משנה ראש השנה ב ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק ב · משנה ט | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך.

הלך יז ומצאו רבי עקיבא מצר.

אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כג, ד): "אלה מועדי יי מקראי קדש אשר תקראו אתם", בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.

בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר (שמות כד, ט): "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל".

ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה.

נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.

עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקיבלת את דברי.

נוסח הרמב"ם

שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך הלך ומצאו רבי עקיבה מצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם (ויקרא כג ד) אשר תקראו אותם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס אמר לו אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שמות כד ט) למה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמדך שכל שלשה ושלשה שיעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.

פירוש הרמב"ם

שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא כו': זה מבואר ואמת:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הלך ומצאו ר"ע - לר' יהושע:

מיצר - על שהנשיא גזר עליו לחלל את יוה"כ:

אשר תקראו - יח בקריאת ב"ד תלאו הכתוב:

בא - רבי יהושע אצל ר' דוסא:

למה לא נתפרשו שמותן וכו' - שאם יבא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו, לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד, אומרים לו שמא חשוב הוא כאותן שנשארו שלא נתפרשו שמותן:

פירוש תוספות יום טוב

הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. בברייתא. הלך ר"ע ומצאו לר"י כו':

אשר תקראו אותם. פירש הר"ב בקריאת ב"ד כו' ומאתם דכתיב חסר. דרשינן אתם אפילו שוגגים כו'. כמ"ש הר"ב במשנה י"ג פ"ג דאבות וע"ש. והמתיק הרמב"ם בצוף לשונו ספ"ב מהלכות קדוש החדש אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבור מסור אלא להם. ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עניהם. שנאמר אשר תקראו אתם וכו':

שכל שלשה. עיין בר"פ דלקמן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על המשנה) כו'. בברייתא הלך ר"ע ומצאו לר"י:

(יח) (על הברטנורא) ומאתם חסר דרשינן אפילו שוגגין כו'. הר"מ בצוף לשונו בהלכות קידוש החודש אע"פ שזה יודע שטעו כו', ומי שצוה לשמור המועדות צוה לסמוך עליהם:

תפארת ישראל

יכין

מב) הרי הוא כבית דינו של משה ר"ל דאילו נתפרש שמותם היה ניכר מי מהם החשוב יותר, ע"י שנזכר שמו מקודם, והיו הדור האחרון אומר פלוני שבדורנו חשוב כמו הנזכר מקודם בהזקנים, ופלוני זה הוא במדריגה תחתיו, כמו אותו פלוני שנזכר אחר הראשון. לכן לא נזכר שמותם של זקנים. לומר דמדזכו כולם להיות דיינים, אפילו הוא אחרון במדריגה, אפ"ה הוא חשוב כראשון שבראשונים, מדהוא דיין, דהרי נכללו כולם יחד.

מג) ותלמידי שקבלת דברי פייסו בזה, שלא מפני שמתדמה עצמו חכם יותר ממנו גזר עליו כן, רק שלא תחלק התורה לב' תורות (א).

בועז

(א) [ואע"ג דאמרינן (מ"ק כ"ט א' וברכות דס"ד) דאל יאמר "בשלום כ"א לשלום". נ"ל ע"פ מ"ש הכותב סוף ברכות דהחילוק בין בשלום ללשלום, דבשלום משמע השלימות שבו לא יוסיף ולא יגרע. משא"כ לשלום משמע שהשלום למולו, והוא מתקרב אליו ומוסיף שלימות. ומה"ט נ"ל דהנפטר מהמת לא יאמר לך לשלום דהרי זה א"א שיוסיף שם שלימות דהיום לעשותן כתוב (כע"ז ד"ג א'). אבל יאמר לו לך בשלום כלומר יה"ר שידנוך בעה"ב כאילו כבר השגת השלימות הראוי. משא"כ הנפטר מהחי, כשיאמר לו לך בשלום הוא מקללו, שלא יוסיף שלימות. אבל יאמר לו לך לשלום, שתמיד תוסיף שלימות. א"כ יש חלוק גדול בין הליכה לביאה, דר"ג שבא אצלו ר"י, אילו א"ל בא לשלום, מחזי כיוהרא וכמגדפו שאינו שלם עדיין, וע"י שיבא אצלו יוסיף שלימות. אבל א"ל בא בשלום, ר"ל בשלימות שיש בך תבוא אצלי ובשלימות שבך קיימת דברי וגזירתי. וא"ת עכ"פ היאך הורה ר' דוסא שרשאי לילך הרי אמרינן הוריות פ"א דבהורו ב"ד וידע א' מהן שטעו, ואפ"ה עשה עמהן חייב חטאת והרי ר' דוסא לא ידע מילפותא דר"ע דקאמר בש"ס אתם אתם, אתם אפילו שוגגין וכו', אלא טעמא אחרינא קאמר אם באין אנו וכו', א"כ בכל הוראות ב"ד שידע א' שטעה נמי נימא הכי. ונ"ל דהתם בהוריות היינו ביודע שטעו הב"ד בדין אבל הכא לא בדין טעות חשדו לרבן גמליאל, דהרי דבר פשוט היה האיך מעידין על אשה שילדה וכו'. אלא חשדוהו שמפני שכבר קידש החדש ע"פ העדים וכמש"כ לעיל [סי' מ"א] להכי מפני הבושה לא בעי שווייה נפשיה הדרנא, או אולי יש לו טעם אחר לקיים הקידוש דמעיקרא, וכאשר היה באמת, דאחשבוניה סמיך, והיינו דקאמר ליה ר' דוסא אם באין אנו לדון וכו', ור"ל והיאך נחשוד אותו ולא נדונו לכף זכות, ור' יהושע אהא סמיך טפי לילך, מאילפותא דר"ע, שהוא לימוד חדש]:

הלכתא גבירתא

פירושים נוספים