משתמש:Dovi/מקרא על פי המסורה/מידע על מהדורה זו/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מידע על התקנת גופנים לטעמי המקרא במסך המחשב
שער מקרא · שער תורה · שער נביאים · שער כתובים · מידע על גופנים · English
תקציר המבוא למהדורה · המבוא המלא למהדורה · הבסיס הטכני לפרויקט בגליון נתונים · מדריך טכני · דיווח על טעות


פרק א. מבוא כללי
(א) מבוא כללי · (ב) עיצוב המקרא · (ג) נוסח התורה · (ד) נ"ך שחזור · (ה) נ"ך כתר
נספחים · תקציר · מדריך טכני

מטרתה של המהדורה[עריכה]

מהדורה זו של המקרא על פי המסורה מיועדת להיות:

  1. מהדורה דיגיטלית מדויקת לפי כתר ארם צובה והכתרים הקרובים אליו,
  2. המוגשת ברישיון לשימוש חופשי,
  3. המעוצבת לנוחותו של הקורא והלומד,
  4. והכוללת תיעוד מלא ושקוף למקורות הנוסח ולשיטת העריכה.

פרק זה של המבוא למהדורה: הפרק הראשון הזה של המבוא למהדורה עוסק במושגים "מקרא", "מסורה", ו"כתר". אחר כך הוא מתייחס לרישיון החופשי (לעומת מהדורות דיגיטליות אחרות), ולצדדים מעשיים בהכנת המהדורה.

הפרקים הבאים של המבוא למהדורה: למידע מפורט על עיצוב המהדורה לנוחותו של הקורא והלומד ראו בבפרק השני של המבוא. לשיטת העריכה ראו בבפרק השלישי (תורה), הרביעי (נביאים וכתובים החסרים בכתר), והחמישי (נביאים וכתובים הקיימים בכתר).

מהו "מִקְרָא"?[עריכה]

"הוּא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד..." (אבות פ"ה מכ"א).‏[1]

שלבי חינוכו של האדם הצעיר המתוארים בהלכה זו אינן בעיקרן דרגות שונות של התוכן הנלמד, אלא שלבים בדרך הלימוד לפי הפעולות השונות של קְרִיאָה, שִׁנּוּן, וְתַלְמוּד.

א. מִקְרָא: את הַמִּקְרָא רוכשים על ידי קְרִיאָה, כאשר הילד קוֹרֵא בקולו את הפסוק הכתוב באותיותיו בתוך הספר, בהגיה מדויקת של התנועות ובפיסוק הטעמים במנגינה ובנעימה. בקריאה זו מתרגל הילד כבר מגיל קטן, על ידי הקריאה פסוק אחרי פסוק, בחזרה אחרי קריאתו המדויקת של אביו או מלמדו. ילד שכבר למד לקרוא יפה יכול גם לעלות לתורה ולקרוא בציבור: "הַכֹּל עוֹלִין לְמִנְיָן שִׁבְעָה אֲפִלּוּ קָטָן..." (מגילה כג א). וגם בגיל מבוגר צריך האדם לעסוק בפעולת המקרא באופן אישי, ולא רק לשמוע את הקריאה בציבור: "לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִבּוּר, שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם" (ברכות ח ב). ואף תלמידי חכמים מובהקים צריכים להיות רגילים בַּמִּקְרָא כולו: "מָה הַכַּלָּה הַזּוֹ מְקֻשֶּׁטֶת בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי תַּכְשִׁיטִין, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת פִּקֵחַ וְזָרִיז בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים" (תנחומא כי תשא פרק טז).

שלב הַמִּקְרָא כולל לא רק את קריאת הפסוקים אלא גם את פירושם. אמנם הפעולה הבסיסית ביותר בהבנת המקרא היא בעצם הקריאה עצמה, כי קריאה מדויקת ורצופה בספרי התורה והנביאים והכתובים – היא הדרך הנכונה ביותר לרכוש את לשון המקרא כדי להבין אותה. אולם בתקופת חז"ל הייתה פעולת הקריאה משולבת עם הַתַּרְגּוּם, שבזמנים קדומים היה מכיל פירוש חי שיש בו מן היסודות של תורה שבעל פה. לכן העוסק בְּמִקְרָא וְתַרְגּוּמוֹ ביחד רוכש לא רק את לשון המקרא אלא גם פירושים חשובים מתורה שבעל פה לסיפורים וְלַמִּצְוֹת.

בדורות שלפני חיבור הַמִּשְׁנָה, נראה שבעקבות הַמִּקְרָא וְתַרְגּוּמוֹ היה מגיע הצעיר לידי מִדְרָשׁ (וזה אכן מה שעסקו בו חכמי "בֵּית הַמִּדְרָשׁ"). בַּמִּדְרָשׁ דורשים את פסוקי התורה על מִצְוֹתֶיהָ וסיפוריה, ואת הסיפורים והנבואות, והשירים ומשלי החכמה, שבספרי הנביאים והכתובים. כלומר: יש מדרש של הלכה ומדרש של אגדה, הכל לפי סדר המקראות. בשלב זה לימוד התורה שבעל פה עוד היה קשור לתורה שבכתב באופן טבעי ומהותי.

אמנם בימי התנאים התחילו החכמים לסדר את ההלכות לפי נושאים, ובראשם היה רבי עקיבא: "לרבי עקיבא קרא לו [רבי יהודה הנשיא] אוצר בלום. לְמה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו, מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה מטבעות מטבעות" (אבות דרבי נתן נו"א פרק י"ח). החיבור הסופי של המשנה בידי רבי יהודה הנשיא הצליח לארגן את דיני הַמִצְוֹת במסכתות לפי נושאים, במקום שיהיו תלויים בסדר הפסוקים. ניתוק זה של ההלכה מן המקרא הוא לא רק עניין של הסדר הפורמלי, אלא גם עניין מהותי משתי בחינות: הראשונה, שמקרא והלכה הפכו לשני תחומים שונים והם נלמדים בדרכים שונות. והשנייה, שהעיסוק בהלכה כתחום עצמאי מתוך המשנה – לא השאיר מקום רחב ומרכזי לעיסוק בשאר התורה שבעל פה, כלומר במדרש של אגדה.

לגבי פירוש הַמִּצְוֹת במיוחד, שלב הַמִּקְרָא מהווה הכנה הכרחית לשלב הַמִּשְׁנָה, כי אי אפשר לעסוק במשנה בלי להכיר את התורה וְהַמִּצְוֹת היטב כפי פירושן בתורה שבעל פה. המשנה כידוע פותחת בלשון: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִין?" – כך שהילד כבר צריך להכיר היטב את הפרשה בתורה שקוראים לה "שְׁמַע", ולדעת שיש חובה לקרוא אותה בערב ובבוקר כי כתוב בה "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וכן הוא בכל המשנה: הבנתהּ תלויה במקרא שקדם להּ, ורק מי שכבר רגיל במקרא ובפירושו יצליח לעסוק בהּ כראוי.

הַמִּקְרָא הוא עיקר עיסוקו של רוב העם בדברי תורה, כי לא כל מי שנכנס למקרא יהיה מתאים גם למשנה: "בנוהג שבעולם, אלף נכנסים למקרא – יוצאים מהם מאה למשנה..." (קהלת רבה ז).

ב. מִשְׁנָה: את הַמִּשְׁנָה רוכשים על ידי שִׁנּוּן, דהיינו שהילד אומר בקול את ההלכות שכבר אמרן לפניו הבקיא במשנה, וחוזר עליהן פעם אחר פעם עד שהן נכתבות על לוח לבו. הוא לא קוֹרֵא אותן מתוך הכתב אלא מְשַׁנֵּן אותן בעל פה. סגנון זה של שינון הלכות במשנה מתאים לגיל עשר שנים, וגם תוכן ההלכות הכרחי לו בשנים הללו מכיוון שהוא עומד בקרוב להגיע לגיל מִצְוֹת. אבל גם אחר כך ממשיך האדם לעסוק במשנה כל ימי חייו: "כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם – מֻבְטַח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא" (נידה עג א).

הַמִּשְׂנָה על הלכותיה היא שיא העיסוק בדברי תורה (בנוסף למקרא) של רוב הצעירים בבית המדרש, כי לא כל מי שנכנס למשנה מתאים לעסוק גם בְּתַלְמוּד: "בנוהג שבעולם, אלף נכנסים למקרא – יוצאים מהם מאה למשנה, יוצאים מהם עשרה לתלמוד..." (קהלת רבה ז).

ג. תַּלְמוּד: את הַתַּלְמוּד עושים על ידי עיון מעמיק בשיקול הדעת, מתוך דיון בצוותא של אנשים מלומדים ומנוסים. בַּתַּלְמוּד שואלים ודורשים, ומקשים ומתרצים בדברי המשנה והמדרש והמקרא. אמנם לא כל אחד שלמד משנה ראוי להתקדם אל שלב התלמוד: "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים – שוב אינו רואה" (חולין כד א; מובא אצל מפרשי המשנה).

ברור שבמאמרנו ("בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד") לא מדובר על שני התלמודים המוכרים לנו, כלומר התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, שכמובן נוצרו דורות רבים אחרי המשנה עצמה. אותו הדבר נכון לגבי אִזכור אחר של ה"תלמוד" במסכת אבות: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן" (אבות ד יג). ה"תלמוד" המוזכר בדברי המשנה הוא בראש ובראשונה עניין של הוראה (מפרשי המשנה), וגם "לידע ולהבין דקדוקי הַמִּצְוֹת" (ר"ש משנץ), כדי שהוראתו תהיה כהוגן. וכידוע שלא כל אחד ואחד מגיע להוראה, הדורשת שילוב עדין של בקיאות ענפה ורוחב הדעת בתחומים רבים, ושיקול הדעת באופן מתון ומאוזן.

לפי חז"ל, חייב אדם לאחוז בחוט המשולש של מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד כל ימי חייו: "לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד. מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה חַיֵּי? לָא צְרִיכָא, לְיוֹמֵי" (קידושין ל א). וכן מובא להלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ראשון, ח'-י"ב):

כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר, בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין, בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. אַפִלּוּ עָנִי הַמְּחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְאַפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים – חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמָן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמָר (יהושע א ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".
גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה מֵהֶם חוֹטְבֵי עֵצִים, וּמֵהֶם שׁוֹאֲבֵי מַיִם, וּמֵהֶם סוֹמִין. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְהֵם מִכְּלַל מַעֲתִּיקֵי הַשְּׁמוּעָה אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.
עַד אֵימָתַי חַיָּב אָדָם לִלְמֹד תּוֹרָה? עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר (דברים ד ט): "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". וְכָל זְמָן שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בְּלִמּוּד הוּא שׁוֹכֵחַ. וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמָן לְמִידָתוֹ: שְׁלִישׁ בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּשְׁלִישׁ בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר, וְיָדִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקַר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא "תַּלְמוּד".
כֵּיצַד? הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת, יִהְיֶה עוֹסֵק בַּמְּלָאכָה שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע. אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלוֹשׁ מֵהֶן בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּבְשָׁלוֹשׁ בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְשָׁלוֹשׁ מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֵן, וּפֵרוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנוֹת הַנִּקְרָאִין "פַּרְדֵּס" בִּכְלַל הַתַּלְמוּד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם. אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בְּחָכְמָה, וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה. וְיִפָּנֶה כָּל יָמָיו לַתַּלְמוּד בִּלְבָד לְפִי רֹחַב לִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ.

הרמב"ם דייק בדבריו לפי שיטתו ש"תורה שבכתב" כוללת את פירושי הַמִצְוֹת הבסיסיות לפי המקראות שנמסרו במסורת מסיני, ו"תורה שבעל פה" היא כלל ההלכות הפסוקות. אמנם בימיו כבר לא פסקו הלכה מתוך המשנה עצמה, ולכן שינה את הביטוי "משנה" ל"תורה שבעל פה", כדי להפנות את הקורא מהמשנה עצמה אל כל חיבור שראוי ללמוד ממנו הלכות פסוקות למעשה (ע"פ פירוש "יד פשוטה"). והוא עוד מדגיש בהמשך דבריו שב"תלמוד" נכללים גם עניינים שאינם קשורים באופן ישיר לַמִּצְוֹת ולהוראה: עיסוק מעמיק בדברי אגדה ומחשבה והגות, ולימוד המדעים וחכמות כלליות ברמה גבוהה.

לאחר שעסק האדם במקרא ומשנה במשך שנים והוא כבר רגיל בהם, הוא יכול אז לפי הרמב"ם לשנות את היחס השווה בזמנים בין מקרא ומשנה ותלמוד.‏[2] אמנם גם אז הוא עדיין חייב להרגיל את עצמו בשלושתם כל ימי חייו. את האיזון הנכון יקבע אז "רֹחַב לִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ" של אותו אדם: לאחר שכבר עסק בשלושתם במשך השנים, והוא כבר בעל מקרא ומדרשו, ואף ראה סימן יפה במשנה של הלכה פסוקה, וגם בתלמודו – יוכל אז לאזן את תכני לימודו לפי אישיותו. ואין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. אולם גם אז "יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה".

הַתַּלְמוּד הוא שיא לימודם (בנוסף למקרא ומשנה) של תלמידי החכמים היושבים בבית המדרש, אמנם לא כל מי שנכנס לתלמוד ראוי לעסוק בהוראה: "בנוהג שבעולם, אלף נכנסים למקרא – יוצאים מהם מאה למשנה, יוצאים מהם עשרה לתלמוד, אחד מהם יוצא להוראה; כמו שנאמר: "אדם אחד מאלף מצאתי" (קהלת רבה ז).

מהי "מָסוֹרָה"?[עריכה]

מסורת הסופרים ומסורת הקוראים[עריכה]

"נוסח המסורה" שמופיע בכתבי היד של המקרא מימי הביניים, וכן בדפוסים המאוחרים יותר, הוא בעצם שילוב של שתי מסורות ביחד: "מסורת הסופרים" ו"מסורת הקוראים".

  • "מסורת הסופרים" היא נוסח האותיות שהיו הסופרים מעבירים מכלי אל כלי, כלומר שהם העתיקו אותו מספרים קיימים אל תוך הספרים החדשים שכתבו בעצמם: ספרי תורה ומגילות של ספרי הנביאים והכתובים.
  • "מסורת הקוראים" היא נוסח הקריאה בקול, ובמיוחד בשביל הקריאה בציבור, שכוללת בתוכה את ההגיה המדויקת כל מילה ואת החלוקה התחבירית של כל פסוק; ההגיה והתחביר באו לידי ביטוי מוזיקלי בקריאה זו. מסורת זו של הקריאה נמסרה בעל פה מדור לדור, וכאמור אף הרגילו את ילדי ישראל בקריאה זו מגיל קטן. כתבי הקודש נקראים "מִקְרָא" בזכות מסורת הקוראים והקריאה בציבור.

בתקופת הגאונים התחילו חכמי המקרא בכמה מקומות לפתח ולגבש שיטות שונות, כדי להציג גם את "מסורת הקוראים" על ידי סימנים כתובים. תהליך זה הגיע לשיא של פיתוח ודיוק במערכות הניקוד והטעמים של חכמי המסורה בטבריה (לפני למעלה מאלף שנה), ויצירתם התקבלה בתפוצות ישראל לאחר מכן בכמעט כל ארצות פזוריהם. מלאכתם של חכמי המסורה הטברנים להוסיף את סימני הניקוד והטעמים על נוסח האותיות הייתה מלאכת מחשבת, בין השאר כי היה בה שילוב עדין של שתי המסורות ביחד בתוך אותו כתב־יד.

אמנם יש תיבות במקרא שבהן אין "מסורת הסופרים" ו"מסורת הקוראים" מתאימות זו לזו, ובמקומות האלה מציינים בנוסח המסורה תופעה שנקראת "קרי וכתיב", דהיינו שכותבים את האותיות שבמסורת הסופרים בתוך הרצף של הטקסט המקראי, אבל מציינים בתוך אותיות ה"כתיב" גם את ההגיה השונה של מסורת הקריאה על ידי סימני הניקוד. את האותיות המתאימות למסורת הקריאה ציינו בעלי המסורה רק בתור הערות בשוליים של הטקסט (בין הערות המסורה הרבות שנקראות "מסורה קטנה").

כאמור, מטרתם של כתבי־היד והדפוסים של "נוסח המסורה" היא להציג את שתי המסורות ביחד באופן מדויק, וכל העניין של "קרי וכתיב" הוא רק תופעת לווי של המטרה העיקרית הזאת. ואמנם השילוב הזה הצליח ליצור כתבי־יד ודפוסים ששומרים על שתי המסורות ביחד, אך הוא לא יצר טקסט אידאלי בשביל אף אחד: לא בשביל הסופר ולא בשביל הקורא. כי מצד אחד הסופר אינו זקוק כלל לסימני הניקוד והטעמים, ואף לא לאותיות ה"קרי" שבשוליים, ותוספות אלו אף עלולות להסיח את דעתו במלאכתו. ומצד שני הקורא אינו זקוק להערות המסורה (שרובן הגדול באות כדי לשמור על נוסח האותיות כגון בכתיב מלא וחסר). ועוד: במקומות שיש בהם "קרי וכתיב" זה מכביד על הקורא למצוא את הניקוד משולב בתוך אותיות שלא מתאימות לו, ואילו לחפש את האותיות המתאימות לניקוד בשוליים (בלתי מנוקדות).

שלושה סוגים של מהדורות מקרא[עריכה]

המסקנה העולה בעקבות מציאות זו היא שיש מקום לשלושה סוגים עיקריים של מהדורות המקרא על פי המסורה:

  • מסורה מלאה: המקום המכובד שמור למהדורה של המקרא הבאה להציג את השילוב המיוחד שעשו חכמי המסורה הטברנים בין מסורת הסופרים למסורת הקוראים, ולתעד את השילוב המיוחד הזה לפי עצם שיטתם המורכבת של בעלי המסורה בדיוק. מהדורה כזו חייבת על פי טבעה ומטרתה להכיל את הערות המסורה במלואן, ולהציג את כל הטקסט לפי שיטתם של בעלי המסורה בלי שינוי. ברוב המהדורות החשובות של המקראות הגדולות, מאז מהדפוס הראשון (ונציה רפ"ה) ועד ימינו (מקראות גדולות הכתר), אכן נהגו להביא את נוסח המסורה ביחד עם האפרט השלם השומר עליו, דהיינו את הערות המסורה הקטנה והמסורה הגדולה, וגם את הרשימות של המסורה בסופי הספרים.
  • תיקון סופרים: יש מהדורה של המקרא המיועדת לסופרי סת"ם, כדי להעתיק ממנו כשהוא כותב ספר תורה או מגילה מהנביאים או הכתובים. מהדורה כזאת נקראת "תיקון סופרים", והיא כוללת רק את נוסח האותיות (ה"כתיב") בלי הניקוד והטעמים. נוסח האותיות מופיע ב"תיקון סופרים" בעיצוב מיוחד, בחלוקה מחושבת לשורות ולטורים המתאימה לסופר להעתיק ממנו במלאכתו.
  • תיקון קוראים ו"מקראות קטנות": רוב המהדורות המודפסות של המקרא בניקוד ובטעמים אינן מיועדות ליחידי סגולה העוסקים ברזי המסורה ונוסח המקרא (כי בשבילם כבר קיים הסוג הראשון), והן גם אינן מיועדות לסופר סת"ם המקצועי כדי שיעתיק מהן את ספריו (שהרי בשבילו יש "תיקון סופרים"). לעומת שני הסוגים הראשונים, הסוג השלישי מיועד לכל מי שקורא ולומד תנ"ך ומתייחס לניקוד ולטעמים, ובמיוחד למי שמתכונן לקרוא בציבור ("תיקון קוראים"). מדובר על מהדורות של התנ"ך השלם בכרך אחד (שנקראו "מקראות קטנות" או Biblia Hebraica בלועזית), על מהדורות של המקרא עם פירושים או תרגומים בכמה כרכים, ועל מהדורות של ספר בודד מהמקרא או של חלק מספריו. גם במהדורות כאלו חובה מוחלטת להציג את מסורת הסופרים ואת מסורת הקוראים ביחד ובדיוק רב, כולל במקומות שיש בהם "קרי וכתיב", אבל לא באופן שמפריע לרצף של הקריאה והלימוד ע"י הערות. רצוי שמהדורה כזו תעוצב בכל אפיוניה (ולא רק בעניינים של נוסח) בהתאם לצרכיו של הקורא והלומד.

"תיקון קוראים" במובן הרחב[עריכה]

הכותרת "תיקון קוראים" מציינת בימינו מהדורה מיוחדת של התורה (או לפעמים של הפטרות או מגילות), המיועדת בשביל מי שמתכונן לקרוא בציבור בבית הכנסת. אבל נכון יותר לומר שכמעט כל המהדורות של התנ"ך השלם או של ספרים ממנו שיצאו לאור בעידן הדפוס ושנכתבו לפני כן בכתבי־יד, ביחד עם פירושים ותרגומים או בלעדיהם, ויש בהם ניקוד וטעמים – מטרת כולם למסור למי שקורא בהם את מסורת ההגיה. כלומר: כולם כאחד ראויים להיקרא בצדק "תיקון קוראים" לפי הגדרתנו.

מהדורתנו היא אם כן "תיקון קוראים" במובן הרחב הזה. היא מיועדת בראש ובראשונה לקורא וללומד. על כן לא תופיעו בה הערות המסורה, שהרי היא לא באה כדי לתעד את עצם שיטתם של בעלי המסורה, אלא רק את התוצאה המדויקת של שיטה זו בשביל מי שניגש למקרא. מהדורה זו תעוצב אם כן בדרך נוחה בשביל הקורא והלומד תוך התייחסות לניקוד ולטעמי המקרא. בפרק הבא של המבוא למהדורה נסביר באופן יסודי ומלא את שיטת העיצוב במהדורתנו לטובת הקורא והלומד בעניינים שאין להם קשר לקביעת הנוסח. הפרקים הבאים אחריו ידונו בעצם קביעת הנוסח.

כתר ארם צובה כבסיס לנוסח המסורה במהדורתנו[עריכה]

אין מטרה במהדורתנו לחדש בתחום של נוסח המסורה, אלא לקחת את מסקנות המחקר ופירותיו, ולהכין על פיהם מהדורה מדויקת המתאימה לצורכי קריאה ולימוד.

מהדורה זו מבוססת במיוחד על כתביהם של שני חוקרי המסורה הגדולים בדור הקודם, דהיינו פרופ' ישראל ייבין ז"ל והרב מרדכי ברויאר ז"ל. כל אחד מהם כתב ספר מופת שבו הוכיח את ייחודו ואת חשיבותו של כתר ארם צובה בתחום מסויים, ושניהם העמיקו לנו את הבנתנו לגבי פועלם של חכמי המסורה.

למי מיועדת חכמת המסורה?[עריכה]

לימוד יסודי ומעמיק של חכמת המסורה אינו מיועד לכל אדם. עיקר חשיבותה של המסורה הינה בשביל מי שכותב ומגיה ספרי תורה ומגילות וכתבי־יד, או למי שמוציא את ספרי המקרא לאור במהדורה חדשה. אדם שעוסק במלאכות הללו זקוק לבסיס סמכותי עבור הכרעותיו בקביעת הנוסח, כי אסור לו להכריע באופן שרירותי. רק בזכות קפדנותם של העוסקים בחכמת המסורה הגיעו לידינו ספרים שאפשר לסמוך עליהם, כדי לקרוא בהם וללמוד מהם מתוך ביטחון.

אמנם אדם שאינו כותב ואינו מגיה ואינו מוציא לאור, והוא רק קורא ולומד מתוך ספרים שכבר הכינו אחרים עבורו – איננו זקוק בהרבה לחכמת המסורה, ואין לו צורך להשקיע בה יותר מדי מאמצים בהבנתה. ובכל זאת ראוי שתהיינה לו הבנות בסיסיות גם בתחום הזה. וכך כתב רבי אברהם אבן עזרא על העיסוק בחכמת המסורה:‏[3]

יש ממשכילי ישראל שכל חכמתם לדעת דברי המסורת, וסימניהם הנכבדים ורמזיהם היקרים, וכל סתום ופתוח, וקרי וכתיב, וחסר ויתר, ואותיות גדולות וקטנות ותלויות ונקודות עליהם, ומספר הפסוקים והתיבות והאותיות בכל ספר וספר. והאמת כי יש שכר לפעולות בעלי המסורת, שהם כשומרי חומות העיר, כי בעבורם עמדה תורת השם וספרי הקודש על מתכונתם בלי תוספת ומגרעת. וטוב הוא למשכיל שיבין קצת דבריהם.
אבל ישים לבו גם להתבונן טעמי [=פירושי] הספרים, כי התיבות כגויות והטעמים כנשמות, ואם לא יבין הטעמים כל יגיעוֹ שווא ועמל ורוח. והוא נמשל למי שיש בידו ספר רפואות, והוא מיגע עצמו לספור כמה דפין בספר, וכמה טורים בכל דף ודף, וכמה אותיות בכל טור, ומזאת היגיעה לא יוכל לרפאות מזור. והנה חכם המסורת שלא למד חכמה אחרת דומה לגמל נושא משי: והוא לא יועיל למשי, גם המשי לא יועילנו.

אמנם נכונים דבריו של ראב"ע: מי שעוסק בספר רפואה כדי "לספור כמה דפין בספר, וכמה טורים בכל דף ודף, וכמה אותיות בכל טור" – ברור שלא יוכל לרפאות שום דבר. אך העבודה הזאת יכולה לעזור בהחלט למי שמלאכתו בהעתקת ספרי רפואה. ויש גם שכר לפעולתו זו, כי מתוכה יהיו ספרי רפואה מדויקים עבור הרופאים.

בנוסף לכך, כאן מתייחס ראב"ע אך ורק לפועלם של בעלי המסורה בתחום של מסורת הסופרים בלבד.‏[4] אבל יש חשיבות רבה שהאדם יכיר את חכמתם של בעלי המסורה בפרטי הניקוד והטעמים, כדי שיוכל להעריך נכון גם את פועלם בתחום של מסורת הקוראים, ובעקבות זה יוכל לקרוא בפיו באופן מדויק ועקבי. ועוד: על בסיס מלאכתם של בעלי המסורה בתחום של הניקוד והטעמים בנו המדקדקים את כללי הלשון, אשר חשיבותם רבה ומכרעת להבנת המקרא. פירושו של ראב"ע, שהיה בעצמו מדקדק גדול, הוא דוגמה לכך. אך עצם הקריאה קודמת לדקדוק, והקריאה שלנו מבוססת לגמרי על מלאכתם של בעלי המסורה.

לסיכום, חשוב שהלומד "יבין קצת דבריהם" כדי להעריך את פועלם של בעלי המסורה וכדי לקרוא כראוי במקרא. בנוסף, זה נכון שהקורא יבין את המקורות והשיטות שעליהם מבוסס הנוסח בספר שהוא קורא בו. מטרה אחת חשובה של פרקי המבוא למהדורה זו של המקרא, היא להנגיש ללומד את הידיעות הבסיסיות והחשובות ביותר בתחום המסורה, כדי שיבין מתוכן את טיב המהדורה שהוא קורא בה.

פרופ' ישראל ייבין על נוסח הניקוד והטעמים[עריכה]

פרופ' ישראל ייבין בחן ביסודיוּת את מערכות הניקוד הטעמים בכתר (כולל התייחסות רחבה לתחום של הגעיות) בספרו כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו (ירושלים: מאגנס, תשכ"ט).‏[5] בספרו זה עלה ייבין על השיטתיוּת המובהקת שבמערכות הניקוד והטעמים בכתר ועל הדיוק הנפלא שבהן, שיטתיוּת ודיוק ייחודיים שעולים לאין שיעור על כל כתב־יד או דפוס אחר.‏[6] כלומר: ייבין עמד על ייחודיות הכתר לא רק מתוך הכתר עצמו, אלא גם מתוך השוואתו אל האיפיונים של כתבי־היד הטברנים האחרים הקרובים לו, ואף אל כתבי־היד והדפוסים שבאו לאחריהם במשך מאות בשנים. השוואה זו של ייבין חשובה בראש ובראשונה כי היא מאירה לנו את שיטת הניקוד ואת הטעמים במקרא (הן בכתר והן במקורות האחרים) ומעמיקה את הבנתנו בה.

השוואתו שופכת אור גדול גם על עצם חשיבותו של כתר ארם צובה: עבודתו של בן אשר כמסרן בכתב־היד הזה לא הייתה רק להוסיף את מערכות הניקוד והטעמים והערות המסורה ע"פ ידיעותיו הנפלאות ובקיאותו הרבה, אלא גם לקרוא את כתב־היד פעם אחר פעם במשך כל ימי חייו, ובכל פעם לתקן את הפרטים הקטנים שעדיין היו זקוקים לתיקון, עד שמפעל חייו זה הפך להיות במשך השנים כתב־יד מופת, טופס המקרא הכי שלם מכל הבחינות שנכתב אי-פעם. ניתוחו המפורט של ייבין לתוצר הסופי של תהליך זה, והשוואתו אל כתבי־יד אחרים ואל דפוסים חשובים של המקרא, מראה בבירור מדוע יצירתו זאת של אהרן בן אשר נחשב לגולת הכותרת בתחום המסורה מכל הזמנים בכלל, ובתחום הניקוד והטעמים בפרט: "לפי שהגיהוֹ בן אשר, ודקדק בו שנים, והגיהוֹ פעמים רבות..." (רמב"ם הלכות ספר תורה פ"ח).‏[7]

השוואה זו איפשרה לייבין גם לקטלג כתבי־יד אחרים לפי האיפיונים שלהם ביחס לכתר, ולהראות כיצד ניתן להעזר בהם בזהירות ובשיטתיוּת כדי לשחזר את הניקוד והטעמים בחלקים החסרים בכתר. למעשה קבע ייבין שכתי"ל הוא המקור האמין והחשוב ביותר לשחזור הניקוד והטעמים (אבל לא לקביעת האותיות והגעיות) בחלקיו החסרים של הכתר.

הרב מרדכי ברויאר על נוסח האותיות[עריכה]

אפשר לומר שמה שעשה ייבין בשביל ניקודו וטעמיו של הכתר, עשה הרב מרדכי ברויאר לנוסח האותיות שבו (נוסח ה"כתיב") ולמערכת המסורה השומרת בעיקר על אותו נוסח. ברויאר בחן ביסודיוּת את נוסח האותיות שבכתר מול כתבי־היד הטברנים הקרובים לו בספרו כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז).‏[8]

בספר זה הוכיח ברויאר דבר שלא היה מקובל עד אז במחקר, דהיינו ש"נוסח המסורה" היה אידיאל ידוע ומדוייק של נוסח אחד ויחיד לכל האותיות שבמקרא, והוא היה אידיאל משותף לכל כתבי־היד הטברנים. אמנם כל כתב־יד התרחק במידה מסויימת מאידיאל זה בגלל טעויות אנוש, אבל כולם שאפו להגיע אל אותו נוסח (המשתקף במכלול הערות המסורה הטברניות). בכל כתב־יד מסויים נשארו טעויות שנעלמו מעיני מי שביצע בו הגהה, אבל ניתן לתקן אותן על פי הנוסח במקומות המקבילים ברוב כתבי־היד הקרובים, שבהם לא תופענה אותן טעויות (אלא אחרות).

ועוד גילה ברויאר ממצא מרתק נוסף: יש כתב־יד אחד ויחיד שהוא כה מושלם עד שהוא זהה לגמרי לנוסח המסורה המשתקף בהערות המסורה ובנוסח רוב כתבי־היד הטברנים כמעט במאה אחוזים. כתב־יד מיוחד זה הוא כתר ארם צובה; וכאשר הגיע צילומו של הכתר לידיו של ברויאר, הוא נוכח לדעת שנוסח האותיות שבו זהה ל"נוסח המסורה" התיאורטית, אותו כבר בנה ע"פ הערות המסורה ורוב כתבי־היד הטברנים.

כך הוכיח ברויאר שדיוקו של הכתר כה גדול עד שהוא כמעט מעבר ליכולת אנוש. בנוסף לכך, מעבר להוכחת ייחודו של הכתר מתוך דיוקו בחלקיו הקיימים, שיטתו המוכחת היא לא פחות יעילה בשביל שחזור נוסח האותיות בחלקיו החסרים.

לגבי התורה, שהוא החלק העיקרי החסר בכתר, הראה ברויאר שנוסח האותיות בתורה ע"פ המסורה זהה לגמרי לנוסח ספרי התורה התימנים, ששמרו במדוייק על נוסח הכתר ושיטת המסורה. ספרי התורה בספרד ובאשכנז אף הם מדוייקים להפליא (חוץ מכ-9 אותיות בכל התורה כולה), הודות לנסיונות הרבים שנעשו במשך הדורות לברר את נוסח המסורה ע"י חכמים כגון הרמ"ה ובעל ה"מנחת שי". לחכמים אלה לא הייתה הזדמנות לבדוק את ממצאיהם באופן ישיר מול ספרו המקורי של בן אשר, והם היו רחוקים מאוד ממקורו של נוסח המסורה הטברנית. לכן הם מהווים עדות מובהקת עד כמה ששיטת המסורה אחידה במהותה.

מסקנות[עריכה]

בדור האחרון הצליח המחקר לחדד את ידיעותינו עוד יותר לגבי האותיות, הניקוד והטעמים של כתר ארם צובה בחלקיו הקיימים והחסרים, ויש גם מקומות שניתן לסייג במידה צנועה את מסקנותיהם של ייבין וברויאר. אבל עיקר חידושיהם בתחום המסורה התקבלו,‏[9] ומאפשרים לנו כבר במשך דור שלם להוציא לאור מהדורות מדוייקות של המקרא על פי המסורה, לפי כתר ארם צובה וכתבי־היד הקרובים לו.

ניתן אף להוסיף ולומר שגם אם יימָצאו חלקי הכתר החסרים (והלוואי שיתגלו ויצאו לאור עולם!), הם כבר לא ישנו בהרבה את ידיעותינו על נוסח המסורה, וגם לא את הנוסח שמופיע במהדורות המקרא המבוססות על הכתר. יש רק פרטים קטנים במקומות מסויימים מאוד שעוד דורשים אימות מול כתב־היד הכי מושלם, יצירת המופת של גדול חכמי המסורה הטברנים.

מהדורתנו[עריכה]

המהדורות האחרות של המקרא ברשת האינטרנט[עריכה]

מהדורה זו של המקרא היא הראשונה בעולם המשקפת את נוסח המסורה באופן מדויק ומתועד, וגם מוענקת לציבור ברישיון חופשי. למרות שעד היום היו מספר מהדורות של המקרא ברשת האינטרנט, אף אחד מהם לא השיג את שתי המטרות הללו ביחד:

  • מהדורת "מכון ממרא" היא נוסח יפה ומדויק ע"פ המסורה, אבל המהדירים אינם מאפשרים שימוש חופשי בה לכל מטרה. לדוגמה: אסור להעתיק את מהדורתם באתר אחר כדי לתקן בה טעויות, או לעצב את הטקסט באופן אחר, או להוסיף עליה פירוש או תרגום. והם גם לא נימקו באופן ברור את שיטת הגהתם: באתר כתוב שהנוסח "לפי הכתר וכתבי היד הקרובים לו" (בלי פרטים נוספים). בהורדת התנ"ך מאתרם יש גם קובץ טקסט בשם "readme" שבו כתוב באנגלית שהתנ"ך הוא "לפי שיטת הרב מרדכי ברויאר" ("using the method of the Rav Mordechai Breuer"), אבל גם בו אין פרטים לגבי השיטה המדוייקת. מבדיקת מאות מקומות עולה שהטקסט במכון ממרא זהה כמעט לגמרי לזה של הרב ברויאר מלבד מקומות בודדים (שבחלקם ייתכן שנפלה טעות ואין הבדל עקרוני בשיטה), וחוץ מעניינים שבשיטת העריכה, כגון: במהדורת מכון ממרא לא מנקדים את החולם בשם הוי"ה, ולא מנקדים את הכתיב ב"קרי וכתיב". הם גם משתמשים בסימן אחד עבור כל הגעיות (מתגים), ולא בשני סימנים שונים כפי שעשה הרב ברויאר (כדי להבחין בין געיות שמקורם בכתב היד העיקרי לבין געיות שהוסיף על פי שיטתו). מהדורת מכון ממרא מופיעה גם ב"מאגר ספרות הקודש" שמופיע באתרים של "סנונית" ושל "מקראנט" (התוכן והעיצוב זהים לגמרי בשתי הכתובות), שכנראה הגיעו להסכם מיוחד עם בעלי זכויות היוצרים. חשוב להדגיש ש"מכון ממרא" היה האתר הראשון ברשת האינטרנט (מאז שנת 1998) שהגיש לציבור מהדורה דיגיטלית משובחת של המקרא לשימוש פרטי בחינם, ועל זה הם ראויים לשבח והכרת הטוב.
  • מהדורת וסטמינסטר מהווה הקלדה מדויקת לכתב־יד לנינגרד (כתי"ל), וגם פרויקט המתנהל ברמה מקצועית גבוהה. היא אמנם ניתנת לשימוש חופשי (מאז שנת 2003): המגיהים אף הכריזו באדיבותם שהיא תהיה בנחלת הכלל (public domain), ולכן הפכה להיות הבסיס לנוסח המקרא באתרים רבים, וביניהם: אתר ספריא, פרויקט OSHB, ועוד. גם באתר ויקיטקסט השתמשנו בנוסח זה בלבד במשך שנים, והוא עדיין מהווה הבסיס למהדורות ה"כתיב" והניקוד". אבל כתי"ל בעצמו אינו נקי מטעויות, הן בכתיב המלא והחסר (שאף סותר את הערות המסורה שבאותו כתב־יד במאות מקומות) והן בניקוד ובטעמים. בכתיב של אותיות התורה לבד יש כ-180 מילים בהקלדת וסטמינסטר שהם כתובים נגד נוסח המסורה וספרי התורה. גם בניקוד ובטעמים יש מאות רבות של מקומות חריגים בהקלדת וסטמינסטר שמקורם בכתי"ל. ועוד יש בו מאות הערות על תופעות מקומיות בכתי"ל; הערות אלו מסיחים את דעתו של הקורא ומפריעים לו בקריאתו. בסופו של דבר מהדורת וסטמינסטר אינה מיועדת ליהודי שמעוניין לקרוא וללמוד תנ"ך, אלא למי שרוצה מידע מדוייק על כתי"ל.

התוצאה בגלל ההבדל ברשיונות ברורה: המהדורה הפחות מתאימה לנוסח המסורה, והפחות מתאימה בשביל יהודים שרוצים לקרוא וללמוד תנ"ך – דווקא הוא הנוסח שמעתיקים בדרך כלל באתרים שונים באינטרנט ומפתחים אותה בכל מיני כיוונים. ואילו המהדורה היותר מדויקת על פי המסורה ויותר מתאימה לקורא וללומד היהודי – נמצאת במעט אתרים, כי כל מי שלא קיבל אישור מיוחד מבעלי זכויות היוצרים אינו יכול לפתח את המהדורה היפה הזו בכיוונים שנראים לו.

מהדורתנו באה אם כן לאפשר שימוש חופשי לציבור כולו במהדורה מדויקת של המקרא על פי המסורה.

הרישיון לשימוש חופשי[עריכה]

מהדורה זו מוענקת לציבור ברשיון חופשי. פירוש הדבר לא רק שמותר להשתמש בה בחינם, אלא גם שמותר להעתיק אותה ואף ליצור ממנה יצירות נגזרות. ניתן לבצע בה תיקונים ושיפורים, ומותר להוסיף עליה פירושים ותרגומים, ובעצם לעשות בה כל שימוש אפשרי, בכפוף לשני תנאים:

  • ייחוס: כל המעתיק את המהדורה הזו במקום אחר, או משתמש בה ביצירה נגזרת, חייב לציין את מקור היצירה כאן בוויקיטקסט.
  • שיתוף זהה: כל המעתיק את המהדורה הזו במקום אחר, או משתמש בה ביצירה נגזרת, חייב לאפשר גם לאחרים להשתמש בה, וביצירה הנגזרת המבוסס עליה, לפי אותם תנאים חופשיים.

להסבר מלא של הרשיון החופשי ראו כאן.

עצם הרשות לא רק להעתיק את נוסח המקרא שבמהדורה הזו, אלא אף לבנות על הנוסח הזה כבסיס למהדורות מתוקנות או יצירות נגזרות – היא חשובה ביותר. כי אין בעולם מהדורה מושלמת של המקרא, וגם לא יכולה להיות, כי אין שיטת עריכה אחת מושלמת להגהה ועיצוב המקובלת לגמרי על כולם. לכן רצוי שכל אחד יוכל לפתח את הבסיס הניתן כאן לפי דעותיו, רצונותיו וצרכיו.

עוד מטרה נוספת וחשובה של המהדורה הזאת: לשחרר לא רק את נוסח המקרא עצמו, אלא גם את התיעוד לנוסח המקרא ברשיון חופשי. מטרה זו חשובה משתי סיבות:

  • התיעוד השקוף ברשיון חופשי בשיטת ויקי מאפשר לכל אחד לתרום תיקונים ושיפורים לאותו תיעוד באופן שקוף לגמרי, וכך מאפשר לתיעוד עצמו להשתפר עם הזמן.
  • שחרורו של התיעוד הכרחי גם כדי לאפשר יצירות נגזרות למהדורת המקרא המוגשת כאן, כלומר למהדורות נוספות ע"פ שיטות הגהה ועריכה שונות במקצת. אם ירצה מישהו להוציא מהדורה מעוצבת באופן שונה (לדוגמה להציג "קרי וכתיב" בצורה אחרת), או לפי שיטת הגהה אחרת (לדוגמה מהדורה שבה "מרכא בתיבת תביר" מוחלפת בגעיה פשוטה כמו שמופיע בחלק מכתבי־היד וברוב המהדורות עד ימינו), מהדורה נגזרת כזו תהיה בעלת ערך בגלל שגם היא תתבסס בכל פרטיה על תיעוד מלא כראוי.

אם כן הרישיון החופשי מתיר (ואף מעודד) פיתוח נוסף לכל החומר שנמצא כאן: מי שמעדיף הגהה ועריכה ע"פ שיטה שונה במקצת או בהרבה, יכול בקלות לבצע את השינויים הנראים לו על בסיס המהדורה הזו, בהתאם לתנאים הנוחים של הרישיון החופשי. לכן השיטה המוסברת בפרקי המבוא, והתיעוד הרצוף והעקבי המשולב בגוף הטקסט עצמו, אינם חשובים רק כשלעצמם, אלא גם בגלל שהם יכולים להיות בסיס מהימן, וגם נוח לשימוש, עבור פיתוחים ושינויים בעתיד על ידי אנשים אחרים.

תיעוד הנוסח[עריכה]

בדור האחרון יצאו לאור שתי מהדורות חשובות של המקרא המבוססות על כתר ארם צובה ועל כתבי־היד הקרובים לו, והמתעדות את מקורות הנוסח ואת שיטת העבודה בהרחבה. הראשונה היא התנ"ך של הרב ברויאר (במהדורותיו השונות), והשנייה היא "מקראות גדולות הכתר" בהוצאת אונ' בר-אילן ובפיקוחו פרופ' מנחם כהן (מדובר בכרכים שיצאו לאור עד היום, שאינם כוללים את כל ספרי התנ"ך). הראשון השקיע מאמצים גדולים לתעד את הנוסח בספריו וברשימותיו לגבי כל החלטה מקומית זעירה, והשני הקדיש לשיטת ההגהה הקדמה מדעית רחבה ומנומקת היטב. שיטותיהן של ברויאר וכהן קרובות מאוד, אבל הן אינן זהות לגמרי. ובשתיהן עצם התיעוד לנוסח נפרד מהטקסט הנדפס.‏[10]

במהדורתנו שילבנו את שתי הגישות לתיעוד הנוסח:

  1. בששת פרקי המבוא יש הסבר כללי לשיטת העריכה והעיצוב: כל המרכיבים בשיטת העריכה מנומקים במבוא לפרטי פרטים.
  2. בנוסף יש תיעוד מלא המשולב בתוך גוף הטקסט עצמו: בכל פרק מהמקרא, אפשר ללחוץ על "עריכה" כדי לראות את הבסיס המקודד של הטקסט. שם ניתן לראות בין השאר הערות נוסח, בהם ציינו כל שינוי (ולו הקטן ביותר) מנוסח כתב־היד שהשתמשנו בו. כלומר: בדף העריכה לכל פרק במקרא יש הערה על כל תיבה בכתי"ל או בכתר ארם צובה שניתן לדון בה מבחינת האותיות, הניקוד או הטעמים (ובמידת הצורך אף לגעיות). זוהי שיטה מקורית שמצמידה את התיעוד אל הטקסט עצמו, ממש בתוך המילה עצמה, אבל בו בזמן היא מאפשרת לקורא לקרוא את נוסח המקרא מבלי להתעכב כלל בתיעוד או להסיח את דעתו בהערות. שיטה זו גם מאפשרת בדיקות נוספות ותיעודן בכל עת בעתיד, כדי שהמהדורה תשתפר תמיד.

לעתים הוספנו תיקונים והערות מתוך כתבי־היד לתופעות שכל המקלידים והמהדירים שקדמו לנו לא העירו לגבם כלל.‏[11]

שילובם של מבוא כללי מפורט ביחד עם תיעוד מקומי קפדני המשולב בגוף הטקסט מאפשר לראשונה שקיפות גמורה לנוסח המקרא עד לפרטי פרטיו, והוא מהווה בסיס יציב וחזק לפיתוחים ושיפורים נוספים בעתיד.

הבסיס להקלדה ולתיעוד[עריכה]

א. כת"י לנינגרד: הבסיס להקלדה בשביל חלקי המקרא החסרים בכתר ארם צובה הוא נוסח כתי"ל, לפי ההקלדה המוגהת היטב שנמצאת באתר וסטמינסטר כאן.‏[12] מכיוון שכתי"ל הוא הבסיס לשחזור הכתר בחלקיו העיקריים, היה צורך להתחיל בהקלדה המבוססת עליו דווקא.‏[13]

ב. כתר ארם צובה: בספרים שכתר ארם צובה קיים בהם (דהיינו רוב ספרי הנביאים והכתובים או כ-60% מהמקרא) היה צורך להשתמש בהקלדה המובססת עליה. אמנם בניגוד להקלדת כתי"ל של וסטמינסטר, המוגשת לציבור ברישיון לשימוש חופשי, לא מצאנו הקלדה של הכתר ברישיון חופשי. לכן עבדנו על בסיס ההקלדה היחידה שהייתה קיימת ברשת, דהיינו התנ"ך של מכון ממרא, אבל בשיטה שונה: אם לגבי הקלדת וסטמינסטר היינו יכולים להעלות את הטקסט כולו כמות-שהוא, ואח"כ לבצע בו את השינויים הדרושים לפי שיטתנו, לגבי הטקסט של מכון ממרא לא היינו יכולים לנהוג כך בגלל מגבלות של זכויות יוצרים. כי למרות שהתנ"ך של מכון ממרא הוא ברובו המכריע (בקרוב ל-100%) הקלדה נאמנה של כתר ארם צובה (כלומר נציג מכני ליצירה בנחלת הכלל), בכל זאת בוצעו בו גם שינויי סגנון ועריכה ע"פ שיטתם, ואף נעשו בה הכרעות עצמאיות בקביעת הנוסח במקומות מסוימים.‏[14] לכן, כדי להשתמש בהקלדתם אך ורק בתור בסיס להקלדת נוסח הכתר (שהוא בנחלת הכלל), היה צורך לעבור עליו בכל פרק בקפדנות ובזהירות, ולעשות השוואה יסודית מחדש לכל הפרטים הקטנים מול צילום כתב־היד וגם מול המהדורות הנוספות שנעשו על פיו (מהדורות ברויאר ומקראות גדולות הכתר). בגלל האילוץ הזה נמשך התהליך של העלאת הטקסט כמעט שנתיים (תשע"ב-תשע"ג).‏[15] שינויים סגנוניים בבסיס ההקלדה נעשו בדרך כלל בלי תיעוד, אלא אם כן הייתה להם משמעות כלשהי מול כתב־היד או לגבי קביעת הנוסח.

עיצוב המהדורה לנוחותו של הקורא והלומד[עריכה]

מעבר לקביעת הנוסח ותיעודו המלא, חייב כל מהדיר להפעיל את שיקול דעתו גם לגבי עיצובו של המקרא. כי אין בנמצא – וגם לא ייתכן שתהיה – מהדורה שמביאה את כל מרכיבי המקרא בדיוק כמו שהם מופיעים בכתב־יד אחד. גם כאשר עצם הנוסח ברור, עדיין חייב כל מהדיר להתאים את הנתונים במידה זו או אחרת לאפיוני מהדורתו ומטרותיה.

כוונת מהדורתנו להתאים את עיצוב המקרא כמה שיותר לצרכיו של הקורא בטעמי המקרא בימינו. בפרק השני של המבוא יש הסבר מלא ורחב על שיטת העיצוב. פרק זה דן בקשת רחב של נושאים יסודיים, כגון: משמעותו של "קרי וכתיב" ואופן תצוגתו במהדורתנו, הניקוד בשם הוי"ה, עיצוב הניקוד והטעמים בהתאם לצורכי הקורא, תצוגת החלוקה לפרשות במסך המחשב, צורת השיר בכ"א הספרים ובספרי אמ"ת, סדר הספרים בתנ"ך, ועוד רבים.

ברוך המקום שמסר תורתו לשומרים[עריכה]

תעלומת הכתר האמתית[עריכה]

בספרו תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך,‏[16] עסק המחבר מתי פרידמן בשתי תעלומות: הראשונה "היעלמותם של דפי הכתר", והשנייה "איך בדיוק הגיע כתב היד לירושלים מן המערה המקודשת שבה נשמר בבית הכנסת בחלב?"‏[17] את שתיהן חקר, ואח"כ תיעד את מה שלמד בספרו המרתק. אמנם את התעלומה הראשונה לא הצליח לפתור, אבל לגבי השנייה הוא הצליח לספר את הסיפור באופן חדש ומעניין.

בספרו הדגיש פרידמן את המתח האידיאולוגי סביב שאלת הבעלות על הכתר, וגם העלה שאלות קשות לגבי האפשרות של רשלנות ואפילו שחיתות בטיפול בו, מאז הפרעות שהיו בקהילת ארם צובה ובבית הכנסת הגדול בשנת תש"ח ועד אחרי הגעתו לירושלים. עדיין לא ברור אם הצדק עמו או שלא.‏[18] אבל נראה שעוד קודם לכן כבר היה ליקוי חמור:

הכתר הובא לחלב במאה הארבע־עשרה. הוא הוחזק בחדר מבודד בבית הכנסת הגדול, וכל עוד היה שם היה בטוח. במרוצת השנים שבהן שמרו עליו יהודי חלב הוא הפך ממקור של מידע שמטרתו לשפר את האדם, כפי שהתכוונו יוצריו, לשריד קדוש בעל ערך בדומה לחלקי שיער או עצמות של קדושים הנשמרים בקתדרלה.‏[19]

ליתר דיוק, התכוונו יוצריו שהכתר יהיה מקור של מידע שמטרתו לשמור על המקרא, כאשר מטרתו של המקרא היא אכן לשפר את האדם. הם בוודאי לא התכוונו שיהפוך הכתר לסוג של קמֵיע. ולכן בהקדשה הארוכה שהייתה בסוף ספרי הכתובים בכתר (כאשר עוד היה בשלמותו), היה כתוב כך:

ואם יחפוץ איש מכל זרע ישראל מבעלי [המקרא ומהרבנים]‏[20] בכל ימות השנה לראות בו דברי יתר או חסר, או סתור או סדור, או סתום או פתוח, או טעם מהטעמים – הָאֵלּוּ יוציאוהו אליו להראות ולהשכיל ולהבין, לא לקרות ולדרוש, וישיבוהו למקומו וישמרוהו...‏[21]

כאן מתוארת מטרתם הכפולה של יוצרי הכתר ובעליו בדורותיו הראשונים: שילוב עדין בין נגישות לשמירה. מי שרוצה "להשכיל ולהבין" ממנו על נוסח המקרא מוזמן, אמנם על העותק המיוחד להיות שמור, ולכן אין לאפשר סתם "לקרות ולדרוש" בו כמו שעושים מתוך שאר הספרים. ויש להוסיף ולציין שכך גם נהגו ראשי הקהילה בארם צובה במשך הדורות. רק מצער מאוד שבדורות האחרונים סירבו המנהיגים לתת רשות לצלם אותו במלואו כאשר עוד היה שלם. וחבל על דאבדין!

פרידמן קבע שהדבר המרתק ביותר בהיסטוריה של הכתר הוא היעלמותם של דפי הכתר ו"איך בדיוק הגיע כתב היד לירושלים", אמנם ניתן בהחלט לחלוק על דעתו זו. ייתכן שהוא מזניח את העיקר בשביל הטפל: ערכו של הכתר משולב בהיסטוריה של נוסח המקרא על פי המסורה, ועל הנוסח בכלל ועל הכתר בפרט היו במשך הדורות הרבה שומרים נאמנים שפעלו באהבה ומתוך מסירות נפש. אבל ספרו של פרידמן לא נגע בהם כלל. כל מטרתם של אותם שומרים הייתה למסור ולהפיץ את המקרא על פי המסורה כמה שיותר ובנאמנות, ויש לראות דווקא בהם את סיפורו החשוב והמרתק ביותר של הכתר. בהצלחתם הנפלאה לשמור על התורה הכתובה ועל המקרא שבעל פה במשך אַלְפַּיִם שנה – בכך יש לראות את תעלומת הכתר האמתית.

מוֹסרי התורה ושומרי הכתר[עריכה]

בנספח "על המהדורה" שבתנ"ך מהדורת חורב, הזכיר הרב ברויאר את רשימת הפרשות הפתוחות הסתומות בכתר ש"נתגלה וניצל ברגע האחרון על־ידי זימון מקרים נדיר ומופלא". ובסוף הסיפור כתב: "וברוך שמסר את עולמו לשומרים" (ע"פ עבודה זרה מ' ע"ב).‏[22] אמנם היו עוד הרבה מאוד שומרים במשך הדורות שטרחו לשמור ולתעד ולהפיץ בעם ישראל את נוסח המקרא על פי המסורה, וראוי להזכירם כדי להכיר בטובתם וללמוד ממסירותם.

רשימת השומרים:

  • הקוראים: בראש ובראשונה יש להזכיר את היהודים הרבים עלומי השם במשך כל הדורות, שקראו בתורה ובנביאים ובכתובים על פי מסורת הגייה מדויקת ובנעימת הטעמים. את המקרא קראו בציבור בבית הכנסת, או שלימדו את קריאת הפסוקים לבניהם ולתלמידיהם, או שקראו במקרא לבדם. בזכותם נשמרה היטב מסורת הקוראים במשך אלפי שנים. עד תקופתם של בעלי המסורה, מסרו הקוראים את כלל מרכיבי ההגייה (מלבד האותיות עצמן), כולל ענייני תחביר ומוזיקה, במסורת שבעל פה מדור לדור. ומאז תקופתם של בעלי המסורה ועד ימינו מוסרים הקוראים, בעצם הגייתם שבעל פה, פירוש חי של סימני הניקוד והטעמים.
  • הסופרים: ביחד עם הקוראים חובה להזכיר את היהודים עלומי השם במשך כל הדורות, שהעתיקו בנאמנות את ספרי התורה ואת המגילות של ספרי הנביאים והכתובים, והקפידו שיהיה בידי הקוראים ספר מוגה היטב. מספרם של הסופרים היה קטן ממספרם של הקוראים בספריהם. לא תמיד היו בידי הסופרים כלים כדי להחליט על הנוסח המדויק באופן עקבי ומתוך סמכות, אמנם בכל זאת השתדלו לבחור בכתיב הנכון עד כמה שידם הייתה מגעת. בזכותם נשמרה היטב מסורת הסופרים במשך אלפי שנים.
  • בעלי המסורה: חכמי המקרא בארץ ישראל ובגולת בבל, ובמיוחד במרכז התורה החשוב בעיר טבריה,‏[23] שעמלו במשך דורות רבים (עד לפני כאלף שנה) על קביעת נוסח האותיות במקרא, ועל פיתוח מקביל של שיטות משוכללות ומדויקות כדי להציג את מסורת ההגייה והשירה של המקרא בתוך מערכת של סימנים כתובים (הניקוד והטעמים).
  • חכם המקרא אהרן בן אשר: הוא אשר הביא את שיטת בעלי המסורה הטברנים לשיא של פיתוח, על ידי יצירתו והגהתו של כתר מיוחד שלא היה כדוגמתו במשך כל הדורות בעקביותו ובדיוקו, ואשר הפך בצדק להיות הסמל המובהק של "נוסח המסורה".
  • חכם המקרא שמואל בן יעקב: הסופר והמסרן-נקדן של כת"י לנינגרד, ומי שביצע הגהה יסודית בניקוד ובטעמים בכתב־ידו לפי "הספרים המדויקים של בן אשר". הוא עשה את עבודתו נאמנה, ובזכותו יש לנו העתק מצוין לשיטת הניקוד והטעמים בכתר. על פיו ניתן (בזהירות) לשחזר את כל המערכת של הניקוד והטעמים באופן כמעט מושלם בחלקים החסרים בכתר.
  • מעתיקי המקרא ומסורתו: הסופרים והמסרנים והנקדנים במשך מאות שנים בארץ ובתפוצות ישראל, מאז עידן בעלי המסורה ועד עידן הדפוס, שפעלו כמיטב יכולתם כדי לבצע בכתבי־יד יצירות מדויקות (ולעתים אף מפוארות) של המקרא על פי המסורה בצורת מִצְחָפִים (קודקסים). וכמו כן לאותם מהדירים שבאו אחריהם בעידן הדפוס, והוציאו לאור מהדורות של המקרא (או של חלק מספריו) מתוך אותה מגמה.
  • חכמי המסורה המאוחרים: חכמים אלה שבגולה הצליחו בפועלם לשמור על נוסח המסורה למרות שלא הייתה להם נגישות ישירה לספרו של בן אשר. במיוחד יש לציין את עבודתם בחיבוריהם "מסורת סייג לתורה" (לר' מאיר הלוי אבולעפיה), "אור תורה" (לר' מנחם די לונזאנו), ו"מנחת שי" (לר' ידידיה שלמה רפאל נורצי). עבודתם בשדה המסורה קבעה את הנוסח בספרי התורה ברוב עם ישראל וגם תיקנו את מהדורות הדפוס.
  • בודקי הכתר: תלמידי החכמים והסופרים והחוקרים במשך אלף השנים האחרונות בערך, ובראשם הרמב"ם שהיטיב להכיר בחשיבות עבודתו של אהרן בן אשר, אשר דאגו לתעד ולפרסם פרטי מידע מנוסח המקרא שבכתר וממערכת המסורה שבו, ולפעמים אף הצליחו להעתיק או לצלם חלקים ממנו.
  • יהדות תימן: השפעתו של הרמב"ם על יהודי תימן הייתה מכרעת. הם קיבלו על עצמם לא רק את פסיקתו בדרך כלל, אלא אף את נוסח המקרא מתוך "הספר הידוע במצרים" שעליו סמך הרמב"ם ומתוכו פסק בהלכות סת"ם. נוסח האותיות בספרי התורה התימנים תואם בדיוק את מה שהיה כתוב בכתר ארם צובה. ולגבי הניקוד והטעמים, המירו יהודי תימן את הניקוד העליון הבבלי בתנ"ך לטובת הניקוד והטעמים הטברנים לפי הספר שעליו סמך הרמב"ם. בזכותם של יהודי תימן הגיעו לידינו העתקים נאמנים ומדויקים של כלל חיבורי הרמב"ם ושל ספר התנ"ך שעליו סמך,‏[24] ואף של ספרי יסוד אחרים (ובמיוחד כאלה שנכתבו בערבית-יהודית). בנוסף יש להזכיר שיהודי תימן הם העדה היחידה ששמרה על מסורת הגייה חיה לארמית הבבלית של התרגומים הנקראים בבית הכנסת (מקרא ותרגום בקריאת התורה ובהפטרות).
  • קהילת ארם צובה לדורותיה: קהילה זו שמרה בנאמנות ובמסירות במשך מאות שנים על הכתר (וגם על עוד ספרים חשובים מספרייתו האישית של הרמב"ם שהובאו לעיר על ידי צאצאיו).
  • מצילי הכתר: יש אנשים שהשקיעו מאמצים רבים ואף סיכנו את חייהם, כדי לשמור על הכתר בדור של תקומת מדינת ישראל, ולהביאו בסופו של דבר אל ירושלים.
  • חוקרי הכתר: חוקרים תלמידי חכמים בישראל שהוכיחו בעמלם את ייחודו של הכתר ואת זהות מחברו.
  • מוציאי הכתר לאור עולם: חוקרים תלמידי חכמים בישראל שהוציאו את נוסח הכתר לאור עולם בדפוס לראשונה (מהדורותיו של הרב מרדכי ברויאר, "מקראות גדולות הכתר" בעריכתו של פרופ' מנחם כהן, ומפעל המקרא של האוניברסיטה העברית).
  • מנגישי הכתר באינטרנט: אנשי "מכון ממרא" פעלו ועמלו כדי להנגיש את נוסח המקרא לפי הכתר לכל באי עולם במהדורה הדיגיטלית הראשונה באינטרנט.
  • הסופרים בימינו: סופרי סת"ם בימינו ממשיכים לכתוב ספרי תורה ומגילות בכתב־ידם על גבי קלף לפי ההלכה, ומתוך ספריהם קוראים בבתי הכנסת שבארץ ובגולה.
  • הקוראים בימינו: יהודים בארץ ובגולה מרבים לעסוק במסורת הקוראים בימינו, לומדים ומלמדים אותה ומפארים אותה, ומתעדים אותה על ידי הקלטה, בהגייתן ובמנגינתן של כל העדות בעם ישראל. תודה מיוחדת מגיעה לאלה שמנגישים את יצירותיהם לכל באי עולם ברישיון לשימוש חופשי, כדי לשמור עליהן "ברשות שהיא שלהם" (ע"פ ב"ק נ' ע"ב).

ברוך המקום שמסר את תורתו לכל השומרים האלה.

מוסרי התורה במשך הדורות, בשמירתם על עצם הקריאה וההגייה בשפת עבר, שמרו לא רק עליה אלא גם על ישראל כעם לפני אלוהיו. מסורת הקריאה החיה בניקוד ובטעמים, השגורה בפיהם של יהודים במקומות גלותם, שמרה על לשון העם ואפשרה את העברתה מדור לדור. מציאות זו קידמה בסופו של דבר את תחייתה של הלשון ואת תקומת ישראל בארצו.

נוסח המקרא על פי המסורה – המשלב את מסורת הקוראים ואת מסורת הסופרים המתועדות בו – הוא אוצר יקר של עם ישראל. בדורות שאין בהם מקדש, ומקום קודש הקודשים נשלט ע"י זרים, וארון הקודש ומה שהיה בתוכו נעלמו לפני כל כך הרבה זמן עד שכמעט נשכח זכרם, הפך נוסח המקרא – הספרים הנכתבים והנדפסים על פיו, והנקראים על פיו בהגייה מדויקת ובנעימה – לקודש הקודשים של עם ישראל: הוא נמצא ממש בתוך ארונות הקודש והיכלות בתי הכנסת בכל תפוצות ישראל ובארץ, והוא הבסיס של לימוד התורה בכל קהילות ישראל. וראוי אם כן שהוא יהפוך לנכס נגיש השייך לכולם: "בפיך ובלבבך לעשותו".

הערות[עריכה]

  1. ^ מאמר זה מופיע בברייתא כהמשך דברי שמואל הקטן "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח..." (משנה אבות ד יט), ובמשנה אבות שבסידורים הקדומים אף מובאים דברי שמואל הקטן (מפרק ד') כאן כמבוא למאמר זה. בגירסת הרמב"ם כבר מסתיים הפרק החמישי (והמסכת כולה) בדברי יהודה בן תימא בהלכה הקודמת, ומאמר זה אינו מופיע כלל.
  2. ^ יצויין שמפרשי הרמב"ם שאלו מה מקורו להיתר זה, אבל אין זה מענייננו כאן.
  3. ^ רבי אברהם אבן עזרא, יסוד מורא (מתוקן ע"פ דפוס פראג, תקצ"ג), השער הראשון (ההדגשה אינה במקור).
  4. ^ בדומה לכך כתב אבן עזרא בהקדמתו לתורה (”הדרך החמישית”): ולא אזכיר טעמי אנשי המסורת, למה זאת מלאה ולמה זאת נחסרת, כי כל טעמיהם כדרך הדרש הם. כי הכתוב פעם יכתוב המלה מלאה מבוארה ופעם יחסר אות נעלם לאחז דרך קצרה. ואחר שידרשו טעם למלאים ולחסרים, יורנו איך יוכלו לכתוב הספרים. ומשה כתב בלא וא”ו "ד' ימלך" (שמות טו יח), ומעתיק משלי כתב בוא”ו "תחת עבד כי ימלוך" (משלי ל כב), ושנים רבות בין שניהם, רק לתינוקות טעמיהם טובים הם. בדברי אבן עזרא יש הסבר היסטורי של שינוי בהרגלי הכתיבה במשך הדורות, אמנם אין בשינוי זה שום משמעות לפי הפשט. ”אנשי המסורת” פועלים לפי אבן עזרא "כדרך הדרש" (דרך שמזכירה אולי את סוג הפירושים המוכר לנו היום בפירוש "בעל הטורים" על התורה). אמנם בעלי המסורה הטברנים לא התמקדו בפירושן של תופעות הכתיב במקרא אלא בקביעתן. והם התמקדו בנוסף גם בדרכי הקריאה וההגייה, דבר שאבן עזרא אינו מייחס להם כלל.
  5. ^ ספר זה אזל מן השוק, והוא כבר לא נמצא כלל בקטלוג של בית ההוצאה ע"ש מאגנס (ונראה מכך שאין להם כוונה להדפיסו שוב). חבל שאי-אפשר לקנות עותק של ספר כה חשוב, ואין למצוא אותו כלל מחוץ לספריות הגדולות.
  6. ^ השיטתיוּת והדיוק בכתר באים לידי ביטוי בכל מרכיביו, אמנם במיוחד בתחום של טעמי אמ"ת. ראו על כך בדברי הפתיחה של משה גושן־גוטשטיין ("עִם הספר"), עמ' ח: "מי שמלאכתו בחקר כתבי־היד של "הנוסח המקובל" של המקרא יודע, כי על אף טענות מוגזמות שהועלו בדור הקודם, הרי ההבדלים בדרכי ההטעמה בין כתבי־היד הסטנדרטיים־מאוחרים יחסית – שעליהם מבוססת מהדורת המקראות הגדולות של ונציה – ובין המסורת הטברנית המיוצגת בכתבי־היד העתיקים המצויים כיום בידינו, אינם כל כך גדולים. אדרבה, לבד משיטת המתגים – והוא עיקר גדול – הנוסח הסטנדרטי הוא נציג טוב למדי של הנוסח הטברני הקדום יותר. מתוך הכרה זו אף יתבארו אותם ניסוחים בספרות המקצועית של העשור האחרון הנראים מקילים כאילו בחומרת האבדה של חלקים מכתר ארם־צובה, באשר כתב־יד לנינגרד עשוי לשמש כביכול תחליף. כמובן, הכל יתאבלו על גודל האבדה והכל יודו כי כ"י לנינגרד רק תוֹאַם תיאום משני לשיטת ר' אהרן בן אשר. אולם תיאום זה מוצלח ומדוייק, ולכן יכול אותו כתב־יד לשמש תחליף סביר וחסרונו של הכתר כמעט שלא יורגש. בא מחקרו של ייבין ומלמד, כי מה שנכון בערך – על דרך הכללה גסה – לגבי כ"א הספרים, אינו נכון כלל לגבי ספרי אמ"ת. מעמדו היחיד במינו של כתר ארם־צובה מואר מתוך פרק זה באור חדש, והעולה בתיאורו של ייבין הוא הוכחה כבדת משקל ביותר לעניין מעמדו של הכתר בכלל. על דרך פישוט: מה שאנו מגלים בדרך הטעמת הכתר לגבי ספרי אמ"ת מסייע לנו להבין, איך נולדו שינויים בכתבי־יד אחרים ובחיבורים משניים. הכתר הוא היסוד שעל פיו יובן מה שאירע במקורות אחרים – ולא להיפך."
  7. ^ אין שחר לטענה הנפוצה שהרמב"ם התכוון במשפט הזה רק לדיוקו של הכתר בתחום חלוקת הפרשות הפתוחות והסתומות (הנושא שעליו כתב באותו פרק). שהרי בדיקתן הקפדנית והמקצועית של כל הפרשות במקרא היא לא עבודה גדולה, אלא סה"כ מטלה של כמה ימים ספורים לכל היותר. ולכן לא ייתכן שעל בדיקתן ודיוקן של הפרשות כתב הרמב"ם: "ודקדק בו שנים, והגיהוֹ פעמים רבות". אלא ברור שהתכוון הרמב"ם קודם כל לנוסח האותיות, שהרי נוסח האותיות שבכתר הוא הבסיס ל"כתיב" הנכון בהלכות תפילין לפי הרמב"ם, ונראה אם כן שגם בספר התורה שכתב הרמב"ם הסתמך על נוסח האותיות שבכתר (ובעקבותיו הלכו יהודי תימן). חידושו של ייבין הוא אם כן שלא רק לגבי האותיות, אלא גם במערכות הניקוד והטעמים ניתן להוכיח שיש בכתר יצירת מופת בדיוקו, פרי של שנים רבות של הגהה ע"י חכם מסורה מובהק שאין דומה לו באף כתב־יד אחר. ואם כן סביר להניח שדברי הרמב"ם מתכוונים גם לתחום הזה.
  8. ^ גם הספר היקר והחשוב הזה, כמו ספרו של ייבין, כבר אזל מן השוק, ומבית ההוצאה מסרו שאין להם כוונה להדפיסו שוב. חבל שהוא לא יהיה נגיש לציבור החוקרים והלומדים.
  9. ^ לגבי החידוש העקרוני של הרב ברויאר, ראו על כך במאמרו של יוסף עופר, "הכרעת נוסח המקרא על פי המסורה: שיטתו של הרב ברויאר ומקורותיה", JSIJ (כתב-עת אלקטרוני למדעי היהדות) 7 (2008), עמ' 150: "דומה שמסקנתו העקרונית של ברויאר התקבלה אצל חוקרי המסורה החשובים בלא ערעור" (ובהערות שם).
  10. ^ יש עוד שתי מהדורות של המקרא המבוססות על כתר ארם צובה לפי הצהרתן, אבל אין בהן כל תיעוד או הסבר מפורט לגבי שיטת ההגהה: הראשונה היא כאמור המהדורה המקוונת באתר "מכון ממרא" ("לפי הכתר וכתבי היד הקרובים לו"), והשנייה תנ"ך "סימנים" מבית הוצאת פלדהיים ("נבחר והותאם נוסח המקרא בזו המהדורה לכת"י כתר ארם צובה"). מהדורת מכון ממרא אינה מסבירה את פרטי שיטתה במקומות שהכתר חסר בהם (כמו רוב התורה) ורק מציינת שהנוסח בכלל הוא "לפי שיטת הרב מרדכי ברויאר". ובמהדורת "סימנים" רק נאמר בקיצור שבמקומות החסרים הסתמכו על כתי"ל. מהדורת "סימנים" הוא אגב תנ"ך יפה להפליא, אבל הכרעותיו לגבי הנוסח נעשו מאחורי הקלעים.
  11. ^ חשוב להעיר שבדקנו מחדש מאות ואלפים של מקומות במקרא מתוך צילומי כתבי־היד, לפעמים בהגדלה גדולה, כדי להבחין בפרטים זעירים. וכל מי שיבוא בעתיד מוזמן לבדוק שוב את אותם הנתונים, כדי לשפר עוד יותר את התיעוד לנוסח. דבר שתרם הרבה כדי להקל על העבודה (ובעצם לאפשר את התחלתו של הפרויקט הזה), הוא העובדה שצילומי כתבי־היד העיקריים כבר הועלו עוד לפני שהתחלנו לוויקישיתוף: כתר ארם צובה כאן וכתב יד לנינגרד כאן.
  12. ^ עבודת ההגהה בפועל נעשתה על בסיס קובצי ה-ODF משנת תשע"א (גירסה 4.14) ועודכן לפי השינויים הרלוונטיים שהופיעו בסוף שנת תשע"ב (גירסה 4.16) ובקיץ תשע"ג (גירסה 4.18). לרשימת השינויים בין הגרסאות של הקלדת וסטמינסר, ראו בתחתית העמוד הזה. רוב השינויים בין גירסה 4.10 ל-4.12 (וראו גם כאן) היו שינויים טכניים כדי להכניס את הסימן החדש ביוניקוד עבור חולם חסר באות וי"ו עיצורית, ולכן רק גירסאות 4.12 ומעלה ראויים לשימוש מבחינת הקידוד. חלק גדול מהשינויים בין גירסה 4.12 ל-4.14 היו בהפיכת מרכא בתיבת תביר (כמו שמופיע ב-BHS שעל פיו הקלידו בהתחלה) לגעיה פשוטה. ראו על כך בייבין, שכבר בכתבי־היד הקדומים כגון כתי"ל המרכא כבר הפכה לגעיה (שני הסימנים מאוד דומים), אבל בכתי"א המרכא נמצאת בתיבת תביר באופן מובהק. לכן השינוי הזה מתאים למטרתה של הקלדת וסטמינסטר, שהיא להציג את נוסח כתי"ל בכל פרטיו. אבל במהדורתנו נצטרך לבדוק את כל המקומות שבהם נעשה השינוי הזה.
  13. ^ הקלדת וסטמינסטר מיועדת להיות זהה לחלוטין לכתי"ל עד לפרטים מזעריים, ולכן אפילו טעויות סופר מובהקות נשארו כמות שהן בכתב־היד (ובעדכונים אף שינו את הטקסט לטובתן). אבל גם בהקלדת וסטמינסטר נמצאו לא-מעט טעויות מובהקות, ובנוסף יש מקומות רבים שבהם "תיקנו" את הטקסט בכתי"ל בלי להעיר (המקור לחוסר הדיוק מול כתי"ל הוא בדרך כלל ההקלדה הראשונית שנעשתה ע"פ הנוסח המודפס של BHS והעתיקה אף את הטעויות שבו). כל השינויים שנעשו בתוך הבסיס של הקלדת וסטמינסטר בנוסח הכתיב, בניקוד ובטעמים, מבוצעים ומתועדים על פי השיטה המתוארת בפרקי המבוא למהדורה. שינויים אלה מתועדים מבחינה תכנית ע"י השימוש בתבנית:נוסח, כך שההקלדה המקורית תישאר תמיד בדף העריכה (בתוך התבנית), ויהיה ניתן לזהות את המקומות שתוקנו ולבדוק אותם שוב. ליתר ביטחון נעשו כל השינויים בהקלדת וסטמינסטר ע"י הקלדה ידנית קפדנית, ולא ע"י החלפה אוטומטית. כאשר יֵצאו לאור גרסאות חדשות של הקלדת וסטמינסטר (מעבר לגירסה 4.18) נעבור על רשימת השינויים שנעשו בהן כדי לתקן את הדורש תיקון (לא כל השינויים שנעשים בו מתאימים למהדורה שלנו). יצויין שלא-מעט טעויות בהקלדת וסטמינסר כבר תועדו כאן בוויקיטקסט, וייתכן שחלק מהם ייכנסו לגירסאות עתידיות של מהדורת וסטמינסטר עצמה.
  14. ^ יש לציין שמלבד ענייני סגנון בלתי-משמעותיים כגון השמטת ניקוד החולם בשם הוי"ה והשמטת הניקוד בתוך ה"כתיב", מהדורת מכון ממרא דומה להפליא למהדורתו הראשונה של הרב ברויאר (עד לפרטים הכי קטנים). הזהות בולטת במיוחד בסימון הגעיות, וגם בלא-מעט הכרעות מקומיות.
  15. ^ בעקבות השוואה אוטומטית בין הטקסטים שנעשתה ע"י מחשב, נגלו מעט טעויות במהדורת מכון ממרא (למרות שבדרך כלל היא מדויקת מאוד). מתברר שכמעט כל הטעויות (המעטות) שנמצאו בה זהים להקלדת וסטמינסטר, דבר שאולי מעיד על כך שגם הם בהתחלה ביססו את מהדורתם על הקלדה זו. למידע נוסף ולהסבר רחב יותר על השימוש בהקלדה זו ראו כאן.
  16. ^ הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר: אור עקיבא, 2012. להמשך הסיפור לאחר הופעת הספר ראו כאן.
  17. ^ תעלומת הכתר, עמ' 14.
  18. ^ בסרט "הכתר האבוד" (שודר בתאריך 05.02.2019) המשיכו להדגיש את הקו של פרידמן, ואילו בהרצאה זו (09.07.2019) הציע פרופ' יוסף עומר פרספקטיבה אחרת.
  19. ^ שם, עמ' 261.
  20. ^ כך היה כתוב במקור, ועל מחיקתו כתבו: "הבינה מהרבנים" (קאסוטו).
  21. ^ מתוך ההקדשה הארוכה שהייתה בסוף ספרי הכתובים, כפי שמובאת במאמרו של יוסף עופר, "כתר ארם צובה לאור רשימות קאסוטו", עמ' 288-289.
  22. ^ תנ"ך חורב, תשנ"ח (עמ' 5 בנספחים בסוף הכרך). לסיפור עצמו ראו את מאמרו של יוסף עופר, "כתר ארם צובה והתנ"ך של ר' שלמה שכנא ילין", בתוך: ספר היובל לרב מרדכי ברויאר: אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א (ירושלים: אדקמון, תשנ"ב), עמ' 296.
  23. ^ טבריה הייתה מקום ישיבתם של רבים מגדולי חכמי המשנה, מקום חיבורו של התלמוד הירושלמי, מקום מושבו האחרון של הסנהדרין, ומקום מושבם של הישיבה והגאון בארץ ישראל לעתים תכופות. היא המשיכה להיות עיר יהודית חשובה ביותר ומקום תורה מרכזי במשך אלף שנה מאז תקופת התנאים ועד תקופת מסעי הצלב. חכמי ארץ ישראל הצטיינו במקרא ובמדרשו, ובמשנה ובתלמודה, באגדה ובפיוט, ובמסירת הלכה למעשה במסורת חיה משורשיה. עיקר עיסוקם ויצירתם היו באותם תחומים, וארץ ישראל זכתה על ידם להישאר המקום החשוב של חכמת המקרא. לעומתם הצטיינו חכמי בבל בניתוח חריף של מושגי ההלכה, ובזה היה עיקר יצירתם.
  24. ^ לדוגמה: כתר של כתובים בכתב־יד תימני שהוא ההעתק ישיר או כמעט ישיר של כתר ארם צובה. כתב־יד זה מהווה עדות חשובה לספרים בסוף כתובים החסרים בכתר. ראו כאן על כתי"ת לפרטים נוספים.