לדלג לתוכן

משנה מנחות ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מנחות פרק ד', ב: משנה תוספתא בבלי


<<משנהסדר קדשיםמסכת מנחותפרק רביעי ("התכלת אינה")>>

פרקי מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת.

תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד.

הסולת והשמן אינן מעכבין את היין, ולא היין מעכבן.

המתנות שעל מזבח החיצון אינן מעכבות זו את זו.

הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה.

רבי שמעון אומר, אם היו להם פרים מרובים ולא היו להם נסכים, יביאו פר אחד ונסכיו ולא יקרבו כולן בלא נסכין.

הפר והאילים והכבשים והשעיר אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.

הלחם מעכב את הכבשים, והכבשים אינן מעכבין את הלחם, דברי רבי עקיבא.

אמר שמעון בן ננס, לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים, שכן מצינו, כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם.

אמר רבי שמעון, הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחומש הפקודים, קרב במדבר.

וכל האמור בתורת כהנים, לא קרב במדבר.

משבאו לארץ, קרבו אלו ואלו.

ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם, שהכבשים מתירין את עצמן [ בלא לחם ].

לחם בלא כבשים, אין לי מי יתירנו.

התמידין אינן מעכבין את המוספים, ולא המוספים מעכבין את התמידין, ולא המוספים מעכבין זה את זה.

לא הקריבו כבש בבקר, יקריבו בין הערבים.

אמר רבי שמעון, אימתי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין.

אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבקר, לא יקריבו בין הערבים.

לא הקטירו קטרת בבקר, יקטירו בין הערבים.

אמר רבי שמעון, וכולה היתה קרבה בין הערבים, שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים [ של בין הערבים ], ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.

חביתי כהן גדול, לא היו באות חציים, אלא מביא עשרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה בבקר, ומחצה בין הערבים.

וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו, לא יביא חצי עשרון מביתו, ולא חצי עשרונו של ראשון, אלא מביא עשרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה, ומחצה אבד. נמצאו שני חציים קרבין, ושני חציים אובדין.

לא מינו כהן אחר, משל מי היתה קריבה.

רבי שמעון אומר, משל צבור.

רבי יהודה אומר, משל יורשים.

ושלימה היתה קריבה.

(א) הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן,
וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת.
תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ,
וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד.
הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן,
וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן.
הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן
אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:
(ב) הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים
אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אִם הָיו לָהֶם פָּרִים מְרֻבִּים,
וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים,
יָבִיאוּ פַּר אֶחָד וּנְסָכָיו,
וְלֹא יִקְרְבוּ כֻּלָּן בְּלֹא נְסָכִין:
(ג) הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר
אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם,
וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן.
הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים,
וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם,
דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס: לֹא כִי,
אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם,
וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים;
שֶׁכֵּן מָצִינוּ,
כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,
קָרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם;
אַף כָּאן,
יִקְרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶּן נַנָּס,
אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו;
שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים,
קָרַב בַּמִּדְבָּר,
וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים,
לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר;
מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ,
קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ.
וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר:
יִקְרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם?
שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם;
לֶחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים,
אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ:
(ד) הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים,
וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין,
וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.
לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר,
יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין;
אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין
וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר,
לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.
לֹא הִקִטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר,
יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבַּיִם;
שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב
אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים,
וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה
אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר,
וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן
אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת,
וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה
אֶלָּא בְּשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבַּיִם:
(ה) חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאוֹת חֲצָיִים,
אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ,
וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר,
וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.
וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה בְּשַׁחֲרִית,
וּמֵת, וּמִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו,
לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ,
וְלֹא חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן;
אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ,
וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד.
נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִים קְרֵבִין,
וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִין.
לֹא מִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר,
מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵבָה?
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
מִשֶּׁל צִבּוּר;
רַבִּי יִהוּדָה אוֹמֵר:
מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים.
וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה:


נוסח הרמב"ם

(א) התכלת - אינה מעכבת את הלבן,

והלבן - אינו מעכב את התכלת.
תפילה של יד - אינה מעכבת של ראש,
ושל ראש - אינה מעכבת של יד.
הסולת, והשמן - אינן מעכבין את היין,
ולא היין - מעכבן.
המתנות של מזבח החיצון - אינן מעכבות זו את זו.


(ב) הפרים, והאילים, והכבשים - אינן מעכבין זה את זה.

אמר רבי שמעון:
אם היו להם פרים מרובים, ולא היו להן נסכים -
יביאו - פר אחד ונסכיו,
ואל יקרבו כולם - בלא נסכים.


(ג) הפר, והאילים, הכבשים, והשעיר - אינן מעכבין את הלחם,

ולא הלחם - מעכבן.
הלחם - מעכב את הכבשים,
והכבשים - אינן מעכבין את הלחם,
דברי רבי עקיבה.
אמר רבי שמעון בן ננס: לא כי, אלא -
הכבשים - מעכבין את הלחם,
והלחם - אינו מעכב את הכבשים,
שכן מצינו, שכשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה - קרבו כבשים בלא לחם,
אף כאן - יקרבו כבשים בלא לחם.
אמר רבי שמעון: הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו -
שכל האמור בחומש הפקודים - קרב במדבר,
וכל האמור בתורת כהנים - לא קרב במדבר,
משבאו לארץ - קרבו אלו ואלו,
ומפני מה אני אומר, יקרבו כבשים בלא לחם -
שהכבשים - מתירין את עצמן בלא לחם,
ולחם בלא כבשים - אין לו מי יתירנו.


(ד) התמידין - אינן מעכבין את המוספין,

ולא המוספין - מעכבין את התמידין,
ולא המוספין - מעכבין זה את זה.
לא הקריבו כבש לבקר - יקריבו בין הערבים.
אמר רבי שמעון: אימתי? - בזמן שהיו אנוסין, או שוגגין,
אבל אם היו מזידין, ולא הקריבו כבש לבקר - לא יקריבו בין הערבים.
לא הקטירו קטורת לבקר - יקטירו בין הערבים.
אמר רבי שמעון: וכולה היתה קרבה בין הערבים,
שאין מחנכין מזבח הזהב - אלא בקטורת הסמים,
ולא מזבח העולה - אלא בתמיד של שחר,
ולא את השולחן - אלא בלחם הפנים בשבת,
ולא את המנורה - אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.


(ה) חביתי כוהן גדול -

לא היו באות חציין,
אלא מביא עישרון שלם - וחוצהו,
מקריב מחצה בבקר - ומחצה בין הערבים.
וכוהן שהקריב מחצה בשחרית, ומת -
ומינו כוהן אחר תחתיו -
לא יביא חצי עישרון מביתו,
ולא חצי עשרון של ראשון,
אלא - מביא עישרון שלם, וחוצהו -
ומקריב מחצה - ומחצה אבד,
נמצאו שני חציין קרבין - ושני חציין אובדין .
לא מינו כוהן אחר -
משל מי היתה קרבה?
אמר רבי שמעון: משל ציבור.
רבי יהודה אומר: משל יורשים.
ושלמה - היתה קרבה.