משנה מנחות ד ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ד · משנה ד | >>
התמידין אינן מעכבין את המוספים, ולא המוספים מעכבין את התמידין, ולא המוספים מעכבין זה את זהיג.
לא הקריבו כבש בבקר, יקריבו בין הערבים.
אמר רבי שמעון, אימתי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין.
אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבקר, לא יקריבו בין הערבים.
לא הקטירו קטרת בבקר, יקטירו בין הערבים.
אמר רבי שמעון, וכולה יח היתה קרבה בין הערבים, שאין מחנכין יט את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים [ של בין הערבים ], ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחרכ, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבתכא, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.
הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים,
- וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין,
- וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.
- לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר,
- יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.
- אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
- אֵימָתַי?
- בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין;
- אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין
- וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר,
- לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.
- לֹא הִקִטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר,
- יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.
- אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
- וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבַּיִם;
- שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב
- אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים,
- וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה
- אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר,
- וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן
- אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת,
- וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה
- אֶלָּא בְּשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבַּיִם:
התמידין - אינן מעכבין את המוספין,
- ולא המוספין - מעכבין את התמידין,
- ולא המוספין - מעכבין זה את זה.
- לא הקריבו כבש לבקר - יקריבו בין הערבים.
- אמר רבי שמעון: אימתי? - בזמן שהיו אנוסין, או שוגגין,
- אבל אם היו מזידין, ולא הקריבו כבש לבקר - לא יקריבו בין הערבים.
- אמר רבי שמעון: אימתי? - בזמן שהיו אנוסין, או שוגגין,
- לא הקטירו קטורת לבקר - יקטירו בין הערבים.
- אמר רבי שמעון: וכולה היתה קרבה בין הערבים,
- שאין מחנכין מזבח הזהב - אלא בקטורת הסמים,
- ולא מזבח העולה - אלא בתמיד של שחר,
- ולא את השולחן - אלא בלחם הפנים בשבת,
- ולא את המנורה - אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.
- אמר רבי שמעון: וכולה היתה קרבה בין הערבים,
כבר באר בתלמוד, בהלכה הזאת תנאי מיותר, ואמר שכן היה ראוי לומר "לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים, במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך יקריבו בין הערבים, אמר רבי שמעון אימתי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין, אבל אם היו מזידין ולא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים, לא הקטירו בבקר יקטירו בין הערבים".
ואמר רבי שמעון לא יקריבו, רוצה לומר אותן הכהנים המזידים, ומקריבים אותו אחרים. ולא אמר כן בקטורת, שאין שום אדם מניח אותה במזיד לפי שהיו מתחילין בה, מפני הטעם שבארנו בשלישי מכפורים.
וענין חינוך - הרגל.
אומר שכל דבר שיקרב על המזבח החיצון בראשונה היא עולה של שחר. וכן הלחם הראשון שנותנים על השלחן אינו אלא ביום השבת. ותחילת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים שנאמר "מחוץ לפרוכת"(שמות כז, כא) וגו'.
ולשון החינוך שם מושאל בדברים האלה לתחילת המעשים, לפי שזה הכלים מרגילים אותו בעבודה, דרך דומיא לאדם בתחילה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מידה להרגיל עצמו בה, עד שתהא קבועה בו.
ואין הלכה כרבי שמעון בשני העניינים:
התמידים אינן מעכבין את המוספים - בגמרא מפרש דלענין קדימה קאמר דאין מעכבין זה את זה, דאי בעי תמידין מקריב ברישא ואי בעי מוספין מקריב ברישא. ואע"ג דכתיב וערך עליה העולה יב, ומשמע העולה דהיינו עולת תמיד תהא ראשונה לכל הקרבנות, אין זה אלא למצוה בעלמא אבל לא לעכב:
אמר רבי שמעוז אימתי כו' - בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא יד והכי. קתני, לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים, במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים. אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסים או שוגגים, אבל אם היו מזידים ולא הקריבו כבש בבוקר, לא יקריבו בין הערבים. והכי פירושו, לא הקריבו התמיד של שחר לא יקריבו התמיד של בין הערבים, דהכי מדרש קרא, אם את הכבש אחד תעשה בבוקר הוכשר שני ליקרב בין הערבים, ואי לא לא. במה דברים אמורים שלא נתחנך מזבח, דהאי קרא בחינוך כתיב בפרשת ואתה תצוה, דכתיב לעיל מיניה וזה אשר תעשה על המזבח. אבל נתחנך מזבח, שכבר הקריב עליו קרבנות, אפילו לא הקריב תמיד של שחר יקריב תמיד של בין הערבים, דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו, ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר, ותניא בספרי האי קרא למה נאמר, והלא נאמר למעלה בפרשה ואת הכבש השני תעשה כו', לפי שנאמר עמו את הכבש אחד תעשה בבוקר, הרי שלא הקריבו של שחר שומע אני שלא יקריבו של בין הערבים, תלמוד לומר קרא בתרא ואת הכבש השני, מגיד לך שאם לא הקריב של שחר יקריב של בין הערבים. אבל אם מזידים כו' לא יקריבו בין הערבים, אותן המזידים, אבל כהנים אחרים יכולים להקריב טו:
לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים - דקטורת לא שכיחא בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות טז כמו בעולה, כדאמרינן ביומא [כ"ו ע"א] שלא שנה בה אדם מעולם מפני שהיא מעשרת דכתיב (דברים לג) ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו יז, הלכך לא קנסינן להו, שמתוך שהיא חביבה עליהם לא פשעי בה ואינו מצוי שיניחו אותה מזידין. ואין הלכה כר' שמעון בשתיהן:
שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים - של בין הערבים. דכתיב (שמות ל) בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, כלומר כשמדשן את המנורה מן האפר שיש שם מהדלקת הנרות. ואי לאו דעבד הדלקה באורתא מאי בעי למתקן בצפרא, אלמא חינוך המנורה בין הערבים. וכיון דמנורה נתחנכה בערב, קטורת נמי נתחנכה בערב, דכתיב (שם) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה:
התמידין אינן מעכבין את המוספין וכו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש דלענין קדימה כו' ואע"ג דכתיב (ויקרא ז) וערך עליה העולה כו' תמהו התוס' דבמתניתין דרפ"י דזבחים נפקא לן מדכתיב (במדבר כ"ה) מלבד עולת הבקר וכו' ומסקי דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות. ע"כ:
ולא המוספין מעכבין זא"ז. אי מיירי בעיכובא בעלמא ולא בקדימה לאו כללא. דשל חג מעכבין דכמשפט כמשפטם כתיב בהו כמ"ש בר"פ משמא דגמרא ולא ידעתי למה השמיט זה הרמב"ם בפ"ח מה"ת וא"נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מהאי טעמא גופה דכמשפט כתיב לכך קרבין על הסדר כדאיתא בגמרא פ"י דזבחים דף צ' ופסק' הרמב"ם בפ"ט מה"ת:
לא הקריבו כבש בבקר כו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא בד"א שלא נתחנך אבל נתחנך כו'. דאל"כ שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי:
[*אמר ר"ש אימתי כו'. כתב הר"ב דח"מ וה"ק בד"א כו' דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני כו' ותניא בספרי האי קרא למה נאמר כו'. וכ"כ רש"י ואע"ג דדרשא זו בעצמה איכא למדרשא בפ' תצוה שכן נאמרו שם גם אלו ב' הכתובים כמו שהם אמורים בפרשת פנחס אלא שדרשת ספרי לא נתחברה על ספר שמות ואף המכילתא שנתחברה על ספר שמות אין בידינו ממנה על פרשת תצוה כך נ"ל פשוט ועוד נ"ל דמכיון שאנו דורשים על המצוה שאחר שנתחנך ניחא למנקט הדרש מפסוקי פרשת פנחס דמיירי על אחר שנתחנך משא"כ פסוקי דואתה תצוה דמיירי בשעת חנוך ול"ק א"כ קרא דואתה תצוה למה נאמר שאין אחריות כל פסוקים היתירים על הדורש מקרא אחד שהרי יכול הוא לומר היכי דאיכא למדרש דרשינן היכי דליכא למדרש לא דרשינן]:
אבל היו מזידין כו' לא יקריבו. פירש הר"ב אותן המזידין אבל כהנים אחרים יכולין להקריב דכי כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא:
לא הקטירו קטרת בבקר כו'. כתב הר"ב דקטרת לא שכיח בחד גברא כו' מפני שהיא מעשרת דכתיב ישימו קטרה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו ואע"ג דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך כבר כתבתי בפ"ב דיומא מ"ד משמא דגמרא דמסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב ולא דקדקו תוספות דהכא שכתבו דביומא מוכח דעולה נמי מעתרא [*ומש"ה כתבו דעיקר הטעם משום דלא שכיח וליתא כדכתבתי. ואין להקשות למאי נ"מ צריך לדלא שכיח דאי הוה שכיח כי נמי מעתר' י"ל דפשעי בה שהרי כשיקטיר פעם אחרת יתעשר. ומ"ש הר"ב לא שכיח בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות ומסיים כדאמרינן ביומא שלא שנה בה אדם מעולם לא קשיין דבריו אהדדי דז"ש בתחלה פעמים רבות מפרש ללישנא דלא שכיחא שהוא כן בהסוגיא וההיא ודאי ל"ק אמאי קאמר לא שכיחא והא לא הוה כלל. דאזמן התקנה קאי לומר דאע"ג שתקנו בעולה למקנס הכהן שהזיד ולא הקריב כו' אפ"ה לא תקנו כן בקטר' משום דלא שכיחא ובההיא שעתא דתקנה אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם]:
אמר ר' שמעון וכולה היתה קריבה. דקטרת חדא מלתא היא. משא"כ כבש לא אמר. דשנים היו קריבין. תוספות:
שאין מחנכין. ענין חנוך הרגל והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו. הרמב"ם:
אלא בתמיד של שחר. כדאמרי' לעיל דהכי מדרש קרא אם את הכבש האחד כו':
ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מחנך הא קדושי מקדיש [והתנן בפי"א משנה ח' שאפי' היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום] היא גופה קמ"ל דחינוך וקדוש דשלחן בשבת היא. כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים. [ומנורה אינה מקדשת כלום וכל מלתא דידה אינה אלא בין הערבים. הדלקה. ה"נ כל מילי דידיה דשולחן בשבת] גמרא:
(יב) (על הברטנורא) תמהו התוספ', דבריש פרק י' דזבחים נפקא לן מדכתיב מלבד עולת הבוקר וגו'. ומסקי דהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה מיירי, ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות:
(יג) (על המשנה) ולא המוספין כו'. אי מיירי בעיכובא בעלמא לאו כללא, דשל חג מעכבין, דכמשפט כמשפטם כתיב בהו. וא"נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מה"ט גופא דכמשפט כתיב לכך קריבין על הסדר כדאיתא בגמרא:
(יד) (על הברטנורא) דאל"כ, שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי:
(טו) (על הברטנורא) דכי כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא:
(טז) (על הברטנורא) מפרש ללישנא דלא שכיחא, שכן הוא בהסוגיא כו'. ואההוא ודאי לא קשיא אמאי קאמר לא שכיח, הא לא הוי כלל, דאזמן התקנה קאי כו' וההוא שעתא אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם:
(יז) (על הברטנורא) ואע"ג דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך מסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב. גמרא. ועתוי"ט:
(יח) (על המשנה) וכולה כו'. דקטורת חדא מלתא היא. משא"כ כבש לא אמר דשנים היו קריבין. תוספ':
(יט) (על המשנה) מחנכין. ענין חנוך, הרגל. והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה, לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה, דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהיה קבועה בו. הר"מ:
(כ) (על המשנה) שחר. דהכי. מדרש קרא אם את הכבש האחד כו':
(כא) (על המשנה) בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מהנך הא קדושי מקדיש, והתנן בפי"א מ"ח שאפילו הוא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ומשני,, היא גופה קמ"ל, דחינוך וקדוש דשולחן בשבת היא. גמרא:
התמידין אינם מעכבין וכו': ביד שם פ"ח סימן כ':
אמר ר"ש אימתי וכו': בגמרא מפ' וכו' לשון ר"ע ז"ל עד בד"א שלא נתחנך. אמר המלקט ואהא קאי שאין מחנכין דסיפא דמתניתין: עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל ת"ל קרא בתרא ואת הכבש השני מגיד לך וכו'. אמר המלקט וקרא דואת הכבש השני האמור בפסוק עליון בפרשת פנחס דריש ליה לדרשא אחריתי משום שנאמר בחנוך המזבח וזה אשר תעשה וכאן אומר זה האשה שומע אני יקריב ד' ליום ת"ל את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני שנים הוא מקריב ולא ד' רש"י ז"ל כתיבת יד:
לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים: אפילו היו מזידין וכתוב בספר לקח טוב סוף פרשת תצוה ונראה לסמוך דין זה לפי שחזר ואמר ובהעלות אהרן וכו' בין הערבים יקטירנה מאי יקטירנה כיון שאמר בראש הפסוק והקטיר יאמר בבקר בבקר בהטיבו אח הנרות ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים אלא בא הכתוב לומר לך שכל א' מצוה בפני עצמה ואינם מעכבות זו את זו שאם לא הקטירו בבקר בין הערבים יקטירנה וכו' עכ"ל ז"ל:
שאין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר: דכתיב בואתה תצוה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים בד"א שלא נתחנך וכו':
אלא בקטרת הסמים של בין הערבים: כצ"ל. ובגמ' פריך והתניא בקטורת הסמים של שחר ומשני תנאי היא ומאן דאמר בקטרת הסמים של שחר גמר ממזבח העולה מה להלן בתמיד של שחר אף כאן בקטרת הסמים של שחר:
ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת: דכתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. ומנורה אין הדלקת נרות אלא בין הערבים כדכתיב ובהעלות אהרן וגו'. ובגמרא פריך אלא בחול איחנוכי הוא דלא מיחנך הא קדושי מיקדש ללחם אם יסדירהו עליו בחול בתמיה דהא קיימא לן בפ' שתי הלחם דלא מיקדש שתי הלחם אלא בשבת דתנן התם שאפי' היה על השלחן ימים רבים אין בכך כלום דלא קדיש לא ליפסל ביוצא ולא לשום פיסול ומשני היא גופה קמ"ל דחנוך וקדוש דשלחן בשבת הוא כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בז' נרותיה בין הערבים ומנורה אינה מקדשת כלום וכל מלתא דידה אינה אלא בין הערבים דהיינו הדלקה ה"נ כל מילי דשלחן ליתא אלא בשבת. והרגמ"ה ז"ל פי' דמה התם במנורה דקדושה וחנוכה היה בחול ולא בשבת אף שלחן קדושו וחנוכו לא היה בחול אלא בשבת. וביד ספ"א דהלכות תמידין ומוספין ורפ"ג וסי' י"א ובפ"ה סי' ג':
יכין
ולא המוספים מעכבין את התמידים: דאם הקריב תמיד השחר ותמיד הערביים קודם למוספין. או המוספין קודם להן. או שהקריב התמידין ולא המוספים או המוספין ולא התמידין. הקרבנות כשרים. דאע"ג דבכל דוכתא תדיר קודם היינו רק לכתחלה. ואע"ג דאין דבר נקרב קודם לתמיד השחר או מאוחר לתמיד הערביים. היינו גם כן רק לכתחלה [ועי' פתיחה פ"ד סי' ט] אבל אי"ל דמתני' מיירי באין לו כדי שניהן. שיקריב איזה מהן שירצה. ליתא. דבכה"ג וודאי תמיד קדים דתדיר]:
ולא המוספים מעכבין זה את זה: דאפילו הקריב העולות שבמוסף קודם לחטאות כשר. דאע"ג דחטאת קודמת לעולה. זהו רק לכתחלה [תוס' פסחים דנ"ט א' ד"ה זה]. וה"ק זבל"ז כשר. א"נ ביום שיש בו ב' מיני מוספין. והקריב שאינו תדיר קודם. כשר בדיעבד [רמב"ם פ"ט מתמידין]:
לא הקריבו כבש בבקר: ר"ל כבש התמיד [ולהכי לא תני לא הקריבו תמיד השחר וכו'. מדאיכא למטעי בתר הכי. דקאמר יקריב בין הערביים. דסד"א דר"ל יקריבו גם אותו בין הערביים מלבד התמיד של ביהע"ר. להכי תני כבש. דקמ"ל דרק כבש אחד יקריבו ביהע"ר]:
יקריבו בין הערבים: אי כדקתני. אם כן מה שאין מחנכין וכו'. דקאמר ר"ש. הרי בלא נתחנך לא מיירי ת"ק כלל. אלא חסורי מחסרא וה"ק לא הקריבו תמיד שחרית. לא יקריבו בין הערביים. במה דברים אמורים בשלא נתחנך המזבח עדיין. אבל בשכבר נתחנך. וכבר הקריבו עליו קרבנות. אז אפילו לא הקריבו תמיד השחר יקרבו של ביהע"ר:
אמר רבי שמעון אימתי: ר"ל אימתי אמרינן שכשכבר נתחנך ולא הקריבו בשחר יקריבו ביהע"ר:
לא יקריבו בין הערבים: אותן כהנים שהזידו בשחר. רק כהנים אחרים יקריבוה. ונקט סתמא. מדכך הדין שאותן שמקריבין בשחרית מקריבים בין הערביים בלי פיוס חדש. חוץ מבקטורת [כיומא דכ"ו]:
לא הקטירו קטרת בבקר: לאו מלתא דר"ש היא. דאם כן למה הדר נקט בסוף אר"ש. אלא בבא אחריתא היא. ומסקנא מלתא דת"ק הוא. וקאמר דבקטורת אפילו (בנתחנך) [בלא נתחנך] כ"ע מודו:
יקטירו בין הערבים: אפילו לר"ש. ואפילו אותן כהנים המזידין בשחרית. רשאין להקטיר בעצמן ביהע"ר. משום דלא שכיח שיזכה אדם בה. רק פ"א כל ימי חייו. דלא הניחו לשום אדם לזכות בה פעמיים. משום שמקריביה מתעשרין [כיומא דכ"ז]. לפיכך לא שכיח שיפשע בה אדם. ומלתא דלא שכיחא ל"ג בה רבנן [כביצה י"ח א']:
אמר רבי שמעון וכולה היתה קרבה בין הערבים: ולת"ק לא יקטירו רק קטורת של בין הערביים. כדכתיב. *) מחציתה בבוקר ומחציתה בערב:
שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים: השתא קאמר תנא טעמא לכולה מתני'. דלהכי בלא נתחנך המזבח כ"ע מודו דרק בקטורת בלא הקטירו בשחרית יקטירו בין הערביים. ובתמיד בלא הקריבו בשחרית לא יקריבו ביהע"ר. ה"ט משום שאין מחנכין וכו':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת