לדלג לתוכן

ביאור:יהושע ט יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

יהושע ט יד: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם, וְאֶת פִּי יְהוָה לֹא שָׁאָלוּ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ט יד.


וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם

[עריכה]

הָאֲנָשִׁים

[עריכה]

הכתוב לא הסביר מי הם האנשים: נשיאי העדה איש ישראל או הגבעונים.

כלומר מי לקח ממי?

כיוון שכתוב "מִצֵּידָם", ניתן להבין שהגבעונים לקחו "מִצֵּידָם" (מהתיק שלהם, מצדתם) את הלחם המעופש והפגול, והציגו ונפנפו אותו לפני נשיאי העדה, בלי לבקש רשות.
לא נאמר שנציגי ישראל ביקשו לראות את הלחם מקרוב, או הסכימו לקבל את האוכל המעופש שהגבעונים הראו להם.

רש"י מסביר: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם" - 'קבלו דבריהם שצדום בפיהם לשון, ואשר "לֹא צָדָה"', ככתוב: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ, וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא יג). כלומר, הגבעונים הם בסכנת מוות מהאמורים שדורשים מהם להצטרף לקואליציה נגד יהושע, והגבעונים בורחים לעיר מקלט, במחנה בני ישראל, כדי להנצל ממוות.

הגבעונים הראו את כל המזון שלהם: לחם, בשר, ירקות - חלקו התיבש, חלקו התכסה בנקודות עובש ואפילו העובש התיבש, ומפזר ענן נבגים אפור כאבק באויר. בני ישראל ידעו על עובש, ככתוב: "עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת כִּי הֹבִישׁ דָּגָן" (יואל א יז), במיוחד שיוסף הקים ממגורות לבר במצרים כדי לאגור תבואה.

למעשה הגבעונים נשאו נשק ביולוגי ואיימו על נכבדי ישראל. זה כאילו שאדם מופיע בכנס ממשלתי, ולפתע שולף רימון יד ומוציא את הניצרה. הם הדגימו שהם עצמם מוכנים למות ולהרוג את כל נכבדי ישראל, במידה ובקשתם לברית לא תוגשם.

וְאֶת פִּי יְהוָה לֹא שָׁאָלוּ

[עריכה]

אנשים לא שואלים את אלוהים ומקווים לתשובה מידית. הם שואלים את הכהנים. אנשים התיעצו בכהנים ובחושן שלהם, ככתוב: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד" (שמות כח ל), כדי לדעת מה לעשות.

אנשים נרתעים בפחד מאבק על אוכל רקוב והמכוסה עובש. אנשים יודעים שהם נחשפים למחלות מסוכנות וקטלניות אם הם ינשמו את העובש או יגעו ברקבון המסריח. הגבעונים היו רגילים לעובש כי הם גרו במדרון המערבי של הרי יהודה והיו חשופים לעובש במערות, עצים רקובים, אבנים רטובות, ובתים שגשם דולף בהם. לאומתם בני ישראל נולדו וחיו במדבר היבש ולא היו מוחסנים או מודעים לעובש. נכבדי יהושע המבוגרים העדיפו לוותר ולהכנע כדי להפטר מהפיגול הזה, ויהושע אפילו לא רצה שיראו לו את זה מקרוב. מגע אחד או המתנה של חלקיק שניה יכולה להביא אסון ומחלה.

כידוע, לפי חוקי אלוהים, הכוהנים קיבלו את התפקיד לוודא את בריאות העם במחלות זיבה, צרעת וכו', ככתוב: "וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא יג מג). כלומר נכבדי העם ראו שיש כאן צורך לקרוא לכהן כדי לברר מה הסכנה עם העובש המעופש הזה. אולם לפי הכתוב: "וְאֶת פִּי יְהוָה לֹא שָׁאָלוּ", לנשיאי העדה לא היה זמן לקרוא לכוהנים.

ניתן להבין שהגבעונים הפעילו לחץ כבד מאוד על נכבדי ישראל, ותחת לחץ ואיום, הנכבדים נכנעו והחליטו לא להמשיך בחקירה, והעדיפו לכרות ברית עם האנשים מגבעון.
כמובן שאפשרי שהגבעונים לא ידעו שהנכבדים יבהלו, יפסיקו את החקירה וישבעו, אולם אלוהים ידע, וזה שרת את תוכניתו.