משתמש:Dovi/מקרא על פי המסורה/מידע על מהדורה זו/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מידע על התקנת גופנים לטעמי המקרא במסך המחשב
שער מקרא · שער תורה · שער נביאים · שער כתובים · מידע על גופנים · English
תקציר המבוא למהדורה · המבוא המלא למהדורה · הבסיס הטכני לפרויקט בגליון נתונים · מדריך טכני · דיווח על טעות


פרק ג. קביעת הנוסח בתורה
(א) מבוא כללי(ב) עיצוב המקרא(ג) נוסח התורה(ד) נ"ך שחזור(ה) נ"ך כתר
נספחים · תקציר · מדריך טכני

העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


תוכן עניינים

הסבר קצר לנוסח התורה[עריכה]

נוסח האותיות וחלוקת הפרשות במהדורה זו מבוססים על ספרי התורה (כאשר נוסח הכתיב בספרי תימן מובא בפנים, ונוסח שאר הספרים בהערות).[1]

הבסיס לנוסח הניקוד והטעמים והגעיות הוא כתי"ל, ועל גבי הבסיס הזה נעשו תיקונים ושינויים, כדי להתאים את המקומות החריגים שבו לנוסח המסורה לפי שיטת הכתר.[2]

לפרטים נוספים על השיטה לקביעת הנוסח בתורה ראו בסעיפים הבאים.

מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות[עריכה]

נוסח האותיות בתורה[עריכה]

נוסח האותיות בעידן המסורה: נוסח האותיות לפי המסורה משתקף היטב בתור אידאל מדויק מתוך הערות המסורה. אמנם בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר ארם צובה, לא התגשם אידאל זה בתור ביצוע מושלם. כתבי־היד עברו תהליכים של הגהה ותיקונים בכיוון זה, אמנם בכל אחד מהם נשארו טעויות בנוסח הכתיב. טעויות מהסוג הזה מתגלות ברוב המקומות בכתב־יד אחד חריג, כאשר הכתיב שבו שונה בתיבה מסוימת משאר חבריו. מתוך כך אפשר לקבוע את הכתיב של נוסח המסורה בכל מקום או על פי הערות המסורה או על פי הנוסח של רוב כתבי־היד, או על פי שניהם ביחד. ומתברר שהכתיב האקלקטי מתוך רוב כתבי־היד זהה לגמרי לכתיב המתועד בהערות המסורה כמעט בכל מקום. את כל זה הוכיח הרב מרדכי ברויאר לראשונה בספרו החשוב כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא.‏[3]

לאחר תקופת המסורה: בנוסף הראה ברויאר שהנוסח העולה מתוך השילוב של הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות בכתבי־היד הקרובים לכתר מתאים לגמרי לנוסח תימן, ומתאים בכמעט כל המקומות גם לנוסח ספרי התורה בספרד ובאשכנז. נוסח הכתיב בספרי התורה (מחוץ לתימן) נקבע לאחר תקופת בעלי המסורה הטברנים בחיבוריהם של חכמי מסורה מאוחרים: בספרים "מסורת סייג לתורה" לר' מאיר הלוי אבולעפיה), "אור תורה" (לר' מנחם די לונזאנו), ו"מנחת שי" (לר' ידידיה שלמה רפאל נורצי). חכמי המסורה בדורות הללו פעלו לפי שיטה אקלקטית מובהקת, והשתמשו כמיטב יכולתם באותן הערות מסורה שהיו בידיהם, ובאותם כתבי־יד שנראו מדויקים בעיניהם.‏[4] מתברר שעבודתם עלתה כל כך יפה עד שהיא כמעט מושלמת (וכמעט זהה לנוסח תימן). לעומת זאת נראה שנוסח תימן עצמו מבוסס לא על שיטה אקלקטית אלא על עבודת העתקה מושלמת של כתר ארם צובה.‏[5] ואם כן יוצא שבנוסח תימן יש לנו עדות מובהקת ומדויקת לנוסח הכתיב בתורה שהיה בכתר.‏[6] ועוד יוצא לנו שכתר ארם צובה עצמו מהווה ביצוע מושלם יחיד במינו של נוסח האותיות בתורה לפי המסורה (בניגוד לשאר כתבי־היד הקרובים לו). קביעה זו מתבררת גם מתוך נוסח האותיות המדויק בו בספרי הנביאים והכתובים, שיש בו דיוק מפליא שאינו דומה לאף כתב־היד אחר.‏[7]

נראה אם כן שאין למצוא עדות מובהקת לנוסח האותיות של המסורה באף אחד מכתבי־היד הקרובים לכתר בלבד, ואין ראוי להעמיד מהדורת מקרא על נוסח כזה.‏[8] אמנם בשילוב של הערות המסורה ביחד עם הנוסח האקלקטי העולה מתוך רוב כתבי־היד, או לחלופין על פי נוסח תימן, ניתן להגיע לנוסח מדויק של האותיות בתורה.

נוסח האותיות בכתי"ל[עריכה]

רמת הדיוק בכתי"ל: מהדורתנו מבוססת כאמור על הקלדת וסטמינסטר של כתי"ל. הדיוק בנוסח האותיות בכתי"ל מספיק טוב כדי שייחשב לעדות אחת חשובה בין שאר העדויות, אבל רמת דיוקו פחותה משאר כתבי־היד הקרובים לכתר. לפי הערכתו של ייבין: "נוסח האותיות שונה לפרקים מא במלא וחסר. המסורה של ל... סותרת לעתים את הפְנים".‏[9] ולפי ברויאר יש בו סטייה מנוסח המסורה "בקרוב ל-120 מקומות בתורה".‏[10] ולכן נוסח האותיות בתורה במהדורתנו יתוקן כאמור על פי ספרי תימן, ולא יישאר לפי כתי"ל (שהוא הבסיס להקלדה).

להלן רשימת כל המקומות שבהם הכתיב בכתי"ל (הבסיס להקלדה במהדורתנו) שונה מהכתיב בספרי תימן. רשימה זו נחוצה כדי לאפשר הגהה יסודית לנוסח הכתיב במהדורתנו, מול הקלדת וסטמינסטר מצד אחד, ומול נוסח ספרי התורה מצד שני. הפריט הראשון בכל שורה ברשימה הוא הכתיב המופיע בספרי תימן והמתאים למסורה ואחריו כוכבית (*). הפריט השני הוא נוסח כתי"ל, ואחריו סימן קריאה (!) במקרים שבהם הכתיב בכתי"ל סותר את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו.‏[11]

ספר בראשית[עריכה]

סה"כ 20 תיבות בכתיב חריג (אחת מהן רק בספק):

  1. נֹח (ח,כ): [הַטְּהֹרָ֗ה]* / ל=[הַטְּהוֹרָ֗ה]!
  2. נֹח (ח,כ): [הַטָּה֔וֹר]* / ל=[הַטָּהֹ֔ר]!
  3. לך־לך (יג,ח): [וּבֵינֶ֔ךָ]* ל=[וּבֵינֶ֔יךָ]
  4. לך־לך (יד,כב): [הֲרִמֹ֨תִי]* / ל=[הֲרִימֹ֨תִי]
  5. וירא (יט,טז): [וַיַּחֲזִ֨יקוּ]* / ל=[וַיַּחֲזִ֨קוּ]!
  6. וירא (יט,כ): [וְהִ֣וא]* / ל=[וְהִ֣יא]!
  7. חיי שרה (כה,ג): [וּלְטוּשִׁ֖ם]* / ל=[וּלְטוּשִׁ֖ים]
  8. תולדֹת (כו,ז2): [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]!
  9. תולדֹת (כז,לא): [בַּעֲבֻ֖ר]* / ל=[בַּעֲב֖וּר]!
  10. וישלח (לה,ה): [סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם]* / ל=[סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם]!
  11. וישלח (לה,כג): [וּזְבֻלֽוּן]*/ ל=[וּזְבוּלֻֽן]!
  12. וישב (מ,י): [וְהִ֤וא]* / ל=[וְהִ֤יא]!
  13. מקץ (מא,לה): [הַטֹּב֔וֹת]* / ל=[הַטֹּבֹ֔ת]!
  14. ויגש (מה,טו): [עֲלֵהֶ֑ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֑ם]!
  15. ויגש (מו,ט): [וְחֶצְרֹ֥ן]* / ל=[וְחֶצְר֥וֹן]
  16. ויגש (מו,יב): [חֶצְרֹ֥ן]* / ל=[חֶצְר֥וֹן]
  17. ויגש (מו,יג): [וְשִׁמְרֹֽן]* / ל=[וְשִׁמְרֽוֹן]
  18. ויגש (מו,יד): [זְבֻל֑וּן]* / ל=[זְבוּלֻ֑ן]!
  19. ויגש (מז,כד): [חֲמִישִׁ֖ית]* / ל?=[חֲמִישִׁ֖ת]?!
  20. ויחי (מט,יג): [אֳנִיֹּ֔ת]* / ל=[אֳנִיּ֔וֹת]!

ספר שמות[עריכה]

סה"כ 25 תיבות בכתיב חריג:

  1. שמות (א,טז): [הִ֖וא]* / ל=[הִ֖יא]!
  2. שמות (ד,ג): [וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ]* / ל=[וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ] (=מ"ק-ל [!] מול רוב המסורות וכתבי־היד)
  3. וארא (ו,יד): [חֶצְרֹ֣ן]* / ל=[חֶצְר֣וֹן]
  4. וארא (ח,טו): [הַֽחַרְטֻמִּם֙]* / ל=[הַֽחַרְטֻמִּים֙]!
  5. בֹא (י,כה): [וְעֹלֹ֑ת] / ל=[וְעֹל֑וֹת]!
  6. בֹא (יב,ד): [מִהְי֣וֹת]* / ל=[מִהְיֹ֣ת]!
  7. בשלח (יד,יג): [תֹסִ֛פוּ]* / ל=[תֹסִ֛יפוּ]!
  8. בשלח (יד,יד): [תַּחֲרִשֽׁוּן]* / ל=[תַּחֲרִישֽׁוּן]!
  9. בשלח (יד,כב): [חוֹמָ֔ה]* / ל=[חֹמָ֔ה]!
  10. יתרו (יט,יא2): [הַשְּׁלִשִׁ֗י]* / ל=[הַשְּׁלִישִׁ֗י]!
  11. יתרו (יט,יט): [הַשֹּׁפָ֔ר]* / ל=[הַשּׁוֹפָ֔ר]!
  12. משפטים (כג,כב): [שָׁמ֤וֹעַ]* / ל=[שָׁמֹ֤עַ]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב המסורות וכתבי־היד)
  13. תרומה (כה,כב): [אֲר֣וֹן]* / ל=[אֲרֹ֣ן]!
  14. תרומה (כו,כד): [תֹֽאֲמִם֮]* / ל=[תֹֽאֲמִים֮]
  15. תצוה (כח,כח1): [הָאֵפוֹד֙]* / [הָאֵפֹד֙]!
  16. תצוה (כט,כב): [עֲלֵיהֶ֔ן]* / ל=[עֲלֵהֶ֔ן]!
  17. תצוה (כט,מ): [רְבִיעִ֥ת]* / [רְבִעִ֥ית]
  18. כי תשא (לב,לד): [עֲלֵהֶ֖ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֖ם]!
  19. כי תשא (לד,כד): [גְּבֻלֶ֑ךָ]* / ל=[גְּבוּלֶ֑ךָ]!
  20. ויקהל (לו,יג): [הַיְרִיעֹ֜ת]* / ל=[הַיְרִעֹ֜ת]
  21. ויקהל (לו,יט): [אֵילִ֖ם]* / ל=[אֵלִ֖ים]!
  22. ויקהל (לז,ג3): [טַבָּעֹ֔ת]* / ל=[טַבָּע֔וֹת]
  23. ויקהל (לח,י): [הָעַמּוּדִ֛ים]* / ל=[הָעַמֻּדִ֛ים]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד)
  24. פקודי (לט,יג): [מִשְׁבְּצֹ֥ת]* / ל=[מִשְׁבְּצ֥וֹת]!
  25. פקודי (לט,לה): [אֲר֥וֹן]* / ל=[אֲרֹ֥ן]!

ספר ויקרא[עריכה]

סה"כ 14 תיבות בכתיב חריג:

  1. ויקרא (ה,יא): [הִֽוא]* / ל=[הִֽיא]!
  2. שמיני (י,א): [וַיַּקְרִ֜יבוּ]* / ל=[וַיַּקְרִ֜בוּ]!
  3. שמיני (י,יג): [קָד֔וֹשׁ]* / ל=[קָדֹ֔שׁ]!
  4. שמיני (יא,ד): [וּמִמַּפְרִסֵ֖י]* / ל=[וּמִמַּפְרִיסֵ֖י]
  5. תזריע (יג,ו): [הִ֔וא]* / ל=[הִ֔יא]!
  6. מצֹרע (יד,י): [תְּמִימִ֔ם]* / ל=[תְּמִימִ֔ים]
  7. אחרי מות (טז,ח): [גֹּרָל֑וֹת]* / ל=[גּוֹרָל֑וֹת]!
  8. אחרי מות (יח,כט): [הַתּוֹעֵבֹ֖ת]* / ל=[הַתּוֹעֵב֖וֹת]!
  9. קדֹשים (יט,ד): [הָ֣אֱלִילִ֔ם]* / ל=[הָ֣אֱלִילִ֔ים]!
  10. קדֹשים (כ,ו): [לִזְנֹ֖ת]* / ל=[לִזְנ֖וֹת]!
  11. קדֹשים (כ,יח): [וְהִ֕וא]* / ל=[וְהִ֕יא]!
  12. אמֹר (כג,כ): [הַבִּכֻּרִ֤ים]* / ל=[הַבִּכּוּרִ֤ים]!
  13. אמֹר (כג,לח): [נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם]* / ל=[נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם]!
  14. בחֻקֹתי (כו,מה): [לִהְי֥וֹת]* / ל=[לִהְיֹ֥ת]!

ספר במדבר[עריכה]

סה"כ 30 תיבות בכתיב חריג:

  1. במדבר (א,יז): [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז)
  2. במדבר (ג,ב): [הַבְּכֹ֣ר]* / ל=[הַבְּכ֣וֹר]!
  3. במדבר (ג,מב): [בְּכ֖וֹר]* / ל=[בְּכֹ֖ר]!
  4. במדבר (ג,מג): [שֵׁמֹ֛ת]* / ל=[שֵׁמ֛וֹת]!
  5. נשֹא (ז,ז): [הָעֲגָל֗וֹת]* / ל=[הָעֲגָלֹ֗ת]!
  6. נשֹא (ז,כג): [עַתֻּדִ֣ים]* / ל=[עַתּוּדִ֣ים]!
  7. בהעלֹתך (ט,ג): [בְּמֹעֲד֑וֹ]* / ל=[בְּמוֹעֲד֑וֹ]!
  8. בהעלֹתך (ט,ז): [הַקְרִ֜יב]* / ל=[הַקְרִ֜ב]!
  9. בהעלֹתך (ט,יז): [הֵעָל֤וֹת]* / ל=הֵעָלֹ֤ת]!
  10. בהעלֹתך (י,ט): [בַּחֲצֹצְרֹ֑ת]* / ל=[בַּחֲצֹצְר֑וֹת]!
  11. בהעלֹתך (י,טז): [חֵלֹֽן]* / ל=[חֵלֽוֹן]
  12. בהעלֹתך (יא,כו): [עֲלֵהֶ֣ם]* / ל=[עֲלֵיהֶ֣ם]!
  13. שלח (יג,כו): [אֹתָ֤ם]* / ל=[אוֹתָ֤ם]!
  14. שלח (יג,כט3): [יוֹשֵׁ֣ב]* / ל=[יֹשֵׁ֣ב]!
  15. שלח (יג,לב): [וַיֹּצִ֜יאוּ]* / ל=[וַיּוֹצִ֜יאוּ]!
  16. שלח (טו,לט): [תָת֜וּרוּ]* / [תָתֻ֜רוּ]
  17. חֻקת (יט,ז): [יָבֹ֣א]* / ל=[יָב֣וֹא]! (=מ"ק-ל [!] מול מ"ג-ל ורוב כתבי־היד)
  18. חֻקת (כ,יז): [גְּבֻלֶֽךָ]* / ל=[גְּבוּלֶֽךָ]!
  19. חֻקת (כא,יג): [מִגְּבֻ֣ל]* / ל=[מִגְּב֣וּל]
  20. חֻקת (כא,ל): [דִּיבֹ֑ן]* / ל=[דִּיב֑וֹן]!
  21. בלק (כב,ה): [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז)
  22. בלק (כב,לח): [הֲיָכֹ֥ל]* / ל=[הֲיָכ֥וֹל]!
  23. בלק (כג,כט): [אֵילִֽם]* / ל=[אֵילִֽים]!
  24. פינחס (כו,כד): [הַיָּשֻׁבִ֑י]* / ל=[הַיָּשׁוּבִ֑י]!
  25. מטות (לב,כב): [נְקִיִּ֛ם]* / ל=[נְקִיִּ֛ים]!
  26. מסעי (לג,לה): [בְּעֶצְיֹ֥ן]* / ל=[בְּעֶצְי֥וֹן]
  27. מסעי (לג,לו): [מֵעֶצְיֹ֣ן]* / ל=[מֵעֶצְי֣וֹן]
  28. מסעי (לג,נב): [בָּמוֹתָ֖ם]* / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!)
  29. מסעי (לד,יא2): [הַגְּבֻ֔ל]* / ל=[הַגְּב֔וּל]
  30. מסעי (לה,יט): [יְמִתֶֽנּוּ]* / ל=[יְמִיתֶֽנּוּ]!

ספר דברים[עריכה]

סה"כ 38 תיבות בכתיב חריג:

  1. דברים (א,טו): [אוֹתָ֛ם]* / ל=[אֹתָ֛ם]!
  2. דברים (ב,כג): [מִכַּפְתֹּ֔ר]* / ל=[מִכַּפְתּ֔וֹר]
  3. דברים (ג,ה): [בְּצֻרֹ֛ת]* / ל=[בְּצֻר֛וֹת]!
  4. ואתחנן (ג,כה): [וְהַלְּבָנֹֽן]* / ל=[וְהַלְּבָנֽוֹן]!
  5. ואתחנן (ד,ג): [הָֽרֹא֔וֹת]* / ל=[הָֽרֹאֹ֔ת]
  6. ואתחנן (ד,מב): [מִתְּמֹ֣ל]* / ל=[מִתְּמ֣וֹל]!
  7. ואתחנן (ד,מב): [שִׁלְשֹׁ֑ם]* / ל=[שִׁלְשׁ֑וֹם]!
  8. ואתחנן (ו,ט): [מְזֻז֥וֹת]* / ל=[מְזוּזֹ֥ת]
  9. ואתחנן (ו,כא): [וַיֹּצִיאֵ֧נוּ]* / ל=[וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ]!
  10. עקב (ז,טז): [תָח֥וֹס]* / ל=[תָחֹ֥ס]!
  11. עקב (ח,ב): [הוֹלִֽיכְךָ֜]* / ל=[הֹלִֽיכֲךָ֜]
  12. עקב (ח,ג): [הוֹדִֽיעֲךָ֗]* / ל=[הוֹדִֽעֲךָ֗]
  13. עקב (ח,יב): [טֹבִ֛ים]* / ל=[טוֹבִ֛ים]!
  14. עקב (ט,טו): [לוּחֹ֣ת]* / ל=[לֻחֹ֣ת]
  15. עקב (י,יא): [וְיִֽירְשׁ֣וּ]* / ל=[וְיִֽרְשׁ֣וּ]!
  16. ראה (יב,כ): [גְּבֻֽלְךָ֮]* / ל=[גְּבֽוּלְךָ֮]!
  17. שֹפטים (יח,כב): [יָבֹ֔א]* / ל=[יָב֔וֹא]!
  18. שֹפטים (כ,א): [אֹיְבֶ֗ךָ]* / ל=אֹיְבֶ֗יךָ]!
  19. כי־תצא (כא,טו): [הַבְּכֹ֖ר]* / ל=[הַבְּכ֖וֹר]!
  20. כי־תצא (כב,יד): [וְהוֹצִ֥א]* / ל=[וְהוֹצִ֥יא]!
  21. כי־תצא (כד,יג): [כְּב֣וֹא]* / ל=[כְּבֹ֣א]!
  22. כי־תצא (כה,ז): [מֵאֵ֨ן]* / ל=[מֵאֵ֨ין]
  23. כי־תבוא (כח,יח): [וְעַשְׁתְּרֹ֥ת]* / ל=[וְעַשְׁתְּר֥וֹת]!
  24. כי־תבוא (כח,מט): [מֵרָחֹק֙]* / ל=[מֵרָחוֹק֙]!
  25. כי־תבוא (כח,נב): [הַגְּבֹהֹ֣ת]* / ל=[הַגְּבֹה֣וֹת]
  26. כי־תבוא (כח,נח): [הַכְּתֻבִ֖ים]* / ל=[הַכְּתוּבִ֖ים]!
  27. כי־תבוא (כח,נט): [גְּדֹלֹת֙]* / ל=[גְּדֹלוֹת֙]!
  28. נִצבים (ל,ט): [לְטֹבָ֑ה]* / ל=[לְטוֹבָ֑ה]!
  29. נִצבים (ל,יח): [לָב֥וֹא]* / ל=[לָבֹ֥א]!
  30. נִצבים (ל,יט): [הַעִדֹ֨תִי]* / ל=[הַעִידֹ֨תִי]!
  31. האזינו (לב,ז): [דֹּר־וָדֹ֑ר]* / ל=[דּוֹר־וָד֑וֹר]
  32. האזינו (לב,כד): [בְּהֵמֹת֙]* / ל=[בְּהֵמוֹת֙]
  33. האזינו (לב,כז): [יָדֵ֣נוּ]* / ל=[יָדֵ֣ינוּ]!
  34. האזינו (לב,לד): [חָת֖וּם]* / ל=[חָתֻ֖ם]!
  35. וזאת הברכה (לג,יב): [כְּתֵפָ֖יו]* / ל=[כְּתֵיפָ֖יו]
  36. וזאת הברכה (לג,יט): [וּשְׂפֻנֵ֖י]* / ל=[וּשְׂפוּנֵ֖י]
  37. וזאת הברכה (לג,כה): [מִנְעָלֶ֑ךָ]* / ל=[מִנְעָלֶ֑יךָ]
  38. וזאת הברכה (לד,יא): [הָ֨אֹתֹ֜ת]* / ל=[הָ֨אֹת֜וֹת]!

סיכום התוצאות[עריכה]

נוסח הפנים בכתי"ל מול המסורות והמסירות: יש כ-127 מקומות בתורה (אחד מהם ספק) שבהם הכתיב בכתי"ל מנוגד לספרי תימן (המשקפים באותיותיהם את הערות המסורה ואת רוב המסירות). ברוב המכריע של המקומות, סותר הכתיב בפנים כתי"ל אף את הערות המסורה שבתוך כתי"ל עצמו (כל הפריטים שיש בהם סימן קריאה [!]). ב-4 מקומות יש תמיכה בנוסח הכתיב החריג של כתי"ל מתוך המסורה הקטנה שבו, כאשר ב-3 מהם יש סתירה פנימית בתוך כתי"ל עצמו בין המסורה הקטנה לבין המסורה הגדולה. מתברר שמעבר לטעויות הרבות בנוסח האותיות של כתי"ל, יש גם טעויות אחדות אף במסורה הקטנה שבו. אמנם ככלל מהווה מערכת המסורה בכתי"ל (הגדולה והקטנה כאחת) עדות חשובה ביותר לנוסח המסורה, והיא הרבה יותר מדויקת לרוב מאשר נוסח הפנים שבאותו כתב־יד.

כתי"ל מול ספרי ספרד ואשכנז ומול ספרי תימן: ב-2 מקומות (במדבר א,יז; כב,ה) מתוך 9 מסכים נוסח הפנים של כתי"ל עם ספרי התורה של ספרד ואשכנז, לעומת נוסח תימן. בשאר 7 המקומות שבהם יש שינויי כתיב בספרי התורה בין נוסח ספרד ואשכנז לבין נוסח תימן (לפירוט מלא ראו להלן ברשימת ההערות בצבע אדום), מסכים כתי"ל עם נוסח תימן.

כתי"ל במקומות אחדים המוטלים בספק: לפי שיטת ברויאר בספרו (שיטת הערות המסורה ביחד עם רוב המסירות), נשארו רק שש אותיות בכל התורה שבהן השיטה הכללית אינה יכולה להכריע, וכתיב המסורה מוטל בספק (אם לא לוקחים בחשבון את ספרי תימן):‏[12]

  1. ויגש (בראשית מו,יב): [חֶצְרֹ֥ן]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֶצְר֥וֹן]
  2. בשלח (שמות יד,כב): [חוֹמָ֔ה]* (=ספרי כל העדות) / ל=[חֹמָ֔ה]!
  3. במדבר (במדבר א,יז): [בְּשֵׁמֹֽת]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּשֵׁמֽוֹת]! (=ספרי ספרד ואשכנז)
  4. בהעלֹתך (במדבר י,י): ל=[חׇדְשֵׁיכֶם֒]* (=ספרי תימן) / [חָדְשֵׁכֶם֒] (=ספרי ספרד ואשכנז)
  5. בלק (במדבר כב,ה): [בְּעֹ֗ר]* (=ספרי תימן) / ל=[בְּע֗וֹר] (=ספרי ספרד ואשכנז)
  6. מסעי (במדבר לג,נב): [בָּמוֹתָ֖ם]* (=ספרי כל העדות) / ל=[בָּמֹתָ֖ם] (=רוב כתבי־היד ואין מסורה!)

לפי זה יוצא ש-3 משינויי הכתיב בין ספרי התורה, הם גם ברשימת המקומות המוטלים בספק על פי שיטת ברויאר (בששת שינויי הכתיב הנשארים יש יתרון מוחלט לנוסח תימן).‏[13] בשנים משלושת המקומות הללו (במדבר א,יז; כב,ה) מביא כתי"ל את הנוסח שנמצא בספרי אשכנז וספרד, ואילו במקום אחד (במדבר י,י) נתמך הנוסח בכתי"ל על ידי נוסח תימן. נראה שב-3 התיבות הללו, ואף בכל ששת המקומות המוטלים בספק, לא מדובר בסתם טעות סופר מתוך חוסר תשומת לב, אלא בתיבות שבהן הסופרים התקשו להחליט באופן מודע. כלומר: אין כאן מחלוקת בין מסירות אלא במחלוקת בין מסורות.‏[14]

שיטת התיעוד לנוסח האותיות[עריכה]

את תיעוד הנוסח אפשר למצוא בדפי העריכה, בתוך הפרמטרים של תבנית:נוסח. בכל מקום שנוסח האותיות בכתי"ל שונה מנוסח תימן, ציינו בתבניות את העדויות התומכות בנוסח תימן.‏[15] אם מדובר על כתי"ש או כתי"ש1 ציינו את הכינוי של כתב־היד.‏[16] אם מדובר על הערת מסורה ציינו את המידע באופן הזה:

  • לגבי הערות המסורה בכתי"א או בכתי"ל (או שניהם ביחד), ציינו "מסורת-א" או "מסורת-ל" (או "מסורות-אל"). לא ציינו אם מדובר על המסורה הגדולה או על המסורה הקטנה (אלא אם כן היה צורך מיוחד בכך). וגם לא הבאנו בדרך כלל את ההפניות המלאות להערות המסורה ולא את נוסחן, והרוצה לבדוק אותן יפנה אל הספרות המיועדת לכך.
  • לגבי הערות המסורה בשאר כתב־היד הטברנים, ציינו רק "מסורת טברנית" (הערה אחת) או "מסורות טברניות" (שתי הערות או יותר).
  • לגבי הערות המסורה בדפוסים (המבוססות ברובן על מקראות גדולות דפוס ונציה), לא הבאנו אותן כלל אלא במקומות שאין בהם הכרעה ברורה ע"פ כתב־היד הטברנים ואז ציינו אותן בכינוי "מסורה" (סתם).
  • את הכרעותיו של הרמ"ה, או במקומות מסוימים של "אות תורה" ו"מנחת שי", ציינו לאחר כתב־היד והערות המסורה. לעתים רחוקות הבאנו אותן בלשונן המלאה כשהיה צורך מיוחד לכך.
  • לא ציינו בתיעוד נוסח האותיות בתורה את הדפוסים הנפוצים, כי כולם תואמים את נוסח ספרי התורה לפי הרמ"ה ואור תורה ומנחת שי. גם את נוסח הכתיב במ"ג דפוס ונציה (ד אצל ברויאר) לא הבאנו בדרך כלל בתיעוד, כי אין בו כמעט רלוונטיות בשביל הכרעת הכתיב ע"פ ספרי תימן.

תיבות מחוברות בתורה[עריכה]

ברשימה הבאה ציינו את כל התיבות המחוברות בתורה, שלגבי כתיבתן יש הבדלים במקורות הבאים: ספרי ספרד ואשכנז, ספרי תימן, כתר ארם צובה (או עדויות לגביו), כתי"ל.

  1. בראשית, לך־לך (יד,יז): [כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר]* / ל=[כְּדָר־לָעֹ֔מֶר]
  2. בראשית, מקץ (מא,מה): [פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֛רַע] (=ספרי תימן; וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  3. בראשית, מקץ (מא,נ): [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  4. בראשית, ויגש (מו,כ): [פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע]*=ל / [פּֽוֹטִיפֶ֖רַע] (=ספרי תימן; וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  5. שמות, בשלח (יז,טז): [כֵּ֣ס יָ֔הּ]*=ל (=ספרי תימן וספרד ואשכנז) / [כֵּ֣סְיָ֔הּ] (=א(ס); וראו בהערות מיוחדות על התורה)
  6. במדבר, במדבר (א,י): [פְּדָהצֽוּר]*=ל? / ל=[פְּדָה צֽוּר]?
  7. במדבר, במדבר (ב,יב): [צוּרִֽישַׁדָּֽי]* / ל=[צוּרִֽי־שַׁדָּֽי]
  8. במדבר, נשֹא (ז,נד): [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר]
  9. במדבר, בהעלֹתך (י,יט): [צוּרִֽישַׁדָּֽי]*=ל? / ל=[צוּרִֽי שַׁדָּֽי]?
  10. במדבר, בהעלֹתך (י,כג): [פְּדָהצֽוּר]* / ל=[פְּדָה־צֽוּר]
  11. דברים, האזינו (לב,ו): [הַ לְיְהֹוָה֙]* / א=[הַ לְיְהוָה֙] / ל=[הֲ־לַיהוָה֙] / ספרי תימן=[הַֽלְיהֹוָה֙] (וראו גם בהערות מיוחדות על התורה וברשימת האותיות הגדולות)

משתי התיבות "כס[ ]יה" ו"ה[ ]ליהוה" מתברר שאין בספרי תימן עדות מוחלטת לגבי נוסח הכתר בתחום המסוים של התיבות המחוברות. נראה אם כן שאותו דבר נכון גם לגבי תיבת "פוטי[ ]פרע" (ב-3 מקומות). בכל המקומות הללו הבאנו את הנוסח המקובל בספרי ספרד ואשכנז בפנים של המהדורה, ואילו את הנוסח בספרי תימן ("פוטיפרע" ו"הליהוה"), או של כתר ארם צובה מול ספרי התורה בכל העדות ("כסיה"), ציינו בהערות מיוחדות.

בשאר כל המקומות, שבהם שונה הנוסח בכתי"ל מספרי התורה בכל העדות ומכתר ארם צובה (ואפילו בספק), תיעדנו את הנתונים לגבי אותה תיבה בתוך הערות הנוסח שבדפי העריכה.

מסורת הסופרים בתורה: חלוקת הפרשות[עריכה]

הרווחים של חלוקת הפרשות בולטים בנוסח המסורה, וחלוקה זו מהווה מרכיב מהותי ממנו. אמנם לא כל רווח הבא לציין את תחילתה של פרשה חדשה מופיע באופן אחיד בכל כתבי־היד הטברנים, ונראה שלא הייתה קביעה סמכותית בעניין זה.‏[17] האפיון המשותף הוא רק בקווים כלליים: רוב הזמן יש רווח של פרשה באותם מקומות בכתבי־היד השונים ובאותה צורה, אמנם יש עשרות רבות של שינויים בחלוקת הפרשות בתורה בין כתבי־היד הקרובים לכתר ובכתי"ל בפרט.‏[18]

המצב מאז סוף ימי הביניים שונה לחלוטין: שוררת מאז ועד היום אחידות כמעט-מוחלטת בחלוקת הפרשות בספרי התורה מכל העדות. אחדות זו היא תוצאה ישירה של מפעל הפסיקה לרמב"ם בהלכות ספר תורה (פרק ח'). בגלל שהרמב"ם קבע את חלוקת הפרשות ע"פ כתר ארם צובה, הביאה פסיקתו לקרבתם של כמעט כל ספרי התורה לכתר בחלוקה זו.‏[19]

חלוקת הפרשות בהקלדת וסטמינסטר היא על פי כתב־יד לנינגרד, וכאמור שונה חלוקה זו בעשרות מקומות ממה שמקובל בספרי התורה, וממה שנפסק להלכה ברמב"ם ע"פ כתר ארם צובה. לכן חלוקת הפרשות בכתי"ל עברה הגהה קפדנית במהדורתנו כדי שתתאים לחלוקה מקובלת בספרי התורה, ורשמנו את כל השינויים בתיעוד הנוסח.

בנוסף, לגבי פרשה אחת שבספרי התורה מסמנים אותה בשני מקומות שונים (ויקרא ז,כב; ז,כח; ובכתר ארם צובה היה כנראה רווח בשניהם), וכן לגבי שני מקומות חריגים (שמות לד,א; דברים כז,כ) שבהם סוג הפרשה בכתר ארם צובה היה שונה מספרי התורה שלנו (או שקיים אפילו ספק בכך) תהיה הערה מיוחדת במהדורתנו, והם:

  • בפרשת כי תשא (שמות לד,א), בפסוק "וַיֹּ֤אמֶר... פְּסׇל־לְךָ֛", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה יש פרשה פתוחה על פי הרמב"ם).
  • בפרשת צו (ויקרא ז,כב), בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... כׇּל־חֵ֜לֶב", נעיר: "אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז" (בספרי תימן יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, וכנראה שבכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה).
  • בפרשת צו (ויקרא ז כח), בפסוק ("וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר... הַמַּקְרִ֞יב", נעיר: "אין פרשה בספרי תימן" (בספרי אשכנז וספרד יש פרשה לפי פירוש אפשרי לדברי הרמב"ם, ובכתר ארם צובה גם הייתה כאן פרשה).
  • בפרשת כי תבוא (דברים כז כ), בפסוק "אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו", נעיר: "ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה" (בספרי התורה אין פרשה על פי הרמב"ם).

למידע נוסף על החלוקה לפרשות בכל המקרא ראו כאן (באנגלית); מידע זה ישמש בסיס למהדורתנו.

למידע על חלוקת הפרשות במהדורתנו בנביאים וכתובים, ראו כאן (למקומות החסרים בכתר) וכאן (למקומות הקיימים בכתר).

מסורת הסופרים בתורה: אותיות מיוחדות[עריכה]

רשימת האותיות הגדולות והקטנות במסורה הסופית (מ"ס-ל) בכת"י לנינגרד.
רשימת האותיות הגדולות והקטנות בספר "אכלה ואכלה", מהדורת פרנסדורף (הנובר, תרכ"ד).
רשימת האותיות הגדולות במסורה הגדולה על תחילת ספר דברי הימים שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).

אותיות גדולות וקטנות[עריכה]

תופעת האותיות הגדולות והקטנות נפוצה יותר בחמישה חומשי תורה מאשר בספרי הנביאים והכתובים.‏[20] אבל רוב האותיות הגדולות בתורה ובשאר המקרא, וגם חלק ניכר מהקטנות – אינן באות לידי ביטוי כלל בנוסח המקרא שבכתבי־היד הטברנים, ורק חלקם מצוינים ברשימות המסורה הקדומים. וזה למרות שבדורות האחרונים נחשב סימונם הכללי למרכיב בולט של "נוסח המסורה" (אף אם היו מנהגים שונים לגבי איזו אות נחשבת לגדולה או קטנה). בכך דומה עצם כתיבתם הקפדנית של האותיות הגדולות והקטנות לקביעתם הקפדנית והאחידה של רווחי הפרשות: הביצוע המוחלט של שתי התופעות הוא תוצאה לפעילותם של חכמי מסורה ופוסקי הלכה שחיו לאחר תקופת המסורה הטברנית.‏[21]

במהדורתנו – המיועדת להיות "תיקון קוראים", ונכון אם כן שהיא תציג את מסורת הסופרים הנהוגה בימינו – נציין את האותיות הגדולות והקטנות לפי המנהג המרבי המקובל ברוב ספרי התורה ובדפוסים של המקרא (והוא בדרך כלל ע"פ מנחת שי). במקרים של ספק נכריע ע"פ דפוס קורן, המשקף כמעט תמיד את המנהג המקובל בדפוסים. בתיעוד הנוסח נציין את המקורות התומכים בסימון האות המיוחדת.

בחמישה חומשי תורה עוד נוסיף הערות לגבי הבדלים הקיימים בין ספרי התורה בימינו (ע"פ מנהגי ספרד ואשכנז ותימן) ונוסח הכתר (ע"פ עדויות) לגבי האותיות הגדולות והקטנות. לרשימת ההערות בנושא זה ראו כאן (בצבע ירוק).

להלן רשימה של כל האותיות הגדולות והקטנות שמופיעים בגוף הטקסט במהדורתנו (או בהערות מיוחדות):

  1. (ג) בראשית, בראשית (א,א): [בְּרֵאשִׁ֖ית]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּרֵאשִׁ֖ית]
  2. (ק) בראשית, בראשית (ב,ד): [בְּהִבָּֽרְאָ֑ם]* (=מ"ס-ל) / ל=[בְּהִבָּֽרְאָ֑ם]
  3. (ג) בראשית, בראשית (ה,א): [סֵ֔פֶר]*=ל / [סֵ֔פֶר] (=ספרי תימן; וראו בהערות מיוחדות על התורה)
  4. (ק) בראשית, חיי שרה (כג,ב): [וְלִבְכֹּתָֽהּ]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְלִבְכֹּתָֽהּ]
  5. (ק) בראשית, תולדֹת (כז,מו): [קַ֣צְתִּי]* (=מ"ס-ל) / ל=[קַ֣צְתִּי]
  6. (ג) שמות, כי תשא (לד,ז): [נֹצֵ֥ר]* / ל=[נֹצֵ֥ר] (=ספרי תימן; וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  7. (ג) שמות, כי תשא (לד,יד): [אַחֵ֑ר]* (=מ"ס-ל) / ל=[אַחֵ֑ר]
  8. (ק) ויקרא, ויקרא (א,א): [וַיִּקְרָ֖א]* (=מ"ס-ל) / ל=[וַיִּקְרָ֖א]
  9. (ק) ויקרא, צו (ו,ב): [מוֹקְדָ֨ה]* / ל=[מוֹקְדָ֨ה] (=ספרי תימן; וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  10. (ג) ויקרא, שמיני (יא,מב): [עַל־גָּח֜וֹן]*=ל (=מ"ס-ל)
  11. (ג) ויקרא, תזריע (יג,לג): [וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח]* (=מ"ס-ל) / ל=[וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח]
  12. (ג) במדבר, שלח (יד,יז): [יִגְדַּל]* (=מ"ס-ל) / ל=[יִגְדַּל]
  13. (ק) במדבר, פינחס (כה,יא): [פִּֽינְחָ֨ס]*=ל / [פִּֽינְחָ֨ס] (מנהג שהתקבל בספרי ספרד ואשכנז; וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  14. (ק) במדבר, פינחס (כה,יב): [שָׁלֽוֹם]*=ל / [שָׁלֽוֹם] (וי"ו קטנה, או קטיעא בספרי ספרד ואשכנז; וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  15. (ג) במדבר, פינחס (כז,ה): [מִשְׁפָּטָ֖ן]*=ל (=מ"ס-ל)
  16. (ג) דברים, ואתחנן (ו,ד): [שְׁמַ֖ע]*=ל (=מ"ס-ל)
  17. (ג) דברים, ואתחנן (ו,ד): [אֶחָֽד]*=ל (=מ"ס-ל)
  18. (ג) דברים, עקב (יא,כא): [עַל־הָאָֽרֶץ]*=ל / [עַל־הָאָֽרֶץ] (=ספרי תימן; וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  19. (ק) דברים, כי־תצא (כב,ו): [קַן־צִפּ֣וֹר]*=ל / [קַן־צִפּ֣וֹר] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  20. (ג) דברים, נִצבים (כט,כז): [וַיַּשְׁלִכֵ֛ם]* (=מ"ס-ל) / אל=[וַיַּשְׁלִכֵ֛ם]
  21. (ג) דברים, האזינו (לב,ו): [הַ לְיְהֹוָה֙]* (=מ"ס-ל) / א=[הַ לְיְהוָה֙?]; ל=[הֲ־לַיהוָה֙]; ספרי תימן=[הַֽלְיהֹוָה֙] (=מ"ס-ל! וראו בהערות מיוחדות על תורה)
  22. (ק) דברים, האזינו (לב,יח): [תֶּ֑שִׁי]* (=מ"ס-ל) / אל=[תֶּ֑שִׁי]
  23. (ג) דברים, וזאת הברכה (לג,כט): [אַשְׁרֶ֨יךָ]*=אל / [אַשְׁרֶ֨יךָ] (=ספרי תימן ומ"ס-ל!); וראו בהערות מיוחדות על תורה)

להלן רשימה של אותיות מיוחדות נוספות בתורה:[22]

  1. (ג) בראשית, ויצא (ל, מב): [וּבְהַעֲטִ֥יף]
  2. (ג) בראשית, וישלח (לד,לא): [הַכְזוֹנָ֕ה]
  3. (ג) בראשית, ויחי (מט,יב): [חַכְלִילִ֥י]
  4. (ג) בראשית, ויחי (נ,כג): [שִׁלֵּשִׁ֑ים]
  5. (ג) שמות, שמות (ב,ב): [כִּי־ט֣וֹב]
  6. (ג) שמות, בֹא (יא,ח): [צֵ֤א]
  7. (ג) שמות, תצוה (כח,לו): [צִּ֖יץ]
  8. (ק או קו"ף דבוקה) שמות, כי תשא (לב,כה) [בְּקָמֵיהֶֽם] (בקו"ף קטנה או דבוקה; וראו להלן בפרשת נשֹא [במדבר ז,ב])
  9. (ג) שמות, כי תשא (לד,יא): [שְׁמׇ֨ר־לְךָ֔]
  10. (ג) ויקרא, צו (ח,טו או ח,כג):
    1. [וַיִּשְׁחָ֗ט] (ח,טו); ולפי מסכת סופרים [וַיִּשְׁחָ֗ט] (כל האותיות)
    2. [וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ ] (ח,כג); ולפי מסכת סופרים [וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ ] (כל האותיות)
  11. (ג) ויקרא, שמיני (יא,ל): [וְהַלְּטָאָ֑ה]
  12. (ג) במדבר, במדבר (א,יח): [לְגֻלְגְּלֹתָֽם] (=ל?מ"ס-ל)
  13. (ג) במדבר, במדבר (ג,טז): [עַל־פִּ֣י]
  14. (קו"ף דבוקה) במדבר, נשֹא (ז,ב): [עַל־הַפְּקֻדִֽים׃] (קו"ף דבוקה, וראו לעיל בפרשת כי תשא [לב,כה])
  15. (ג) במדבר, שלח (יג,ל): [וַיַּ֧הַס]
  16. (ג) במדבר, בלק (כד,ה): [מַה־טֹּ֥בוּ]
  17. (ג) דברים, דברים (ב,לג): [וַנַּ֥ךְ]
  18. (ג) דברים, דברים (ג,יא): [עֶ֣רֶשׂ]
  19. (ק) דברים, עקב (ט,כד): [מַמְרִ֥ים]
  20. (ג) דברים, שֹפטים (יח,יג): [תָּמִ֣ים]
  21. (ג) דברים, כי־תבוא (כח,סח): [וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם]
  22. (ג) דברים, האזינו (לב,ד): [הַצּוּר֙]
  23. (ג) דברים, האזינו (לב,ה): [וּפְתַלְתֹּֽל׃]
  24. (ג) דברים, וזאת הברכה (לד,יב): [כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל׃]

אותיות מנוקדות[עריכה]

רשימת האותיות המנוקדות במסורה הגדולה על פרשת במדבר (ג, לט "וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ") שבמקראות הגדולות (דפוס ונציה, רפ"ד-רפ"ו).

בניגוד לאותיות הגדולות והקטנות, לסימון האותיות המנוקדות יש ביצוע עקבי בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה. אמנם יש בכל זאת אי הסכמה לגבי פרטים מסויימים. להלן רשימה של האותיות המנוקדות בתורה במהדורתנו ובכתבי־היד העיקריים:

  1. בראשית, לך־לך (טז,ה): [וּבֵינֶֽיׄךָ]*=ל
  2. בראשית, וירא (יח,ט): [אֵׄלָ֔יׄוׄ]* / ל=[אֵׄלָׄ֔יׄוׄ] (=מ"ס-ל <ד' [נקודות]>)
  3. בראשית, וירא (יט,לג): [וּבְקוּׄמָֽהּ]*=ל
  4. בראשית, וישלח (לג,ד): [וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ]*=ל
  5. בראשית, וישב (לז,יב): [אֶׄתׄ־צֹ֥אן]*=ל
  6. במדבר, במדבר (ג,לט): [וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ]*=ל
  7. במדבר, בהעלֹתך (ט,י): [רְחֹקָ֜הׄ]*=ל
  8. במדבר, חֻקת (כא,ל): [אֲשֶׁ֖רׄ]*=ל
  9. במדבר, פינחס (כט,טו): [וְעִשָּׂרוֹׄן֙]* / ל=[וְעִשָּׂרׄוֹן֙] (הנקודה ברי"ש!)
  10. דברים, נִצבים (כט,כח): [לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַׄד־עוֹלָ֔ם]*=א / ל=[לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם] (=מ"ס-ל)

נו"ן הפוכה[עריכה]

תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת סביב פרשה אחת בתורה (בהתחלה ובסוף סה"כ פעמיים), ואילו בנביאים כתובים היא נמצאת 7 פעמים במזמור ק"ז בתהלים. מקומן וצורתן בתורה נקבעה במהדורתנו לפי מה שידוע לנו על התופעה בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.‏[23]

תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח:

  1. במהדורתנו: במדבר, בהעלֹתך (י,לה-לו)
  2. בכתי"ל (הקלדת וסטמינסטר)
  3. בכתי"ש: עמוד ראשון | עמוד שני
  4. בכתי"ב (ראו שם דף 129 ע"א וע"ב)
  5. בכתי"ש1
  6. במ"ג דפוס ונציה ("ב׆סע", "כמתא׆נים"!)
  7. בספר תורה טיפוסי הכתוב על קלף
  8. בספר תורה מיוחד הכתוב על קלף

מסורת הסופרים בתורה: הערות מיוחדות[עריכה]

מהדורתנו מיועדת כאמור להציג את מסורת הסופרים בתורה ע"פ המסורה הטברנית ולפי ספרי התורה בימינו. ניתן להגיע אל נוסח האותיות בתורה שהיה בכתר ארם צובה על ידי שחזור אמין (לפי שיטת ברויאר ועל פי עדויות מובהקות), ומתברר שהוא זהה לחלוטין לנוסח האותיות בספרי התורה התימנים (המייצגים לגמרי את שיטת המסורה). אמנם לעתים רחוקות (8-9 אותיות בלבד בכל התורה) יש הבדלים בין ספרי תימן מצד אחד לבין ספרי אשכנז וספרד מצד שני בנוסח הכתיב המובהק. במהדורתנו תבוא הערה מיוחדת בכל מקום שספרי אשכנז ו/או ספרד שונים מנוסח תימן באותיות.‏[24]

חוץ מנוסח הכתיב המובהק, דהיינו נוסח האותיות, תבוא הערה מיוחדת גם בכל המקומות שבהם נוסח הסופרים שונה בין ספרי התורה, או בינם לבין כתר ארם צובה (בגופו או על פי עדויות). מדובר על תיבות מחוברות ועל אותיות מיוחדות (כגון אותיות גדולות ואותיות קטנות וקטועות), וכן על הבדלים בחלוקת הפרשות. גם בכל המקומות הללו נציין את השינוי באופן ניכר על ידי הערה בגוף הטקסט (ולא רק בתיעוד הנוסח הבתלי-נראה שבדף העריכה).‏[25]

בטבלה הבאה מובאים כל המקומות שבהם תופיע הערה במהדורתנו. סוגי השינויים מובלטים על ידי צבעים:

  • אדום=שינויים מובהקים בנוסח האותיות (9 מקומות בתורה)
  • כתום=תיבות מחוברות (3 תופעות בתורה, אחת מהן ב-3 מקומות)
  • צהוב=שינויים בחלוקת הפרשות: סוג הפרשה (פתוחה או סתומה) או העדר פרשה (4 מקומות בתורה)
  • ירוק=אותיות מיוחדות: גדולות או קטנות או קטועות (8‏[26] מקומות בתורה)

יש 24 שינויים מכל הסוגים האלה בתורה (נוסח האותיות המובהק, תיבות מחוברות, אותיות מובהקות, חלוקת הפרשות). שינוי אחד ("פוטי[ ]פרע") נמצא ב-3 מקומות, ובכל מקום יש הערה, ולכן יש סה"כ 26 הערות בנוסח התורה. אפשר לראות את כל ההערות במקום אחד, ביחד עם קישורים ישירים לתוך גוף הטקסט, בדף המציג את התורה לפי מסורת הסופרים (אותיות בלבד).

