רמב"ם על ראש השנה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על ראש השנה · ב · >>

ראש השנה פרק ב[עריכה]


משנה א[עריכה]

השיעור אם אין בית דין מכירין זוג זה שהעיד על החודש, משלחין אנשי המקום עמו זוג אחר להעיד שזוג זה כשר הוא.

ואחר כך זכר הטעם שמחמתו אין מקבלין עדות אלא מן הידועים והמכירים.

ואמר בראשונה וכו' - היו שוכרין הצדוקים עדי שקר להעיד על הראייה:

משנה ב[עריכה]

היו הכותים משיאין משואות - עניינו שהיו מבערים אורים גדולים שלא בעת הראייה, והרואה אותן האורים היה סבור שמירושלים היו יוצאין:

משנה ג[עריכה]


משנה ד[עריכה]


משנה ה[עריכה]

כל זה מבואר. וכבר קדמו עיקרי זאת ההלכה האחרונה בפרק הרביעי מעירובין:

משנה ו[עריכה]

לפני החמה, או לאחר החמה - רוצה בו המאיר ממנה מצד השמש.

ואמר לצפונה או לדרומה - כי הלבנה והכוכבים ירחקו מדרך השמש פעם בדרום ופעם בצפון, ושמא היה רוחב הלבנה צפוני כשיתחדש ושמא יהיה דרומי.

ואמר כמה היה גבוה - רוצה בו כמה היה גבהו מן האופק לפי ראות העין.

ולאין היה נוטה - עניינו קרניה, כי קרני הלבנה ישתנה היותם אל נוכח הרוחות כפי רוחב המדינה ורוחב הלבנה ומקומה מגלגל המזלות.

וכמה היה רחב - עניינו כי הלבנה ישתנה שיעורה כשתתחדש כפי קירובה או ריחוקה מן השמש.

וסיבות אלו השינוים כולם וידיעתם לא יתאמתו אלא במינים רבים מן החכמות במופתים וחכמת התכונה.

ובאותו זמן היו מחשבין הלבנה בכל חודש ויודעים אם תראה אם לא תראה כפי חיוב החשבון האמתי, ואם היו יודעים שלא תראה לא היו משגיחין לדברי האומר אני ראיתיה לפי שהוא עד שקר, ואם היו יודעים בדרך החשבון כי ראייתה היתה דבר הכרחי היו מבקשין עדים על ראייתה, לפי (שאי) שאפשר לראותה בדרך התכונה אלא שהעבים מכסין אותה, או יהיה האויר בלי זך ועכור או יהיה המקום שמביטין אותה ממנו נמוך ולא תראה, והיו בודקין אותן אם היתה ראייתם ראייה אמיתית או שקר באלו הפנים שזכרנו. וזה כי היו מחשבין ויודעין באיזה רוח הלבנה אם בצפון אם בדרום, ולאין היו נוטים קרניה מרוחות האופק ושיעור האור הנראה בה וכמה היתה גבוהה לפי ראות העין. ואם העידו עדות מכוונת למה שתתחייב התכונה פסקו כעדותם וכמו שחשבו הבית דין מקודם כמו שבארנו. ואם אמרו בדרך משל שראו אותה נוטה מדרך השמש לצד הצפון והיה רוחב הלבנה בדרום ידעו בלי ספק כי הם עדי שקר. ולא תתבטל עדותם באומרם כמה היה גבוה אלא כשחולקין העדים בשיעור גובה הלבנה מחלוקת גדולה, אבל אם אמרו כולם כשיעור עשרה אמות היתה גבוהה או אמרו כולם שיעור מאה אמה היתה גבוהה, אין מתבטל בזה הדבר שום עדות העדים, לפי שנאמר זה השעור היתה גבוהה כפי ראות עיניהם. ואלו העיקרים שזכרתי לך היא דרך החקירה בראיית הלבנה.

ואני תמיה מאדם יכחיש הראות ויאמר כי דת היהודים אינה בנויה על ראיית הלבנה אלא על החשבון בלבד, והוא מאמין אלו הכתובים כולם, ואני רואה שהרואה זה אינו מאמינו אבל היתה דעתו בזה המאמר להשיב אחור בעל דינו באי זה צד יזדמן לו בשקר או באמת, כיון שלא מצא מציל לנפשו מהכרח הויכוח.

ומה שתאמין אתה המעיין כי העיקר דתנו בנוי על הראייה, אם לא תראה הלבנה נשלים שלשים יום לחדש שיצא. ולשון המשנה והתלמוד ומעשיות רבות ממה שאירעו בזה העניין באורך השנים כולם יעידו באמיתת זה העניין. והשם יתברך אמר "החדש הזה לכם ראש חדשים"(שמות יב, ב) וגו', ובאה הקבלה האמיתית שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה ואמר כזה ראה וקדש. ומה שהיו רואין סימנים על החשבון אם תראה אם לא תראה היא כמו שבארתי לך, לא שיסמכו על החשבון בלבד ויעשו ראש חדש על פי החשבון, אף על פי שמצד החשבון תראה. וסוד העיבור שמסר לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני הוא עניין חשבון שיודעין בו קשת הראייה באמת, ובעלי החשבון מכל האומות והפילוסופים חולקין בו, ועד הנה נמשך הדבר ועדיין לא נתברר אצלם שיעורו באמת. וזה החשבון שיש בידינו היום הוא חלק מאותו החשבון ותחילתו, לפי שהוא מנין הקבוץ האמצעי בלבד.

ועוד אבאר לך בחיבור מיוחד עניין זה העיבור שהוא בידינו ומה היתה הכוונה בראיות ברורות, לא יכחישם אלא מי שהתנצלותו איולת ממש כפי רוב בני אדם, אבל כולם אין אצלם מלאכת הקבוץ בלבד רוצה לומר קבוץ מניין למניין אחד, וידמה שהוא התגבר על חכמה גדולה, ולא ידע לא עניין ולא כוונה אם היא מלאכה תכוין הראייה אם לא. וכאשר התבאר לקצת המחודדים שהחשבון מכוין הראייה בשום פנים, חזר להכחיש הראות ואמר שאין אנחנו עושין על פי הראייה והעיקר החשבון התוריי. ולא נפל המחלוקת בין בני אדם והוכחשו הדברים האמיתיים אלא בהעדר החכמה, ואין שום אדם שיבין שיעור מה שאמרנו ושהועלנו בזה המאמר המועט שקדם, לא במה שאני עתיד לומר באותו חבור שאחבר, אלא אדם בעל אמונה ודעת וחריצות וזריזות בידיעות האמיתיות ומי שאינו מטעה עצמו, ובתנאי שהוגע עצמו ועמל שנים רבות בחכמת הפרדסיות עד שלקח מהם מנה יפה לעצמו, ואם לאו יהיו דברי בידו "מחיר ביד כסיל"(משלי יז, טז):

משנה ז[עריכה]

זמנו - הוא ליל שלשים מן החדש שעבר.

ושלא בזמנו - ליל אחד ושלשים, שהוא ראש חדש בהכרח בין שנראה הירח בין לא נראה.

ותנא קמא אומר, כי בליל ראש חדש תראה או לא תראה צריך קידוש החדש על כל פנים.

ורבי אלעזר אומר, כי אין חייבין בקידוש החדש על כל פנים שנאמר "וקדשתם את שנת החמשים שנה"(ויקרא כה, י), שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים, עניינו שאין קידוש החדש חובה.

והלכה כרבי אלעזר בר צדוק:

משנה ח[עריכה]

היה מצייר בלוח שיעור הלבנה שיהיה בו נטיית קרניה מצד האופק, וחכמי הכוכבים מציירים זה הרבה.

ושמא תחשוב באמרם ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב', מה שחושבין הטפשים שהאמינם בשני הדברים, והיה אצל רבן גמליאל אפשר שיראה הירח במזרח קודם הנץ החמה ובו ביום שיראה בעצמו במערב אחר שקיעת החמה, זהו מן הנמנע בתכלית המניעות לא יתחייב בשום פנים, ואין מאמין זה אלא אדם עם הארץ טפש בתכלית הטפשות, לא ירגיש מן הגלגל אלא כמו שירגיש השור והחמור.

וכל מה שנפל בדמיונם מזה הוא אמרם בתלמוד, אמר להם רבן גמליאל לחכמים "כך מקובל אני מבית אבי אבא, פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה", ועניין זה המאמר כי הזמן שיש בין קיבוץ השמש והירח ובין ראייתו ישתנה שינוי גדול כפי מהירות הירח והתמהמהתו, וכפי רוחבו בצפון ובדרום, וכפי ערך מערכי המזל שהוא בו וקוצר מערכיו, וכפי שינוי תנועת השמש, ומפני אלו השינוים כולם שהם מחייבים קוצר הזמן שיש בין הקבוץ וראייתו וארכו, אמר פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה, ומי שלמד בחכמת התכונה ידע כל מה שאמרתי. ורבן גמליאל לפי שדקדק זה העניין ידע שאפשר שיראה באותו הלילה, וקיבל דבריהם באמרם "ראינוהו ערבית במערב", ולא השגיח לאמרם "שחרית במזרח", כי התורה לא הטריח אותנו לשאול העדיות על ראייתו שחרית, ולא היתה אמונתו שכזבו אבל האמין שנראה להם דבר בדמות ירח, ולא היה כן כי מן הנמנע ראייתו בבוקרו של אותו היום, ולפעמים יצטייר באויר צורת ירח כמו שאמרנו, והם זכרו זה בתלמוד ואמרו "פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, ונראית הלבנה בעשרים ושבעה לחדש". וכאשר קבל רבן גמליאל עדותן שנראה ערבית, הרחיקו חכמים זה הדבר לפי שלא היה בין הראייה ובין הקבוץ זמן הראייה לפי חשבונם הגדול, והוא הודיעם העיקר ואמר פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה. וכן יפרש מי שיבין וישכיל אצלו הכרה אנושית.

ואמרו ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה - לפי שהן ראוהו ליל שלשים ולא ראוהו ליל שלשים ואחד, והיה החשבון מחייב ראייתו ליל שלשים כאשר נתננו העיקר, ומן הדין היה להאמינם לפי שהעידו בראייה בעת הראייה, ואמרם שלא ראוהו בליל השני אין אנו חוששין לזה ולא יחייב אותנו בשום דבר, כי שמא חלשה ראייתם או כסהו ערפל ואינם מרגישים בו. ומכאן יתחזק מי שהוא קשה לשמוע הפירוש שפירשתי, כי רבן גמליאל לא האמינם בזה המעשה לפי שהוא היה מאמין כי הירח נראה ליל שלשים ונרתע אחור ושב אל השמש ונסתר בליל שלשים ואחד, אבל האמינם בעדות שהעידו בראייתו בעת הראייה, ויחשבו הטעם לראיית עיניהם במאמרם במעשה הראשון שראו אותו קודם לכן בשחרית, ובאמרם במעשה השני שלא ראו אותו אחר כן בליל שני מן החדש:

משנה ט[עריכה]

זה מבואר ואמת: