משנה ראש השנה ב
ראש השנה פרק ב', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר מועד • מסכת ראש השנה • פרק שני ("אם אינן") • >>
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
אם אינן מכירין אותו, משלחין אחר עמו להעידו.
בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם.
משקלקלו המינין, התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירים.
בראשונה היו משיאין משואות.
משקלקלו הכותים, התקינו שיהו שלוחין יוצאין.
כיצד היו משיאין משואות?
מביאין כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורך במשיחה, ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי.
ומאין היו משיאין משואות?
מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש.
חצר גדולה היתה בירושלים, ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסים, ובית דין בודקין אותם שם.
וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילין לבוא.
בראשונה לא היו זזין משם כל היום.
התקין רבן גמליאל (הזקן) שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח.
ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת, הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים אמה לכל רוח.
כיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון, בודקין אותו ראשון.
ומכניסין את הגדול שבהן ואומרים לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה? ולאין היה נוטה? וכמה היה רחב?
אם אמר לפני החמה, לא אמר כלום.
ואחר כך היו מכניסים את השני ובודקין אותו.
אם נמצאו דבריהם מכוונים, עדותן קיימת.
ושאר כל הזוגות שואלין אותם ראשי דברים.
לא שהיו צריכין להן, אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש, בשביל שיהו רגילים לבוא.
ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש.
בין שנראה בזמנו בית שלא נראה בזמנו, מקדשין אותו.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אם לא נראה בזמנו, אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמים.
דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית או כזה?
מעשה שבאו שנים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב.
אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם.
כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל.
ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה; וקיבלן רבן גמליאל.
אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה?
אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך.
שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך.
הלך ומצאו רבי עקיבא מצר.
אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כג, ד): "אלה מועדי יי מקראי קדש אשר תקראו אתם", בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר (שמות כד, ט): "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל".
ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה.
נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.
עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקיבלת את דברי.
אִם אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ, מְשַׁלְּחִין אַחֵר עִמּוֹ לְהָעִידוֹ.
- בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם;
- מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִים:
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת.
- מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין:
כֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת?
- מְבִיאִין כְּלֻנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרֻכִּין,
- וְקָנִים וַעֲצֵי שֶׁמֶן,
- וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן,
- וְכוֹרֵךְ בִּמְשִׁיחָה;
- וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הָהָר,
- וּמַצִּית בָּהֶן אֶת הָאוּר;
- וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד,
- עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשֵּׁנִי,
- וְכֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשְּׁלִישִׁי:
וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת?
- מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטַבָּא,
- וּמִסַּרְטַבָּא לִגְרוֹפִינָא,
- וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן,
- וּמֵחַוְרָן לְבֵית בַּלְתִּין;
- וּמִבֵּית בַּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם,
- אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד,
- עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָּל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ:
חָצֵר גְּדוֹלָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם,
- וּבֵית יַעְזֵק הָיְתָה נִקְרֵאת,
- וּלְשָׁם כָּל הָעֵדִים מִתְכַּנְּסִים,
- וּבֵית דִּין בּוֹדְקִין אוֹתָם שָׁם.
- וּסְעֻדּוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹשִׂין לָהֶם,
- בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִין לָבֹא.
- בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ זָזִין מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם;
- הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן,
- שֶׁיְּהוּ מְהַלְּכִין אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
- הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן,
- וְלֹא אֵלּוּ בִּלְבַד,
- אֶלָּא אַף הַחֲכָמָה הַבָּאָה לְיַלֵּד,
- וְהַבָּא לְהַצִּיל מִן הַדְּלֵקָה וּמִן הַגַּיִס וּמִן הַנָּהָר וּמִן הַמַּפֹּלֶת,
- הֲרֵי אֵלּו כְּאַנְשֵׁי הָעִיר,
- וְיֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ:
כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים?
- זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן,
- וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ:
- אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה?
- לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה? לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ?
- כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ? וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה?
- וְכַמָּה הָיָה רָחָב?
- אִם אָמַר לִפְנֵי הַחַמָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם.
- וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ.
- אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת.
- וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רָאשֵׁי דְּבָרִים,
- לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶן,
- אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ,
- בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבֹא:
רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: "מְקֻדָּשׁ", וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: "מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ".
- בֵּין שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ, בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ.
- רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:
- אִם לֹא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ, אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ,
- שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּהוּ שָׁמַיִם:
דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ,
- שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת, וְאוֹמֵר:
- הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה?
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ:
- רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח,
- וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב.
- אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם;
- כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה, קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל.
- וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִּזְמַנּוֹ;
- וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה.
- וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל.
- אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס:
- עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן!
- הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה,
- וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ?
- אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
- רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ.
שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
- גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ, שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ.
- הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר.
- אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי לִלְמֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל – עָשׂוּי,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, ד): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם",
- בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.
- בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס, אָמַר לוֹ:
- אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
- צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ט): "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל";
- וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים?
- אֶלָּא לְלַמֵּד,
- שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵּית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל,
- הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
- אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
- נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ,
- וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ.
- עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ:
- בֹּא בְּשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי;
- רַבִּי – בְּחָכְמָה,
- וְתַלְמִידִי – שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרַי:
- בֹּא בְּשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי;
נוסח הרמב"ם
(א) אם אינן מכירין - אותו,
- משלחין עימו אחר - להעידו.
- בראשונה -
- היו מקבלין עדות החודש - מכל אדם.
- משקילקלו המינים -
- התקינו - שלא יהו מקבלין,
- אלא - מן המכירין.
- התקינו - שלא יהו מקבלין,
(ב) בראשונה -
- היו משיאין משואות.
- משקילקלו הכותים -
- התקינו - שיהו שלוחים יוצאים.
(ג) כיצד משיאין משואות?
- מביאין -
- כלונסות של ארז - ארוכים,
- וקנים, ועצי שמן,
- ונעורת של פשתן.
- וקנים, ועצי שמן,
- וכורכן - במשיחה.
- כלונסות של ארז - ארוכים,
- ועולה - לראש ההר.
- ומצית בהן - את האור,
- ומוליך - ומביא,
- ומעלה - ומוריד.
- עד - שהוא רואה את חברו,
- שהוא עושה כן - בראש ההר השני.
- ומוליך - ומביא,
- וכן - בראש ההר השלישי.
(ד) ומנין היו משיאין משואות?
- מהר המשחה - לסרטבה.
- ומסרטבה - לאגריפנה.
- ומאגריפנה - לחורן.
- ומחורן - לבית בלתין.
- ומבית בלתין -
- לא זזו -
- אלא מוליך - ומביא,
- ומעלה - ומוריד,
- עד שהוא רואה -
- את כל הגולה לפניו - כמדורת האש.
(ה) חצר גדולה - היתה בירושלים,
- ובית יעזק - היתה נקראת,
- ולשם - כל העדים מתכנסין.
- ובית דין בודקין אותם - שם.
- וסעודות גדולות - עושין להם,
- בשביל - שיהו רגילין לבוא.
[ו] *הערה 1: בראשונה -
- לא היו זזים משם - כל היום.
- התקין - רבן גמליאל הזקן,
- שיהו מהלכין - אלפים אמה לכל רוח.
- ולא אלו בלבד, אלא אף -
- החכמה - הבאה לילד,
- והבא להציל -
- מיד הגיס, מיד הנהר,
- מיד הדליקה, מיד המפולת,
- הרי אלו - כאנשי העיר,
- ויש להן - אלפים אמה לכל רוח.
(ו) [ז] כיצד בודקין את העדים?
- זוג - שבא ראשון,
- בודקין אותו - ראשון.
- מכניסין - את הגדול שבהן,
- ואומרין לו:
- "אמור - כיצד ראית את הלבנה?
- לפני החמה, לאחר החמה,
- לצפונה, לדרומה,
- כמה היה גבוה,
- ולאין היה נוטה,
- וכמה היה רחב".
- לפני החמה, לאחר החמה,
- "אמור - כיצד ראית את הלבנה?
- אם אמר: "לפני החמה" -
- לא אמר כלום.
- ואחר כך -
- היו מכניסין את השני - ובודקין אותו.
- ואומרין לו:
- נמצאו דבריהן מכוונין - עדותן קיימת.
- ושאר כל הזוגות -
- שואלין אותן - ראשי דברים.
- לא שצריכין להן -
- אלא - שלא יצאו בפחי נפש,
- בשביל - שיהו רגילין לבוא.
- ושאר כל הזוגות -
(ז) [ח] ראש בית דין אומר - "מקודש",
- וכל העם עונין אחריו:
- "מקודש, מקודש".
- וכל העם עונין אחריו:
- בין - שנראה בזמנו,
- ובין - שלא נראה בזמנו,
- מקדשין אותו.
- רבי אלעזר ברבי צדוק אומר:
- אם לא נראה בזמנו,
- אין מקדשין אותו - שכבר קידשוהו שמים.
- אם לא נראה בזמנו,
- ובין - שלא נראה בזמנו,
(ח) [ט] דמות צורות לבנות,
- היו לו לרבן גמליאל,
- בעלייתו - על הטבלה בכותל,
- שבהן - מראה את ההדיוטות,
- ואומר להם: "הכזה ראית? או כזה?".
- מעשה שבאו שנים,
- ואמרו: "ראינוהו, שחרית - במזרח,
- וערבית - במערב".
- אמר רבי יוחנן בן נורי:
- עדי שקר הם.
- וכשבאו ליבנה -
- קיבלם - רבן גמליאל.
- ואמרו: "ראינוהו, שחרית - במזרח,
- ועוד - באו שנים,
- ואמרו: "ראינוהו - בזמנו,
- ובלילי עיבורו - לא נראה",
- וקיבלם - רבן גמליאל.
- אמר רבי דוסא בן הרכינס:
- עדי שקר הם,
- היאך מעידים על האישה - שילדה,
- ולמחר - כרסה בין שיניה?
- היאך מעידים על האישה - שילדה,
- עדי שקר הם,
- אמר לו רבי יהושע:
- רואה אני את דבריך.
- ואמרו: "ראינוהו - בזמנו,
(ט) [י] שלח לו רבן גמליאל:
- "גוזר אני עליך,
- שתבוא אצלי - במקלך, ובמעותיך,
- ביום, שחל יום הכיפורים להיות - בחשבונך".
- "גוזר אני עליך,
- הלך, ומצאו רבי עקיבה - מצר,
- אמר לו:
- "יש לי ללמוד,
- שכל מה שעשה רבן גמליאל - עשוי,
- שנאמר: "אלה מועדי ה',
- מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג ד),
- אשר תקראו אותם -
- בין בזמנן - בין שלא בזמנן,
- אין לי מועדות - אלא אלו".
- אמר לו:
- בא לו - אצל רבי דוסא בן הרכינס,
- אמר לו:
- "אם באים אנו לדון,
- אחר בית דינו - של רבן גמליאל,
- צריכין אנו לדון,
- אחר כל בית דין ובית דין -
- שעמד מימות משה - ועד עכשיו,
- אחר כל בית דין ובית דין -
- שנאמר: "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא,
- ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד ט),
- למה לא נתפרשו שמותן של זקנים?
- אלא ללמדך,
- שכל שלשה, ושלשה - שיעמדו בית דין על ישראל,
- הרי הם - כבית דינו של משה".
- "אם באים אנו לדון,
- אמר לו:
- נטל מקלו, ומעותיו - בידו,
- והלך ליבנה - אצל רבן גמליאל,
- ביום, שחל יום הכיפורים להיות - בחשבונו.
- והלך ליבנה - אצל רבן גמליאל,
הערות
- הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה ראש השנה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב