רמב"ם על מנחות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על מנחות · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

התכלת אינה מעכבת את הלבן והלכן כו': הסולת והשמן אינם מעכבים את היין ולא היין כו': מצות ציצית כוללת שתי מצות הא' שיהיו ציציותיו בקצות הכסות והוא שנא' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וזהו יקרא לבן לפי שהוא צמר לבן או פשתן לבן כפי התנאים והעיקרים שנתבארו בגמ' בדיני הציצית והמצוה השנית לתת חוט של צמר תכלת כרוך על אותן הציצית והחוט הזה נקרא תכלת שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום ועל כן אנו עושים בלבן לבדו. ומה שאמרו תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ע"מ שיהיו אצלו שתיהן ואז יניח איזה משתיהן שירצה לבדה כל זמן שירצה אבל אם אין אצלו אלא של ראש או של יד אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת שמא יטעה ויסמוך על הא' תמיד ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר הואיל ודבר המשנה הוא בתפילין של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה ע"מ שיהיו מצוי שתיהן אבל אם לא היה מצוי אלא א' הרי הן מעכבות זה את זה ומה שאמר בד' מינים שבלולב מעכבות זה את זה ע"מ שלא יהיו מצויין כולן אבל אם היו מצויין כולן הם ג"כ אין מעכבות כמו שבארנו בפרק שלפני זה והרי השווה דין זה בד' מינים שבלולב ובתפלה של ראש ושל יד ולמה אמר בד' מינים מעכבים ואמר בתפילין אין מעכבים ותירוץ הקושיא הזאת מבואר היטב וזה שבד' מינים שבלולב כשהם מצויין אע"פ שאין מעכבות זו את זו נוטל אותן א' א' לפי שאינו יוצא ידי חובתו ולא שלמה המצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפי' נטל אותן זה אחר זה ואינו כן בתפילין של ראש ושל יד אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר"ל שלובשן כבר קיים מצות עשה ויצא ידי חובת תפילין: ודיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבין לברך עליהן וכל העניינים התלויין בכל זה מן הדינין ומה שנאמר עליהן בשאלות ותשובות אין ראוי כפי קבלת חבורינו לדבר בהן לפי שאינו אלא מפרש והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן עד שיהא חייב לפרש אותו וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם וע"כ לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר"ל נוסחה ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר גמ' וביאורו: ומה שאמר הסולת והשמן אין מעכבים את היין ר"ל שמן וסולת של מנחת נסכים ויין של נסכים: ומתנות של מזבח החיצון כבר זכרנו אותן והראייה על שאינן תלויין קצתן על קצתן הרי היא בתחלת הפ' הד' מזבחים:

משנה ב[עריכה]

הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה כו': כבר בארתי לך בתחלת דברינו על הסדר הזה שהקרבן שמקריבין יום עצרת שני חלקים הא' הוא מוסף היום שני פרים ואיל וז' כבשים כולן עולות ושעיר לחטאת והשני הוא שמקריבין עם שתי הלחם והוא הפר ושני אילים. וז' כבשים כולן עולות ושעיר לחטאת ושני כבשים שלמים והן כבשי עצרת וכל זה מדברי תורה וכן זכרנו לך פעמים כי מה שנא' בכאן הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבים זה את זה ר"ל שאיל של מוסף היום אינו מעכב לשני האילים של קרבן הלחם ואין שני האילים מעכבין את האיל וכן הפר אינו מעכב לשני האילים וז' הכבשים הקריבין עם הלחם ולא שני הפרים מעכבים את האיל וז' כבשים של מוסף היום והכבשים ג"כ אינן מעכבים לזולתן ולא ז' כבשים של מוסף מעכבים ז' של לחם ולא של לחם מעכבים של מוסף ואין הלכה כר"ש:

משנה ג[עריכה]

הפר והאילים והכבשים והשעיר אינן מעכבין כו': הפר הזה והשני האילים והז' כבשים הם החלק השני שמקריבין בגלל הלחם ביום עצרת וכולן הן עולות ושעיר חטאת: ומה שאמר אח"כ הלחם והכבשים ר"ל שני כבשים שלמים שמביאין עמהן שתי הלחם בשעת התנופה כמו שיתבאר במסכת הזאת: ומה שאמר והכבשים אינן מעכבים את הלחם ר"ל שאם לא יהיו שם שני כבשים מביאין שתי הלחם ודינם שיאכלו אותן כאילו הביאום עם הכבשים: ומה שאמר בן ננס יקריבו כבשים בלא לחם לפי שלא היה במדבר לחם זולתי המן. וחולק ר"ש על זה ואומר שלא הקריבו במדבר לא לחם ולא כבשים ולא שאר קרבנות הבאים בגלל הלחם ועל זה נאמר בת"כ ר"ל ספר ויקרא וכל מה שזכר בויקרא לא הקריבו אותו במדבר וזה קבלה בידינו שלא הקריבו במדבר אלא הקרבנות הנזכרים בחומש הפקודים ובכל המוספים והלכה כר' (עקיבא) [שמעון]:

משנה ד[עריכה]

התמידין אינן מעכבין את המוספים ולא המוספים כו': כבר באר בגמ' בהלכה הזאת תנאי מיוחד ואמר שכן היה ראוי לומר לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך יקריבו בין הערבים אמר ר"ש אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו בבקר יקטירו בין הערבים ואמר ר"ש לא יקריבו ר"ל אותן הכהנים המזידים ומקריבים אותו אחרים ולא אמר כן בקטרת שאין שום אדם מניח אותה במזיד לפי שהיו מתחילין בה מפני הטעם שבארנו בשלישי מכפורים. וענין חינוך הרגל אומר שכל דבר שיקרב על המזבח החיצון בראשונה היא עולה של שחר וכן הלחם הראשון שנותנים על השלחן אינו אלא ביום השבת ותחלת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים שנא' מחוץ לפרוכת וגו' ולשון החינוך שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשים לפי שזה הכלי מרגילים אותו בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו ואין הלכה כר"ש בשני הענינים:

משנה ה[עריכה]

חביתי כהן גדול לא היו באות חציים אלא מביא עשרון כו': לא מינו כהן אחר משל מי היתה קרבה כו': זה הדין בעצמו הוא דינם אם נטמא המחצית הנשאר שהוא מביא עשרון וחוצהו עשירית האיפה וגו' ואמרו מחצה משל מי הוא מביא וראיית רבי יהודה שהיורשים חייבין להביא עשרון ממה שנא' מבניו יעשה אותה והיא ראיה על שהן מביאין משלהן ולפי שנא' אותה אמרו אותה ולא חצייה ור"ש מביא ראיה ממה שנאמר חק עולם כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה והלכה כרבי יהודה: