משנה ראש השנה א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי, שבהן השלוחין יוצאין לסוריא, ובהן כח מתקנין את המועדות.

וכשהיה בית המקדש קיים, מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן.

נוסח הרמב"ם

על שני חודשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהם שלוחים יוצאים לסוריה ובהם מתקנים את המועדות וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כלם מפני תקנת הקרבן.

פירוש הרמב"ם

על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן כו': העדים שרואין את הלבנה הם שמחללין את השבת אם היו רחוקים מירושלים כמו שיתבאר לקמן. ואמר מפני תקנת הקרבן והוא לשון התורה בקרבן מוסף של כל חדש וחדש:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מחללין את השבת - עדים שראו את החודש, כדי לילך ולהודיע לב"ד:

שבהם שלוחי בית דין יוצאים לסוריא - להודיע לגולה יום קביעותם כז, הלכך חשיבי. ומן התורה מחללין על כולן, אבל רבנן אסרו לפי שאין תקון המועדות תלוי בהן, אבל שני חדשים אלו העמידו על דין תורה, שכל המועדות תלויין בהן:

תקנת קרבן - של ראש חודש שיהא קרב בזמנו:

פירוש תוספות יום טוב

מחללין את השבת. עיין בסוף פרקין:

שבהם השלוחים יוצאק לסוריא. פירש הר"ב להודיע לגולה יום קביעותם. מפרשי' בגמרא דהא דתנן לעיל על ששה חדשים שלוחים יוצאים היינו מבערב כגון שנראה בעליל ביום כ"ט. או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב"ד למחר. אי נמי בחדש מעובר. דפשיטא לן שביום ל"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו ואין ממתינין עד [למחר] שישמעו מקודש מפי ב"ד. ועל ניסן ועל תשרי אין יוצאין. עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכתבו התוס' הטעם דאע"ג דנראה בעליל. אי נמי בליל שלשים. אין יוצאין לאלתר. דחיישינן דלמא מימלכי ב"ד ומעברי ליה. ואתא לקלקולי מועדות. ומש"ה כי נמי לא קדשוהו ביום ל'. שאי אפשר לדחותו יותר מיום ל"א אין יוצאין לאלתר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב. ע"כ. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין. היינו לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש. ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר. שאין ב"ד מקדשים בלילה. נמצאו ממעטין הילוכן מהלך לילה ויותר. אבל בשאר חדשים. אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום. וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש. והכל יודעים שיום קידושו למחר. והשלוחים יוצאים משתחשך. לומר שעברו את החדש. וכתב רש"י וא"ת היאך הוא תולה טעם חלול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל. [כמ"ש וטעמא בגמרא אשר תקראו אותם במועדם. על קריאתם אתה מחלל דכל מועד דכתיב לדחות שבת הוא כמ"ש בסוף פרקין. ואי אתה מחלל על קיומן] טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנים את המועדות. דרחמנא אמר (ויקרא כ"ג) אשר תקראו אותם במועדם ואפילו בשבת. ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא ליפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת. דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם. והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו. כאותה ששנינו בסנהדרין [דף י"א] אין מעברים את השנה מפני הגדיים והטלאים. אבל עושין אותן סעד לשנה. כיצד מהודעין אנחנו לכון דגוזליא רכיכין. ואמריא דעדקין כו' ע"כ. וכן הרמב"ם בפ"ב מהל' קדוש החדש. לא העתיק. אלא טעם דמפני תקנת המועדות:

לסוריא. עיין במשנה ד' פרק דלקמן:

ובהן מתקנין את המועדות. אבל אלול אע"ג דמיניה חשבינן לעשות ביום שלשים ר"ה. לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום שלשים עצמו יושבים ומצפים. ואם נודע להם שקדשו ב"ד יום שלשים נוהגין אותו היום קדש בלבד. ואם לא נודע להם נוהגין יום שלשים קדש ויום ל"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. כל' הרמב"ם פ"ג מהלכות קדוש החדש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כז) (על הברטנורא) היינו לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש דאף שנראה בעליל או בליל שלשים צריכין להמתין עד שישמעו כו' דדילמא ממלכי ב"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות. וא"כ אם לא יבואו עדים ויתעבר החודש לא יצאו השלוחין עד למחר שאין מקדשין בלילה (ואף דאז א"א לדחותו יותר צריכין להמתין דגזרי האי אטו האי) נמצאו ממעטין הלוכן מהלך לילה ויותר. אבל בשאר חדשים אינם צריכין להמתין עד שישמעו מקודש דאין המועדות תלוין בהם וא"כ אין חלול שבת ממהר יציאת השלוחים. גמרא ופירש"י ותוספ':

(כח) (על המשנה) ובהן כו'. אבל אלול אף על גב דמניה חשבינן לעשות ביום ל' ר"ה לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום ל' יושבים ומצפים כו'. ואם לא נודע להם נוהגין היום ויום ל"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. הר"מ:

תפארת ישראל

יכין

כא) על שני חדשים מחללין את השבת שהולכין אפי' חוץ לתחום להעיד בב"ד שראו הלבנה החדשה. ומדאו' מחללין על כולן, רק מדרבנן אסרו באחרים מדאין תקון המועדות תלוי רק בב' אלו.

כב) שבהן נ"ל דאינו נתינת טעם, רק ר"ל כמו "אשר בהן", ור"ל בהן עצמן [כשאינן בשבת] דהיינו לאחר שקדשום ב"ד שלוחים יוצאין, דמקודם לא, שמא יחזרו בהם ב"ד ויתקלקלו המועדות בערים. אבל בד' חדשים האחרים, שבהן נמי שלוחין יוצאין כלעיל (משנה ג), עכ"פ כשידעו מערב שיקדשום למחר. יוצאין מיד.

כג) השלוחין יוצאין להודיע קביעתן.

כד) לסוריא היא [זיריען]. ונקט סוריא, משום שדרך שם הולכים לבבל ששם רוב ישראל. מיהו השלוחין אסורין לחלל שבת בהליכתן. והא דנקט סוריא הכא, ולא לעיל [במשנה ג]. ה"ט, משום דב' חדשים אלו זמן הליכתן כמעט שוה, שאפשר שיגיעו עד סוריא או יותר, תוך י"ד יום שעד פסח וסוכות. משא"כ ד' חדשים אחרים [משנה ג], לא שוה זמן הליכתן. דבאלול יכולין לילך טובא, ובאדר פחות מזה, ובאב יותר פחות.

כה) ובהן ר"ל ע"י השלוחין.

כו) מתקנין את המועדות שעל ידי השלוחין ידעו לתקן בבירור את המועדות. משא"כ ע"י שלוחי אלול ואדר, עדיין ספק שמא יעברו ב"ד אלול ואדר כסי' י"ח.

כז) מפני תקנת הקרבן כדי שיקרבו קרבן ר"ח בזמנו. ואע"ג דאינו רק עשה, אפ"ה דוחה לא תעשה דשבת דאית בה כרת, מדכתיב במועדו, והו"ל כמכשירין שא"א לעשותן מע"ש דדוחין שבת (כפסחים ס"ו א').

בועז


הלכתא גבירתא

על ב' חדשים מחללין עדות החודש השבת וכשבהמ"ק קיים אף על כולן כמ"ד, ומחללין אפילו נראתה הלבנה גדולה ונראה לכל ואין אומרים דבודאי ראו אחרים סמוך לב"ד, וא"צ לחילול שבת, וכל מי שיראה החודש ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו ב"ד לילה ויום או פחות [שאין עדותן אחר ל' יום מועלת שכבר נתעבר החודש] מצוה עליו לחלל השבת ולילך להעיד.

וכשם שמחללין העדים שראו החודש השבת כך מחללין עמהן העדים שמזכין אותן בב"ד אם לא היו הב"ד מכירין את הרואין, ואפילו היה זה שמודיע אותן לב"ד עד אחד הולך ומחלל מספק שמא ימצא אחר ויצרף עמו כרפ"ב.

ובהיה העד שראה החודש בלילה חולה מרכיבין אותו על החמור ואפילו במטה, ואם יש להן אורב בדרך לוקחין העדים בידן כלי זיין, ובדרך רחוקה לוקחין בידן מזונות.

ואין כשר לעדות אלא שני אנשים כשרים הראויין להעיד בכל דבר, לאפוקי נשים ועבדים ושאר פסולי עדות אפילו דרבנן המנויין במ"ח. ואב ובנו שראו הירח ילכו להעיד אע"פ שפסול העדות בקרובים. מכמ"ק שמא ימצא אחד פסול שימצא גזלן וכדומה ויצטרף השני עם האחר ויעיד.

פירושים נוספים

בבלי כא ב  [[רמב"ם הלכות קידוש החודש

ג ב]]