שינויים המופיעים בספרי התורה
ציון ההבדלים בין כתר ארם צובה וספרי התורה בימינו במסורת תימן, ספרד ואשכנז
פסוק פרשת השבוע מילה או הקשר כתר אר"ץ
(ע"פ עדויות)
ספרי תימן ספרי ספרד ואשכנז נוסח הפנים
במהדורתנו
הערה במהדורתנו
בר' ד, יג בראשית מִנְּשֽׂ(וֹ)א מִנְּשֹֽׂא‏ מִנְּשֹֽׂא‏ מִנְּשֽׂוֹא מִנְּשֹֽׂא‏ בספרי ספרד ואשכנז מִנְּשֽׂוֹא
בר' ה, א בראשית סמ"ך של סֵ֔פֶר סמ"ך גדולה סמ"ך רגילה סמ"ך רגילה בספרי תימן סֵ֔פֶר בסמ"ך גדולה
בר' ז, יא נֹח מַעְיְנ(וֹ)ת֙ מַעְיְנֹת֙‏ מַעְיְנֹת֙‏ מַעְיְנוֹת֙ מַעְיְנֹת֙‏ בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙
בר' ט, כט נֹח וַיִּֽהְיוּ֙ / וַֽיְהִי֙ וַיִּֽהְיוּ֙ וַיִּֽהְיוּ֙ וַֽיְהִי֙ וַיִּֽהְיוּ֙ בספרי ספרד ואשכנז וַֽיְהִי֙
בראשית
מא, מה;
מא, נ;
מו, כ.
מקץ (2)
ויגש (1)
פוטי[ ]פרע פוטי פרע פוטיפרע
(תיבה אחת)
פוטי פרע
(שתי תיבות)
פוטי פרע בספרי תימן
פּֽוֹטִיפֶ֛רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע/פּֽוֹטִיפֶ֖רַע
בתיבה אחת
שמות יז, טז בשלח כֵּ֣ס[ ]יָ֔הּ כֵּ֣סְיָ֔הּ כֵּ֣ס יָ֔הּ כֵּ֣ס יָ֔הּ כֵּ֣ס יָ֔הּ בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת
שמות כה, לא תרומה תֵּ(י)עָשֶׂ֤ה תֵּעָשֶׂ֤ה‏ תֵּעָשֶׂ֤ה‏ תֵּיעָשֶׂ֤ה תֵּעָשֶׂ֤ה‏ בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה
שמות כח, כו תצוה הָאֵפ֖(וֹ)ד הָאֵפֹ֖ד הָאֵפֹ֖ד הָאֵפ֖וֹד הָאֵפֹ֖ד‏ בספרי ספרד ואשכנז הָאֵפ֖וֹד
שמות לד, א כי תשא וַיֹּ֤אמֶר...
פְּסָל־לְךָ֛
פרשה סתומה? פרשה פתוחה פרשה פתוחה פרשה פתוחה ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה
שמות לד, ז כי תשא נו"ן של נֹצֵ֥ר‏ נו"ן רגילה נו"ן רגילה נו"ן גדולה נו"ן גדולה בספרי תימן נֹצֵ֥ר בנו"ן רגילה
ויקרא ו, ב צו מ"ם של מוֹקְדָ֨ה מ"ם רגילה מ"ם קטנה מ"ם קטנה בספרי תימן מוֹקְדָ֨ה במ"ם רגילה
ויקרא ז, כב צו וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר...
כָּל־חֵ֜לֶב
פרשה פתוחה
(כנראה)
פרשה פתוחה אין פרשה פרשה פתוחה אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז
ויקרא ז כח צו וַיְדַבֵּ֥ר...דַּבֵּ֛ר...
הַמַּקְרִ֞יב
פרשה פתוחה אין פרשה פרשה פתוחה פרשה פתוחה אין פרשה בספרי תימן
במדבר א, יז במדבר בְּשֵׁמֽ(וֹ)ת בְּשֵׁמֹֽת בְּשֵׁמֹֽת בְּשֵׁמֽוֹת בְּשֵׁמֹֽת בספרי ספרד ואשכנז בְּשֵׁמֽוֹת
במדבר י, י בהעלֹתך חָדְשֵׁ[י]כֶם֒ חָדְשֵׁיכֶם֒ חָדְשֵׁיכֶם֒ חָדְשֵׁכֶם֒ חָדְשֵׁיכֶם֒ בספרי ספרד ואשכנז חָדְשֵׁכֶם֒
במדבר כב, ה בלק בְּע֗(וֹ)ר בְּעֹ֗ר בְּעֹ֗ר?‏[27] בְּע֗וֹר בְּעֹ֗ר בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר
במדבר כה, י פינחס יו"ד של פִּֽינְחָ֨ס פִּֽינְחָ֨ס
(אות רגילה)
פִּֽינְחָ֨ס
(אות רגילה)
נהוג לכתוב ביו"ד זעירא[28] פִּֽינְחָ֨ס (אות רגילה) בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽינְחָ֨ס ביו"ד זעירא
במדבר כה, יב פינחס וי"ו של שָׁלֽוֹם שָׁלֽוֹם
(אות רגילה)
שָׁלֽוֹם
(אות רגילה)
וי"ו קטיעא שָׁלֽוֹם
(אות רגילה)
בספרי ספרד ואשכנז וי"ו קטיעא
דברים יא, כא עקב צד"י של הָאָֽרֶץ צד"י גדולה צד"י רגילה צד"י רגילה בספרי תימן הָאָֽרֶץ בצד"י גדולה
דברים כב, ו כי תצא קו"ף של קַן־צִפּ֣וֹר קו"ף גדולה קו"ף רגילה קו"ף רגילה בספרי תימן קַן בקו"ף גדולה
דברים כג, ב כי תצא דַּכָּ֛א / דַּכָּ֛ה דַּכָּ֛א דַּכָּ֛א דַּכָּ֛ה דַּכָּ֛א ברוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה
דברים כז, כ כי תבוא אָר֗וּר שֹׁכֵב֙
עִם־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו
פרשה סתומה? אין פרשה אין פרשה אין פרשה ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה
דברים לב, ו האזינו הַ[ ]לְיְהֹוָה֙ הַ לְיְהוָה֙ (?) הַֽלְיהֹוָה֙ הַ לְיְהֹוָה֙ הַ לְיְהֹוָה֙ בספרי תימן הַֽלְיהֹוָה֙ בתיבה אחת
דברים לג, כט וזאת הברכה אל"ף של אַשְׁרֶ֨יךָ אל"ף רגילה אל"ף גדולה אל"ף רגילה אל"ף רגילה בספרי תימן אַשְׁרֶ֨יךָ באל"ף גדולה

מסורת הקוראים בתורה: נוסח הניקוד והטעמים[עריכה]

נוסח הניקוד והטעמים לעומת האותיות[עריכה]

יש הבדל עקרוני בין מסורת הקריאה (דהיינו ההגייה והנגינה) המשתקפת בכתבי־היד לבין מסורת הכתיבה הנמצאת בהם: נוסח האותיות בכתבי־היד איננו אחיד כלל, אבל ניקוד התיבות והטעמתן אחיד בכמעט כל מקום. ממצאיו של ברויאר מראים שנוסח הטעמים היוצא מכתבי־היד יציב להפליא, ואף בנוסח המקובל שבדפוסים איננו מוצאים שינויים רבים בעלי חשיבות; נוסח הדפוסים עולה בדיוקו אפילו על חלק מכתבי־היד בטעמיו. ודבר דומה נכון גם לגבי הניקוד: הנוסח בכתבי־היד יציב ואחיד, ואין בו מחלוקות עקרוניות; ואילו בנוסח המקובל שבדפוסים מספר השינויים אמנם ניכר, אבל הוא לא גדול במיוחד.

כך תיאר והסביר הרב ברויאר את ההתפתחות ההיסטורית שיוצאת מתוך השוואה בין שני התחומים השונים (האותיות מול הניקוד והטעמים), בסיכום הנפלא (והמהפכני בשעתו) שכתב ע"פ ממצאיו:‏[29]

נמצא, שכך יש לתאר את נוסח התורה בתקופה שלפני המסורה. קריאת התיבות היתה ברורה ונהירה לכל. ואילו טקסט האותיות – מבחינת חסירות ויתירות – היה עדיין בבחינת בקעה פרוצה. חכמי המסורה מצאו בקעה זו וגדרו בה גדר. וזה היה איפוא תפקידם ביחס לכתיב האותיות וקריאתן: הם לא פסקו איך לקרוא את האותיות המקובלות – אלא היפוכו של דבר: הם פסקו איך לכתוב את הקריאה המקובלת.
מבחינה זו קדמה איפוא תורה שבעל פה לתורה שבכתב. חכמי המסורה קיבלו מקודמיהם את הקריאה כתורה שבעל פה – וקבעו לה סימני ניקוד וטעמים. לטקסט זה של התורה שבעל פה קבעו אחר כך את הנוסח הסופי של התורה שבכתב.
משום כך אתה מוצא, שהרוב המכריע של קביעות המסורה מתייחס למלים הגויות – ולא לתיבות כתובות.‏[30] אין המסורה מתייחסת לצירוף מסויים של אותיות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של קריאתן; אלא היא מתייחסת לצירוף של הגאים ותנועות – כדי לקבוע את הדרכים השונות של כתיבתם. שכן המלים ההגויות של המקרא הן היסוד שקדם לאנשי המסורה; ליסוד זה נתנו את התיבות הכתובות וקבעו את נוסחן הסופי.‏[31]
אין זה איפוא אלא טבעי, שהניקוד הוא אחיד בכתבי היד, ואילו כתיב התיבות שנוי במחלוקת. שתי התופעות האלה אינן אלא המשך למצב שקדם למסורה. עדיין לא נשתכחה התורה שבעל פה המקובלת; ואילו ההורה שבכתב "המחודשת"‏[32] עדיין לא פשטה בכל ישראל. וגם בתקופה הסמוכה לאנשי המסורה עדיין לא היו בקיאים בחסירות וביתירות – ממש כבתקופת התלמוד.‏[33]
על רקע זה יש להעריך את המפעל ההיסטורי של הרמ"ה. מצב הספרים שבימיו מתואר בבהירות בהקדמה לספרו... אך כאן יש להבליט בייחוד את ההשוואה לחכמי התלמוד. וכך הוא טוען: חכמי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות; "וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'..." (מהקדמת הרמ"ה לספר מסורת סייג לתורה).
אכן עד שלא בא הרמ"ה היה כתיב המסורה בבחינת הלכה ואין עושין כן. הסופרים המשיכו להעתיק מן הספרים שלפניהם – כדרך שעשו בתקופה שלפני המסורה; נמצא, שעדיין לא היו "בקיאין בחסירות וביתירות". ואילו המסרנים רשמו את המסורות – על פי הנוסח שנקבע בידי חכמי המסורה. אך אלה לא נגעו במלאכתם של אלה אלא במקרים נדירים בלבד; כביכול, "אנן בדידן ואינהו בדידהו".
זו היתה איפוא חשיבות מפעלו של הרמ"ה. הוא קבע את נוסח התורה על פי המסורה – לא כהלכה עיונית – אלא בהוראה מעשית. באותה שעה הוא השלים, לאמיתו של דבר, את מפעל המסורה. בבית מדרשו של הרמ"ה יצא נוסח המסורה מן הכח אל הפעל – ומשם הוא פשט בכל ישראל.
וכך יפה כוחם של הדורות האחרונים אפילו מכוח חכמי התלמוד; שכן "בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות, אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה" (אבני נזר, יורה דעה, סימן שנו, סעיף ה). תיאור זה, המובא כאן בשם אחד מגדולי חכמי ההלכה, הוא ציור מדויק של התהליך ההיסטורי. נוסח הכתיב של התורה עדיין לא היה קבוע סופית בתקופת התלמוד. הוא נקבע במשנה עיונית רק על ידי חכמי המסורה. והוא נתקבל למעשה בכל ישראל רק בכוח ההוראה של הרמ"ה.
תהליך הפוך עבר באותו זמן על נוסח הקריאה. נוסח זה היה בתחילה בבחינת תורה שבעל פה, וזו עלולה להשתכח מן הלב. שבטי ישראל התרחקו זה מזה ונדדו מגולה לגולה. הריחוק המקומי הביא בעקבותיו פילוג לשוני. הבדלי המבטאים שבין הארצות השונות הן אות לפילוג הזה.
נדודי ישראל בגלויות אינן הסיבה היחידה להשכחת נוסח הקריאה. שכן ככלי ההתפתחות של כל הלשונות חלים גם על לשון הקודש. וקריאה הנמסרת רק כתורה שבעל פה עלולה להשתנות במרוצת הדורות.‏[34]
צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהעמיד את חכמי הניקוד על אֵם הדרך של היציאה לגלות. הללו הפכו את תורת הקריאה שבעל פה לתורת הניקוד שבכתב. ודרכו של נוסח כתוב לשמור על טהרתו המקורית – יותר מקריאה הנמסרת בעל פה.
בהמשך הדורות נתהפך איפוא היחס שבין קריאה לניקוד. חכמי המסורה היו מנקדים על פי הקריאה שבעל פה; הדורות המאוחרים היו קוראים על פי הניקוד שבכתב.
אולם גם הניקוד הכתוב לא היה מובטח מפני תהפוכות ושינויים. שכן דרכי הניקוד – בניגוד לדרכי הכתיב – תלויות בכללי הדקדוק. והללו פועלים לעתים קרובות בכיוון להשכחת מסורת הקריאה. זאת ועוד: סימנים הדומים זה לזה מבחינה גרפית עלולים להתחלף זה בזה; ויש להביא בחשבון גם את האפשרות של טעויות סופר גרידא. אף זו: יש להניח, שגם בתקופות מאוחרות לא נשתכח טיבם המקורי של הנקדנים – המנקדים על פי מסורת הקריאה שבעל פה. וכך נוצרה זיקת גומלין בין קריאה לניקוד: משהתפתחה והשתנתה מסורת הקריאה, נשתנו גם סימני הניקוד; והשינויים שחלו בניקוד הביאו לידי שינויים בדרכי הקריאה.
עבודתם השקודה של חכמי האחרונים – מאו"ת ומ"ש ועד רש"ד ורוו"ה – עצרה בסופו של דבר גם את התהליך הזה. נקבעו נוסחות של ניקוד, כדרך שנקבע בשעתו נוסח הכתיב. נוסחות אלה אינן זהות בכל מקום עם הנוסח המקורי של המסורה. מהן לומד הקורא את תורת הקריאה.
וכך נתהפך עתה היחס שבין מקרא למסורת. לשעבר היו המלים ההגויות בחזקת נתון קבוע; על פיהן ניקד הנקדן, והמסרן קבע להן את כתיב המסורה; אלא שכתיב זה עדין לא פשט בכל ישראל. עתה כבר נתהפכה הקערה על פיה. כתיב המסורה הוא בחזקת נתון קבוע, והוא פשט בכל ישראל; לכתיב זה מוסיף הנקדן את הניקוד על פי מסורת הניקוד שנקבעה לאחרונה; והתיבות המנוקדות הופכות בפי הקורא למלים הגויות. אך הללו אינן זהות בכל מקום עם מסורת הקריאה המקורית.
זו משמעות התופעות, שעמדנו עליהן כאן. ויש לכך לא רק חשיבות עיונית, – אלא גם תוצאה מעשית. שכן בדורנו נעשים ניסיונות שונים להחזיר למקרא את נוסח המסורה – על יסוד כתבי היד שנתגלו לאחרונה; זאת מתוך הנחה, שנוסח המקרא התפתח ונשתנה מאז תקופת המסורה. אולם בעניין זה יש להסיק שתי מסקנות מן הדברים שנתבארו כאן.
בנוסח הניקוד חלו באמת שינויים מסוימים; הללו טעונים הגהה – אם מבקשים לחזור אל הנוסח המקורי על פי המסורה. אולם שינויים אלה הם מועטים יחסית...
גם בנוסח הכתיב חלו שינויים – בהשוואה אל כתבי היד. אך הללו אינם טעונים הגהה, אם מבקשים לחזור אל הנוסח על פי המסורה. שכן הנוסח המקובל בישראל – נוסח רמ"ה-או"ת ובייחוד נוסח יהודי תימן – הוא הוא הנוסח המקורי על פי המסורה. כל חזרה אל נוסח אחד מכתבי היד יש בה משום נסיגה, המתעלמת מן ההישגים שהושגו על ידי חכמי ישראל. דבר אין לה ולהחזרת כתיב המסורה לקדמתו.

נראה אם כן שמסורת הקריאה של בעלי המסורה הטברנים, המתועדת במערכות הניקוד והטעמים שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, הייתה ידועה וקבועה להם כבר מראש, עוד לפני שרשמו את סימני הניקוד והטעמים. בעלי המסורה לא ניקדו והטעימו על פי טופס מקרא שלפניהם, אלא על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה על פיהם. הנקדנים היו בקיאים בהגיית המלים ובנגינתן, ועל פיהן ניקדו והטעימו את התיבות שלפניהם. משום כך אין כמעט מחלוקות משמעותיות וקשות להכרעה ביניהם ביחס לטעמים ולעיקרי ניקוד.‏[35]

לכן מהדורת מקרא המבוססת על הכתר וכתבי־היד הקרובים לו תהיה נציגה נאמנה למסורת הקוראים הטברנית, בכללה ופרטיה.

כתי"ל כבסיס לניקוד ולטעמים[עריכה]

בספרו כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו השווה פרופ’ ישראל ייבין את הניקוד והטעמים שבכתר אל כתבי־היד הקרובים לו והרחוקים ממנו (ואף למנהגי הדפוסים). בסוף ספרו סיכם:

מכל זה מסתבר, שיש להעדיף את ל מכל כתבי־היד האחרים הקרובים לא, הן במקום שא חסר, הן במקום שרצויה עדות מסייעת, הן להשוואת שיטתו לשיטת א.‏[36]

גם הרב ברויאר, בעקבות ייבין, הגיע לאותה מסקנה בממצאיו, דהיינו שלהעתיק את הניקוד והטעמים מתוך כתי"ל זה כמעט כמו להעתיק את הניקוד והטעמים מתוך הכתר עצמו. ואף מהדירי מקראות גדולות הכתר אימצו את מסקנותיהם הקודמות של ייבין וברויאר, ובחרו בכתי"ל בתור הכלי הראשון במעלה לשחזור נוסח הניקוד והטעמים בכתר בחלקיו החסרים: "...כ"י ל, שנוסח הניקוד והטעמים שלו במקרא כולו הוא הקרוב ביותר לנוסח ה'כתר' מכל כתבי היד הידועים לנו".‏[37] ואף העירו ש"בדיקותינו בקטגוריות שונות של ניקוד וטעמים בעשרות כתבי יד של ימי הביניים חוזרות ומאשרות מסקנה זו."‏[38]

כתי"ל יהיה אם כן הבסיס העיקרי במהדורתנו לניקוד ולטעמים בתורה (ובשאר החלקים החסרים בכתר), ע"פ שיטת ייבין שכבר בוצעה למעשה במהדורות ברויאר‏[39] ובמקראות גדולות הכתר. אמנם גם יש בכל זאת תופעות חריגים בניקוד ובטעמים שבכתי"ל שיש לתקן אותן על ידי מקורות נוספים או לעצב אותן לפי שיטת מהדורתנו, ואלה יפורטו בשני תת-הסעיפים הבאים.

נוסח הניקוד בכתי"ל[עריכה]

העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


לפי ייבין, שיטת הניקוד בכתי"ל דומה להפליא לניקוד שבכתר, ואולם רמת דיוקו פחות מושלמת: "ל נכתב בקפדנות והוא מדויק למדי, אך נופל קצת מבחינה זו מאק. יש בו טעויות־סופר קצת יותר מאשר בא... בניקוד הוא דומה ברוב ענייניו לא, אלא שמעטים בו חטפים באותיות לא־גרוניות וכן שונה דרכו בניקוד כתיב וקרי...".‏[40] על פי זה קבע שיש להעדיף את כתי"ל לשחזור הניקוד והטעמים שבכתר. ובכל זאת יש לעמוד על המיעוט הקטן של שינויים מובהקים בניקוד, שבהם שונה שונה כתי"ל מהכתר ושאר כתבי־היד הקרובים לו, וכן על טעויות הסופר בו שהם "קצת יותר מאשר בא".

שינויים מובהקים בניקוד: מתוך מאות האלפים של סימני הניקוד בתורה,‏[41] בכתבי־היד הטברנים הקרובים לכתר יש הבדלים מובהקים, המבטאים עדות לקריאה שונה, במקומות אחדים בלבד בתורה. ובכמעט כל מקום (חוץ מאחד), שונה גרסתו של כתב־היד חריג אחד מחבריו. ברויאר הביא את הדוגמאות הבאים:‏[42]

  • בשני מקומות (בראשית מא,נ; דברים לא,כא) יש מחלוקת בין כתבי־היד לגבי קמץ ופתח, ושתיהן תלויות במחלוקת בן־אשר ובן־נפתלי. במקרה הראשון (בראשית מא,נ) מביא כתי"ל את נוסח בן־אשר בדומה לרוב כתבי־היד (מלבד ש). במקרה השני (דברים לא,כא) תומכים שני כתבי־היד (לש1) בנוסח בן־נפתלי, ושני כתבי־יד (אש) בנוסח בן־אשר. בשני המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח.
  • יש בכתי"ל ניקוד חריג, באופן מודע וכנראה לפי מסורת הגייה מיוחדת (ולא טעות סופר), בעוד שלוש תיבות בתורה, בניגוד לשאר כתבי־היד: ויקרא כו,לד; ויקרא כו,לה; דברים כב,כט. בשלושת המקומות ציינו את המחלוקות ואת הנתונים המלאים בתוך תיעוד הנוסח.
  • בנוסף לכך ציין ברויאר מספר תופעות לגבי דגשים בכתי"ל ו/או בכתי"ש, שנראה שיש בהן עניין של נטייה או שיטה.‏[43] הערנו עליהן במקומן בתיעוד הנוסח, וראוי להזכיר אחת מהן: סימון כפול של קובוץ ושורוק בתיבה שיש בה א' נחה (הרֻאוּבני/לרֻאוּבני/ולרֻאוּבני). תופעה זאת נמצאת בחמש מקומות בכתי"ל בתורה ובספר יהושע (במדבר כו,ז; דברים ג,יב; ג,טו; ד,מג; יהושע יב,ו), ולכן ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר, אבל גם אין בה שיטה גמורה כי במקומות אחרים (כגון במדבר לד,יד) הניקוד כמקובל בשורוק בלבד (הראוּבני).

ניקוד חריג וטעויות סופר: חוץ מעניינים של נטייה או של שיטה, שיש בהם ביטוי של מסורת הגייה מובהקת או של מנהג סופרים מודע, יש גם דוגמאות רבות של ניקוד חריג בכתי"ל שמקורן בטעות סופר גרידא, או שיש בהן כנראה שריד של ניקוד לפי מסורת הגייה שונה (שלא השתרשה לגמרי תוך כדי מלאכת ההגהה בכתב־היד). לפי ייבין, רמת דיוקו הכללית של כתי"ל "נופל קצת" מזו של כתר ארם צובה, למרות הדמיון המובהק ביניהם בשיטת הניקוד. אבל נראה שהיא נופלת יותר מ"קצת", למרות שעדיין מדובר על כתב־יד מדויק מאוד. שהרי בכתי"ל יש מאות רבות של טעויות, למרות שהיא עדיין מדויקת מאוד; ואילו כתר ארם צובה מהווה יצירה כמעט־מושלמת.

  • פתח וסגול (שריד של מסורת ההגייה הבבלית)
  • דוגמאות רבות של השמטת דגשים (גם כאן טען דותן שמדובר על שריד של מסורת ההגייה הבבלית) ולפעמים הוספתם, וכך גם לגבי מפיק.‏[44]
  • השמטתן של נקודות חטף או הוספתן (לעתים).
  • טעויות סופר מובהקות אחרות (רבות). בדוגמאות מהסוג הזה בדרך כלל הוספנו סימן קריאה (!) בתיעוד הנוסח לאחר שהבאנו את נוסח כתי"ל. לעומת זאת אין סימן קריאה בסוגים טיפוסיים של ניקוד חריג בכתי"ל (כגון השמטת דגש).

רשימות שונות של חריגות הניקוד בכתי"ל חוברו במשך הזמן על ידי דותן,‏[45] ברויאר,‏[46] וברשימת ההערות שבתוך מהדורת וסטמינסטר.‏[47] רשימות אלו משלימות אחת את השנייה,‏[48] ואיסוף של הנתונים מכולן ביחד מראה באופן ברור שכתי"ל מייצג שיטת ניקוד מובהקת וברורה, אבל הביצוע שלה למעשה אינו מושלם בכלל. מבט קל על ההערות במבחר פרקים מתוך מהדורת וסטמינסטר מראה שיש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב הפרקים בתנ"ך, ובפרקים רבים יש כמה.‏[49]

בכמעט כל המקומות מדובר על ניקוד חריג בכתי"ל בלבד מול שאר כל חבריו, ולכן אין כל בעיה לזהות בכתי"ל את הטעות המובהקת, או את השריד שנשאר בו מתוך מסורת הגייה אחרת. וכך אפשר לקבוע את הנוסח לפי שאר כתבי־היד (ואף להתחשב לעת הצורך בניקוד שבדפוסים המאוחרים שהוא פחות מדויק מכתבי־היד רק במעט),‏[50] וכך להגיע אל שחזור מהימן לניקוד שהיה בכתר ארם צובה.

במהדורתנו תיעדנו ניקוד חריג בכתי"ל במאות מקומות בעקבות הרשימות הקיימות. בדקנו את הנתונים מחדש בכל מקום על ידי עיון בצילום כתב־היד, ולפעמים הגענו למסקנה שונה. ואף הוספנו על הנתונים הקיימים ברשימות דוגמאות חדשות אחדות. כל הנתונים לגבי ניקוד חריג בכתי"ל מובאים במלואם בתוך תיעוד הנוסח.

הנוסח המקובל בדפוסים: הנוסח המוכר בדפוסים הרבים של התנ"ך (עד דפוס קורן ועד בכלל) מבוסס בעיקר על מקראות גדולות דפוס ונציה, ובנוסף על התיקונים שנעשו בנוסח זה בחיבורים "אור תורה" ו"מנחת שי" וגם על ידי מדקדקים מאוחרים יותר. נוסח זה משקף היטב את נוסח המסורה ברוב המכריע של התורה, אמנם יש בו כמה עשרות הבדלים משמעותיים מהנוסח המשותף של כתבי־היד הטברנים. רובם הגדול הם עניינים של פתח וקמץ או של צירה וסגול.‏[51]

בגלל שהתורה נקראת בציבור במחזור שנתי, וכל שינוי קטן מהנוסח המקובל בולט למי שמכיר היטב את הקריאה, לכן ציינו את השינויים בניקוד המקובל בתוך תיעוד הנוסח.‏[52]

נוסח הטעמים בכתי"ל[עריכה]

קפדנותו ודיוקו של כתי"ל באים לידי ביטוי מובהק בתחום הטעמים עוד יותר מאשר בתחום ניקוד. לגבי הניקוד כאמור, יש לפחות ניקוד חריג אחד ברוב פרקי התנ"ך ולעתים קרובות אף יותר, ואילו בתחום הטעמים איננו מוצאים טעויות או הטעמה חריגה בפרקים רבים. ורוב הטעויות בטעמים (המעטות ממילא) הם בסימון מקום הטעם או בטעם חסר, כך שניתן לזהות אותן בקלות ולתקנן לפי שיטת הכתר וכתבי־היד הקרובים לו. כך תיאר ייבין את מערכת הטעמים בכתי"ל:‏[53]

בטעמי כ"א הספרים דומה הוא לא כמעט בכל, הן בהטעמה בכללותה הן בפרטי כלליה. שינויים מא בהטעמה בכללותה נדירים מאוד. מצאתי, למשל: ואמרת֣י אליכ֔ם (ל שמ"ב יג,כח; אקש1 בקדמא ואזלא).
הטעמת המשרתים בטעמי אמ"ת כמעט תמיד כבא וכנמסר בשם ב"א בחילופים. לפעמים מצויים תיקונים בהטעמת המשרתים, בייחוד מנוסח ב"נ לנוסח ב"א, כגון במשרתי הפזר (נ.6) ועוד.
המרכא מסומן בל בצורה ברורה פחות מאשר בא; משום כך נסיגת טעם לראש תיבה או הטעמת שני משרתים, שהראשון בהם מרכא, בתיבה אחת – מסומנת בל בצורה ברורה פחות מאשר בא, ולעתים קרובות הברה שבה מרכא ברור בא, הסימן שבה בל נראה כגעיה ברורה. לפעמים נמחקה בל געיה ונכתב מרכא – מה שמסייע בזיהוי הטעמים. הקפה מן הסוג המתואר מא.6 אינה מצויה בל יותר משבא.‏[54]

דיוקם של כל כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בראשם – כל כך גדול, עד שבכל החריגות המעטות ממילא יש רק כתב־יד אחד חריג השונה מכל שאר חבריו (וכמעט תמיד שונה גם מהנוסח המקובל בדפוסים). ברויאר מצא רק יוצא מן הכלל אחד בכל התורה, שבו יש מחלוקת בין שני כתבי־יד לשנים אחרים:

  • במדבר, בהעלֹתך (ח,יח): [וָאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃]* (שש1 ובדפוסים) / [וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃] (לב).

גם בבדיקה שלנו של כתי"ל והקלדת וסטמינסטר מול כתבי־יד ומהדורות אחרות, לא מצאנו דוגמה נוספת לכך. ברויאר גם מצא שלושה מקומות בלבד בכל התורה של חריגות בעלות משמעות בכתי"ל, כאשר הוא ניצב לבדו מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר:

  • בראשית, וירא (כ,ז): [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃]* (שש1 ובדפוסים) / [וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃] (ל). הטעמת כתי"ל אפשרית, אבל גם ייתכן שמדובר על החלפת זקף קטן ברביע (נקודה אחת במקום שתיים). חשוב לציין שההבדל הכי נפוץ והמשמעותית ביותר בין חריגות ההטעמה המעטות בכתי"ל בתנ"ך, ובתוך מסורת כתבי־היד בכלל (שהיא בדרך כלל אחידה), הוא דווקא השינוי בין נקודה אחת לשתיים, לרביע או לזקף קטן (ראו לדוגמה יהושע א,ז).
  • בראשית, ויגש (מד,כ): וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃]* (בשש1 ובדפוסים) / [וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃] (ל). הטעמה זו מוזרה, ונראה שיש כאן טעות בכתי"ל בהשפעת הטעמים בפסוק אחר הדומה לו (מב,לח).
  • דברים, כי־תבוא (כח,נט): [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וׇחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶאֱמָנִֽים׃]* (אשש1) / [מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃] (ל ובדפוסים). מכיוון שהמסורת המשתקפת בדפוסים תומכת בגירסת כתי"ל, ברור שלא מדובר על סתם טעות סופר אלא על שיטה תחבירית אחרת.

בנוסף לשלושת הדוגמאות הללו מצאנו עוד אחדות במשך ההגהה של כתי"ל בתורה ובשאר המקומות בתנ"ך החסרים בכתר, וכולם מצויינים במקומם בתיעוד הנוסח. בכוונתנו להוסיף אותם לרשימה זו תוך כדי בדיקה מחדש של תבניות הנוסח.

כתי"ש: ברויאר מצא שגם כתי"ש מדוייק להפליא בנוסח הטעמים בתורה, כמו כתי"ל או אף יותר, וגם בו אין כמעט חריגות בכלל מול המסורת המשותפת הבאה לידי ביטוי בשאר כתבי־היד. רק במקום אחד בלבד יש טעות סופר ברורה:‏[55]

  • במדבר, במדבר (א,כח): [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה]* (לש1 ובדפוסים) / [מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙] (ש)

הסכמת כתי"ל וכתי"ש: דוגמה יחידה זו יוצאת מן הכלל, והיא מוכיחה את הכלל: נוסח כתי"ל וכתי"ש מדוייקים להפליא לגבי נוסח הטעמים בתורה, וכמעט שאין ביניהם שום הבדלים בעלי משמעות בכל התורה כולה. לכן ניתן לקבוע את נוסח הטעמים בתורה בביטחון מלא ע"פ הסכמת שניהם.

כמו שכבר הסברנו בפרק השני של המבוא, רכיבים מסויימים בשיטת הטעמים בכתי"ל שונים מנוסח הכתר ו/או ממדיניות העיצוב במהדורתנו; לא מדובר על ספק לגבי עצם קביעת הנוסח אלא על שיטות ידועות מראש. כל שינוי מנוסח כתי"ל בגלל הרכיבים האלה יקבל תיעוד מלא בדפי העריכה של המהדורה. ביניהם:

מסורת הקוראים בתורה: עשרת הדברות[עריכה]

הטעם התחתון והטעם העליון[עריכה]

בעשרת הדברות שבספר שמות (פרשת יתרו) ובספר דברים (פרשת ואתחנן) אנחנו מוצאים שתי מערכות טעמים הכתובות ביחד בתוך רצף הפסוקים. כך מופיע בכתבי־היד בכל התקופות מאז בעלי המסורה, וכך היה מקובל גם בדפוסים עד הדור האחרון. את שתי המערכות כבר נהוג לכנות בשמות "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון":

  • הטעם התחתון מבוסס על חלוקה של עשרת הדברות לפי מתכונת של פסוקים באורך רגיל, ובו יש לפעמים כמה פסוקים בתוך דיבר אחד ארוך, או לחלופין כמה דברות קצרים בתוך פסוק אחד. גם הטעמתם של הפסוקים היא בהתאם למתכונת זו של פסוקים באורך רגיל. בטעם התחתון שבכתבי־היד יש סה"כ 12 פסוקים.
  • הטעם העליון מבוסס על חלוקה לעשרה דברות, כאשר כל דיבר הוא "פסוק" אחד בדיוק, ולכן אנחנו מוצאים שבטעם העליון בכתבי־היד יש עשרה פסוקים בדיוק כמספר הדברות. אמנם חלק מה"פסוקים" האלה ארוכים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הארוכים), וחלק מהם קצרים בהרבה מפסוק רגיל (לדברות הקצרים). ואף התאמתם של ה"פסוקים" החריגים היא בהתאם לאורכם החריג.

בהטעמה הכפולה שבכתבי־היד יש ניסיון כללי להקפיד על כך שאם וכאשר יש שני טעמים שונים הבאים זה אחר זה באות אחת (אחד לטעם התחתון ואחד לטעם העליון), שהטעם התחתון יהיה כתוב ראשון והטעם העליון אחריו.‏[56] הכלל הזה ברור ומובהק למרות מעידות אחדות של כתב־יד אחד מול שאר כתבי־היד הקרובים לכתר.‏[57]

הטעם הראשון שהוא "הטעם התחתון", המחלק כאמור את המקרא לפי מתכונת של פסוקים רגילים אף בעשרת הדברות, משקף את מסורת קריאתם בהטעמה של חכמי המקרא בטבריה. ואילו הטעם השני שהוא "הטעם העליון", משקף את מסורת הקריאה הבבלית, המגדירה את עשרת הדברות לפי המסורת המדרשית שהייתה בידם. על דרשתו של רבי שמלאי המובאת בגמרא (מכות כ"ד ע"א) נאמר בתלמוד הבבלי:

"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.

לפי מסורת זו יוצא שהדיבר הראשון מתחיל ב"אנכי" ואילו הדיבר השני מתחיל ב"לא יהיה לך", ואכן כך הוא בטעם העליון שבכתבי־היד. ולכן הדיבר הראשון בטעם העליון (שאינו "פסוק" במתכונת הרגילה) הוא באמירה הישירה והחיובית: "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃". ואילו הדיבר השני כולל את כל האמירות של "לאו" ביחד: "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י, לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣ פֶ֣סֶל ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֡ה... לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣ה לָהֶם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵם֒...לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃". ברור שגם דיבר ארוך זה אינו "פסוק" אחד לפי המתכונת הרגילה.

יש לשים לב שמסורת זו לחלוקתם של שני הדברות הראשונים לא הייתה נחלתם של חכמי בבל בלבד, כי היא עולה באופן ברור גם מהתרגום הירושלמי המדרשי ("יונתן"), המגדיר במפורש את גבולותיהם של שני הדברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך" הוא "דבירא קדמאה", ואילו "לא תעשה לך" הוא "דבירא תנינא".‏[58] מסורת זו של קריאה הייתה קיימת אם כן לא רק בבבל אלא גם גם בארץ ישראל. לכן בכתיבת "הטעם העליון", נתנו חכמי המסורה ביטוי למסורת שהייתה גם במקומם אע"פ שלא זו הייתה מסורת הקריאה וההטעמה המקובלת בידיהם.

בניגוד לחלוקה זו, בטעם התחתון הפסוק הראשון הוא כך: "אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃", כאשר שני חלקי הפסוק הם בדרך הניגוד במישור של הנאמנות האישית כלפי ה'. ואילו שאר העניין מבטא את האיסורים המעשיים ואת האזהרות הנובעים מתוך אותה נאמנות (והם מהווים שלושה פסוקים נוספים במתכונת הרגילה). חלוקה זו של הפסוקים קרובה יותר לפשוטו של מקרא.

חכמי המקרא הטברנים שילבו, אם כן, את מסורת הקריאה המקומית שלהם ביחד עם מסורת קריאה נוספת, כל אחת לפי הטעמתה, וכך נוצרה על ידם מערכת ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. שילוב מיוחד זה מתבטא גם ברשימות סכומי הפסוקים בכתבי־היד הטברנים: סכומי הפסוקים לפרשות השבוע בספרים שמות ודברים הם לפי הטעם העליון ומסורת הקריאה הבבלית (החלוקה לפרשות השבוע היא כידוע מנהג בבלי במקורה). ואילו סכומי הפסוקים לספרים שמות ודברים בשלמותם הם לפי הטעם התחתון ומסורת הקריאה של ארץ ישראל.‏[59]

השיבוש שחל בדפוסים[עריכה]

בדפוסים המוכרים עד לדור האחרון, האמירה "אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃", שהוא הדיבר הראשון בטעם העליון שבכתבי־היד, הפך להיות הפסוק הראשון בטעם התחתון, וכן האמירה "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃" מהווה פסוק שני בטעם התחתון. ואילו בטעם העליון כל הפרשה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ" ועד "לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃") נקראת כפסוק אחד ולא שניים! יוצא אם כן שבטעם התחתון שבדפוסים יש סה"כ 13 פסוקים ולא רק 12 (בגלל חלוקת הפסוק "אנכי... על פני" לשניים). ואילו בטעם העליון שבדפוסים יש רק 9 "פסוקים" לעשרת הדברות!

הרב מרדכי ברויאר כבר דן באריכות ובאופן משכנע בהשתלשלות הנוסחים בעשרת הדברות מכתבי־היד ועד לדפוסים האחרונים. פרטי ההסבר שלו אינם מענייננו כאן, והרוצה לדעתם יראה בספרו.‏[60] כדאי להזכיר רק את משמעות הדברים בטעם העליון שבדפוסים לפי הצעתו: קריאת הפרשה הראשונה כולה (מ"אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ..." עד "...וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"), כאילו שהיא מהווה "פסוק" או "דיבר" אחד, באה ללמדנו שהדברות שנאמרו "מפי הגבורה" נחשבים ל"דיבור אחד".‏[61]

עשרת הדברות במהדורתנו[עריכה]

נספחים של טבלאות להשוואה: במהדורתנו הבאנו ברצף הפסוקים את שתי מערכות הטעמים המשולבות ביחד, כנהוג בכתבי־היד ובדפוסים מדורי דורות. אמנם בסוף כל הדפים השייכים לעשרת הדברות (דף הפרק, דף הפרשה, ודף הספר המלא) מופיע נספח מיוחד שיש בו הבחנה בהירה בין הטעם התחתון והטעם העליון ע"י הצגתם זה מול זה בתוך טבלה.‏[62] באותם נספחים יש גם השוואה נוספת בין עשרת הדברות שבספר שמות לבין עשרת הדברות שבספר דברים, כלומר: טבלה אחת להשוואת הטעם התחתון בשני הספרים, וטבלה שנייה להשוואת הטעם העליון בשני הספרים. הקישור בין רצף הפסוקים (שבהם שתי המערכות משולבות ביחד) לבין הנספחים (שבהם מבחינים בין שתי המערכות בעזרת טבלה) מתבצע ע"י לחיצה על הסימן הזה: "↓↑" (שמופיע מיד בתחילת העשרת הדברות בתוך רצף הפסוקים). לחיצה זו מביאה את הקורא אל הטבלאות הבאות:

גירסת כתבי־היד מול הדפוסים: לגבי ההבדל בין נוסח כתבי־היד לנוסח הדפוסים, הגירסה העיקרית במהדורתנו תהיה כמובן נוסח כתבי־היד. נוסח זה בלבד יופיע בתוך רצף הפסוקים (בהטעמה הכפולה). אמנם בנספחים, לאחר טבלאות השוואה המבוססות על נוסח כתבי־היד, יופיעו לתועלת הקורא גם טבלאות המבוססות על נוסח הדפוסים. תהיה שם אף השוואה ישירה בין נוסח כתבי־היד לבין נוסח הדפוסים כדי להבהיר את ההבדלים החשובים ביניהם.

פסוק מעשה ראובן[עריכה]

פסוק מעשה ראובן בכתי"ש (ובו ציון ל"טעמא קדמא")

חוץ מעשרת הדברות, יש עוד פסוק אחד במקרא שבו אנחנו מוצאים מערכת טעמים כפולה. מדובר על הפסוק של מעשה ראובן בפרשת וישלח (בראשית לה,כב):‏[63]

וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗‍֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑‍ֽל

(א) לפי מערכת הטעמים הנכתבת שנייה בכתבי־היד, המסתיימת בסילוק (סוף פסוק), פסוק זה הוא פסוק עצמאי, ואין לו קשר ישיר לפסוק הבא (שמופיע לאחר רווח של פרשה פתוחה):

וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב אֶת־בִּלְהָ֖ה פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃

(ב) ואילו לפי מערכת הטעמים הנכתבת ראשונה בכתבי־היד, ומסתיימת באתנחתא, הפסוק של מעשה ראובן ממשיך אף לאחר הרווח של הפרשה הפתוחה:

וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל {פ} וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃

השיטה האחרונה מחברת את שני הפסוקים מלפני הרווח של הפרשה ולאחריה בעקבות האמירה המדרשית שכל בני יעקב "שקולים כאחד", כולל ראובן ולמרות מעשהו (שבת נ"ה ע"ב):

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה.

ברור שהשיטה הראשונה (א) היא זו שמחלקת את עניין לפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם התחתון" בעשרת הדברות. ואילו בשיטה השנייה (ב) יש הטעמה לפסוק אחד שכולל בתוכו שני פסוקים לפי המתכונת הרגילה, ובניגוד לפשוטו של מקרא, כמו שעושה "הטעם העליון" בעשרת הדברות. אמנם יש ייחוד בהטעמה הכפולה בפסוק מעשה ראובן, כי בו ההטעמה המדרשית (ב) נכתבת ראשונה וההטעמה ה"רגילה" (א) נכתבת שנייה. וזה ההיפך מעשרת הדברות, שבהם "הטעם התחתון" נכתב ראשון ו"הטעם העליון" לאחריו.

יש עדות נאמנה ומובהקת שהשיטה הראשונה (א) היא אכן המקבילה לטעם התחתון בעשרת הדברות, למרות שהיא כתובה אחרונה בפסוק מעשה ראובן. מדובר על הערת מסורה מיוחדת במסורה הקטנה בכתי"ש:

"זה הפסוק יש לו שני טעמים טעמ' קדמ' וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ ראוב֔ן וישכַ֕ב את־בלהָ֖ה פילֶ֣גש אבִ֑יו וישמ֖ע ישראֵֽל׃"

כלומר, המסורה בכתי"ש מקפידה לציין במפורש את הטעמים השייכים לשיטה הראשונה (א) בשם "טעמא קדמא". ובעשרת הדברות בכתי"ש היא עושה בדיוק אותו הדבר לטעם התחתון דווקא. הרי לנו עדות מפורשת ששתיהן שייכות לאותה מסורת של הטעמה (וגם ההגיון מורה כך), למרות ששתי השיטות כתובות בסדר הפוך בפסוק שלנו.

לגבי עשרת הדברות ראינו שסכומי הפסוקים לפרשות הם לפי קריאת הטעם העליון שהייתה נהוגה בבבל (10 פסוקים בעשרת הדברות), ואילו סכומי הפסוקים לספרים המלאים הם לפי קריאת הטעם התחתון שהייתה נהוגה בארץ ישראל (12 פסוקים בעשרת הדברות), כולל אצל בעלי המסורה הטברנים. אבל לגבי סכומי הפסוקים בפרשת וישלח ולספר בראשית כולו הסכומים זהים, כלומר אין בהם הפרש של פסוק אחד בגלל החיבור או אי-החיבור של פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו. אצל שניהם מדובר על שני פסוקים, ועובדה זו דורשת הסבר.

הרב מרדכי ברויאר הציע שסכומי הפסוקים לפרשות ולספרים אכן מציגים את מנהגי הקריאה הקדומים של בבל וארץ ישראל, כאשר שניהם כאחד נהגו שלא לחבר את פסוק מעשה ראובן לפסוק שלאחריו, אלא לקרוא במתכונת של פסוקים רגילים בהתאם לפשוטו של מקרא (כלומר בשיטה המקבילה לטעם התחתון). "טעמא קדמא" הוא אם כן מנהג הקריאה מקדמת דנא. אבל נראה שבעלי המסורה הטברנים עצמם לא נהגו כמנהג ארץ ישראל הקדום, אלא דווקא נהגו לחבר את שני הפסוקים בקריאתם ולחבר אותם לפסוק אחד בהטעמה, באופן שמביע את כבודו של ראובן בהתאם למדרש ולתרגומי ארץ ישראל.‏[64] ולכן הקדימו הנקדנים/מסרנים את טעמי "הטעם העליון" בפסוק מעשה ראובן, כי זה היה מנהג קריאתם בפועל, אבל הם גם שמרו על מנהג המשותף של ארץ ישראל הקדום ושל בבל (המשתקף כאמור בסכומי הפסוקים) וכתבו את "הטעם התחתון" לאחריו.

