ביאור:יהושע ט יח
יהושע ט יח: "וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ט יח.
וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
[עריכה]יהושע שמע שהגבעונים חוגגים את הברית שהם כרתו עם נשיאי העדה בשם אדוני אלוהי ישראל, והוא יצא לברר ולהחליט מה לעשות.
יהושע התקדם במשך יומים והגיע ביום השלישי לאזור גבעון והורה לצבאו לשבת ולא להתקיף.
יהושע חזר על התנהגותו של לבן שרדף אחרי יעקב ומשפחתו. לבן לא רצה להרוג את יעקב, בנותיו ונכדיו. הוא ידע שבניו רוצים להרוג את יעקב, ואם הוא יקרב את המחנות תפרוץ מלחמה נגד רצונו ויקרה אסון. כדי לתת למצב להתפתח, לבן חנה על הר ליד מחנה יעקב (ביאור:בראשית לא כד). לבן חיכה לראות: אם בנותיו ינסו לברוח ולבקש ממנו עזרה, אם יעקב יפקיר את משפחתו ויברח מהמחנה שלו, אם בניו נשמעים לפקודות שלו ולא יפעלו על דעת עצמם.
כך גם יהושע עשה כאשר הוא חנה ושמר מרחק מהגבעונים. יהושע רצה לראות:
- מי מאנשיו לא מציית לפקודותיו,
- האם הגבעונים יברחו כי הם יודעים שהם חטאו.
- האם הגבעונים יצאו למלחמה נגדו ויראו שהם לא מכבדים את הברית ולא מאמינים שהוא יקיים את הברית.
הגבעונים לא ברחו, לא התקיפו אולם הם גם לא באו לשוחח איתו. הם ישבו וחיכו לראות מה יהושע יעשה.
הָעֵדָה
[עריכה]"הָעֵדָה" - מהשורש 'יעד' או 'ועד' (נועדו, וַעֲדָה), קבוצת אנשים שנפגשו, התכנסו ופעלו ביחד, או שהיו עדים למאורע. אין הגבלה לכמות האנשים: עם, אֻכְלוּסִיָּה, צִבּוּר, קְהִלָּה, קבוצה, להקה (מילוג).
אולם מה המשמעות בהקשר שלנו:
- כל העם, ככתוב: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי" (שמות טז א), אולם כאן התוספת "כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מראה שכולם נסעו ולא השאירו חלק מהעם מאחור. כאן ברור שיהושע לא לקח את כל העם בנסעו לגבעון אלא רק חלק מהצבא, כך שלא יכול להיות שכל העם התלונן.
- נכבדי העם בלבד, ככתוב: "וְאֵת כׇּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ח ג), ואין ספק שלא כל העם, שש מאות רבבות וילדים וזקנים, התקהל אל פתח אוהל מועד. וגם נאמר: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ" (ביאור:במדבר טז ה), ומדובר על עדה שהיו בה רק ב"חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (במדבר טז לה).
- רמז למילה "הָעֵדוּת" - ואנו מוצאים ש"הָעֵדוּת" קשורה ל"אֲרוֹן הָעֵדוּת" (שמות מ ג), וגם ל"מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" (במדבר א נג), וגם ל"וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת" (במדבר יז כג), ומכל זה ניתן להבין ש"הָעֵדוּת" ו"הָעֵדָה" קשורים לעבודת אלוהים. כך גם קורח ועדתו מרדו במשה בהקשר לעבודת אלוהים, ומשה פקד עליהם לבוא עם המחתות שלהם, ככתוב: "זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (במדבר טז ו).
הנשיאים הטילו על הגבעונים לשרת את "כָל הָעֵדָה", ולא ברור למה הם התכוונו. סביר שחלק חשב שזה את כל עם ישראל, וחלק חשב שזה רק את נכבדי ישראל במטה הכללי, סביב כסא השלטון של יהושע. בכל אופן לפי הכתוב אנשי המטה היו כלולים והם אישית יהנו מהשרות הזה. לאחר דברי יהושע, ברור שהכוונה היא רק לשרת את בית אלוהי ישראל וכהניו (ביאור:יהושע ט כג), ויהושע עשה שהם ישרתו גם את בית אלוהים וגם אותו ונכבדיו, "הָעֵדָה".
וַיִּלֹּנוּ
[עריכה]"וַיִּלֹּנוּ" - העלו תלונות וטענות, התרעמו, הביעו חוסר שביעות רצון, בָּאו בְּטַעֲנוֹת, בָּאו בִּטְרוּנְיָה, הִתְאוֹנֵנו, נִרְגַּנו, קָבַלו, רָגַנו, רָטַנו (מלוג), ככתוב: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות טו כד).
יש כאן סימן של כעס, איום ומרד, ככתוב על קורח ועדתו שרצו למרוד ולהוריד את משה ממעמדו, כדבריהם למשה ואהרון: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה" (במדבר טז ג), ומשה אמר להם: "מַה הוּא כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו" (במדבר טז יא).
יהושע הבין שקיימת סכנה לנפשו, והמתלוננים יכולים להתקיף אותו, ומשמר הראש שלו יכול להצטרף למורדים, והוא ישאר לבדו בלי משמר ראש.
ייתכן שברגע זה גמלה החלטה בליבו, להציל את הגבענים שכל "אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים" (ביאור:יהושע י ב), ולכפות עליהם בתמורה להיות משרתים שלו ומשמר ראש, כפי שדוד החזיק משמר ראש נוכרי, ככתוב: "עֲבָדָיו ... וְכָל הַכְּרֵתִי, וְכָל הַפְּלֵתִי, וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ" תחת פיקודו של "אִתַּי הַגִּתִּי", אשר אמר לדוד המלך היוצא מירושלים בגלל אבשלום, "חַי יְהוָה, וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אם ( ) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים, כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ" (שמואל ב טו יח-כא).
זה שמרד גלוי לא נוצר לא אומר שלא היתה סכנה, ולכן יהושע היה חייב לקחת את זה בחשבון, הן לא תמיד אלוהים גורם שהאדמה תפתח את פיה (במדבר טז לב).
וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים
[עריכה]לא ברור למה אנשי העדה כעסו שלא הורגים את הגבעונים:
- האם הם היו קיצוניים דתים, כהנים, שחשבו שחובה לקיים את פקודת אלוהים להחרים את כל אנשי כנען, וחששו שאלוהים יעניש אותם?
- האם הם רצו לקחת שלל?
- האם הם לא רצו להשאיר לגבעונים את אדמתם, ולהפסיד חלק מנחלתם בארץ המובטחת?
- האם הם כעסו על הנשיאים שנפלו בפח, הפסיקו את החקירה ללא סיבה (לדעתם), הראו שהם לא מתאימים להיות נשיאים, ולכן חתימתם היא חסרת ערך ואינה מחייבת?
יהושע ידע שנשיאי העדה נשבעו בשם אלוהים לקיים את הברית עם הגבעונים (ביאור:יהושע ט טו), ושהנשיאים עשו זאת לפי הוראתו כאשר הוא עשה "שָׁלוֹם" לגבעונים (ביאור:יהושע ט טו).
נראה שאנשי העדה התלוננו בכעס ליהושע על הנשיאים. למעשה יהושע עשה את ההחלטה לכרות ברית שלום, ולעצור ולחכות, והמתלוננים היו צריכים להתלונן עליו, ולכעוס ולאיים עליו. יהושע שמע שהמתלוננים לא כל כך רחוקים מלכעוס עליו, ולמרוד בו. יהושע הבין שהוא בסכנה, אולם החליט שהמצב לא כל כך מסוכן שהוא צריך להורות למשמר ראשו להרוג את מנהיג המתלוננים. יהושע הבין שהוא צריך למצוא פתרון שירצה את המתלוננים, את נשיאי העדה, את הגבעונים ואת אלוהים.