קטגוריה:יהושע ט ד

תרגום יונתן

• לדף התרגום על כל הפרק •

וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה

גַם

נאמר על הגבעונים:

המילה גם מציינת את השני בסדרה ; אם הגבעונים הם השניים, מי היו הראשונים?

נלך מהפסוק שלנו אחורה:

1. הראשונים היו יהושע ובני ישראל, שנזכרו בפסוק הקודם (3): "וישבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי": הם שמעו שיהושע עשה בערמה ביריחו כששלח מרגלים, ועשה בערמה בעי כששם לה מארב, ולכן גם הם עשו בערמה. או: שמעו שיהושע כבש את יריחו בנס, ואת העי בתחבולות, בניגוד לדרך המלחמה המקובלת, ולכן גם הם עשו בניגוד לדרך המלחמה המקובלת - בערמה [מצודת דוד]. וייתכן שהמילה "גם" לא מתייחסת להערמה אלא רק לעשיה - הגבעונים שמעו שיהושע עשה, ולכן גם הם עשו מעשה כדי להתגונן; עשיה כנגד עשיה. כמו במגילת אסתר ""גם" "ושתי המלכה עשתה משתה נשים" ": אחשורוש עשה משתה לכולם, וגם ושתי עשתה משתה, אבל לא משתה זהה אלא משתה נשים; כך גם כאן: יהושע עשה, וגם הגבעונים עשו, אבל לא מעשה זהה אלא מעשה של ערמה [נריה קליין].

2. הראשונים היו מלכי כנען האחרים: אחרי שכל המלכים התקבצו יחדיו להילחם עם ישראל (פסוקים 1-2), החליטו גם הגבעונים לעשות משהו כדי להציל את עצמם - אמנם לא בדרך של מלחמה אלא בדרך אחרת, בערמה [מלבי"ם].

3. חז"ל פירשו, שהראשונים היו גרים שבאו בימי משה והצטרפו לישראל בערמה, כמו שכתוב (דברים כט י) "מחוטב עציך עד שואב מימיך" - גם אז היו גרים, וגם הם הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים.

4. ורש"י כאן פירש: "כמו שעשו בני יעקב בערמה בחמור אבי שכם שהיה חוי, ויושבי גבעון מן החוי היו" - כשהגבעונים שמעו שצאצאי יעקב מגיעים, הם נזכרו ששמעון ולוי הערימו על אבות אבותיהם בשכם, והחליטו "להחזיר" ולהשתמש גם הם בערמה.

וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ

"וַיִּצְטַיָּרוּ" - (אין בתנ"ך את מילה 'וַיִּצְטַיָּרוּ' פעם נוספת, ואין למילה משמעות שימושית. סביר שזאת שגיאת כתיב והיה צריך להיות כתוב 'וַיִּצְטַיָּדוּ', הד' הפך בטעות ל לר')

• מהשורש 'ציר' - שליח, נציג, כפי שרש"י הסביר זאת, ככתוב: "צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב" (ביאור:משלי כה יג).
• מהשורש 'ציר' - צירי לידה, כאבים, סבל, צער, דְּוַי, מֵחוּשׁ (מילוג), ככתוב: "צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת" (ישעיהו כא ג).
• מהשורש 'ציר' - לְהִצְטָיֵּיר, ליצור תדמית, להפוך ל, להתחפש, להראות, להגלות, ליצור ציור תמונה (The Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon pg.6736).
• מהשורש 'צוד', פועל מהשם צדה - וַיִּצְטַיָּדוּ, לאסוף ציוד נדרש, להתחמש בציוד המתאים (מילוג), להכין צידה לדרך, כפי שאמרו אנשי גבעון: "וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכׇל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ" (ביאור:יהושע ט יא).

ניתן להבין שכל הפרושים ביחד נותנים לנו את התמונה, שנציגי הגבעונים הלכו ליהושע כשליחי עמם, התחפשו ושינו את פניהם כדי ליצור דימוי של מבוהלים ועצובים, מלאי פחד וכאב, והצטידו בציוד בלה, וצידה פגולה, וכל זאת כדי להראות שהם באו מארץ רחוקה, אחרי זמן רב של הליכה, כדבריהם: "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ, וְעַתָּה, כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית" (ביאור:יהושע ט ו).

בְּעָרְמָה

הגבעונים הכינו מלכודת כדי לכפות על יהושע ונכבדיו להסכים לכרות ברית שלום איתם.
בני ישראל נולדו במדבר, וחיו את כל חייהם במדבר. הם לא היו חשופים לרטיבות במערות, או בבתים שהגשם דולף, או לעצים רקובים ביער, או לאבנים לחים בכל כנען. אנשים שלא חשופים לעובש וטחב רגישים יותר, מפחדים וחוששים ממחלות נשימה קטלניות.

הגבעונים היו בטוחים בהצלחת התוכנית, ואכן כאשר הם שלפו ולקחו את הלחם שהיה "יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים" (ביאור:יהושע ט יב) והראו לנכבדי ישראל, נכבדי ישראל הוכו בתדהמת מוות. זה היה כאילו שהגבעונים שלפו רימון יד ושלפו את הניצרה. סביר שהגבעונים היו רגילים לעובש וייתכן שהם לא חששו לחייהם, או אפילו היו מוכנים למות בזמן שהם מפזרים את נבגי העובש על כל נכבדי ישראל.

לבני ישראל אפילו לא היה זמן לקרוא לכוהנים, שתפקידם היה לבדוק ולאבחן מחלות, ככתוב: "וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא יג מג), ולכן נאמר על הגבעונים: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים [הגבעונים] מִצֵּידָם, וְאֶת פִּי [כוהני] יְהוָה [נכבדי ישראל] לֹא שָׁאָלוּ" (ביאור:יהושע ט יד), כלומר - כאשר הגבעונים לקחו את הלחם המכוסה נקודות של עובש, נכבדי ישראל מיד נכנעו והסכימו לעשות ברית, ואפילו וויתרו על כל דחיה כדי להזמין את הכהנים כדי לוודא אם זה מסוכן או לא.