לדלג לתוכן

משנה בבא מציעא ה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


בבא מציעא פרק ה', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת בבא מציעאפרק חמישי ("איזה הוא")>>

פרקי מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


איזהו נשך ואיזהו תרבית?

איזהו נשך? המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש, מפני שהוא נושך.

ואיזהו תרבית? המרבה בפירות. כיצד?

לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חיטין בשלשים דינרין, אמר לו תן לי חיטי, שאני רוצה למכרן וליקח בהן יין. אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו.

המלוה את חבירו, לא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות, מפני שהוא רבית.

מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר. כיצד?

השכיר לו את חצירו, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חדש בחדש, בסלע לחדש, מותר.

מכר לו את שדהו, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא שלך באלף זוז, אם לגורן, בשנים עשר מנה, אסור.

מכר לו את השדה, ונתן לו מקצת דמים, ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך, אסור.

הלוהו על שדהו, ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו.

וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים.

אין מושיבין חנוני למחצית שכר, ולא יתן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל.

אין מושיבין תרנגולין למחצה, ואין שמין עגלין וסייחין למחצה, אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו.

אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה, ומגדלין אותן עד שיהו משולשין.

וחמור, עד שתהא טוענת.

שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה.

מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד, חולקין, מקום שנהגו לגדל, יגדלו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו.

ומפריז על שדהו, ואינו חושש משום רבית.

אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהוא רבית.

אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים, ולווין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב.

מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי, אבל לא מדעת ישראל.

אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער.

[ יצא השער, פוסקין, ואף על פי שאין לזה יש לזה ].

היה הוא תחילה לקוצרים, פוסק עמו על הגדיש, ועל העביט של ענבים, ועל המעטן של זיתים, ועל הביצים של יוצר, ועל הסיד מששקעו בכבשן.

ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה.

רבי יוסי אומר, אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה.

וחכמים מתירין.

ופוסק עמו כשער הגבוה.

רבי יהודה אומר, אף על פי שלא פסק עמו כשער הגבוה, יכול לומר תן לי כזה, או תן לי מעותי.

מלוה אדם את אריסיו חטים בחטין לזרע, אבל לא לאכול.

שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע. ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו, נוטל מהן כשער הזול, ולא מפני שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.

לא יאמר אדם לחבירו, הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן.

אבל אומר לו הלויני עד שיבוא בני, או עד שאמצא מפתח.

והלל אוסר.

וכן היה הלל אומר, לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו דמים, שמא יוקירו חטים, ונמצאו באות לידי רבית.

אומר אדם לחברו, נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך, ולא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך.

כל ימי גריד, אחד.

כל ימי רביעה, אחד.

לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה.

רבן גמליאל אומר, יש רבית מקדמת ויש רבית מאוחרת. כיצד?

נתן עיניו ללוות הימנו, והיה משלח לו ואומר בשביל שתלוני, זו היא רבית מוקדמת.

לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו, והיה משלח לו ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי, זו היא רבית מאוחרת.

רבי שמעון אומר, יש רבית דברים, לא יאמר לו, דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני.

ואלו עוברין בלא תעשה.

המלוה, והלוה, והערב, והעדים.

וחכמים אומרים, אף הסופר.

עוברים משום לא תתן ‏‏(ויקרא כה, לז), ומשום בל תקח מאתו (ויקרא כה, לו), ומשום לא תהיה לו כנשה (שמות כב, כד), ומשום לא תשימון עליו נשך (שם), ומשום ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני יי (ויקרא יט, יד).

(א)

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית?

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ?
הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין,
סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלֹשׁ;
מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ.
וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית?
הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת.
כֵּיצַד?
לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכֹּר,
וְכֵן הַשַּׁעַר.
עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין.
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי חִטַּי,
שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יַיִן;
אָמַר לוֹ:
הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים,
וַהֲרֵי לְךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן;
וְיַיִן אֵין לוֹ:
(ב)

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ,

לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם,
וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת;
מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.
מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר,
וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר.
כֵּיצַד?
הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ:
אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי,
הֲרֵי הוּא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לְשָׁנָה,
וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ – בְּסֶלַע לְחֹדֶשׁ,
מֻתָּר.
מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ:
אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי,
הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּאֶלֶף זוּז,
אִם לַגֹּרֶן – בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה,
אָסוּר:
(ג)

מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה,

וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים,
וְאָמַר לוֹ: אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה – הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ,
אָסוּר.
הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ,
וְאָמַר לוֹ:
אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים – הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי,
הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ.
וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים:
(ד)

אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר,

וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר,
אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל.
אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה,
וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה,
אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ.
אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה,
וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין;
וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת:
(ה)

שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, לְמֶחֱצָה.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד, חוֹלְקִין;
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדְּלוּ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ.
וּמַפְרִיז [נ"א: וּמַפְרִין] עַל שָׂדֵהוּ,
וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית:
(ו)

אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית;
אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים,
וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית,
וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב.
מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי,
אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:
(ז)

אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר.

[יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה, יֵשׁ לָזֶה.]
הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים,
פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ,
וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים,
וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים,
וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר,
וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ בַּכִּבְשָׁן.
וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה;
וַחֲכָמִים מַתִּירִין.
וּפוֹסֵק עִמּוֹ כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר:
תֵּן לִי כָּזֶה, אוֹ תֵּן לִי מָעוֹתַי:
(ח)

מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע,

אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל;
שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע.
בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְּזוֹל וְהוּקְרוּ,
נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל.
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵּן,
אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ:
(ט)

לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:

הַלְוֵינִי כֹּר חִטִּין, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ לַגֹּרֶן;
אֲבָל אוֹמֵר לוֹ:
הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְּנִי,
אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.
וְהִלֵּל אוֹסֵר;
וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:
לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ, עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָּמִים,
שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים,
וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית:
(י)

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:

נַכֵּשׁ עִמִּי, וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ,
עֲדֹר עִמִּי, וְאֶעֱדֹר עִמְּךָ;
וְלֹא יֹאמַר לוֹ:
נַכֵּשׁ עִמִּי, וְאֶעֱדֹר עִמְּךָ,
עֲדֹר עִמִּי, וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ.
כָּל יְמֵי גָּרִיד, אֶחָד;
כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד.
לֹא יֹאמַר לוֹ:
חֲרֹשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד, וַאֲנִי אֶחֱרֹשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת, וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת.
כֵּיצַד?
נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ,
וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ, וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי,
זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת.
לָוָה הֵימֶנּוּ,
וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו,
וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ, וְאָמַר:
בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלִי,
זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים;
לֹא יֹאמַר לוֹ:
דַּע, כִּי בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי:
(יא)

וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:

הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה,
וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר.
עוֹבְרִים מִשּׁוּם "לֹא תִתֵּן" (ויקרא כה לז),
וּמִשּׁוּם "בַּל תִּקָּח מֵאִתּוֹ" (שם, לו),
וּמִשּׁוּם "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב כד),
וּמִשּׁוּם "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שם),
וּמִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ":


נוסח הרמב"ם

(א) איזה הוא נשך?, ואיזה הוא תרבית?

איזה הוא נשך?
המלווה סלע - בחמישה דינרין,
סאתים חיטים - בשלש,
מפני שהוא נושך.
ואיזה הוא תרבית?
המרבה בפירות.
כיצד?
לקח ממנו חיטים, מדינר זהב לכור - וכן השער.
עמדו חיטים - בשלשים דינר.
אמר לו: תן לי חיטיי, שאני מוכרן - ולוקח אני בהן יין.
אמר לו: והרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינר,
הרי לך אצלי בהן יין - ויין אין לו.


(ב) המלווה את חברו -

לא ידור בחצרו - חינם,
ולא ישכור הימנו - בפחות,
מפני שהיא ריבית.
מרבין על השכר - ואין מרבין על המכר.
כיצד?
השכיר לו את החצר,
ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא לך בעשר סלעים לשנה,
ואם משל חודש בחודש - מסלע בחודש,
מותר.
מכר לו את השדה,
ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא לך באלף זוז,
ואם לגורן - בשנים עשר מנה,
אסור.


(ג) מכר לו את השדה,

ונתן לו מקצת דמיה,
ואמר לו: אימתי שתרצה, הבא מעות - וטול את שלך,
אסור.
הלווהו על שדהו,
ואמר לו: אם אין אתה נותן לי, מכאן ועד שלש שנים - הרי היא שלי,
הרי היא שלו.
כך היה בייתוס בן זונין עושה - על פי חכמים.


(ד) אין מושיבין את החנווני - למחצית שכר,

לא יתן לו מעות ליקח בהן פירות - למחצית שכר,
אלא אם כן - נתן שכרו כפועל.
אין מושיבין תרנגולין - למחצה,
ואין שמין עגלים וסייחים - למחצה,
אלא אם כן - נתן לו שכר עמלו ומזונו.
אבל - מקבלין עגלים וסייחים למחצה,
ומגדלין אותן - עד שיהוא שלשים,
וחמור - עד שתהא טוענת.


(ה) שמין פרה וחמור - וכל דבר שדרכו לעשות ולאכל.

מקום שנהגו לחלוק את הוולד מיד - חולקים,
מקום שנהגו לגדל - יגדלו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
שמין עגל עם אימו,
וסיח עם אימו,
ומפרין על שדהו,
ואינו חושש משום ריבית.


(ו) אין מקבלין צאן ברזל מישראל - מפני שהיא ריבית.

אבל מקבלין צאן ברזל - מן הגוים,
ולווים מהן - ומלווים אותם בריבית,
וכן בגר תושב.
מלווה ישראל - מעותיו של נוכרי,
מדעת הנוכרי - ולא מדעת ישראל.


(ז) אין פוסקין על הפירות - עד שיצא השער.

היה הוא תחילה לקוצרים -
פוסקים עימו על הגדיש,
ועל העבט של ענבים,
ועל המעטן של זיתים,
ועל ביצים של יוצר,
ועל הסיד - משישקע כבשנו.
פוסק עימו על הזבל - כל ימות השנה.
רבי יוסי אומר:
אינו פוסק עימו על הזבל - עד שיהא לו זבל באשפה.
וחכמים - מתירין.
פוסק עימו - כשער הגבוה.
רבי יהודה אומר:
אף על פי שלא פסק עימו,
יכול הוא לומר לו: תן לי כזה - או תן לי את מעותי.


(ח) מלווה אדם את אריסיו חיטים - בחיטים לזרע,

אבל לא לאכל.
שהיה רבן גמליאל,
מלווה את אריסיו חיטים ביוקר והוזלו - או בזול והוקרו,
ונוטל מהן - כשער הזול.
לא שהלכה כן - אלא שרצה להחמיר על עצמו.


(ט) לא יאמר אדם לחברו:

הלוויני כור חיטים - ואני נותן לך לגורן,
אלא אומר לו: עד שיבוא בני,
או עד שאמצא את המפתח.
והלל - אוסר.
וכן היה הלל אומר:
לא תלווה אישה כיכר לחברתה - עד שתעשנו דמים,
שמא יוקרו חיטים - ונמצאו באות לידי ריבית.


(י) אומר אדם לחברו:

נכש עימי - ואנכש עימך,
עדור עימי - ואעדור עימך.
אבל לא יאמר:
נכש עימי - ואעדור עימך,
עדור עימי - ואנכש עימך.
כל ימי גריד - אחד.
כל ימי רביעה - אחת.
לא יאמר לו: חרוש עימי בגריד - ואני עימך ברביעה.


[יא] *הערה 1: רבן גמליאל אומר:

יש ריבית מוקדמת - ויש ריבית מאוחרת.
כיצד?
נתן את עיניו - ללוות ממנו,
היה משלח לו, ואמר: בשביל שילווני - זו היא ריבית מוקדמת.
לווה הימנו - והחזיר לו מעותיו,
היה משלח לו, ואמר: בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי - זו היא ריבית מאוחרת.
רבי שמעון אומר:
יש ריבית דברים,
לא יאמר לו: דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני.


(יא) [יב] ואלו עוברין בלא תעשה -

המלווה, והלווה, והערב, והעדים.
וחכמים אומרין: אף הסופר.
עוברין על "בל תיתן לו" (ראה ויקרא כה לז),
ועל "בל תיקח ממנו" (ראה ויקרא כה לו),
ועל "לא תהיה לו כנושה" (שמות כב כד),
ו"לא תשימון עליו נשך" (שם),
ו"לפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוהיך" (ויקרא יט יד).

הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם