מלבי"ם על יהושע ט
(א - ב) "ויהי כשמוע". א] ששמעו שלא פתחו ביריחו ועי בשלום וחשבו כי לא יקבלו האומות הבאים להשלים עמהם (ע' פ"ג). ב] שמעו כי הוצרכו למלחמת עי תכסיסי מלחמה וזה חזק לבם שמלחמת ישראל היא מלחמה אנושית וע"כ התקבצו יחד להלחם: (ג) השאלות (ג - ט) אחר שלדעת הרמב"ם בה' מלכים, מחויבים היו לפתוח בשלום גם לז' עממין ואם מקבלים עליהם ז' מצות בני נח ומס עבדות מחוייבים המה להשלים עמהם, א"כ מדוע הוצרכו הגבעונים לערמות האלה? ומה היה הויכוח אולי בקרבי אתה יושב ותרעומת ישראל על הנשיאים שקבלום והלא מחוייבים היו לקבלם? ויפלא שתחלה (פ"ה) התחילו לדבר אל יהושע ואל כל איש ישראל, ויהושע לא השיב להם רק ויאמר איש ישראל ואז תחת שהיה להם להשיב אל איש ישראל אמרו אל יהושע? - כשאמר להם יהושע מאין אתם לא הודיעו שם מדינתם רק אמרו מארץ רחוקה מאוד באנו וכו', וזה כבר אמרו שבאו מארץ רחוקה? ואז התחילו לאמר תכלית בואם לשם ה' אלהיך כי שמענו וכו' וזה היה ראוי שיאמרו תיכף בבואם?:
"ויושבי גבעון". הם שמעו ג"כ מה שעשה (ל)יהושע ליריחו ולעי שלא פתח להם בשלום ולא החיה כל נשמה וחשבו ג"כ שלא יקבלום ישראל. והנה לפי דעת הרמב"ם (פ' ששי מה' מלכים ה"ד) נצטוו ישראל גם במלחמת מצוה שהיא מלחמת ז' עממים לקרא אליהם לשלום, וקבלת השלום תלוי אם יקבלו שלשה דברים, מס ועבדות ושבע מצות ב"נ, ואז מחויבים להשלים עמהם, כמ"ש (דברים כ, יא) והיה אם שלום תענך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ובכ"ז אסור להם לכרות להם ברית דרך אהבה, כמ"ש (שם ז, ב) לא תכרות להם ברית. ולכן התלוננו על הנשיאים שקבלו את יושבי גבעון, מפני שכרתו להם ברית. ומה שלא פתח יהושע בשלום ביריחו ועי, מפני שקודם שעבר את הירדן שלח שלשה פרוזדיגמאות, הרוצה להשלים ישלים (ר"ל לקבל מס ועבדות וז' מצות), ובזה פתח בשלום כללי לכל בני המדינה, וראייתו ממ"ש (לקמן יא, יט) לא היתה עיר אשר השלימה את ב"י בלתי החוי כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה, מבואר שאם היו רוצים להשלים היו מוכרחים לקבלם (והגם שרש"י בפי' התורה והראב"ד בהשגות חולקים ע"ז, הכתובים פה מתפרשים יפה כפי דעתו, וכ"ד הרד"ק כהרמב"ם). ולפ"ז הוצרך לבאר פה מדוע הוצרכו יושבי גבעון להערים הוא מפני ששמעו מה שעשה ליריחו ולעי וטעו שאין מקבלים בשלום:
(ד) "ויעשו גם המה". כמו שכל המלכים עשו מעשה להנצל, עשו הם ערמה: "ויצטירו". (יש הבדל בין ציר ובין שליח או מלאך, שהציר הוא ההולך בשליחות להביא מענה בחזרה כמ"ש בפי' ישעיה סי' יח). הראו עצמם כאילו הם שלוחי מדינתם הצריכים להשיב שולחם דבר: "ויקחו שקים בלים". שידמה שבאו מארץ רחוקה:
(ו) "ויאמרו אליו ואל איש ישראל" וכו'. הנה כריתת ברית בין עם לעם יתהוה בג' פנים. א] עמים השכנים זל"ז, יכרתו ברית בל יעבר איש גבול רעהו להזיק לו בנזקי שכנים, והברית הזה יתהוה בין העמים עצמם בל ירע איש לרעו שכן לשכנו. ב] בין עם לעם הבלתי שכנים, יתהוה כריתת ברית שיעזרו זל"ז נגד הצר הצורר בצבא וגדוד ורכב וסוס, או שיהיה להם חירות לסחור א' בגבול חברו, כברית שבין חירם ושלמה, וברית כזה לא יכרתו העמים עצמם רק המלכים זה עם זה, כי הם דברים נוגעים אל הכלל, וכן ברית כזה לא יהיה בין שתי מדינות הרחוקות זה מזה מקצה הארץ עד קצה הארץ שא"א שיעזרו בעת צר ויסחרו את הארץ. ג] יתהוה כריתת ברית בענין הדת והאמונה, שעם אחד יקבל דת ואמונת עם השני ויכרתו עמם ברית להביאם במסורת ברית דתם ואמונתם, וברית כזה יהיה ג"כ עם העמים עצמם לא בין המלכים, וכן יצוייר גם בין מדינות הרחוקות מאד כי הוא ענין נפשיי לא יפרידהו רב הדרך ואיים רחוקים. והנה הצירים האלה באו תחלה אל כלל העם כמ"ש ויאמרו אליו ואל כל איש ישראל, ואמרו "מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית" (שהוא האופן הא'), ולכן לא האמינו להם, כי ברית בין העמים לא יצוייר בארץ רחוקה שאין בם נזקי שכנים, רק בין המלכים, וע"כ:
(ז) "ויאמר איש ישראל". היה תשובת העם בטוב טעם אולי בקרבי אתה יושב (מבואר אצלי שגדר מלת אולי הוא במקום שהדבר קרוב שהוא כן ויותר נוטה אל החיוב מאל השלילה), ר"ל הלא הסברה נותנת כי בקרבי אתה יושב שאל"כ למה תכרות ברית עם הגוי כולו, וא"כ "איך אכרת לך ברית", והלא אנו מוזהרים בלאו לא תכרות להם ברית:
(ח) "ויאמרו אל יהושע". כאשר ראו שנוקשו בדבריהם, פנו אל יהושע לבדו ויאמרו "עבדיך אנחנו", ר"ל אליך לבד באנו לכרות ברית בינך ובין מלך ארצנו (שהוא האופן השני), וברית כזה בין המלכים יצויר גם בארץ רחוקה, שיעזרו זל"ז בעת צר: "ויאמר אליהם יהושע". אחר שגם בצד זה ע"כ אינם רחוקים מאד מגבול ארצו שא"כ א"א שיבואו לעזרתם, לכן שאל אותם "מי אתם ומאין תבואו", כי לפעמים העם נודעים בשהם עם מפורסם ע"ז שאל מי אתם ולפעמים שם העם בלתי מפורסם אבל שם מדינתם נודעת וע"ז שאל מאין תבואו, וכוונתו אחר שאתם שלוחי מלככם, בהכרח שאדע שם העם או המדינה שאכרות ברית עם מלכם, שאדע שכרתי ברית עם מלך של עם או מדינה פלונית. והנה בזה נלכדו שנית, כי לא היה אפשר שיבדו לעצמם שם בדוי שאז לא יחול הברית ע"ש מלך גבעון:
(ט - י) "ויאמרו אליו". לכן מצאו ערמה חדשה, לאמר שבאו על אופן השלישי מכריתת ברית, אמרו לא נוכל לאמר אליך שם העם והמדינה כי "מארץ רחוקה מאד באו" "עבדיך", שהיא רחוקה מאד במרחק רב עד שלא תדע מי הם, ואם תשאל למה לנו לברית מארץ הרחוקה מאד, דע כי הכריתות ברית ומה שבאנו הוא "לשם ה' אלהיך", שאנו רוצים להקים ברית הדת והאמונה לקבל אלהותו ותורתו, כי שמענו שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו ואת אשר עשה במצרים ששדד הטבע כרצונו, וכן במלחמת סיחון ועוג. וקריעת הירדן לא הזכירו, אחר שאמרו שבאו מארץ רחוקה:
(יא) "ויאמרו אלינו זקנינו וכל ישבי ארצנו". ואל התכלית הזה אנו שלוחים בין מן כלל העם בין מן הזקנים המנהיגים, והם אמרו אלינו "לכו לקראתם ואמרתם" "אליהם", ר"ל אל כלל העם, אחר שהוא ברית דתיי, ובענין זה "עבדיכם אנחנו", ע"י שתקבלונו בדת אמונתכם ותורתכם, ובזה כרתו לנו ברית:
(יב - יג) "זה". אחר שהצליח בידם להסיר החשד ולהוציא הספק שהיה בלב ישראל עליהם, הוסיפו להביא ראיה מחייבת על היותם מארץ מרחק, אמרו "זה" לחמנו, מעיד על הדבר. ואל תחשבו שכבר היה יבש בעת צאתנו, כי "חם הצטידנו אותו", וזה היה "ביום צאתנו ללכת". וכן יעידו נאדת היין ושלמותינו:
(יד) "ויקחו האנשים". לקחו הראיה שהאמת עמם "מצידם" היבש, ובראיה זאת האמינו להם. והגם שהיו יכולים לברר האמת ע"י האורים ותומים, "את פי ה' לא שאלו":
(טו) "ויעש". הנה הגם שהיו מחויבים לקבלם גם אם היו יודעים שהם מז' עממין אחר שקבלו עליהם ז' מצות, ובכ"ז לא עשו כדין, א] כי היו צריכים לקבל עליהם מס ועבדות (כנ"ל ג) וזאת לא קבלו בפירוש, ויהושע עשה להם שלום בלי תנאי. ב] שכרת להם ברית, שזה אסור בל"ת, ובכ"ז נשמר יהושע שלא כרת להם ברית רק "לחיותם", שלא להרגם, ועל הברית הזה נשבעו להם נשיאי העדה, ולא קבלו עליהם ענינים אחרים שלא להשתעבד בהם וכדומה רק להחיותם:
(טז) השאלות (טז) כפל קרובים אליו ובקרבו הם יושבים:
"ויהי" וכו' "אחרי אשר כרתו". ולא היה אפשר לחזור בהם: "ובקרבו הם ישבים". לא כגרגשי שהיה קרוב תחלה ופנה והלך לו לאפריקי, ר"ל מצד שהם קרובים היה אסור לכרות להם ברית, ומצד שהם יושבים בקרבו היו צריכים לקבל מס ועבדות:
(יח) השאלות (יח - כב) אחר שהיתה תלונת העדה על שבועת הנשיאים מה השיבו הנשיאים אנחנו נשבענו להם וכו' והלא ע"ז היה התלונה? מ"ש זאת נעשה להם והחיה אותם, כפל מבואר? וכן מ"ש שני פעמים ויאמרו הנשיאים, וכן מה שכפלו שלישית יחיו. ומ"ש כאשר דברו להם הנשיאים אין לו טעם ואיך שינו שבועתם ויתנום לחוטבי עצים?: "ולא הכום". ר"ל ישראל באו אל עריהם ורצו להרגם, שאחר שלא קבלו עליהם מס ועבדות בפירוש הם מוזהרים עליהם בלאו דלא תחיה כל נשמה, ושבועת הנשיאים אינה חלה על כלל ישראל בשגם שהיתה בטעות והיתה לבטל מצות התורה, ובכ"ז לא הכום מצד "כי נשבעו נשיאי העדה בה' אלהי ישראל", ולא הניחום הנשיאים מפני שיהיה חילול השם, ולכן "וילנו כל העדה על הנשיאים":
(יט) "ויאמרו כל הנשיאים". אמרו א"א שתהרג אותם אחר "כי אנחנו נשבענו להם", והשבועה היתה בה', ויהיה חילול השם בדבר, בשגם כי העם צריכים לשמור מה שהתקשרו נשיאי העדה:
(כ) "זאת נעשה להם". בכ"ז אחר שהשבועה היתה רק להחיותם ולא שלא נטיל עליהם מס ועבדות, א"כ נוכל לקיים את השבועה ובכ"ז נעשה כמצות התורה, כי נקיים השבועה, "והחיה אותם", שרק ע"ז נשבענו, ובכ"ז "לא יהיה עלינו עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם", ר"ל לא יקצוף ה' על זאת, ופירוש דבריהם בפסוק הבא:
(כא) "ויאמרו אליהם הנשיאים". עתה בארו דבריהם איך יקיימו את השבועה, ואת מצות התורה: "יחיו". ובזה נקיים השבועה: "ויהיו חוטבי עצים". ובזה נקיים מצות התורה, כי במה שנשבעו להחיותם לא נכלל רק שלא ימיתום, לא שלא יטילו עליהם מס ועבדות. וגם לא תחשבו שעכ"פ נהיה בזה כעוברי ברית, שהרי כרתנו ברית אהבה עמם ואיך נכבשם לעבדים, עז"א "כאשר דברו להם הנשיאים", הלא הנשיאים אמרו להם תחלה אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרת לך ברית (שמש"ש ויאמר איש ישראל, בודאי נשיאיהם היו המדברים), וא"כ בארו להם אז שעם הכנעני היושב בקרבם אין כורתים ברית, והם כזבו ובריתם כוזב, והשבועה לא היתה רק להחיותם. ומ"ש ויהיו חוטבי עצים בלשון עבר, ר"ל שמעצמם נהיו חוטבי עצים, וזה נכלל במ"ש שדברו להם הנשיאים שא"ל אולי בקרבי אתה יושב, מבואר שעל צד זה מחויב לקבל מס ועבדות:
(כב) "ויקרא להם יהושע". כי רצה להודיעם שהם הפרו ברית תיכף בתחלתו במה שכחשו להם, באשר הודיעו אותם שאינם כורתים ברית עם הקרובים, וז"ש "למה רמיתם"
(כג) "ועתה ארורים אתם". ואין ארור כורת ברית עם ברוך והשבועה היה רק להחיותם, אבל אני מתנה תנאי שתקבל מס ועבדות: "ולא יכרת מכם עבד". הוא העבדות: "וחטבי עצים" וכו' "לבית אלהי". הוא המס. והנה הנשיאים אמרו שיהיו חוטבי עצים לעדה לכלול בזה עבדות ומס, אבל יהושע שהתנה עבדות ביחוד לכן לא הצריכם שיהיו חוטבי עצים לכל העדה רק לבית אלהים לבד, וזה יהיה המס:
(כד) "ויענו את יהושע". שלא עשו כלל הערמה הזאת כדי להפטר מחיוב מס ועבדות, רק להציל את נפשותם, כמ"ש "ונירא" וכו' "ונעשה את הדבר הזה", כי חשבו שהיה הציווי להשמיד את כל יושבי הארץ ושלא לקבלם בשום אופן:
(כה) "ועתה" וכו'. הננו מוכנים לעשות כאשר ישר בעיניך:
(כו) השאלות (כו) מ"ש שהציל אותם מיד ב"י והלא אמר (פי"ח) שישראל לא הכום בעבור שבועת הנשיאים? ומ"ש (פכ"ד) שנתנם חוטבי עצים לעדה ולמזבח, סותר מ"ש (פכ"ג) שנתנם רק לחוטבי עצים למזבח לבד?:
"ויצל אותם מיד" כו'. כי אם לא היו מקבלים עליהם מס ועבדות היו העם הורגים אותם, כי חשבו ששבועת הנשיאים לא חלה עליהם בזה הענין (כנ"ל יז יח):
(כז) "ויתנם". ויען עתה לא היה בית ה' במקומו נתנם ביום ההוא טרם יתכונן המקדש יהיו חוטבי עצים להעדה העוסקים במלחמה בשבע שכבשו ושחלקו, ואח"כ יהיו חוטבי עצים למזבח ה' (וזה נמשך עד היום הזה שנכתב בו הספר): "אל המקום אשר יבחר". בעת יבחר מקום לשבתו: