ביאור:יהושע ט יב
יהושע ט יב: "זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם, וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ט יב.
חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם[עריכה]
עובדות ממשיות[עריכה]
חנופה, הלל לאלוהים, טענות על טוב לבבך, וכניעה יכולים לקרב אותך למטרה רק במידה מוגבלת. כדי לחתום את העיסקה נדרשת עובדה או הוכחה ממשית, פיזית, שניתן לחוש אותה: מגע, שמיעה, ראיה, ריח, טעם והגיון.
לַחְמֵנוּ[עריכה]
המילה "לֶחֶם" לא מוגבלת למאכל בסיסי מבצק אפוי, שהוכן מקמח, מים ושמרים (מילוג). כאשר רוצים להגיד שמדובר בלחם בלבד, הכתוב מוסיף "פַת לֶחֶם" (ביאור:בראשית יח ה), "וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה" (שמות כט כג).
המילה "לֶחֶם" כוללת כל מאכל, וכך אברהם אמר למלאכים שהוא יתן להם "פַת לֶחֶם" ורץ להביא להם "עֻגוֹת", "חֶמְאָה, וְחָלָב, וּבֶן הַבָּקָר" (ביאור:בראשית יח ח), וגם "וַיַּעֲזֹב כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" (ביאור:בראשית לט ו), ואין ספק שהם אכלו בשר יחד עם המשנה לפרעה, ולא רק לחם.
זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ ... וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים[עריכה]
הגבעונים מציגים עובדות ממשיות - את הלחם והאוכל המעופש שלהם.
זה שהלחם יבש זה לא סימן משכנע כי לרוב, הולכי מדבר, לקחו את הלחם בצורת פיתה או מצה, וכאשר הם רצו לאכול הם הרטיבו את הלחם וקלו בתנור על אש. יותר קל לסחוב לחם יבש מאשר לשאת לחם לח ספוג במים.
הם הראו את כל המזון שלהם: לחם, בשר, ירקות - חלקו התיבש, חלקו התכסה בנקודות עובש ואפילו העובש התיבש.
אנשים נרתעים בפחד מאבק על אוכל רקוב ומכוסה עובש. אנשים יודעים שהם נחשפים למחלות מסוכנות אם הם ינשמו את העובש או יגעו ברקבון המסריח. נכבדי יהושע העדיפו לוותר ולהכנע כדי להפטר מהפיגול הזה, ויהושע אפילו לא רצה שיראו לו את זה מקרוב. לכן, לאחר שהנכבדים ראו את הלחם המעופש, הם מיד הסכימו ואפילו לא התיעצו אחד עם השני, או עם אלוהים, או הכהנים, שהיו מומחים במחלות, ככתוב: "וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא יג מג).
הגבעונים היו יכולים פשוט להגיד: הלכנו ארבעים יום, או שבוע או דבר מקובל אחר. הם בכוונה משתמשים במזון ונותנים לבני ישראל לנחש, לפי נסיון החיים שלהם, כמה זמן עבר.
עכשו יתחיל וויכוח כמה זמן הם הלכו, במקום לשאול את השאלה הפשוטה: מה אכלתם? ולמה סחבתם איתכם אוכל מעופש שאי אפשר לאכול אותו והוא מסוכן לבריאות?