רמב"ם על ראש השנה א

ראש השנה פרק א[עריכה]

ראו גם: נוסח המשנה ראש השנה א רמבם

משנה א[עריכה]

למלכים – רוצה בו למלכי ישראל. וזאת התועלת היא לעניין השטרות, לפי שכיון שיכנס יום אחד מניסן נחשוב לו שנה יתירה על מניינם.

ולרגלים – רוצה בו כי הרגל שבזה החדש הוא ראשון לרגלים. והתועלת בזה כי העיקר אצלנו מה שאמר השם "לא תאחר לשלמו"(דברים כב, כג), אינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים.

ורבי שמעון אומר, וחג המצות (חל) תחילה כדי שיהיו על הסדר, והוא עניין אמרו בכאן לרגלים, ואינה הלכה. וכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא קרבנותיו למקדש עובר בעשה, והוא אמרו "ובאת שמה, והבאתם שמה עולותיכם"(דברים יב, ו).

ותועלת ידיעת תחילה למעשר בהמה – כדי שלא יוציא המעשר מן הנולדים בשנה זו עם הנולדים בשנה שלאחריה, ועוד נבאר זה במסכת בכורות(פרק ט הלכה א).

ואמרו ראש השנה לשנים – רוצה בו למניין היצירה, והתועלת בו לידיעת מניין השטרות.

גם כן לשמיטין וליובלות - אף על פי שדיני היובל אינן מתחילין אלא מיום העשירי לתשרי, לפי שאמר השם יתברך "ביום הכפורים תעבירו שופר"(ויקרא כה, ט) וגו', אבל מראשית השנה יתחיל חשיבותה ותסתלק העבודה מן העבדים לדבר השם יתברך "וקדשתם את שנת החמשים שנה"(ויקרא כה, י).

ולנטיעה – הוא דבר השם "שלש שנים יהיה לכם ערלים... ובשנה הרביעית יהיה כל פריו"(ויקרא יט, כג) וגו'. והוא שאם נטע אדם נטיעה קודם יום א' מתשרי מ"ד יום עלתה לו שנה, כמו שנתננו העיקר בפרק שני (הלכה ו) ממסכת שביעית ותהיה השנה הנכנסת שניה. ואני אמשול לך זה, במניין האילן הזה שנטעהו בחמשה עשר באב משנת חמשה ועשרים, תחשוב שארית שנת חמשה ועשרים שנה ראשונה, ושנת ששה ועשרים שנה שניה, ושנת שבעה ועשרים שנה שלישית, והם שני ערלה, אבל לא יסתלק דין הערלה עד חמשה עשר בשבט משנת שמנה ועשרים. וכמו כן דין נטע רבעי לא יסתלק מזה האילן עד חמשה עשר בשבט משנת תשעה ועשרים, וזהו אמרם "ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה ערלה, אם לרבעי רבעי". וכבר קדמנו דיני הערלה ונטע רבעי במקומן.

ולירקות ולאילן - זה התועלת למה שקדם מן העיקרים בסדר זרעים אין מעשרין מן החדש על הישן. וענייני המעשרות גם כן ישתנו בשנים במעשר שני ובמעשר עני, כמו שבארנו לשם:

משנה ב[עריכה]

על התבואה - במה שיתחדש עליה מלקות, ואם תהיה מרובה או מעוטה.

ובני מרון - הצאן, תרגום "כבשים" אמרנא. ועניינו שמחשבין על בני אדם, ודנין עליהם בבריאות ובחלאים והמות והחיים וזולתם מענייני האדם.

והנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה, אבל הנסתר עניינו קשה מאד בלי ספק:

משנה ג[עריכה]

העדת העדות בראיית הלבנה אינו אלא בירושלים. ומירושלים היו בית דין שולחין השלוחין לכל הארצות כמו שיתבאר.

ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה, ומפני זה לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז. אמר השם יתברך "כה אמר ה' [צבאות], צום הרביעי וצום החמישי"(זכריה ח, יט) וגו', נראה כמי שנתן בידם הבחירה, רצו מתענין, רצו אין מתענין. וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז כי תמוז החדש הרביעי. וצום החמישי תשעה באב שיחול בחדש החמישי. וצום השביעי צום גדליה. וצום העשירי עשרה בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. ואף על פי שהיה הרשות בידם שלא להתענות בתשעה באב כמו שזכרנו, היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שאירעו בו כמו שיתבאר בתעניות.

ואמרו על אלול מפני ראש השנה - כי אלול על הרוב עשרים ותשעה יום, וכשידעו ראש חדש אלול ידעו ראש השנה ברוב השנים.

והיו יוצאין על תשרי - לידע ראש השנה באמת, לפי שאפשר שיהיה אלול שלשים יום:

משנה ד[עריכה]

העדים שרואין את הלבנה הם שמחללין את השבת אם היו רחוקים מירושלים, כמו שיתבאר לקמן.

ואמר מפני תקנת הקרבן - הוא לשון התורה בקרבן מוסף של כל חדש וחדש:

משנה ה[עריכה]

בעליל - פירוש נגלה ומפורסם, והוא אם נראה הירח גדול בזכות האויר גבוה מן האופק כדי שיראוהו כל העם, כי לפעמים יראה נסתר, קרוב מהאדמימות הנראה בעת שקיעת השמש, עד שלא ישיגנו אלא אדם שראות עיניו חד.

אמר רבי יוסי, כי כשהוא נגלה לכל העם, ראוהו בכל מקום כי באמת נראה בירושלים ואין צריכין לעדים, ולפיכך אין מחללין את השבת.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ו[עריכה]

מפני זה עשה כן, לפי שראה כי עדותם לא היתה בו תועלת.

ואמר לו רבן גמליאל, אף על פי שאלו העדיות הם בלי תועלת, שמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח אחר, וימנע מלבא להעיד מפני שלא נשמעו דבריו בזמן שעבר.

והלכה כרבן גמליאל: