משנה בבא מציעא ה ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ה · משנה ו | >>
אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהוא רבית.
אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים, ולווין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב.
מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי, אבל לא מדעת ישראל.
משנה מנוקדת
אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית;
- אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים,
- וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית,
- וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב.
- מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי,
- אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:
נוסח הרמב"ם
אין מקבלין צאן ברזל מישראל - מפני שהיא ריבית.
- אבל מקבלין צאן ברזל - מן הגוים,
- ולווים מהן - ומלווים אותם בריבית,
- וכן בגר תושב.
- מלווה ישראל - מעותיו של נוכרי,
- מדעת הנוכרי - ולא מדעת ישראל.
פירוש הרמב"ם
צאן ברזל - הוא שיתנה עמו שלא יהא הפסד עליו. וכבר פירשנו עניין זה הלשון בכתובות.
ומה שאמר מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' - הוא כגון שהגוי נתן לישראל מעות בריבית, וכשירצה להחזירם לגוי אין ראוי שיתנם הוא לישראל אחר ויאמר לו תעלה לגוי כדרך שאני מעלה לו, אלא צריך שיתן אותו ממון לגוי וישוב הגוי וילוום לישראל האחר, וזה מותר והוא מדעת הנכרי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אין מקבלין צאן ברזל - כל אחריות הנכסים על המקבל, ושם אותם עליו במעות, וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר. ואע"ג דמשנה יתירה היא, דהא תנא ליה לעיל: אין מושיבים חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד, וכל שכן הכא דקבל כל האחריות עליו? נקט ליה משום סיפא יח, "אבל מקבלים צאן ברזל מן הנכרים":
מדעת הנכרי - כגון ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר: תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו. אם העמידו אצל נכרי, אע"פ שישראל נותנם לו במצות הנכרי, מותר. ואם לא העמידו אצל נכרי, אסור, דהוא ניהו דקא מוזיף ליה בריבית:
פירוש תוספות יום טוב
אין מקבלין צאן ברזל וכו'. פירש הר"ב כל אחריות הנכסים על המקבל וכו' ונקראים צאן ברזל מהטעם שפירש ברפ"ז דיבמות. ומ"ש ואע"ג דמשנה יתירה היא וכו' נקט לה משום סיפא. אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם כ"כ רש"י. ונ"י פירש דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל. ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה:
מדעת העכו"ם. כתב הר"ב כגון ישראל שלוה מעות מהעכו"ם וכו' מצאו ישראל כו' ואני אעלה לך וכו'. אף ע"פ שישראל נותנן לו במצות העכו"ם מותר. ופרכינן בגמרא דהא אין שליחות לעכו"ם. מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ולכל התורה כולה ילפינן לה [עיין ברפ"ב דקדושין] ומסקינן כגון שנטל העכו"ם ביד וקבלו מן הראשון וקמשמע לן דלא תימא העכו"ם גופיה כי עביד אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. וכתבו התוספות [ד"ה מצאו] דמשום הכי תני. שאמר ליה ואני אעלה לך. [משום העמידו דסיפא לאשמועינן] שזה ג"כ מותר שיקבלם הישראל:
אבל לא מדעת ישראל. כגון עכו"ם שלוה מישראל ברבית ובקש לחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם הטמינו אצל ישראל אסור. הכי מסיים ברייתא דלעיל. ולרש"י ורבינו חננאל טעמא דאסור משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מדרבנן ורבינו תם [ד"ה כגון] מעמיד הסיפא כמו הרישא. בנטל ונתן ביד:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יח) (על הברטנורא) ונ"י פירש דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל. ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אין מקבלין וכו': פ' שני דבכורות דף ט"ז. ועיין במה שנכתב שם סימן ד'. בפי' רעז"ל ואע"ג דמשנה היא וכו' נקט לה משום סיפא אבל מקבלין צ"ב מן הגויים הוא פי' רש"י ז"ל ונמקי יוסף ז"ל פי' דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל ואפילו יהיב לי' אגרא הואיל דכולה מלוה ע"כ. והקשו תוס' ז"ל כמה קושיות על פי' רש"י ז"ל שהעתיקו כבר רעז"ל כדכתיבנא וכתבו ונראה כפי' ר"ת שפירש דמתני' דהכא מיירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהי' שם שבח בין לא יהי' והיינו רבית קצוצה ותנא ההיא דחנוני שהוא רבית דרבנן והכא קמ"ל דהאי רבית דאורייתא כדקתני מפני שהוא רבית כלומר רבית דאורייתא ואע"ג דקתני לעיל לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית והיינו רבית דרבנן לפי' ר"ת שעושה נכייתא דבית כנכייתא דשדה התם איצטריך לאשמועינן דהוי רבית דרבנן דלא הוי כמו שאר משכנתא בנכייתא דשריא אבל מפני שהוא רבית דהכא אי לאו דאורייתא קאמר מאי קמ"ל וכפי' ר"ת נראה דכן משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל וכו'. עכ"ל בקיצור:
