לדלג לתוכן

משנה אהלות ה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


אהלות פרק ה', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר טהרותמסכת אהלותפרק חמישי ("תנור שהוא")>>

פרקי מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת, בית שמאי אומרים, הכל טמא.

ובית הלל אומרים, התנור טמא והבית טהור.

רבי עקיבא אומר, אף התנור טהור.

ארובה שבין הבית לעליה, וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה, בית שמאי אומרים, הכל טמא.

ובית הלל אומרים, הקדרה טמאה ועליה טהורה.

רבי עקיבא אומר, אף הקדרה טהורה.

היתה שלמה, בית הלל אומרים מצלת על הכל.

בית שמאי אומרים, אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס.

חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

לגין שהוא מלא משקין טהורין, הלגין טמא טומאת שבעה, והמשקין טהורין.

ואם פינן בכלי אחר, טמאין.

האשה שהיא לשה בעריבה, האשה והעריבה טמאים טומאת שבעה, והבצק טהור.

ואם פינתו לכלי אחר, טמא.

חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

היו כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה, הכל טהור.

היה כלי טהור לקדש ולחטאת, הכל טהור, שהכל נאמנין על החטאת.

מפני שהכלים טהורין וכלי חרס טהורין ומצילין עם דפנות אהלים.

כיצד, הבור והדות שבבית וכפישה נתונה עליו, טהור.

אם היתה באר חלקה, או כוורת פחותה, וכפישה נתונה עליה, טמא.

אם היה נסר חלק, או סרידה שאין לה גפיים, טהור, שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות.

וכמה תהא הדופן, טפח.

היה לה חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן, אינה דופן, עד שיהא לה טפח ממקום אחד.

כשם שמצילין מבפנים, כך מצילין מבחוץ.

כיצד, כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ, טומאה תחתיה, כלים שבכפישה טהורים.

אם היה כותל חצר או כותל גנה, אינו מציל.

קורה שהיתה נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה, טומאה תחתיה, כלים שבקדרה, רבי עקיבא מטהר, וחכמים מטמאין.

(א) תַּנּוּר שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת,
וְעֵינוֹ קְמוּרָה לַחוּץ,
וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵּת,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
הַכֹּל טָמֵא;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
הַתַּנּוּר טָמֵא, וְהַבַּיִת טָהוֹר.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
אַף הַתַּנּוּר טָהוֹר:
(ב) אֲרֻבָּה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה,
וּקְדֵרָה נְתוּנָה עָלֶיהָ
וּנְקוּבָה בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
הַכֹּל טָמֵא;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
הַקְּדֵרָה טְמֵאָה,
וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
אַף הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה:
(ג) הָיְתָה שְׁלֵמָה,
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
מַצֶּלֶת עַל הַכֹּל.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אֵינָהּ מַצֶּלֶת,
אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִים,
וְעַל כְּלֵי חֶרֶס.
חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:
(ד) לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין,
הַלָּגִין טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה,
וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין;
וְאִם פִּנָּן בִּכְלִי אַחֵר,
טְמֵאִין.
הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בַּעֲרֵבָה,
הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה,
וְהַבָּצֵק טָהוֹר;
וְאִם פִּנַּתּוּ לִכְלִי אַחֵר,
טָמֵא.
חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:
(ה) הָיוּ כְּלֵי גְּלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה,
הַכֹּל טָהוֹר.
הָיָה כְּלִי טָהוֹר לַקֹּדֶשׁ וְלַחַטָּאת,
הַכֹּל טָהוֹר,
שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַחַטָּאת.

מִפְּנֵי שֶׁהַכֵּלִים טְהוֹרִין וּכְלֵי חֶרֶס טְהוֹרִין

וּמַצִּילִין [נ"א: מַצִּילִין] עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים:
(ו) כֵּיצַד?
הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבַּבַּיִת
וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו,
טָהוֹר.
אִם הָיְתָה בְּאֵר חֲלָקָה,
אוֹ כַּוֶּרֶת פְּחוּתָה,
וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלֶיהָ,
טָמֵא.
אִם הָיָה נֶסֶר חָלָק,
אוֹ סְרִידָה שֶׁאֵין לָהּ גַּפַּיִם,
טָהוֹר.
שֶׁאֵין הַכֵּלִים מַצִּילִים עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים,
עַד שֶׁיְּהֵא לָהֶן דְּפָנוֹת.
וְכַמָּה תְּהֵא הַדֹּפֶן?
טֶפַח.
הָיָה לָהּ חֲצִי טֶפַח מִכָּאן
וַחֲצִי טֶפַח מִכָּאן,
אֵינָהּ דֹּפֶן,
עַד שֶׁיְּהֵא לָהּ טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד:
(ז) כְּשֵׁם שֶׁמַּצִּילִין מִבִּפְנִים,
כָּךְ מַצִּילִין מִבַּחוּץ.
כֵּיצַד?
כְּפִישָׁה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַיְּתֵדוֹת מִבַּחוּץ,
טֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ,
כֵּלִים שֶׁבַּכְּפִישָׁה טְהוֹרִים.
אִם הָיָה כֹּתֶל חָצֵר אוֹ כֹּתֶל גִּנָּה,
אֵינוֹ מַצִּיל.
קוֹרָה שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל
וּקְדֵרָה תְּלוּיָה בָּהּ,
טֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ,
כֵּלִים שֶׁבַּקְּדֵרָה,
רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר,
וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:


נוסח הרמב"ם

(א) תנור שהוא עומד בתוך הבית,

ועינו קמורה לחוץ,
והאהילו עליו קוברי המת -
בית שמאי אומרין:
הכל - טמא.
ובית הלל אומרין:
התנור - טמא,
והבית - טהור.
רבי עקיבה אומר: אף התנור - טהור.


(ב) ארובה שבין בית לעליה,

וקדירה נתונה עליה,
ונקובה בכונס משקה -
בית שמאי אומרין:
הכל - טמא.
ובית הלל אומרין:
קדירה - טמאה,
ועליה - טהורה.
רבי עקיבה אומר: אף קדירה - טהורה.


(ג) היתה שלמה -

בית הלל אומרין:
מצלת על הכל.
ובית שמאי אומרין:
אינה מצלת, אלא - על האוכלין, ועל המשקין, ועל כלי חרס.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.


(ד) לגין שהוא מלא משקין טהורין -

הלגין - טמא טומאת שבעה,
והמשקין - טהורין.
ואם פינן לכלי אחר - טמאין.
האשה שהיא לשה בעריבה -
האשה והעריבה - טמאין טומאת שבעה,
והבצק - טהור.
ואם פינתו לכלי אחר - טמא.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.


(ה) היו כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה -

הכל - טהור.
היה כלי טהור לקודש, ולחטאת -
הכל - טהור,
שהכל נאמנין על החטאת.
מפני שהכלים טהורין, וכלי חרס טהורין,
ומצילין עם דפנות אוהלים.


(ו) כיצד?

הבור והחדות שבבית,
וכפישה נתונה עליה - טהור.
אם היתה באר חלקה, או כוורת פתוחה,
וכפישה נתונה עליה - טמא.
אם היה נסר חלק,
או סרידה שאין לה גפיים - טהור,
שאין הכלים מצילין עם דפנות אוהלים - עד שיהא להן דפנות.
וכמה תהא הדופן? - טפח.
היה לה חצי טפח מכאן, וחצי טפח מכאן - אינה דופן,
עד שיהא לה טפח ממקום אחד.


(ז) כשם שמצילין מבפנים - כך מצילין מבחוץ.

כיצד?
כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ -
טומאה תחתיה - כלים שבכפישה טהורים.
אם היה כותל חצר, או כותל גינה - אינו מציל.
קורה שהיא נתונה מכותל לכותל,
וקדירה תלויה בה,
טומאה תחתיה, כלים שבקדירה -
רבי עקיבה - מטהר.
וחכמים - מטמאין.