מפרשי רש"י על בראשית ב ב
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק ב' • פסוק ב' | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יד • טו • יח • יט • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
רש"י
"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" - ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום ד"א מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו – צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו – נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאָה כְאִלּוּ כִּלָּה בוֹ בַיּוֹם. דָּבָר אַחֵר: מַה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה. בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה.
מפרשי רש"י
[א] נראה כאילו כלה בו ביום. ולפי פירוש זה יהיה "ויכל אלקים ביום השביעי" כאילו היה יום שביעי, ואינו יום השביעי. ואינו נראה כך מב"ר (י, ט), שנראה כאילו כלה ביום השביעי, רק מפני שאין צריך להוסיף מחול על הקודש - כלה מלאכתו עם התחלת יום השביעי, והתחלת הדבר אינו דבר. ואם תאמר ולמה לא כתב 'ויכל אלקים ביום הששי', אין זה קשיא גם כן, שאילו כתב 'ויכל ביום הששי' הייתי אומר שכלה המלאכה באמצע יום ששי, אבל השתא דכתיב "ויכל אלקים ביום השביעי", ונאמר "וישבות ביום השביעי" אם כן סתרי אהדדי, ועל כרחך צריך לפרש "ויכל אלקים ביום השביעי" - בהתחלת יום השביעי. ואין להקשות ואם היה פירושו שכלה המלאכה באמצע יום ששי - מה נפקא מיניה, ונראה שדבר גדול בא לומר, שלא תאמר כי שביתת שבת הוא במקרה, כלומר שלא היה עוד מלאכה לעשות, שהרי באמצע היום שבת ממלאכה בערב שבת, ואם כן לא היה זה מעלת שבת, שאילו היה לו מלאכה היה עושה עוד מלאכה אף בשבת. ולפיכך כתב "ויכל אלקים ביום השביעי" דהיינו לגמרי ביום השביעי, שנראה כאילו כלה ביום השביעי, וכל כך המשיך הקב"ה המלאכה ולא שבת מן המלאכה אלא בשביל השבת, שהוא יום מנוחה, מזה אנו לומדין שהשבת בעצמו ראוי לשביתה. וכן אמרו רז"ל (ב"ר ז, ז) שבערב שבת בין השמשות ברא הקב"ה השדים, וקדש עליו היום, ולא גמר אותם: [ב] מה היה העולם חסר מנוחה וכו'. פירוש הא דכתיב "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו" - היינו שקודם יום השביעי היה חסר מנוחה, ובשבת באה להם המנוחה. ומה שכתוב "ויכל אלקים ביום השביעי" - כך פירושו; ביום ז' היה כלה המלאכה, שנתן לה מנוחה, ולפיכך כתיב "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו", שנתן מנוחה למלאכה אשר עשה, ובזה כלה המלאכה ביום השביעי. והרא"ם פירש כי "ויכל אלקים ביום השביעי" קאי על שכלה הקב"ה המנוחה. ופירוש טעות הוא, שהרי כתיב "ויכל אלקים וגו' מלאכתו", ואיך יקרא זה "מלאכתו", אלא מה שאמרו (ב"ר י, ט) 'מה היה העולם חסר', רוצה לומר כמו שפירשנו למעלה, שכלה המלאכה בזה, שבאה מנוחה ביום הז'. ולא כתיב, 'ויכל אלקים ביום הו, שהיה משמע שגם המנוחה באתה ביום הו', וזה אינו, שלא היה מנוחה רק ביום ז', ובזה כלה המלאכה ביום ז':
ויכל —
- לשון הגור אריה:
- ולפיכך כתיב: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו", שנתן מנוחה למלאכה אשר עשה, ובזה כלה המלאכה ביום השביעי, עכ"ל.
- ואינו נראה, כי איך יאמר נתינת מנוחה למלאכה? כי לא יאמר לשון זה אלא לפועל העושה המלאכה. על כן מחוורתה כדברי הרא"ם ז"ל, ע"ש: