משנה בבא מציעא ה ט

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ה · משנה ט | >>

[עריכה]

לא יאמר אדם לחבירו, הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן^כו.

אבל אומר לו הלויני עד שיבוא בני, או עד שאמצא מפתח.

והלל אוסר.

וכן היה הלל אומר, לא תלוה אשה ככר ^כט לחברתה עד שתעשנו דמים, שמא יוקירו חטים, ונמצאו באות לידי רבית.

משנה מנוקדת

[עריכה]

לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:

הַלְוֵינִי כֹּר חִטִּין, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ לַגֹּרֶן;

אֲבָל אוֹמֵר לוֹ:

הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְּנִי,

אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.

וְהִלֵּל אוֹסֵר;

וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:

לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ, עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָּמִים,

שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים,

וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

לא יאמר אדם לחברו:

הלוויני כור חיטים - ואני נותן לך לגורן,

אלא אומר לו: עד שיבוא בני,

או עד שאמצא את המפתח.

והלל - אוסר.

וכן היה הלל אומר:

לא תלווה אישה כיכר לחברתה - עד שתעשנו דמים,

שמא יוקרו חיטים - ונמצאו באות לידי ריבית.

אין הלכה כהלל, אלא לוין סתם ופורעין סתם, ובלבד שיהא אצלו כל שהוא מאותו המין או יקח ממנו על שער שבשוק, אבל אם לא היה אצלו ולא פירש עליו, אם הוקרו החיטים יפרע כמו שהיה שווה בשעת הלוואה, ואם הוזלו יפרענו לשיעור מה שהלווה לו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הלויני עד שיבוא בני - דכיון שיש לו, שפיר דמי. דלא גזור רבנן אלא בשאין לו ^כז. ואפילו אין לו אלא סאה אחת, לווה עליה כמה כורין, דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה, שהרי אינה קנויה למלוה וביד הלוה למכרה ולאכלה ^כח, וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר:

וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה - ואין הלכה כהלל, אלא הלכה כחכמים שאומרים: לוין סתם ופורעין סתם:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ואני אתן לך לגורן. דחיישינן שמא תתיקר אע"פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספות. ולהרמב"ם פירוש אחר:

הלויני עד שיבא בני. כתב הר"ב דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. דסאה בסאה דרבנן הוא. ולאו נשך דאורייתא. רש"י. ומ"ש הר"ב ואפילו אין לו אלא סאה אחת וכו' דכל חדא וחדא וכו'. וביד הלוה למכרה ולאכלה. מסיים רש"י ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק [כלומר על פירות אחרים ולא בעי למימר שיצא השער. דכשיצא השער אפילו אין לו מותר. נ"י]. וזו פנויה ללות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה. ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה ישלם חטין. ה"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת. ע"כ. והמגיד כתב [פ"י מהמ"ו ה"ב] וז"ל. הטעם שאנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו ונמצא לו שתים. ואח"כ לוה שתים כנגד שתים. וכן לעולם. ע"כ. והכא סאה בסאה התירו כן. אבל בריש פרקין. ביין אין לו. דהא יש לו שרי. כתב הרמב"ם אם יש לו חיטין [בברייתא נשנה כך גם על חטין. והיינו נמי פירוש התוספות שכתבתי שם בדבור המתחיל וכן השער וכו'] כשיעור מעותיו פירש המגיד [שם הלכה ו'] שאין המוכר כלוה:

וכן היה הלל אומר וכו'. משום דשמעינהו לרבנן בסאה בסאה ביש לו. וככר בככר אפילו באין לו. (פליג עלייהו בתרתי) וטעמא דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק. דאע"פ שאין לזה יש לזה. א"נ משום דלא קפדי שכנים בהא מילתא. ואתא למפליג עלייהו בתרתי. ויש אומרי' דרבנן לא שרו כשלא יצא השער אלא כשיש לו. ולא שנא סאה בסאה או ככר בככר. והלל שאמר לא תלוה אשה ככר. לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרו בככר טפי מבסאה אלא הלל לישנא דרבותא נקט דאפילו לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו. ואיהו לא איירי על הלויני כור חיטין עד שיבא בני וכו'. אלא תנא הוא דתני על מלתא דת"ק בכור חיטין והלל אוסר. שכן היה הלל אומר לא תלוה וכו'. ב"י סימן קס"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כו) (על המשנה) ביוקר כו'. שאם היה הסאה בב' סלעים, והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה, אע"פ שבשעה שנתן היה נותן לו מה ששוה ב' סלעים. ואם כשנתן היה סאה בסלע ואח"כ עמד סאה בב' לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד:

(כז) (על הברטנורא) בבא הראשונה נקט אבל בזול ותוקרו הוא רבותא טפי דהשתא מקבל חטין מועטין ממה שנתן וכן הוא בנ"י.:

(כח) (על הברטנורא) לגורן. דחיישינן שמא תתייקר אע"פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספ':

(כט) (על המשנה) דסאה בסאה דרבנן הוא ולא נשך דאורייתא. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח: ואפילו אין לו אלא סאה אחת לווה עליה כמה כורין דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה שהרי אינה קנויה למלוה ומד הלוה למכרה ולאכלה כך הלשון בפי' רש"י ז"ל כאן וכן הוא ג"כ בנמקי יוסף בשם רש"י ז"ל וכן העתיקו רעז"ל וזה שכתב רש"י ז"ל בר"פ הזהב אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שאלו שבידו נקנין למלוה וברשותו הוקרו דרבית סאה בסאה דרבנן ובכה"ג לא גזור ע"כ. וז"ל נמוקי יוסף ז"ל שם ג"כ שם בדף פ"ז ומהכא משמע דאע"ג דלא אמ"ל בפירוש עד שיבא בני וכו' כיון שיש ברשותו ואדעתא דהכי עביד שרי וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הן נקנין למלוה וכשהוקרו הוי כאילו ברשותו הוקרו דכיון דרבית סאה בסאה דרבנן הוא וכ"ש דינר בדינר בכה"ג לא גזור רבנן ע"כ. פי' האי נקנין למלוה דפירשו הם ז"ל ר"ל שהן משועבדין למלוה אבל לעולם עדיין הם ביד הלוה ובידו למכרם ולאכלם ופשוט הוא. וכתוב בפי' הרמב"ם ז"ל ואם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת הלואה ואם הוזלו יפרענו שיעור מה שהלוה לו וכן כתב שם ביד פ' עשירי דהלכות מלוה:

וכן היה הלל אומר וכו': ר"פ שואל וכתבתיו שם. ואהא דאמר שמואל בגמרא אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעים סתם כתוב בנמקי יוסף דהסכימו האחרונים ז"ל דחכמים לאו אככרות בלבד אלא אפילו אמר הלוני כור חטים הוא דקאמרי דאין צריך קציצת דמים דלא החמירו כ"כ באיסור סאה בסאה. והרמב"ם ז"ל ג"כ כתב דלישנא נמי הכי דייקא דאי לא מהדר אלא אככרות היה לו לומר אבל חכמים אומרים לוה סתם ופורע סתם ע"כ וע"ש עוד. ובשם הרשב"א ז"ל כתוב שם בנ"י דלווין סתם דקאמר לאו לאפוקי היכא דקבע לו זמן לפרעון שאסור משום דחוששין שמא ישתנה השער בינתים דודאי קביעות הזמן לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו אלא אם בא לוה לפרוע בתוך זמנו רשאי ע"כ. עוד כתוב שם בשם רבינו האיי גאון ז"ל דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק שאע"פ שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל כל ימות [השנה] ובמסכת שבת פ' שואל מוכיח כן דמוקי לה בדלא קייצי דמי וכן כתב הראב"ד ז"ל דאע"פ שאין לה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא ושכיח לאוזופי חדא מחברתה א"נ משום דלא קפדי שכנים אהדדי ע"כ. וביד שם פ' עשירי סימן ב' ג'. ובטור יו"ד סימן קס"ב:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

ואני אתן לך לגורן: דשמא יתיקר, אף שאינו מצוי שיתיקר בגורן טפי מהשתא:

או עד שאמצא מפתח: וביש לו סאה, לוה עליו אפילו כמה כורין, דעל כל סאה שילוה, נאמר זו היא תחתיה, דהרי איו הסאה שלו קנויי' להמלוה, ואחר שהלוה לו סאה ראשונה יכול לאכל שניהן, וכשלוה בהיתר לוה:

והלל אוסר: וקיי"ל כת"ק:

וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה: נ"ל דאפשר דוקא באשה מחמיר הלל דעיניה צרה אפילו במאכל מועט [כב"מ פ"ו א']:

שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי רבית: דרבנן. ונוהגין להקל בככר, דבדבר מועט כזה לא קפדי אינשי [שם]:

בועז

[עריכה]