משנה מנחות ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

התמידין אינן מעכבין את המוספים, ולא המוספים מעכבין את התמידין, ולא המוספים מעכבין זה את זהיג.

לא הקריבו כבש בבקר, יקריבו בין הערבים.

אמר רבי שמעון, אימתי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין.

אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבקר, לא יקריבו בין הערבים.

לא הקטירו קטרת בבקר, יקטירו בין הערבים.

אמר רבי שמעון, וכולה יח היתה קרבה בין הערבים, שאין מחנכין יט את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים [ של בין הערבים ], ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחרכ, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבתכא, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.

נוסח הרמב"ם

התמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה לא הקריבו כבש לבקר יקריבו בין הערביים אמר רבי שמעון אימתיי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש לבקר לא יקריבו בין הערביים לא הקטירו קטורת לבקר יקטירו בין הערביים אמר רבי שמעון וכלה הייתה קרבה בין הערביים שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערביים.

פירוש הרמב"ם

התמידין אינן מעכבין את המוספים ולא המוספים כו': כבר באר בגמ' בהלכה הזאת תנאי מיוחד ואמר שכן היה ראוי לומר לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך יקריבו בין הערבים אמר ר"ש אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו בבקר יקטירו בין הערבים ואמר ר"ש לא יקריבו ר"ל אותן הכהנים המזידים ומקריבים אותו אחרים ולא אמר כן בקטרת שאין שום אדם מניח אותה במזיד לפי שהיו מתחילין בה מפני הטעם שבארנו בשלישי מכפורים. וענין חינוך הרגל אומר שכל דבר שיקרב על המזבח החיצון בראשונה היא עולה של שחר וכן הלחם הראשון שנותנים על השלחן אינו אלא ביום השבת ותחלת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים שנא' מחוץ לפרוכת וגו' ולשון החינוך שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשים לפי שזה הכלי מרגילים אותו בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו ואין הלכה כר"ש בשני הענינים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

התמידים אינן מעכבין את המוספים - בגמרא מפרש דלענין קדימה קאמר דאין מעכבין זה את זה, דאי בעי תמידין מקריב ברישא ואי בעי מוספין מקריב ברישא. ואע"ג דכתיב וערך עליה העולה יב, ומשמע העולה דהיינו עולת תמיד תהא ראשונה לכל הקרבנות, אין זה אלא למצוה בעלמא אבל לא לעכב:

אמר רבי שמעוז אימתי כו' - בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא יד והכי. קתני, לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים, במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים. אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסים או שוגגים, אבל אם היו מזידים ולא הקריבו כבש בבוקר, לא יקריבו בין הערבים. והכי פירושו, לא הקריבו התמיד של שחר לא יקריבו התמיד של בין הערבים, דהכי מדרש קרא, אם את הכבש אחד תעשה בבוקר הוכשר שני ליקרב בין הערבים, ואי לא לא. במה דברים אמורים שלא נתחנך מזבח, דהאי קרא בחינוך כתיב בפרשת ואתה תצוה, דכתיב לעיל מיניה וזה אשר תעשה על המזבח. אבל נתחנך מזבח, שכבר הקריב עליו קרבנות, אפילו לא הקריב תמיד של שחר יקריב תמיד של בין הערבים, דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו, ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר, ותניא בספרי האי קרא למה נאמר, והלא נאמר למעלה בפרשה ואת הכבש השני תעשה כו', לפי שנאמר עמו את הכבש אחד תעשה בבוקר, הרי שלא הקריבו של שחר שומע אני שלא יקריבו של בין הערבים, תלמוד לומר קרא בתרא ואת הכבש השני, מגיד לך שאם לא הקריב של שחר יקריב של בין הערבים. אבל אם מזידים כו' לא יקריבו בין הערבים, אותן המזידים, אבל כהנים אחרים יכולים להקריב טו:

לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים - דקטורת לא שכיחא בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות טז כמו בעולה, כדאמרינן ביומא [כ"ו ע"א] שלא שנה בה אדם מעולם מפני שהיא מעשרת דכתיב (דברים לג) ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו יז, הלכך לא קנסינן להו, שמתוך שהיא חביבה עליהם לא פשעי בה ואינו מצוי שיניחו אותה מזידין. ואין הלכה כר' שמעון בשתיהן:

שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים - של בין הערבים. דכתיב (שמות ל) בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, כלומר כשמדשן את המנורה מן האפר שיש שם מהדלקת הנרות. ואי לאו דעבד הדלקה באורתא מאי בעי למתקן בצפרא, אלמא חינוך המנורה בין הערבים. וכיון דמנורה נתחנכה בערב, קטורת נמי נתחנכה בערב, דכתיב (שם) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה:

פירוש תוספות יום טוב

התמידין אינן מעכבין את המוספין וכו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש דלענין קדימה כו' ואע"ג דכתיב (ויקרא ז) וערך עליה העולה כו' תמהו התוס' דבמתניתין דרפ"י דזבחים נפקא לן מדכתיב (במדבר כ"ה) מלבד עולת הבקר וכו' ומסקי דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות. ע"כ:

ולא המוספין מעכבין זא"ז. אי מיירי בעיכובא בעלמא ולא בקדימה לאו כללא. דשל חג מעכבין דכמשפט כמשפטם כתיב בהו כמ"ש בר"פ משמא דגמרא ולא ידעתי למה השמיט זה הרמב"ם בפ"ח מה"ת וא"נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מהאי טעמא גופה דכמשפט כתיב לכך קרבין על הסדר כדאיתא בגמרא פ"י דזבחים דף צ' ופסק' הרמב"ם בפ"ט מה"ת:

לא הקריבו כבש בבקר כו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא בד"א שלא נתחנך אבל נתחנך כו'. דאל"כ שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי:

[*אמר ר"ש אימתי כו'. כתב הר"ב דח"מ וה"ק בד"א כו' דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני כו' ותניא בספרי האי קרא למה נאמר כו'. וכ"כ רש"י ואע"ג דדרשא זו בעצמה איכא למדרשא בפ' תצוה שכן נאמרו שם גם אלו ב' הכתובים כמו שהם אמורים בפרשת פנחס אלא שדרשת ספרי לא נתחברה על ספר שמות ואף המכילתא שנתחברה על ספר שמות אין בידינו ממנה על פרשת תצוה כך נ"ל פשוט ועוד נ"ל דמכיון שאנו דורשים על המצוה שאחר שנתחנך ניחא למנקט הדרש מפסוקי פרשת פנחס דמיירי על אחר שנתחנך משא"כ פסוקי דואתה תצוה דמיירי בשעת חנוך ול"ק א"כ קרא דואתה תצוה למה נאמר שאין אחריות כל פסוקים היתירים על הדורש מקרא אחד שהרי יכול הוא לומר היכי דאיכא למדרש דרשינן היכי דליכא למדרש לא דרשינן]:

אבל היו מזידין כו' לא יקריבו. פירש הר"ב אותן המזידין אבל כהנים אחרים יכולין להקריב דכי כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא:

לא הקטירו קטרת בבקר כו'. כתב הר"ב דקטרת לא שכיח בחד גברא כו' מפני שהיא מעשרת דכתיב ישימו קטרה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו ואע"ג דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך כבר כתבתי בפ"ב דיומא מ"ד משמא דגמרא דמסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב ולא דקדקו תוספות דהכא שכתבו דביומא מוכח דעולה נמי מעתרא [*ומש"ה כתבו דעיקר הטעם משום דלא שכיח וליתא כדכתבתי. ואין להקשות למאי נ"מ צריך לדלא שכיח דאי הוה שכיח כי נמי מעתר' י"ל דפשעי בה שהרי כשיקטיר פעם אחרת יתעשר. ומ"ש הר"ב לא שכיח בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות ומסיים כדאמרינן ביומא שלא שנה בה אדם מעולם לא קשיין דבריו אהדדי דז"ש בתחלה פעמים רבות מפרש ללישנא דלא שכיחא שהוא כן בהסוגיא וההיא ודאי ל"ק אמאי קאמר לא שכיחא והא לא הוה כלל. דאזמן התקנה קאי לומר דאע"ג שתקנו בעולה למקנס הכהן שהזיד ולא הקריב כו' אפ"ה לא תקנו כן בקטר' משום דלא שכיחא ובההיא שעתא דתקנה אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם]:

אמר ר' שמעון וכולה היתה קריבה. דקטרת חדא מלתא היא. משא"כ כבש לא אמר. דשנים היו קריבין. תוספות:

שאין מחנכין. ענין חנוך הרגל והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו. הרמב"ם:

אלא בתמיד של שחר. כדאמרי' לעיל דהכי מדרש קרא אם את הכבש האחד כו':

ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מחנך הא קדושי מקדיש [והתנן בפי"א משנה ח' שאפי' היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום] היא גופה קמ"ל דחינוך וקדוש דשלחן בשבת היא. כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים. [ומנורה אינה מקדשת כלום וכל מלתא דידה אינה אלא בין הערבים. הדלקה. ה"נ כל מילי דידיה דשולחן בשבת] גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) תמהו התוספ', דבריש פרק י' דזבחים נפקא לן מדכתיב מלבד עולת הבוקר וגו'. ומסקי דהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה מיירי, ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות:

(יג) (על המשנה) ולא המוספין כו'. אי מיירי בעיכובא בעלמא לאו כללא, דשל חג מעכבין, דכמשפט כמשפטם כתיב בהו. וא"נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מה"ט גופא דכמשפט כתיב לכך קריבין על הסדר כדאיתא בגמרא:

(יד) (על הברטנורא) דאל"כ, שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי:

(טו) (על הברטנורא) דכי כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא:

(טז) (על הברטנורא) מפרש ללישנא דלא שכיחא, שכן הוא בהסוגיא כו'. ואההוא ודאי לא קשיא אמאי קאמר לא שכיח, הא לא הוי כלל, דאזמן התקנה קאי כו' וההוא שעתא אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם:

(יז) (על הברטנורא) ואע"ג דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך מסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב. גמרא. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) וכולה כו'. דקטורת חדא מלתא היא. משא"כ כבש לא אמר דשנים היו קריבין. תוספ':

(יט) (על המשנה) מחנכין. ענין חנוך, הרגל. והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה, לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה, דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהיה קבועה בו. הר"מ:

(כ) (על המשנה) שחר. דהכי. מדרש קרא אם את הכבש האחד כו':

(כא) (על המשנה) בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מהנך הא קדושי מקדיש, והתנן בפי"א מ"ח שאפילו הוא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ומשני,, היא גופה קמ"ל, דחינוך וקדוש דשולחן בשבת היא. גמרא:


פירושים נוספים