשלימה. וה' עשה כן להראות דבר זה לא לצד מניעת היכולת ח"ו כי פשיטא שבהרף עין בורא כהנה וכהנה רבי רבבות, גם אומר אני כי לטעם זה סדר ה' המלאכות שעשה בסדר הימים דבר יום ביומו כדי שיוכר מעלת השבת כי זולת זה יכול היה ה' לעשות כל המעשה ביום אחד ובזמן מועט:

ילקוט שמעוני

עריכה

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •

[עריכה]

מהו ויכל אלהים ביום השביעי? כזה שמכה בקורנס על גבי הסדן, אגבהה מבעוד יום והורידה משתחשך. בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, מוסיף מחול על הקדש; אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה.

[עריכה]

מכל מלאכתו. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה. ומה נברא בו? שאנן ובטח שלוה והשקט. כל זמן שהיו ידי קונהו ממשמשין בהם, היו נמתחין והולכין; כיון שנחו ידי קוניהן, ניתן להם חנייה, וינח לעולמו ביום השביעי. בשר ודם, בשעה שהוא עושה איסטטיבא אינו נותן דונטיבא; אבל הקדוש ברוך הוא נותן דונטיבא ועושה איסטטיבא, שנאמר: "ויברך אלהים", "וישבות":

בעל הטורים

עריכה

• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •

ויכל אלהים: תרגום ירושלמי: "וחמד". זהו שאמרו: חמדת ימים אותו קראת. בפרשת ויכלו ג' פעמים "מלאכתו" כנגד ג' מלאכות ששבת מהם, שהם: שמים, וארץ וים. ואין כתיב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי", לפי שמוסיפין מחול על הקודש:

וישבות: ב' במסורה. הכא, ואידך "וישבות המן" (יהושע ה, יב). והיינו דכתיב בפרשת המן: "הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קודש" (שמות טז, כג), ולא מצינו שאמר להם משה זה מקודם אלא נרמז ב-ו' ימי בראשית: וישבות ביום השביעי; וישבות המן. דבר אחר: מלמד שהמן פסק מלירד בשבת כדמוכח בקידושין. דבר אחר: רמז למה שדרשו ברכו במן וקדשו במן (ב"ר יא, ב):

פרשנות מודרנית:

ביאור ויקי

עריכה

תרגום ויקיטקסט: ביום השביעי, אלהים כילה (השלים את התכלית של) מלאכתו אשר עשה בבריאת העולם; והוא שבת מ(הפסיק לעשות את )כל מלאכתו אשר עשה בבריאת דברים חדשים בעולם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב ב.

האם היתה או לא היתה מלאכה ביום השביעי?

בתחילת הפסוק נאמר שה' כילה את מלאכתו ביום השביעי - ומכאן שבמקצת היום השביעי עדיין עשה מלאכה. בסוף הפסוק נאמר שה' שבת ביום השביעי - ומכאן שביום השביעי כבר לא עשה כל מלאכה?! - כמה תשובות:

1. לפי הפשט, "כלוי מעשה איננו מעשה; כאילו אמר 'לא עשה מעשה', וכן פירוש 'ויכל' גם 'וישבת'" (אבן עזרא), ודומה לזה (שמות יב טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור", "שאין הכונה לבער החמץ ביום ראשון של פסח, אבל הכונה בו: כשיגיע יום ראשון של פסח כבר יהיה החמץ מושבת מבתיכם" (בחיי).

2. היום השביעי עצמו הוא הדבר האחרון שנברא: אלהים כילה את מלאכתו בכך שעשה את היום השביעי, יום המנוחה (בראשית רבה י ט): "משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך, מה היה העולם חסר? שבת". העשיה אינה שלמה אם אין מנוחה אחריה.

3. ויכל - מלשון תכלית. תכלית הבריאה היתה ליצור ברואים המסוגלים להתקיים באופן עצמאי, ולפעול ולהתנועע ולהוליד דומים להם. אולם בששת הימים הראשונים כל הברואים היו תלויים במאמר ה', ולא היה להם קיום עצמאי. רק כשה' שבת ממלאכתו התחילו הברואים לפעול באופן עצמאי, ולכן רק ברגע זה - ביום השביעי - הושלמה תכלית הבריאה. והחלק השני של הפסוק, "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו - בא להגיד, שכאשר התחילה ההוויה הטבעית, נפסקה ההוויה האלהית, שלא פעל עוד יתברך דבר מהפעולה הנפלאה שפעל בששת הימים" (אברבנאל).

4. הבריאה הסתיימה בדיוק בנקודת-הזמן שבין היום השישי ליום השביעי (בראשית רבה י ט): "נכנס בו כחוט השערה", "ונראה כאלו כלה בו ביום" (רש"י), "בתחלת היום השביעי, שהוא הרגע בלתי מתחלק, אשר הוא ראשית לזמן העתיד, ואינו חלק ממנו" (ספורנו). אמנם בימינו מקבלים את השבת כמה דקות לפני סוף היום השישי, כיוון שאנחנו מוגבלים ולא יודעים את הרגע המדוייק שבו נכנסת השבת, אבל ה' כמובן ידע את הרגע המדוייק וסיים לעבוד בדיוק ברגע המעבר ביום היום השישי לשביעי

5. ולפי הסוד, "רמז לך כי כל המלאכות תכלינה באלף שביעי, והוא מה שאמרו ז"ל "וחד חריב"... ובכאן רמז שתחזור המלאכה אחר האלף השביעי" (בחיי).

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

וַיְכַל - כילה, סיים, חדל לעבוד. רשימת העבודות והימים מתוארת בפרק א בבראשית. מהמפץ הגדול, בריאת האור, ליצירת גלקסיות סביב חורים שחורים, ליצירת שמשות וכוכבים, להקמת כדור הארץ והחיים עליו. אלוהים היה מרוצה מעבודתו, (בראשית א לא): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וכך מתחיל היום השביעי לאחר סיום העבודה הגדולה.

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

אלוהים שבת, הפסיק לעבוד. זה רמז מה אנו צריכים לעשות בשבת, אבל לא נאמר שאלוהים לא עשה דבר. הוא רק שבת ממלאכתו.

מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

פעמים בפסוק נאמר "מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". יש כאן דגש חשוב על מה שהוא עשה עד רגע זה, בעבר. לאחר שאלוהים יצר את כל המערכת הענקית הזאת שנעה ביקום, דברים המשיכו לקרות מעצמם. התנגשות בין גלקסיות, פגיעות בין כוכביות, התפזרות מחצבים לכוכבים, אבולוציה של חיות וצמחים, וכו. כל התהליכים האלה לא נגמרו והם ממשיכים, וכל עוד אלוהים חושב שזה 'טוב מאוד', או לפחות לא יהרוס את כל היקום, המערכת ממשיכה, ואלוהים רק בוחר לעצמו, מה ומתי לעשות דברים אחרים.