רמב"ם על בבא מציעא ה
<< · רמב"ם · על בבא מציעא · ה · >>
בבא מציעא פרק ה
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה בבא מציעא ה רמבם
מה שקורא נשך - הוא רבית דאורייתא.
ומה שקראו תרבית - הוא רבית דרבנן.
ומה שהתנה ויין אין לו - שמורה שאם לא תהיה אצלו אותה סחורה אין מותר לו שיעלנה עליו בחוב. אבל הוא זה כשהיה לו עליו חוב, ואמר לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בהם חיטים, והשיב לו וכי חטים יש לי צא ועשם עלי בשער, אם היו אצלו חיטים הוא מותר, ואם לאו הוא אסור.
ואמרו לקח ממנו חטים - רצוני לומר לקח בהלוואתו, כלומר שהעלה על הלווה חטים במה שיהיה אצלו, אבל כשיתן איש לחבירו מעות ליקח ממנו כך וכך מידה מחטים והשער ידוע לא פחות ולא יותר, זהו מותר ואף על פי שאין לו חטים, וחייב ליתנו לו כל זמן שיתבענו ממנו ואפילו שלקחו ביותר, או יקבל מי שפרע ויחזור בו. וכך פירש וביאר הירושלמי:
מבואר הוא גם כן שמכירה כזו במטלטלין רבית.
והוא שימכור לו סחורה ביותר משוויה וימתין עליו בדמים ואפילו זמן מועט יהיה אבק רבית, וכמו כן כל מה שכיוצא בזה הוא אבק רבית, ואינו יוצא בדיינין:
כשיקח אדם קרקע ופרע קצת הדמים, הדין באלו הפירות של מי הם צריך ביאור, וגם שאם אמר המוכר ללוקח אימתי שתביא שאר מעותי קנה, הפירות למוכר. ואם אמר לו לכשתביא מעות קנה מעכשיו, הפירות אסורות לשניהם כל אותו הזמן ויהיו מופקדות על ידי שליש, אם קיים הלוקח תנאו ינתנו לו, ואם לא קיים תנאו יהיו הפירות כולם למוכר:
שכרו כפועל בטל - כלומר כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה בכל יום מה שראוי לו כל זמן שתמשך השותפות.
ואם נתן לו בשבח יותר מן ההפסד הוא מותר, כגון שהתנה עמו בפירוש שאם יהיה בה הפסד שיהא לו ממנה כך וכך חלק, אם יהיה שם שבח שיהיה לו ממנה שבח כך וכך, ויהיה חלק השבח יותר מחלק ההפסד, בהכרח זה היתרון שהוא נתן לו מקום שכר על עמלו. ואם לא פרשו כלל, המתעסק בסחורה ירויח החצי ויפסיד השליש אם היה בה הפסד. וכל זה כשלא ישים החנוני בקרן בין רב למעט, אבל אם ישים בו ואפילו דינר לאלף ונתן לו יתרון, איזה שיעור שיהיה חולק עמו בשווה, ואין כאן רבית לפי שהוא סוחר לעצמו באותו דינר ואינו מיוחד לשימוש זה בלבד.
וכמו כן אסור שיתן האחד הביצים והשני התרנגולת ושיחלקו האפרוחים בשווה כשישתמש בגידול האפרוחים ובמזונם, אלא כשיתן לו שכר עמלו ומזונו. וכמו כן לא ישימו העגלים והסייחים כמו שהם שווים עכשיו וימסרם לרועה לזון אותם עד שישמינו ויחלקו השבח בשווה, אלא אם כן יקח המשתמש שכר עמלו ומזונו, או אם יתן לו יותר שום דבר בשבח, או יהיה לו בעיקר העגלים והסייחים חלק כמו שבארנו. וזה טעם מקבלין שיקבל אותו שותף בעיקר ויהיה חלק זה המתעסק קיים ולא יפסיד ואפילו מתו הבהמות, וזו ההנאה הוא שתהיה כנגד עמלו.
ובא ללמד שאם ירצה כל אחד משניהם להיפרד מחבירו אינו יכול עד תשלום שלש שנים.
וחמור עד שתהא טוענת - והוא שתוכל לשאת משא:
מפרין על שדהו - כגון מה שזכרו שישכור ראובן משמעון שדהו בעשרה כורין חיטין בכל שנה, ואם אמר לו ראובן תן לי כך וכך דינרין שאוציא על שדה זו ואני נותן לך שנים עשר כור כל שנה, מותר.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאומר שמין עגל עם אמו:
צאן ברזל - הוא שיתנה עמו שלא יהא הפסד עליו. וכבר פירשנו עניין זה הלשון בכתובות.
ומה שאמר מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' - הוא כגון שהגוי נתן לישראל מעות בריבית, וכשירצה להחזירם לגוי אין ראוי שיתנם הוא לישראל אחר ויאמר לו תעלה לגוי כדרך שאני מעלה לו, אלא צריך שיתן אותו ממון לגוי וישוב הגוי וילוום לישראל האחר, וזה מותר והוא מדעת הנכרי:
כשער הגבוה - כלומר כשער הזול שבאותו המין, וישיבו במובחר שבאותו המין.
ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי יהודה:
ובלבד שיהיה המנהג באותו מקום שיתן האריס הזרע, שהרי בעל השדה עושה עמו חסד במה שהלווה לו, אבל אם היה המנהג שיתן בעל השדה הזרע אסור להלוותו חיטים בחיטים, אלא אם כן האריס הזורע לא התחיל עדיין בעבודת השדה, אבל אם עבד בשדה שום עבודה ואפילו דבר מועט אסור שילווה לו, לפי שכבר נתקיימה באריסות ולא יכול בעל השדה לסלקו מן האריסות, ונתחייב לתת הזרע רצוני לומר בעל השדה:
אין הלכה כהלל, אלא לוין סתם ופורעין סתם, ובלבד שיהא אצלו כל שהוא מאותו המין או יקח ממנו על שער שבשוק, אבל אם לא היה אצלו ולא פירש עליו, אם הוקרו החיטים יפרע כמו שהיה שווה בשעת הלוואה, ואם הוזלו יפרענו לשיעור מה שהלווה לו:
גריד - ימות החמה.
ורביעה - ימות הגשמים.
והקרקע בימות החמה קל לחפור ולתקן, למיעוט הטינוף ואורך היום.
ונכוש - הוא החפירה בשרשי האילנות.
ועידור - הוא החרישה שחורשין לזרוע:
משנה יא [נוסח הרמבם]
[עריכה]מה שאמר רבן גמליאל ורבי שמעון הכל הלכה, אבל צריך שתדע שהדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד:
אמרו: לוה עובר משום "לא תשיך"(דברים כג, כ) כלומר לא תנשיך, ו"לפני עור לא תתן מכשול"(ויקרא יט, יד), ערב ועדים אינם עוברים אלא משום "לא תשימון עליו נשך"(שמות כב, כד), וכמו כן הסופר:
משנה בבא מציעא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב