שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית ד
(א) והאדם ידע: האדם מתחיל לקנות ידיעותיו על ידי החושים, לפיכך תחלת הנחת שרש ידע היתה להורות ידיעה הבאה על ידי נסיון, ומעט מעט עלו בני אדם במעלות השכליות ואמרו ידע על מה שהאדם יודע בכח שכלו ותבונתו, ולמעלה מהשגת החושים; והנה בדורות הראשונים אמרו פלוני ידע אשה פלונית, לומר שנהנה ממנה וטעם טעמה, ואמרו שתי בנות אשר לא ידעו איש (למטה י״ט ט׳) והכוונה שלא טעמו טעם איש. וכיוצא בזה אלהים אחרים אשר לא ידעתם (דברים י״א כ״ח) שאין כחם וגבורתם ידועה לכם בנסיון, כי אין ספק שלא היו זונים אחרי עבודה זרה בלתי ידועה להם בשם, אבל משה אומר לישראל: הנסיון לא העיד לכם על כחם ואלהותם, כאשר העיד על גדולת ה׳ אלהים וכחו האלהי. קניתי איש את ה׳: בעזרת ה׳ ובחסדו. (ב) את הבל: לדעת קליריקוס נקרא כן אחרי מותו, כי היתה מציאותו הבל. (ג) ויבא קין: הנכון שעשו זה בלא מצות ה׳, אלא מלבם להודות לה׳, ואע״פי ואף על פי שידעו שאינו צריך לכך, הנה א״א אי אפשר לבן אדם להתנהג עם בוראו אלא כמו שהוא נוהג עם בשר ודם כמוהו, שהוא מגלה לו אהבתו ע״י על ידי מתנות. מנחה: לשון נחת, כמו ניחוח, דבר שהקטון נותן לגדול לפייסו ולהניח דעתו, אם אולי חטא לו; והנה עקר המלה אינו אלא נח לא מנח, ואולי בימי בית שני אמרו מְנָחוֹת ולא מִנְחוֹת, כי עשו המ״ם כאלו היא שרשית, כדרך שאמרו תורם מן תרומה. (ד) ומחלביהן: כמשמעו, כגון האליה והמכסה והכליות. וישע ה׳: אין אנו יודעים איך גִלָה להס רצונו, ואולי הם העמידו להם איזה סימן. ויש אומרים שירדה אש מן השמים ואכלה קרבנו, וכן תרגם תיאודוציאון. יפה אמר בעל ספר הזכרון כי טעות נפלה בספרי רש״י, כי רש״י לא נתכוון לפסוק ואל ישעו בדברי שקר (שמות ה׳), כי שם פירש שלא יתכן לפרשו כמו וישע ולא שעה, כי כאן אחריו אֶל, ושם אחריו בְ, אבל כוונת רש״י היא לפסוק ולא ישעה אל המזבחות (ישעיה י״ז ח׳). (ה) ויחר לקין: כל ל׳ לשון חרה לו ענינו הצטערות על הדבר, ול׳ ולשון חרה אפו ענין אחר הוא ושניהם ל׳ לשון חמימות אש; חרה לו, הדבר היה חם עליו והכאיבו. ויפלו פניו: השפיל פניו לקרקע מפני הבושה, הכעס והקנאה. (ז) הלא אם תיטיב שאת: הלא אם תיטיב מעשיך לעתיד תתנשא, ואע״פי ואף על פי שהיום לא שעיתי למנחתך, יש בידך לתקן דרכיך וגם אני אשוב אליך. שאת: מקור במקום זמן מוגבל, והוא ג״כ גם כן שם דבר, ענין התנשאות כמו יתר שאת, הלא שאתו תבעת אתכם, והזכיר ל׳ לשון זה כנגד ויפלו פניו. אם תיטיב תשא פניך. ואהוד לא-לי מפרש הלא אם תיטיב ראוי לך לשאת ראשך ולא ללכת שחוח בקנאה ושנאה. ואם לא תיטיב: הרי זה מקרא קצר, אבל אס לא תיטיב הלא אתה הוא סבת רעתך, כן נ״ל נראה לי ואם הוא נגד הטעמים. לפתח חטאת רובץ: ענין אחר, החטא רובץ על הפתח וממתין אימתי תפתח לו, ואליך תשוקתו להחטיאך, אבל אתה משול בו שלא לחטוא. חטאת: ל׳ לשון נקבה, ואמר רובץ והכוונה על חטא כמו למעלה (ב׳ ט״ו) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, שהכוונה על גנה. ולדעת תלמידי מוה״רר איגל ולא־לי אם לא תיטיב אתה מוכן לנפול בחטא, כלומר אם אתה מוסיף להיות מקנא באחיך קנאתך ושנאתך תביאך להרע לו. זה טעם לפתח חטאת רובץ, אבל דע כי עם כל מה שהחטא משתוקק להחטיאך אתה תוכל למשול בו ולהמנע מחטוא. (ח) ויאמר קין אל הבל אחיו: לא נזכר מה אמר לו, ורבים נפתו אחרי הנסח השמרוני (ואחריו תרגום אלכסנדרי ותרגום ירושלמי) שכתוב בו נלכה השדה. ול״נ ולי נראה כמו (שמות י״ט כ״ה) וירד משה אל העם ויאמר אליהם, שענינו אמר להם מה שנזכר קודם לכן, אף כאן קין הגיד להבל כי ה׳ נראה אליו ונדבר עמו, והגיד לאחיו דברי ה׳ או מקצתם, ומתוך כך יצאו לריב וקם עליו והרגו. ויהי בחיותם בשדה: רחוקים מאדם ותוה. אל הבל אחיו: כמו על, ורבים כן. ומה שכתב רא״בע רבי אברהם אבן עזרא ושואלים נולדו ביום סגריר נ״ל נראה לי שהכוונה על הצפרדעים וקצת שרצים אחרים היוצאים לחוץ ונראין פתאום אחר ירידת המטר, וההמון חושב שנולדו אז, וראב"ע רבי אברהם בן עזרא מדמה האנשים המרבים דברים בלי הַשְכֵל, לצפרדעים המצערים בקולם. (ט) אֵי: הנפרד ממנו אַי, וממנו אַיֵה, ואֲיִן, כמו מאין אתם. (י) קול: פעמים רבות ענינו אני שומע כמו קול צופיך נשאו קול, אני שומע קול צופיך נושאים קולם. דמי: כשהכוונה על בן אדם הנהרג אומרים על הרוב בל' לשון רבים, כגון מדמי אבנר בן נר (ש"ב ג' כ"ח). מן האדמה: אעפ"י אף על פי שנבלעו באדמה הם צועקים אלי. (יא) מן האדמה: אתה שפכת את דם אחיך, וחשבת כי דמו הנבלע באדמה לא יהיה נראה ומגולה ולא יצעק עליך ולא ימצֵא מי שיקח נקמתו ממך, ואני אעשה שהאדמה עצמה שכסתה את דמו, היא תנקום נקמתו, על ידי שלא תתן לך עוד כחה (מדברי הרמ״בן). (יג) עוני: ענשי, כמו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום (איכה ד׳ ו׳) (רא״בע ור״דק). (יד) הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה: מאחר שלא אמצא מנוח בשום מקום הרי אני כאלו גורשתי מכל המקומות. ומפניך אסתר: אהיה נסתר מנגד עיניך, כביכול אהיה כאלו אין אתה רואה אותי כי תסתיר פניך ממני מהשגיח עלי לטובה כטעם נסתרה דרכי מה׳ (ישעיהו מ כז). ונראה שהיה מאמין כי השגחת ה׳ לטובה איננה אלא בגן ובמקומות הסמוכים אליו, ששם היה האל נגלה, ועיין למטה פסוק י״ו. והיה כל מוצאי יהרגני: יוכל להרגני, והכוונה על החיות. (טו) לכן כל הורג קין: הוא דרך שבועה, ולפיכך אמר הורג קין, ולא הורגך, כי הוא כאלו האל משמיע לכל באי עולם: דעו כי מי שיהרוג קין יוקם שבעתים. שבעתים יוקם: יֵעָנֵש, וכן נקום ינקם (שמות כ״א כ׳), כי שרש נקם הושאל להוראת ענש, וכן ulcisci ברומי, עיין גיז׳ באוצרו שרש נקם. וישם ה׳ לקין אות: אולי הכוונה ע״י על ידי המאמר הזה והשבועה הזאת נתן לו אות והבטיחו שלא יכה אותו כל מוצאו. ואולי ג״כ גם כן הכוונה אות ממש, ולא פירש במה היה האות. (טז) מלפני ה׳: מן המקום שהוא לפני ה׳, הוא הגן והאדמה הקרובה אליו שהיה שם אדם אחר שגורש מן הגן, ושם היה ה׳ נגלה, והיו חושבים שהוא מקום מיוחד לשכינה ולהשגחה טובה (וכן נראה דעת המבאר בנת״הש בנתיבות השלום). בארץ נוד: ע״ש על שם היותו נע ונד (נת״הש נתיבות השלום). (יז) ויהי בונה עיר: נ״ל נראה לי אחר שנולד לו בן התחיל לבנות העיר, שאם כבר התחיל לבנות קודם שיולד לו בן נ״ל נראה לי שהיה הכתוב אומר והוא בונה עיר, אבל ויהי משמע אח״כ אחר כך התחיל להיות בונה עיר. והנה מיד שנולד לו בן אמר קין בלבו אם עלי נגזר להיות נע ונד בארץ לא נגזרה הגזרה גם על זרעי, על כן התחיל לבנות עיר שיתיישב בה בנו, וקרא שמה כשם בנו (הרמ״בן). (יט) ויקח לו למך שתי נשים: נראה שהוא היה הראשון שנשא שתי נשים, וכן דעת רד״ק; וטעו בזה בעל שלשלת הקבלה ובעל צמח דוד ויחסו הענין ללמך בן מתושלח ואבי נח, ונראה כי לקיחת שתי נשים גרמה לו מורת רוח, וזה היה סבה למאמרו הנזכר למטה. (כ) ותלד עדה וגו׳: נ״ל נראה לי שהזכיר הכתוב את האנשים האלה מַמציאי קצת המלאכות, מפני שהיו האנשים האלה בימים ההם נעבדים כאלהים, ורצה הק״בה להודיע לישראל כי אנשים היו, ומי אביהם. אבי: ראשון, ומלמד, כטעם בני הנביאים. יושב אהל ומקנה: יושבי אהלים ההולכים כה וכה עם מקניהם באשר ימצאו מקום מרעה. ומקנה: איש מקנה. (כא) יובל: נראה שהוא Apollo. תופש: מנגן ביד. כנור: בל׳ בלשון יוני cithara, cinyra דבר אחד. ועגב: כראה שהוא מין כנור משונה מעט בצורתו, וכן Psalterium משונה מעט מן cithara (ע׳ עיין בליקסיקא של ל׳ לשון רומית), כי לדברי היירונימוס Cithara deorsum percutitur, psalterium vero sursum, cithara deorsum habet coramen, psalterium sursum ולפי זה אפשר לומר כי עגב מורכב מן על גב. (כב) תובל קין: נראה שהוא Vulcanus, ודע כי קִינָיָא בל׳ בלשון סורי וערבי ענינו צורף זהב וכסף גם חרש ברזל. ותובל (tu pal) בל׳ בלשון פרסי ענינו חתיכת זהב וכסף ונחשת, ומזה גיז׳ גיזניוס אומר כי השם הזה מתחלתו פרסי. ויהי מה, אין ספק כי הבלים הרבה נאמרו בימים קדמונים על האנשים האלה, והתורה טהרה את הספורים ההם מחלאתם. לוטש: לשון מירוק וחידוד. כל חרש: על כרחנו צריך לפרש חורש כלי אומנות שבו החרשים עושים מלאכתם. נעמה: גם היא נראה שהיתה נעבדת, ואולי היא Venus ושמה מעיד עליה. (כג) ויאמר למך לנשיו: לא יובן למה אמר מאמרו לנשיו בפרט, ולא לאחרים; ולפי שיטתי מפני שנשיו היו ממרות את חייו, אמר להן כי ה׳ יעשה נקמתו. עדה וצלה וגו׳: המליצה מליצת השיר. כי איש הרגתי: הנכון כתרגום אנקלוס שהוא לשון תימה, כלומר לא הרגתי אדם כקין שהרג את אחיו, ואם האל נשא עונו ואמר כי שבעתים יוקם קין ק״ו קל וחומר שיקח נקמתי אחר שלא חטאתי ואתן מרגיזות אותי על לא חמס בכפי. ומלת כי לתמיהה כמו ואשת נעורים כי תמאס (ישעיה נ״ד ז׳). והמחבר אשר לא מבני עמנו המובא בנת״הש בנתיבות השלום (הוא Herder) פירש שהיה למך מתפאר על חכמת תובל־קין בנו שהמציא כלי זין, ואמר הנני הורג כל איש שיעשה בי פצע וכל ילד שיעשה בי חבורה; ולפי זה לא היה לו לומר ילד אלא בחור או נער; ולפי דרכי יפה יזכיר ילד שהריגתו אכזריות רבה, לומר לא חטאתי חטא גדול ועוד מה ענין כי שבעתים יוקם קין לכאן? כי נקמת קין תהיה מיד האל, ונקמת למך לדברי ערדער מיד עצמו. (כד) כי שבעתים וגו׳: אם קין שהרג, הבטיחו ה' שיקם דמו מיד מי שיהרגהו נקמה כפולה ומכופלת, ק״ו קל וחומר למך שלא הרג יקח ה' נקמתו מיד כל מי שיצערהו. (כה) כי שת לי: הושמטה מלת לאמר, וכן במקומות רבים. כי הרגו קין: אין כי במקום אשר (כדעת רמב״בן ט"ס וצ"ל רמב"מן, רבי משה בן מנחם ורוז׳) אלא ענינו אחר שהרגו קין. (כו) אז הוחל לקרוא בשם ה': נ״ל נראה לי לקרוא בשם ה' ענינו כמו ברוב המקומות, הדבור אל העם להכריז ולהודיע תארי האל ובמה הוא חפץ, כמו ויקרא שם אברם בשם ה' (עיין מה שכתבתי בשמות ל״ג י״ט), והכוונה כי אז התחילו בני אדם לטעות בעניני ידיעת האל והדרכים הטובים לפניו, ואז התחילו החכחים והישרים להכריז בקהל עם את האמת. וזה מתיישב גם לפי מה שאמרו רז״ל כי בימי אנוש התחילה עבודת האלילים. ורש״בם פי׳ פירש התחילו להתפלל לה׳ מתוך צרות שהתחדשו. ורוז׳ פי׳ אז התחילו לעבוד את ה' בעבודה קבועה ומיוחדת. ונ״ל ונראה לי שאין זו הוראת מליצת קרא בשם ה׳. ואחרים פירשו אז התחילו בני שת לקרוא עצמם בני ה׳ להבדל מבני קין שנקראו בני האדם. והנה מלבד כי לדעתי בני האדם הם בני שת, ובני האלהים הם בני קין, הנה בשם אלהים היה לו לומר לא בשם ה׳, כי לא מצאנו זכרון בני ה׳ לא בתורה ולא בשאר ספרי הקדש, כי מצאנו שהאל יאמר דרך משל לחבה בני בכורי ישראל, בנים אתם לה׳ אלהיכם, בני אתה, אך לא מצאנו בני ה' סתם. ודע כי מה שכתוב בר״שי (בקצת ספרים) לשון חולין, איננו בכ״י ולא במקרא גדולה, וכן נכון; כי גם לדעת רש״י מלת הוחל היא לשון התחלה.