ביאור:יהושע ט כז
יהושע ט כז: "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא, חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה, וּלְמִזְבַּח יְהוָה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ט כז.
וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא
[עריכה]חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה, וּלְמִזְבַּח יְהוָה
[עריכה]"הָעֵדָה" - מהשורש 'יעד' או 'ועד' (נועדו, וַעֲדָה), קבוצת אנשים שנפגשו, התכנסו ופעלו ביחד, או שהיו עדים למאורע. אין הגבלה לכמות האנשים: עם, אֻכְלוּסִיָּה, צִבּוּר, קְהִלָּה, קבוצה, להקה (מילוג).
- הנשיאים הציעו: "חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם, לְכָל הָעֵדָה" (ביאור:יהושע ט כא) - במשמעות לא ברורה:
- עבדים מדוכאים לכל עם ישראל,
- או רק משרתים מכובדים ביותר למטה הכללי שלו, זאת העדה, כמו בסיפור קורח ועדתו (250 איש).
- יהושע שינה: "חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי" (ביאור:יהושע ט כג) - במשמעות מוגבלת לעבוד כמשרתים חשובים רק באוהל מועד או בית מקדש לאלוהי ישראל.
- וכאן נאמר שיהושע עשה: "חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה, וּלְמִזְבַּח יְהוָה" - במשמעות מורחבת לעבוד במזבח אלוהים ובמטה הכללי של יהושע. כך יהושע גייס לעצמו צבא של חיילים זרים שיהיו שומרי ראש שלו, שנאמנים רק לו, והם ידכאו נסיון חוזר של אנשי המטה, להתלונן על יהושע והחלטותיו. כך התקימה הצהרת אלוהים: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (ביאור:יהושע א ה) - נגד זרים ונגד בני ישראל.
וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא
[עריכה]מיד, "בַּיּוֹם הַהוּא", סביר שיהושע פקד על הגבעונים לספק לו כאלף לוחמים חזקים לעבודה ולמלחמה, והוא לקח חלק מהם להיות משמר ראש ומשרתים אישיים שלו, והשאר להיות משרתים, מפעילים, מתחזקים, ושומרים של ארון הברית, אוהל מועד, ומזבחות אלוהים שהוא הקים או יקים.
המילה "לָעֵדָה" מופיעה בלי התוספת "לְכָל", כלומר הגבעונים ישרתו רק חלק מיהושע ועדתו. כל הסיפור מזכיר את קורח ועדתו שמרדו במשה ואהרון ורצו להסיר אותם מתפקידם. מהסיפור ההוא אנו לומדים שעדתו של קורח היתה 250 איש, ככתוב: "וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת" (במדבר טז יז).
ליהושע היה חשוב להקים מיד משמר ראש נאמן. כאשר אנשי המטה שלו התלוננו על הנשיאים (ביאור:יהושע ט יח), הוא הרגיש שאין לו אנשים שהוא בטוח שהם נאמנים רק לו, ואם המתלוננים לא יסופקו הם יתקיפו ויהרגו אותו. הנשיאים נהגו בעורמה, והטעו את המתלוננים לחשוב שהם יענישו את הגבעונים קשות, ורק כאשר היה מאוחר מדי, המתלוננים הבינו שהטעו אותם, והגבעונים זכו כבבוד רב ולא בעונש חמור. כך מיד לאחר פסק הדין, יהושע דרש וקיבל לוחמים גבעוניים למשמר ראשו, והמרד חוסל. ניתן לראות שכך היה, ככתוב: "וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם" (ביאור:יהושע י א). כלומר לא רק שהגבעונים היו בקרבם של בני ישראל בגבעון, הם גם היו שומרי ראשו של יהושע בתוך המטה הכללי שלו, והלכו איתו לכל מקום שהוא הלך. ולכן, בהמשך, קשה היה ליהושע לסרב לבוא לעזרתם של הגבעונים כאשר חמשת המלכים התקיפו אותם.
עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר
[עריכה]אין פרוט מה עשו הגבעונים בשרותם לבית אלוהים וארון הקודש. אולם כאשר הפלישתים שלחו את ארון אלוהים חזרה לבני ישראל, הגבעונים מ"קִרְיַת יְעָרִים" (ביאור:יהושע ט יז) לקחו אותו ושמרו עליו בכבוד עשרים שנה, ככתוב: "וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים, וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה ... וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה. וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יְהוָה" (שמואל א ז א-ב), והם גם שמרו במה גדולה לאלוהים שעליה זבח שלמה (מלכים א ג ד), ושם נראה לו אלוהים (מלכים א ג ה).