ולווין מהן ומלוין אותם ברבית: לא זו אף זו קתני. וללישנא קמא דרב נחמן דאסר בגמרא רבית הגוי מוקמינן למתני' בת"ח דטעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו וכיון דתלמיד חכם הוא לא ילמוד ממעשיו א"נ אפילו עם הארץ עד כדי חייו התירו ולא להתעשר:
וכן בגר תושב: ואע"ג דכתיב קרא כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית מתרץ רב נחמן בר יצחק בגמרא דלא קאי אל תקח מאתו רק אאחיך דכתיב בקרא דלעיל מדלא כתיב אל תקח מאתם אבל גר תושב אינו מצווה רק להחיותו אבל לא שלא להלוותו ברבית:
אבל לא מדעת ישראל: כתוב בספר הלבוש ביורה דעה ריש סימן קנ"ט דבר תורה מותר להלות לגוי ברבית וטעמא לא מדכתיב לנכרי תשיך ילפינן לה דא"כ לנכרי תִשוֹךְ מבעי לי' דאז הוה משמעו תשוך אותו כלומר תקח ממנו רבית אבל מדכתיב תַשִוךְ לשון מפעיל הוא ומשמעו תגרום לו שישוך אותך כלומר יכול אתה ליתן לו רבית ולא שתקח ממנו רבית אלא כיון שנתנה התורה הטעם גבי רבית וחי אחיך עמך וכותי אין מצווין להחיותו (כלומר לפרנסו) דאחיך כתיב שמעינן מיני' שמותר להלוות לגוי ברבית אבל חכמים אסרוהו גזרה שמא ילמד ממעשיו ע"כ וע"ש עוד. וביד רפ"ה דהלכות מלוה ולוה וסימן ג' ובפ"ח סימן י"ב ובטור י"ד סימן קע"ז:
תפארת ישראל
יכין
אין מקבלין צאן ברזל מישראל: ר"ל שמקבל ממנו צאן על שנה, שיהיה גיזה וחלב וולדות, לחצאין, ואם ימותו או יפסידו, יפסד המקבל לבד, וה"ה שאר סחורה שקבל באופן כזה, ואף דכבר שמעינן לה, דאפילו במקבל חצי ההפסד אסור [כמ"ד], מכ"ש הכא דכל ההפסד על המקבל הצאן. אפילו הכי הדר תנא לי' הכא משום סיפא, דלקבל מעכו"ם אפילו בכה"ג שרי [ונקרא אופן זה צאן ברזל, שכל צאן יש בהן תקוות רווח הרבה, גיזה, חלב, וולדות, ונקרא מה"ט עשתרות שמעשרות בעליהן [(חולין פד, א)], אבל בחלשתן עלולות נמי להפסד, כחולי, מיתה, גניבה, וזול, הוצאה, וטורח, אבל צאן זה כשל ברזל הן, אין עלולות להפסד ויש בהן כל מעלות ורווח של צאן]:
אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם: נ"ל דקמ"ל דאף שמקבל עליו כל ההפסד אין בו משום לא תחנם, דאסור ליתן לעכו"ם מתנה [כמו (שו"ע יו"ד, קנא)]:
מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם: אין ר"ל שמותר ישראל להלוות מעותיו של נכרי שבידו לישראל חבירו ע"פ ציווי הנכרי, דליתא, דהרי מדאין שליחות מעכו"ם לישראל או להיפך [רק לחומרא], א"כ ראובן הוא המלו' לשמעון ואסור, ואפילו כותב שטר על שם העכו"ם, וגם נותן משכנות לעכו"ם, וגם המקבל הרבית נותנו אח"כ ליד העכו"ם, אפילו הכי אסור, דהעכו"ם לא הלוה כלום, ורק הישראל הלוה ברבית [(שו"ע יו"ד קסח, א), ודלא כר"ב], רק הכא מיירי, שנטל העכו"ם בעצמו מעותיו שביד ראובן והלוום לשמעון, אף שע"י השתדלות ראובן הלוום לשמעון, לא אמרינן עכו"ם אדעתיה דראובן קעביד, ושרי, אף שאח"כ אומר העכו"ם לראובן, תהיה במקומי ליקח הקרן והרבית משמעון, וכן עשה, אפ"ה שרי [(שו"ע יו"ד קסח, ב)], ודוקא כשמחזיר ראובן הריבית להעכו"ם. אבל כשהקנה העכו"ם לראובן הקרן והריבית, אז דוקא בהקנהו לאחר שהגיע זמן פרעון הקרן והריבית שרי, אבל במכר או נתן העכו"ם לראובן החוב קודם זמן פרעון הריבית, אסור ראובן ליקח הריבית [שם י' ורט"ז שם]. אם גם כל זה בהיה מעות העכו"ם בהלואה ביד ראובן, אבל עכו"ם שהפקיד מעותיו לראובן, שאינו חייב באחריותן, אז בכל גוונא מותר לראובן, להלוום לשמעון ע"פ ציווי העכו"ם דמשום דבפקדון אתא המעו' לידי' הו"ל מעותיו של עכו"ם, וברשות עכו"ם הם, ומותר להלותם ברבית אף שאין שליחות לעכו"ם [(שו"ע יו"ד קסח, כב)], וכ"כ באמר שמעון לראובן. לוה לי מעות מעכו"ם על שמי והעכו"ם סומך רק על שמעון, שרי [(שו"ע יו"ד קסח, יז)], וכ"כ בא"ל ראובן לשמעון הילך משכון ולווה לי עליו מעכו"ם ברבית על שמך, ואפילו כבר היה המשכון ביד ראובן, וא"ל שמעון כן, שרי כשהעכו"ם סומך רק על המשכון [שם י"ז וכ"ו]:
אבל לא מדעת ישראל: לרש"י ר"ל עכו"ם שלוה מעות מראובן ברבית, אסור להעכו"ם להלוותן באותן רבית לשמעון בציווי ראובן, דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. ולר"ת גם זה שרי, רק שלא יקחם ראובן מהעכו"ם ויתנם לשמעון. מיהו שלא בציווי ראובן, לכ"ע שרי לעכו"ם להלוותן לשמעון., אף שאח"כ יתן שמעון הקרן והריבית לראובן, בעד העכו"ם הוא נתן לו [(שו"ע יו"ד קסח, ו)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת