שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית ג
(א) והנחש היה ערום: נבוכו המפרשים בענין הנחש הזה, ודון יצחק אמר כי הנחש לא דבר, אלא האשה ראתה אותו שאכל ולא מת והתעוררה בעצמה לאכול גם היא, ולפי זה אין מקום להודיע כי הנחש היה ערום, גם אין ראוי שֶיְקֻלל. ובספר אמונת זורואסטר נמצא כתוב כי אהרימן (Ahriman) שהוא אל הרע הִתְחַפֵש בצורת נחש והסית האדם והאשה הראשונים לחטוא; וקצת מחכמי ישראל חשבו כי הנחש הקדמוני הוא השטן, ובעל חכמת שלמה (ב׳ כ״ד) כתב: בקנאת השטן בא מות לעולם, ואחרים אמרו כי השטן נשתמש מן הנחש להסית את חוה, וע׳ ועיין למטה פסוק כ״ד. אף כי אמר אלהים: י״א יש אומרים שזה מחובר עם לא מות תמותון, אך לא מצאנו אף כי להוראת אע״פי אף על פי, והנכון כדעת רש״י, קליר׳, רוז׳ ורמ״במן ור' משה בן מנחם (מנדלסון) ואחרים שהוא דרך שאלה ותמיהה האף כי אמר, כלומר האף יש זאת שאמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן? כלומר למה לא תאכלו מפרי העץ הנתמד הזה? וקרוב לזה ביחזקאל (כ״ג מ׳) אף כי תשלחנה לאנשים באים ממרחק, פירושו ואף יש זאת כי תשלחנה. (ג) ומפרי העץ: אין המ״ם מוסבת על פעל האמירה (כפירוש נת״הש נתיבות השלום) כי אין אומרים בלה״ק בלשון הקדש אמר ממנו, אלא אמר עליו; רק המ״ם חוזרת אל לא תאכלו ממנו, ומלת ממנו היא כפל לשון, כמו למעלה (ב׳ י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, וכאן הכפל איננו מיותר כמו למעלה, כי אמנם אם לא היה לו לומר אח״כ אחר כך ולא תגעו בו היה יכול לומר אמר אלהים לא תאכלו בלא מלת ממנו, אבל מפני תגעו בו הוצרך לומר ממנו, שאם היה אומר לא תאכלו ולא תגעו בו, היה נראה שמלת בו חוזרת גם לתאכלו(לא תאכלו בו). ולא תגעו בו: אולי אין כאן תוספת על דבר ה׳, כי לשון נגיעה נאמר פעמים הרבה דרך השאלה על הַהֶזֵק כמו אל תגעו במשיחי (תהלים ק״ה ט״ו), וכן לשון שליחות יד, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (שמות כ״ב ז׳) וכן כאן ולא תגעו בו לאכול ממנו אפי׳ אפילו מעט. וכיוצא בזה הביא קליר׳ מן פליניוס (Lib. 12 Cap. 6) שכתב: Edixerat Alexander ne quis agminis hic id pomum adtingeret. (ד) כי יודע: אבל יודע, וכן כל כי שלפניו לא ענינו אבל (רשב"ם רבי שמואל בן מאיר), והטעם לא אסר לכם אכילתו אלא כדי שלא תהיו כמוהו, ומכאן קצת ראיה כי ידיעת טוב ורע היא היא צלם אלהים ודמותו, והיא חזוק לפירושי על צלם אלהים, כי היות האדם יודע טוב ורע ובוחר ברצון ולא בטבע, והיותו בעל הכחות כלם ושליט במעשיו ולא מוטבע בהם, ענין א' אחד הוא. ונפקחו עיניכם: כי הפועל בטבע כאלו אינו רואה שיש שם דרך אחרת ללכת בה מבלעדי הדרך אשר הוטבע עליה, והפועל בבחירה עושה דבר זה ורואה ויודע שיש בידו לעשות דבר אחר. (ו) ותרא: כך נראה לעיניה. תאוה: שם דבר. וטעמו דבר המביא תאוה, ומזה נָאוֶה, ובל״ח ובלשון חכמים נָאֶה. להשכיל: כתרגומו לאסתכלא ביה. עמה: לאכול עמה. (ז) וידעו כי עירמים הם: אין תחלת הוראת עירום על העדר הבגדים, אלא על גִלוי מה שראוי להכסות (עיין מה שכתבתי בבה״ע תק״פז עמוד קפ״ח) וזה נרמז בדברי רש״י למטה פסוק י״א מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום. והגה אחרי אכלם מן העץ התבוששו מגלוי גופם, והבינו שראוי שיתכסו. עלה: ל׳ לשון יחיד, ובס׳ ובספר תורה אשר ביד הכותים כתוב עלי ל״ר לשון רבים, ורבים תשבו הנסח שבידנו מוטעה, והם לא ראו כי שם עָלֶה בלה״ק בלשון הקדש לא יקבל רבוי, כי שם כולל הוא, כחברו פרי, שלא נמצא במקרא בל׳ בלשון רבים, רק אחר הגלות בימי נחמיה התחילו לומר (ח׳ ט״ו) עלי זית בל״ר בלשון רבים, וכן בל״ח בלשון חכמים אמרו ג״כ גם כן פרות. עלה תאנה: יש תאנים שעליהן רחבות ביותר. (ח) את קול: לא קול דבור, אלא קול הליכה. מתהלך, ה׳ הוא המתהלך (כדעת רמ״בן) בלא ספק, והכוונה כאלו שמעו קול צעדה, כמו ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי אז יצא ה׳ לפניך (ש״ב ה׳ כ״ד). לרוח היום: לצד שהיה בו השמש באותה שעה, וזה כדי שיתביישו יותר, כי היה נראה להם שהוא רואה אותם יותר בהיותו לצד האורה (2 .L .ל .Gussetius Lex) וכן מצאתי בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ד׳) מליצת כנגד היום שענינה לצד שהשמש שם באותה שעה. (ט) איכה: להכנס עמו בדברים, כדי שיאמר כי עירום אנכי, באופן שלא יוכל להכחיש חטאו. (י) את קולך שמעתי בגן: שמעתי קולך שאתה בגן, שמעתי קול מצעדיך בגן לכך כיון בעל הטעמים, ונכון. (יג) השיאני: ל' לשון הַשָאָה ענינו להביא אחרים לעשות דבר מה על ידי הרחקת היראה שהיתה מונעתם מעשותו, וכן כאן הנחש אמר לה לא מות תמותון (עיין מה שכתבתי בבה"ע ביכורי העיתים תקפ"ח עמוד קמ"ג), וכן מצאתי אח"כ אחר כך בס' ספר הרכסים לבקעה. (יד) ארור אתה מכל הבהמה: אין לשאול היכן נתקללו הבהמות והחיות כי אין ארור ענין קללה, אלא אמיתת ענינו חסר טובה, נגוע ומעונה (ע׳ עיין בה״ע תק״פז 207-209), והכוונה תהיה חסר טובה יותר מכל שאר ב״ח בעלי חיים. ועפר תאכל: תלחך עפר, כאלו תאכלנו; ואולי היתה מחשבת הקדמונים שהנחש אוכל עפר וניזון ממנו, ככתוב ונחש עפר לחמו (ישעיה ס״ה כ״ה) והתורה אמרה תאכל כלשון בני אדם. ואולי פירוש ועפר תאכל, וכן עפר לחמו, מה שבתוך עפר, על דרך בעצבון תאכלנה שענינו תאכל פריה. (טו) הוא: זרע האשה. ישופך, תשופנו: נ״ל נראה לי שתי המלות האלה משני ענינים (כמו למעלה ויהיו שניהם ערומים, והנחש היה ערום) שניהם משרש שוף, הראשון ל׳ לשון מכה וכתיתה (כמו בלשון ארמית) כמו אשר בסערה ישופני (איוב ט׳ י״ז), והשני ל׳ לשון סבוב וכסוי, כמו אך חשך ישופני (תהלים קל״ט י״א). (טז) הרבָה, משפטו הרבֶה (או הרבוֹת), ונראה שננקד קמץ שלא תהיה הברת המלה דומה לשאחריה (או שלא תתחלף עם הרבה תאר הפעל), וכן למטה הרבה ארבה את זרעך (כ״ב י״ז), ונמצא פעם אחת (ש״ב י״ד י״א) מהרבית גואל הדם קרי מהרבַת, ולפי הכתיב היה ראוי להנקד מֵהַרְבָיַת והי״וד הנעה היא על דרך לשון ארמית, להחויה, ואחוית אחידן, ומן הַרְבָיָה אמרו הַרְבָה. והרנך: ועצבון הרונך. (יז) ארורה האדמה: תחסר טובה, שלא תהיה טובה כמו שהיתה אז בגן עדן, ואפילו גן עדן לא יתן תבואתו בלא עבודה קשה. תאכלנה: תאכל פריה. ומה שהביא רא״בע (ואחריו מהר״שד) והיו באוכלי שלחנך, אינו ענין לכאן, כי ענינו אוכלים על שלחנך, כי הסמיכות עומדת פעמים רבות במקום מלת הטעם, כידוע. (יח) קוץ ודרדר: יש לדרדר אח, קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם (הושע י׳ ח׳). ואכלת: אם לא תעבוד אותה בחרישה וזריעה. (יט) אפיך: עיין למעלה ב׳. (כ) ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו׳: אחר שאמר לו האל ואל עפר תשוב, ואמר שאמר לה בעצב תלדי בנים, קרא לה חוה, כי על ידה יתקיים המין. (כב) כאחד ממנו: הרבוי על המלאכים, כי שִתֵף אותם עמו, כי גם הם פועלים ברצון ויודעים טוב ורע, ולא כבהמה הפועלת בטבע. ועתה פן ישלח ידו וגו׳: מאחר שאמר להם ה׳ כי העץ ההוא הוא עץ החיים, ומאחר שהאדם מתחלת יצירתו מעותד למות, לא היה נכון שיהיה העץ ההוא מזומן להם, כי אז אפשר שיאכלו ממנו כדי לחיות לעולם, ויהיה דבר ה' כוזב. (כג) וישלחהו: נ״ל נראה לי כי השרש הזה (הנגזר מן הלך) נאמר בבנין הקל כשהכוונה שילך פלוני למקום מוגבל וידוע לשולחו, ונאמר בפִעֵל כשהכוונה לכל מקום שירצה. והנה שָׁלַח ענינו עשה שיהיה הולך (למקום ידוע), שִׁלַח עשה שיהיה מהלך (כה וכה, להיכן שירצה). ונראה כי כן היתה גם דעת ר״שי, שכתב (למטה ח׳ ט׳) וַיְשַלַח, אין זה לשון שליחות, אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה. ומה שכתב רא״בע (ואחריו מהר״שד) כל שלוח שאחריו מ״ם הוא לשון גנאי ולשון גירושין, איננו מדוייק, כי ה׳ אמר למטה (שמות ו יא) בא דבר אל פרעה מלך מצרים ושלח את בני ישראל מארצו. וכן מצאנו תשלחנו חפשי מעמך. וא״חכ ואחר כך הושאל ל׳ לשון שלוח להוראת congedo כשמפטירים את האדם שילך למקום חפצו, אע״פי אף על פי שיודעים היכן ילך (למטה כ״ד כ״ד וכ״ו וכ״ט). גם הושאל כשנותנין רשות לשליח להזיק ולהשחית אין מעצור (למטה י״ט י״ג) אע״פ אף על פי שאין שליחותו אלא למקום מיוחד, אבל במקום ההוא יעשה כרצונו כאיש מושלח העושה מה שירצה. (כד) ויגרש את האדם: כאשר גרש את האדם (נת״הש נתיבות השלום). את הכרובים: מלאכים, והמלה הפוכה מן רכיב, כמו וירכב על כרוב ויעף (ר׳ ראה יש״ר בב״הע תק״ץ עמוד ך). ונ״ל ונראה לי שהמלאכים נקראים מלאכים בבחינה שעושים רצונו של מקום ושליחותו, וכרובים בבחינה שכבוד האל וגדולת יכלתו מתגלים על ידיהם, וכאלו הוא רוכב עליהם ומתגלה בהם. וידוע כי הקדמונים היו קוראים אלהים או מלאכים כל כחות הטבע הפועלים שנוי בעולם, ודעת Grotius כי להט החרב הוא עצמו הכרובים כאלו אמר את הכרובים כלומר להט החרב (הרבה וו״ין ענינן כלומר, עיין למטה י״ג ט׳), ולהט החרב נקרא מלאך הואיל והיה עושה שליחות האל, כטעם עושה מלאכיו רוחות וגו' וזה אפשר; אלא שהוא מפרש (ואחריו רוז׳) להט החרב על להבות אש הנראות במקום מיוחד בארץ בבל שהוא מלא נפט, הזכירוהו Plin. hist. nat. 2. 19; Curtius 5.2; Strabo 16. ופלוטארך בחיי אלכסנדר, וזה לא יתכן. להט החרב: חרב מלהטת, ע׳ עיין למעלה א׳ ל׳; וזו ג״כ גם כן דעת בה״ע שלא סמך המתהפכת אל החרב. והנה בענין הספור הזה כלו, כל משכיל יראה כמה הוא מגונה ומתנגד לשלמות הבורא שיהיה מעשה ידיו מתקלקל לשעתו, ונהפך לאיש אחר מחה שהיה בדעתו שיהיה, עד שמיד אחר שבראו יצטרך לקללו קללת עולם, ולגרשו מן המקום אשר הכין למושב לו; אשר על כן גדולי החכמים פירשו הספור פה דרך משל וחידה רומז לענינים אחרים מעניני חכמה ופילוסופיאה, וזה אמנם בלי שיכחישו אמתת הספור כמשמעו, וז״ל וזה לשון בעל העקרים (מאמר ג׳ פרק כ״א): אף אם נמצאו בתורה דברים רבים הסכימו בהם כל החכמים היותם רומזים לענינים נכבדים עליונים, וענינים שכליים, כספור גן עדן והארבעה נהרות וזולתם, לא בעבור זה הכחישו מציאותם ושלא יהיו כפשטן, עכ״ל עד כאן לשונו, אפס כי החכמים ההם פירשו הענין רמז לענינים פילוסופיים אשר מלבד שאינם אמת בעצמם, אין בידיעתם שום תועלת לרוב בני אדם, ולפי זה לא יובן כלל למה רצה ה' שיהיה כל המאורע הזה, ולמה הביא על יציר כפיו קללה כיום הזה, אס לא היתה הכוונה אלא לרמוז ע״י על ידי זה לארבעת היסודות ולכחות נפש האדם, וכיוצא בזה. והנ״ל והנראה לי בזה מתישב יותר אל הדעת הוא לפי מה שאומר: האדם מרגיש כי לעמל יולַד, ושהוא מזומן להרבה פגעים ולהרבה עצבונות יותר משאר ב״ח בעלי חיים, והוא מתלונן על זה ומהרהר אתר מדותיו של הק״בה הקדוש ברוך הוא; וכל זה אמנם לא באמת ולא בצדקה, כי ה׳ עשה את האדם עליון על כל ב״ח בעלי חיים, ע״י על ידי שבראו בצלמו בעל הכחות כלם, ונתן לו הבינה להבין ולהשכיל ולפעול בבחירה ורצון ולא בטבע, והכל לטובתו; אמנם מתוך הידיעה שהוסיף לו והשלטון אשר השליטו לפעול בבחירתו, נמשך לו שהוא לפעמים בוחר ברע וגורם רעה לעצמו, והוא מרחיב תאוותיו, ומרבה עצבותיו, אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו. והנה האדם כפוי טובה בהתלוננו על האל, ולא ישיב אל לבו ולא יאמר: הלא מתת אלהים רבה ויקרה היא הבינה אשר חנני, וכמה טובות גדולות נמשכות לי ממנה, ולמה אתרעם אם על ידה אני מזיק לעצמי? והלא סוף סוף אם היו אומרים לאדם: התרצה להתהפך לבהמה? אין ספק שלא היה רוצה בדבר, וא״כ ואם כן למה יתרעם על מכאוביו שאינם לו אלא מפני שהוא אדם בעל תבונה, ואיננו כבהמה? מעתה רצה הק״בה הקדוש ברוך הוא להראות לאדם כאלו הוא שהיה יודע אחרית דבר לא היה רוצה שיאכל
מעץ הדעת, כי ידע שימשכו לו מזה מכאובים רבים, והזהירו על זה, והוא לא נשמר, אבל נפתה אחרי המסית שאמר לו שלא ימשכו לו מזה אלא טובות גדולות, ואכל מפרי העץ, ומיד נפקחו עיניו, וזה גרם לו עמל וכעס ומכאובים אין קץ, אשר באמת כלם נמשכים לו מפאת טבע היצירה, אבל ה׳ הודיעם לו דרך קללה, כאלו הוא עונש חטאו על שאכל מעץ הדעת. וכן קללת הנחש אינה אלא הודעת מה שיקרה לו לפי טבעו, כי לכך נוצר מתחלה להיות כמו שהוא עתה, כי הנחש הערום ומהלך בקומה זקופה ומדבר לא נברא אלא לשעתו בג״ע בגן עדן; ואתר שקלל ה׳ את האדם ואשתו על המרותם דברו, היה ראוי ג״כ גם כן שיקלל את הנחש שהסית אותם לחטוא, שאם לא נענש גם הוא, היו תולים בו ית׳ יתברך משוא פנים ועוות הדין. והנה היוצא מן הספור הזה הוא כי אין לאדם להתלונן על עמלו, כי לא נמשך אלא מצד יתרונו ומעלתו שהוא יודע טוב ורע ופועל ברצון ולא בטבע, והיתרון הזה האדם חפץ בו, ולא יחפוץ להמיר את כבודו באוכל עשב; והרי זה כאלו ברצונו אכל מעץ הדעת. והתועלת נמשכת מכל זה מבוארת, והיא שיהיה האדם מכיר שכל רעותיו נמשכות מן הטובה הגדולה שהטיב עמו הבורא, שחננו דעה והשכל, ויהיה שמח בחלקו ונותן תודה לה׳ על הטובה ועל הרעה. והתועלת הזאת נ״ל נראה לי כי לא נפלאת היא ולא רחוקה גם להבנת המון העם גם בימים הקדמונים, כי יאמרו: עמלנו לא נמשך אלא מאכילת עץ הדעת, אבל אם לא היה אבינו אוכל מן העץ ההוא, הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו כבהמה, או כתינוקות אשר לא ידעו היום טוב ורע; הלא טוב לנו שאכל מעץ הדעת, א״כ אם כן אין לנו להתלונן.