לפי הרב מרדכי ברויאר, יוצא מזה שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את פסוק מעשה ראובן לפי מתכונת רגילה של פסוקים, בדומה לטעם התחתון בעשרת הדברות, וכך היה גם מנהג בבל לגבי פסוק מעשה ראובן. ואילו בעשרת הדברות לא היה להם מנהג משותף, כי בארץ ישראל קראו בטעם התחתון ובבבל קראו בטעם העליון.

יוצא גם שמנהג הקריאה המשתקף בתרגומים של ארץ ישראל שייך תמיד לטעם העליון, כלומר שלפי התרגומים לא מחלקים את הפסוקים במתכונת רגילה ובהתאם לפשוטו של מקרא, אלא מחלקים אותם לפסוקים ארוכים מאוד וקצרים מאוד בהתאם להבנה מדרשית. דבר זה נכון הן לגבי פסוק מעשה ראובן בבראשית, והן לגבי עשרת הדברות בשמות ובדברים. לפי זה מייצגים התרגומים של ארץ ישראל מסורת קריאה שונה מזו של בעלי המסורה הטברנים בעשרת הדברות: לפי התרגומים קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון, ולפי בעלי המסורה קוראים אותם בטעם התחתון. אבל לגבי פסוק מעשה ראובן המנהג משותף: קוראים אותו בטעם העליון, הן לפי התרגומים והן לפי בעלי המסורה הטברנים.

ואולי ייתכן שניתן להציע הסבר נוסף לזה של הרב ברויאר. אמנם נראה ברור לגמרי שבעשרת הדברות, הקדימו בעלי המסורה הטברנים בכוונה את הטעמים של מסורת הקריאה שלהם עצמם לטעמים של המסורת האחרת. אבל בפסוק מעשה ראובן מדובר על אותיות מעטות שנכתבים בהן שני טעמים זה אחר זה, כאשר הכי בולטת והחשובה ביותר היא האות אל"ף בתיבה "ישראל", שבה נכתבים אתנחתא וסילוק ביחד. טעם האתנחתא הזה עומד מיד לפני רווח של פרשה פתוחה כדי לחבר בין שני הפסוקים (למרות הרווח ובניגוד לפשוטו של מקרא), ושאר הטעמים המטעימים לו באים רק בעקבותיו. בניגוד לטעם העליון בעשרת הדברות, שבא כדי להבליט את כל אחד מהדברות וכך לפארו, ההטעמה המקבילה בפסוק מעשה ראובן קיימת אך ורק כדי להצניע את המעשה ע"י חיבורו לפסוק הבא.

ואם כן אולי היה ראוי במקרה כזה להקדים את האתנחתא לסילוק, כי כך ניתן להדגיש דווקא את האתנחתא, ואת החיבור בין הפסוקים למרות הרווח, וכך להצניע את מעשה ראובן. כלומר: אולי גם במעשה ראובן ייצג הטעם התחתון את מסורת קריאתם של בעלי המסורה הטברנים, אבל מתוך כבוד לעצם העניין המובע במסורת האחרת הקדימו לכתוב אותה ראשון (ולא בגלל שהיא הייתה מנהגם בפועל). הערות המסורה המפורטות בכתי"ש לגבי "טעמא קדמא" באות אם כן למנוע טעויות, ע"י ציון מדויק למנהגו של המסרן עצמו, כדי שהקורא לא יטעה בגלל הסדר של הטעמים בפסוק מעשה ראובן או בגלל המורכבות של ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות.

במהדורתנו: מכיוון שמדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה נובעת מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו נספח מיוחד בדף עצמאי. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף של הפרשה והדף של הפרק. הנוסח של ההטעמה הכפולה יישאר בתוך הרצף של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ("↓↑").

מספרי הפסוקים: יש חוסר עקביות בין הדפוסים השונים לגבי ציון מספרי הפסוקים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' בגלל ההטעמה הכפולה בעשרת הדברות. בעייה זו אינה קיימת לגבי מעשה ראובן, כי משום מה בכל הדפוסים מציינים את הכל (כולל "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר") במספר של פסוק אחד (דהיינו פרק ל"ה פסוק כ"ב). ולכן כך נעשה גם במהדורתנו.

ציון מספרי הפסוקים בעשרת הדברות[עריכה]

חלוקת הפרקים ומספרי הפסוקים במהדורתנו הם בדרך כלל זהים למהדורת וסטמינסטר. אמנם בעשרת הדברות (בספר שמות ובספר בדברים) יש חריגה מכלל זה בגלל ההבדל בין נוסח הדפוסים (המופיע בדפוס קורן) לנוסח כתבי־היד. בנוסף לכך יש עוד שיטות שונות לגבי מספרי הפסוקים שבעשרת הדברות בדפוסים ובמהדורות הדיגיטליות של עידן האינטרנט, שחלקם שונות משיטתנו. הדבר הזה יכול לבלבל את הלומד, ולכן חשוב להבהיר את הנושא.

ברוב הדפוסים מדפיסים, כאמור לעיל, מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות, כלומר הטעם התחתון והטעם העליון ביחד. אבל מספרי הפסוקים שבהם רשומים לפי הפסוקים של הטעם התחתון דווקא, וכך יוצא שיש בהם מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (שמות פרק כ',2-14; דברים ה,6-18). כך מופיע גם בדפוס קורן, שבו הדפיסו בפנים ברצף הטקסט את הטעמים של הטעם התחתון בלבד, והמספרים שבו הם בהתאם לכך (שמות כ/ב-יד; דברים ה/ו-יח).

יש גם דפוסים (כגון לטריס ו-BHS) שבהם נותנים מספר של פסוק לאחר כל סימן של סוף פסוק, בין אם הוא שייך לטעם התחתון ובין אם הוא שייך לטעם העליון. כלומר: יש בהם מספר עצמאי ל"לא יהיה לך", וכן מספר עצמאי ל"לא תנאף" ו"לא תגנב" ו"לא תענה". כך יוצא שיש בהם מספרים ל-16 פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ,2-17; דברים ה,6-21).

אבל בנוסח כתבי־היד יש, כאמור לעיל, 12 פסוקים בלבד בעשרת הדברות, כי המלים "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" הן סופו של הפסוק הראשון. לכן ברוב המהדורות החדשות יחסית כגון דותן וברויאר, המבוססות באופן ישיר על נוסח כתבי־היד הטברנים, יש מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות (שמות כ/ב-יג; דברים ה/ו-יז). אמנם במקראות גדולות הכתר, שאף הוא מביא את נוסח כתבי־היד בלבד, יש מספרים ל-13 פסוקים בעשרת הדברות (גם "לֹ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י" מקבל בו מספר של פסוק). נראה שבמקראות גדולות הכתר ויתרו קצת על העקביות (מספר לכל פסוק בטעם התחתון בלבד) כדי לשמור על המספרים מהדפוסים הישנים וכך למנוע בלבול.

המהדורות הדיגיטליות האחרות באינטרנט מבוססות אף הן על נוסח כתבי־היד. במהדורת ממון ממרא יש מספרים ל-12 פסוקים בעשרת הדברות, בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד ובעקבות מהדורת ברויאר. ואילו ב-WLC יש מספרים ל-16 פסוקים, כלומר מספר עצמאי לאחר כל סימן של סוף פסוק.

במהודרתנו יהיו המספרים בהתאם לטעם התחתון שבכתבי־היד, בדומה למהדורות דותן, ברויאר, וממכון ממרא. רק בשני הפרקים שעשרת הדברות נמצאים בהם (שמות כ' ודברים ה') יהיו מספרי הפסוקים במהדורתנו שונים מדפוס קורן.

מסורת הקוראים בתורה: סימון הגעיה (המתג)[עריכה]

הגדרות יסוד ושיטת ברויאר[עריכה]

הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. קושי זה שייך בעיקר בגעיה הקלה,‏[65] שלפי הכללים מנוקדת בתנועה פתוחה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.‏[66]

על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."‏[67] ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים:

בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים המוסיקליים של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים הפונטיים של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת.
לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה מוסיקלי, וכך הן רוב הגעיות.
ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה פוניטי, והן מיעוט הגעיות.
יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.‏[68]

הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר:

לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים.
וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.‏[69]

לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות.

הביקורת על שיטת ברויאר[עריכה]

ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן:

א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו.
ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים.
ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים.
ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא.
ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר.

הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת.

בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה.

אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".‏[70]

כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער):

מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, וא והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים.
אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה בא נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים חובה לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של רשות...
ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים וא בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים.
אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים בא ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. בא והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.‏[71]

אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים.

אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני.

אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר.

הסביבה המוסיקלית[עריכה]

לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה:

הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היהבטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי “הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.‏[72]

ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים):

מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה...

לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה".

דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל[עריכה]

לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה:

סופרו נקדנו של כ"י ל... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם.
אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י ל, הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י ל נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר נובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.‏[73]

ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר:

כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים בא (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום...
שנית, קשה לומר שבא (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה שיטה בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצאים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה בא חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.‏[74]

כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת.

רמת הדיוק האפשרי בשחזור הגעיות[עריכה]

לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."‏[75] בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%.

אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, וכל מהדורה כזו (כגון "מקראות גדולות הכתר") תהיה לברכה.

אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין ברמה נמוכה בהרבה מרמת השחזור בניקוד ובטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובם של הסטיות (המעטים ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל.

הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם כמעט זהים לכתר לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, הוא עניין של נטיות חזקות ומובהקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה ולא שיטה פורמלית של חובה.

על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לעשות שחזור מושלם לגעיות: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."‏[76]

כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזו, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה על ספר יחזקאל, אמנם גם שמנו לב בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותם וחבל):

  • ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
  • ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃
  • יח,ו: אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃
  • יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם אֶל־הֶהָרִים֙ אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃
  • יח,טו: עַל־הֶהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃

הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בולטים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בו כדי להמחיש שבנסיון להבחין בין נטייה לבין שיטה, ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מאשר הסטטיסטיקות היבשות. תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר הוא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא לגעיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה.

סימון הגעיות בדפוסים[עריכה]

עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד בערבוביה בתוך אותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ברור שביקורת זו מוצדקת לגמרי, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי.

אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד ואפשר שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.‏[77] המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמה, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוזיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פונטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה.

ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא כבר משתקפת בדפוסים במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות – או אף שיטה מובהקת – בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות.

לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בנושאים אחרים, ובמיוחד לגבי סימון החטפים באותיות לא גרוניות. בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסוימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן המתאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא.

סימון הגעיות במהדורתנו[עריכה]

כעת אין במהדורתנו שיחזור של הגעיות במקומות החסרים בכתר (בניגוד למקראות גדולות הכתר), ואין הוספת געיות בכל תיבה שראויה לכך (בניגוד למהדורות ברויאר). במקום זה העתקנו את הגעיות בכתר‏[78] ובכתי"ל‏[79] כמות שהן. בכך מקביל כעת סימון הגעיות במהדורתנו לסימון הגעיות הארוכות בתוך מהדורות ברויאר (כך סימן ברויאר את הגעיות הכתובות בכתבי־‏היד כדי לעשות הבחנה).

להחלטה זו יש שתי סיבות מעשיות כעת:

  • שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות.
  • הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתבי־היד ואיזו נוספה על ידינו.

מסקנה: כעת מסומנות הגעיות במהדורתנו לפי שני כתבי־‏היד העיקריים (הכתר וכתי"ל). הגעיות בתורה (שהן לפי כתי"ל) עוברות תהליך בכ-40 מקומות שבהם ציין הרה ברויאר געיה חריגה בכתי"ל (לפי שיטות הכתר וכתי"ל). אמנם בעתיד היד נטויה לסימון געיות ע"פ שיטות נוספות, ועל ידי השימוש בתבניות אוטומטיות המיועדות לכך, יתאפשר למשתמש לבחור את השיטה המועדפת עליו. בין השיטות שראוי לבצע אותן ולאפשר את בחירתן על ידי המשתמש:

  1. סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל), אמנם בתיקונים קלים לגבי געיות חריגות בכתי"ל. זוהי השיטה המתבצעת כעת בספרי התורה.
  2. סימון געיות ע"פ כתבי־‏היד (הכתר וכתי"ל) בלי תיקונים. זוהי השיטה המבוצעת כעת בספרי הנביאים והכתובים. בשיטה זו יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה), כי היא מייצגת באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצוין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד (כגון בשיטות הבאות ברשימה זו).
  3. סימון געיות ע"פ הכתר, וע"פ שחזור הכתר במקומות החסרים בו.‏[80]
  4. סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", שמקורה במנהג אשכנז והייתה מקובלת לרוב בדפוסים. שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים", שהרי ברוב העדות היום אין כבר ביצוע מוזיקלי לגעיה ונשאר לה רק תפקיד פונטי, ולכן ראוי לסמן אותה בכל תיבה הראויה לכך. אפשר לבסס סימון כזה על מהדורת יצחק בער.
  5. סימון לפי השיטה של "ריבוי געיות", אמנם בדרך מתונה: אין לסמן יותר מגעיה אחת בלבד בתיבה אחת (בדומה למנהג כתבי־היד הטברנים). יישום זה יהיה דומה לשיטת ברויאר, אמנם יהיה צורך לבצע אותה מחדש. גם שיטה זו מתאימה ב"תיקון קוראים" מאותה סיבה בדיוק כמו השיטה הקודמת.

אחרית דבר[עריכה]

בעת כתיבתה של חטיבה זו בנושא הגעיות נעלמה ממנו מאמרו של הרב ברויאר "ספקות שאין להם הכרע".‏[81] בחלקו הראשון של אותו מאמר‏[82] יש תגובה לדבריו של מנחם כהן (בנספח שכתב על הגעיות בסוף כרך מלכים של מקראות גדולות הכתר). ברוך שכיוונו, כי גם בלי לראות את מאמרו של ברויאר הגענו לאותה מסקנה: דרכו של הכתר בסימון הגעיות ראוי יותר להיקרא "נטייה" (בלשונו של ייבין) ולא "שיטה" (בלשונו של כהן), כי הוא לא הגיע מעולם לאותה רמה של שיטתיות גמורה שיש במערכת הניקוד והטעמים. ובלשונו של ברויאר: "כהן... לא עמד או לא העמיד על ההבדל העקרוני שבין שיטת בן אשר בסימון הגעיות הקלות ובין שיטתו בסימון שאר כל פריטי הניקוד והטעמים. הבדל זה הוא המציב בפני המהדיר בעיה שאין לה, לדעתי, כל פתרון משביע רצון... רוב סימני הניקוד והטעמים המצויים בכתר נקבעו שם על פי מסורת ברורה, שהיה נקדן חייב לתת לה ביטוי... אולם דברים אלו אינם אמורים בסוגיית הגעיות הקלות: יש בכתר אלפי תיבות שבן אשר שם בהן או השמיט בהן געיה קלה בלא דין ולא דיין, בלא כלל ובלא מסורת...". כלומר: רמת העקביות החסרה בולטת בתוך הכתר עצמו (בתיבות מקבילות הזהות במבנן ובטעמן שלפעמים מקבלות געיה ולפעמים לא), ועל אחת כמה וכמה בכתבי־היד הקרובים לו.

בנוסף לכך כתב ברויאר ששיטתו משקפת יסוד קבוע בסימון הגעיות בדפוסים, ואילו אנחנו ציינו אותה עובדה בדיוק. בלשונו של ברויאר: "כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה יותר ממאה שנה (לפחות) נוהגות לסמן געיה קלה בכל תיבה הראויה לכך מצד מבניה – בלא כל התחשבות בטעמה, וכל קורא ותיק הבקי בקריאתו מקפיד להטעים את המקרא על פי הנוסח הזה."‏[83] וגם העיר: "כהן מסביר באריכות מהיכן הגיע המנהג הזה אל המהדורות שלנו. דבריו בעניין זה מעניינים ומאלפים מאוד, אך אין הם סותרים את דבריי, שהרי גם אני מודה שהשיטה הזאת – בכללותה – מנוגדת לשיטת בן אשר. השאלה איך נתקבלה במהדורות שלנו לא מעלה ולא מורידה בדיון הזה."‏[84]

בהערה בסוף הדיון על הגעיות במאמרו התייחס ברויאר גם לשאלת תפקידם המוזיקלי: "בספרי על הטעמים כתבתי שהגעיה מורה על נחץ משני, שאיננו מבוצע בניגון. כהן טוען שהגדרה זו אמורה רק בשיטת המהדורה שלי, שהגעיה הקלה בה איננה תלויה בניגון כלל. אך דומני שזו טעות, שהרי גם במהדורה שלי יש געיות רבות התלויות בניגון דווקא – געיות כבדות וגעיות שווא – ואף על פי כן כתבתי את ההגדרה הזאת, שכן היה נראה לי שתלות הגעיה בניגון עדיין איננה מוכיחה שהיא גם מבוצעת בניגון; שהרי אפשר שרק ניגון מסויים דורש הטעמה משנית לפניו. גם אפשר שניגונו של הטעם מתחיל תמיד כבר בנחץ המשני של הגעיה – גם במקרה שלכל הדעות, הגעיה איננה תלויה בטעם, כדוגמת הגעיה של וְיִֽצְק֥וּ. לפי זה צריכים לשנות במקצת את הגדרת הגעיה: היא מורה על נחץ משני ולא על ניגון."‏[85] אמנם נראים יותר דבריהם של ייבין וכהן בעניין זה.

לגבי סימון הגעיות ע"י שמואל בן יעקב, נקדנו של כתי"ל, כתב כהן שיש בו בכללותו השתקפות נאמנה למנהגם של כתבי־היד הטברנים ודמיון רב לכתר. ואילו ברויאר הדגיש את הגעיות בכתי"ל שלעיתים חורגות לגמרי מהכללים: "בן אשר היה משנה את הניקוד רק באותם העניינים שלא הייתה לו בהם כל מסורת ושכללי הדקדוק לא קבעו בהם מסמרות, ואילו שמואל בן יעקב החליף את שיטתו בעניינים שחוקי ההטעמה ומסורת הקריאה קבעו בהם נוסח מחייב שאין לשום נקדן רשות לסטות מהם".‏[86] למעשה, לפי ברויאר יש רק כ-10 חריגים (געיות שלא לפי הכללים) בכתר ארם צובה בכל המקרא, ואילו בכתי"ל יש כ-45 בתורה לבד.‏[87] אמנם בכל זאת נראה שאין מחלוקת אמיתית בין ברויאר לכהן בנושא זה (למרות דבריו של ברויאר "אולם כהן חולק עליי גם בעניין זה"), אלא שכל אחד מדגיש צד אחר המשתקף בנתונים: כהן מדבר על המצב הכללי למרות החריגים לעתים בכתי"ל, ואילו ברויאר מדגיש את הסטיות הלא-מעטות. קצת מפתיעה מסקנתו של ברויאר בעניין זה: "אם נעתיק את נוסח הגעיות של כ"י לנינגרד בכל מקום שלא נשתמר בו הכתר, נסטה מנוסח הכתר ביותר מאלפיים תיבות. די היה בכך להרתיע אותי מללכת בדרך הזאת".‏[88] אמנם זו בדיוק הדרך שבחר ברויאר ללכת בה בסימון הגעיות הארוכות בכל מהדורותיו! וכך גם במהדורתנו מסומנות הגעיות כעת בעקביות ע"פ כתי"ל בלי תיקונים, אבל כאמור התקווה היא לבצע בעתיד תיעוד ותצוגה של כמה שיטות במקביל, ולאפשר למשתמש לבחור ביניהם כרצונו. בינתיים נחכה לגואלים שיהיו מוכנים לבצע את השיטות השונות לטובת הכלל.‏[89]

התלבטות קשה של המהדיר אבל לא של הקורא: לסיום חשוב להדגיש שכל ההתלבטות הרבה בעניין הגעיות היא בעיקר התלבטות מצדו של המהדיר, והרבה פחות מצדו של הקורא והלומד. ברויאר ציין בצדק במאמר זה שיש אלפי תיבות בתוך הכתר עצמו שבהן אין געיה, למרות שלפי הכללים והנטיות החזקות של כתב־היד הייתה אמורה להיות בהן געיה; וכן להיפך. ואותו דבר נכון על אחת כמה וכמה בכתבי־יד אחרים. עובדה זו מעלה שאלה קשה בשביל המהדיר, אבל לא בשביל הקורא. שהרי המהדיר חייב לפעול באופן עקבי ומתוך שקיפות, ואסור לו לקבל החלטה שרירותית או בלתי-מתועדת באף תיבה. ואילו לקורא זה הרבה פחות חשוב אם הגעיה קיימת או חסרה בתיבה מסוימת, כי זו דרכן של געיות (אלא אם כן נשען הקורא לחלוטין על שיטת ריבוי הגעיות שבדפוסים). לכן הקורא יכול לבחור לעצמו כל מהדורה מדויקת של המקרא, ולהשתמש בה בביטחון ללא קשר לשיטת הגעיות שבה, ואף אם השיטה אינה מושלמת (כי אין שיטה מושלמת). רוב ההתלבטות שמדובר עליה בחטיבה זו על נושא הגעיות שמורה אם כן למהדיר ולא לקורא.

געיה ימנית[עריכה]

בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו‏[90] (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.‏[91] אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו בהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל.

סדרי הקריאה בתורה[עריכה]

חלוקת הסדרים בתורה[עריכה]

חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית לרוב, המשקפת את מחזור הקריאה התלת-שנתית שהייתה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות:

  • סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת מהדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).‏[92]
  • סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים בספר החילופים למישאל בן עוזיאל‏[93] ורשימת הסדרים בכתי"ל (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,‏[94] והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.‏[95]

לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת-חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת-שנתית לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות.

ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורות העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים):

  • בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),‏[96] וישב=לה*, ויחי=מג*.
  • בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,‏[97] משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*.
  • בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*.
  • בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*.
  • בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,‏[98] כי־תצא=טז*.

יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים:

  • בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת.
  • בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט,א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת.

למידע על חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים ראו כאן.

החלוקה לפרשות השבוע[עריכה]

התורה מחולקת במהדורתנו לפי יחידות של "פרשת השבוע". חלוקה זו משקפת את המנהג המקובל כבר אלף שנה של מחזור לקריאת התורה בשנה אחת (מקור המנהג הוא בבלי). בתחילת כל יחידה של "פרשת השבוע" יש גם תמונות וקישורים לעמודים המתאימים לדף הראשון של אותה פרשה (צילומים של כתבי־היד החשובים ושל ספרי תורה הכתובים על קלף).

ראוי לציין שבכתבי־היד הטברנים וברשימות המסורה שבהן (וכן ב"ספר החילופים") אין פרשה חדשה שמתחילה בפסוק "וילך משה" (דברים לא,א), ויחידה זו הייתה נחשבת אם כן לחלק האחרון של פרשת "נִצבים" (שהיו בה 70 פסוקים סה"כ).‏[99]

החלוקה לעולים בתורה[עריכה]

פרשות השבוע מחולקות במהדורתנו בהתאם לקריאה עבור שבעה עולים לתורה בשבת (ומפטיר). חלוקה זו יציבה לרוב מאז המאה הי"ח.‏[100] היא נעשתה כאן לפי החלוקה המקובלת בדפוסים הנפוצים של המקראות הגדולות (השתמשנו במקראות גדולות לתורה במהדורתו של שלמה נעטטער [ווין תרי"ט]), והמשתקפת היטב בדפוס קורן.‏[101] לשבתות שקוראים בהן שתי פרשות מחוברות, הקריאה לכל אחד משבעת העולים צויין כנהוג בתוך סוגריים לאחר החלוקה לעולים של הפרשה היחידה, כגון: "חמישי (שלישי)".

החלוקה במהדורתנו לשלושה עולים במשך השבוע (מנחה בשבת, שני וחמישי) מבוססת על סדר עבודת ישראל לר' יצחק (זליגמן) בער, רעדעלהיים תרכ"ח, מתוך מהדורת צילום של הוצאת שוקן תרצ"ז‏[102]. חלוקה זו כבר בוצעה בתוך גליון הנתונים ויופיע בוויקיטקסט לאחר העלאה חדשה של כל החומר משם.‏[103]

לא הוספנו סימון לקריאת התורה במועדים בתוך מהדורת המקרא בוויקיטקסט. סימון כזה יוצר מעמסה כבדה בשוליים של הטקסט, ולא נהוג לסמן אותו "בפנים" במהדורות של המקרא, אלא רק בנספחים. במקום זה יצרנו מדור מיוחד בשם "מִקְרָאֵי מוֹעֵד", שם תופיע קריאת התורה לכל המועדים לפי החלוקה הנפוצה במחזורים (וגם הפטרות). תוכן הקריאות במדור "מִקְרָאֵי מוֹעֵד" מבוסס על "מקרא על פי המסורה".

הערות[עריכה]

  1. ^ בעניינים משניים הקשורים למסורת הסופרים, כגון אותיות גדולות וקטנות וקטועות, וכן לגבי המלים המחוברות – הנוסח המופיע יהיה לפי המקובל ברוב ספרי התורה במאות השנים האחרונות על פי קביעתו של המנחת שי, ואת הנוסחים האחרים (של ספרי תימן או של הכתר לפי עדויות) נביא בהערות. אם יש ספק במנחת שי או הערה ללא קביעה מובהקת, נכריע ע"פ דפוס קורן (שכמעט תמיד משקף בנאמנות את רוב ספרי התורה בנושאים הללו).
  2. ^ בנוסף יש לציין שבמקומות בתורה שכתר ארם צובה או צילומו קיים (דף מצולם מפרשת תולדֹת, שני דפים מצולמים מפרשת ואתחנן שבתוכם עשרת הדברות, וסוף התורה החל מאמצע פרשת כי־תבוא), וכן במקומות שיש בהם עדות מובהקת לגבי הנוסח שהיה בכתר, בכולם תהיה קביעת הנוסח (בניקוד ובטעמים ובגעיות) ע"פ הכתר ולא ע"פ כתי"ל. במקומות האלה יהיה תיעוד מלא כפול של הנוסח לפי הכתר וכתי"ל ביחד.
  3. ^ ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז; עמ' 68-86.
  4. ^ ספר מוגדר כ"מדויק" לפי מידת התאמתו לכתיב בספרים מקבילים ולהערות המסורה. חשוב לציין ששיטת הפעילות בתחום זה ע"י בעלי ההלכה היתה לדבוק בכללי המסורה הטברנית ובשיטה האקלקטית אפילו בניגוד לחז"ל בתלמוד ובמדרשים (במקומות שדרשו את הכתיב). חכמי התלמוד מעידים על עצמם שלא היו בקיאים בחסרות וביתרות (קידושין דף ל' ע"א), ובעיניהם של בעלי ההלכה שעסקו בכתיב התורה, נמשך המצב הזה עד זמנם ממש. ולכן החליטו בסופו של דבר (לאחר לבטים רציניים) לקבל את הערות המסורה ועדותם של רוב כתבי־היד המדויקים, במקום הכתיב המובא בתלמוד, ואפילו במקומות שלומדים הלכה מן הכתיב! (ראו את הדוגמאות המובאות בגליון הש"ס לר' עקיבא איגר על שבת דף נ"ה ע"ב לתוספות ד"ה מעבירם כתיב.) לגבי ההתלבטות בנושא זה ראו בברויאר, ג.6 (עמ' 88) והערות 2, 3 שם.
  5. ^ ראו ברויאר, שם, עמ' 87-89.
  6. ^ ברויאר הביא מספר ראיות לכך שם, עמ' 90. ביניהם: עדותם של סופרי תימן שספריהם נכתבו "על תיקון הספר הידוע במצרים"; נוסח הכתיב המתאים לגמרי למסורה (ולנוסח תימן) בסוף התורה בכתר; נוסח הכתר בנביאים וכתובים (המדויק להפליא לעומת כל שאר כתבי־היד). על ראיות אלו אפשר להוסיף את הכתיב לפרשות התפילין שנקבע במשנה תורה (ראו פנקובר...), וכן את שאר העדויות הקיימות על נוסח הכתיב שהיה בכתר, כגון פנקובר, מאורות נתן... כ-12 שנה לאחר שיצא ספרו של ברויאר לאור, מצא יוסף עופר עדות נאמנה לקביעה זו; ראו במאמרו "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו", ספונות, סדרה חדשה, ספר רביעי (יט) תשמ"ט, עמ' 309-313.
  7. ^ ראו על כך בפרק הבא...
  8. ^ לפי החישוב של ברויאר (שם, עמ 86), כתב־היד הכי מדויק לגבי נוסח האותיות בתורה הוא כתי"ש1 (שונה מכתיב המסורה ב-20 מקומות), ואח"כ כתי"ש (25 מקומות), כתי"ב (Or. 4445 במוזיאון הבריטי; 65 מקומות), וכתי"ל (120 מקומות; לגבי כתי"ל ראו ליתר דיוק ופירוט ברשימה הבאה).
  9. ^ ייבין, עמ'...
  10. ^ ברויאר, עמ' 86. לתוצאה מדויקת יותר ראו להלן.
  11. ^ בנוסף לרשימה זו, אפשר תמיד לבצע בדיקה יסודית על ידי מחשב, בהשוואת נוסח האותיות בהקלדת וסטמינסטר של כתי"ל מול נוסח האותיות במהדורתנו ונוסח האותיות במהדורת מכון ממרא. התיעוד המלא של הנוסח נמצא בכל מקרה ספציפי בדפי העריכה של דפי הפרשות המקושרים.
  12. ^ ברויאר, שם, עמ' 84 (פרק ג סעיף 1.ד). הנתונים נכונים לעת כתיבת ספרו, אמנם מאז נבדקו כתבי־יד נוספים, ובמיוחד נתגלו עדויות חדשות על נוסחו של כתר ארם צובה בתורה, ועל פיהם כבר ניתן לקבוע בוודאות את הנוסח בחלק מהמקומות, כך שהם כבר לא מהווים ספקות.
  13. ^ ברויאר, עמ' 87.
  14. ^ ע"פ ברויאר, עמ' 86 (ג.2).
  15. ^ אותה דבר נעשה גם במקומות המועטים שבהם הנוסח מוטל בספק לפי שיטת ברויאר, או שנוסח כתי"ל זהה לנוסח תימן אמנם יש שינויי כתיב בספרי התורה (במדבר י,י).
  16. ^ לא השתמשנו בכתי"ב (Or. 4445 במוזיאון הבריטי), שגם עליו ביסס ברויאר את מחקריו ואת מהדורותיו, כי לא הייתה לנו נגישות ישירה לצילומו בזמן הכנת הפרויקט (כעת כתב־היד החשוב הזה כבר נגיש בסריקה איכותית). אמנם גם לא היה צורך בכך, כי בכל מקרה נקבע הנוסח בתורה לפי קנה מידה אובייקטיבי של נוסח תימן, וכמעט בכל המקומות ניתן להגיע לתוצאה המבוקשת על ידי קבוצת ל,ש,ש1 בלבד. רק במקומות נדירים ציינו בתיעוד הנוסח את הכתיב בכתי"ב, ואת המידע לגביו השלמנו ע"פ ההערות במהדורת גינצבורג (בה הוא מכונה "א") או ע"פ דיווחו של ברויאר ברשימותיו.
  17. ^ יש להשוות את המציאות הזאת המשתקפת במסורה הטברנית אל המצב השורר במסורה הבבלית: באחרונה אנחנו מוצאים רשימות של פרשות.
  18. ^ המחקר בתחום זה מועט באופן יחסי, ולא קיים אפילו רשימת תיעוד מלא להבדלים בחלוקת הפרשות בין כתבי־היד. תיעוד לחלק מהספרים (או לחלק מכתבי־היד) ניתן למצוא בכרכים שכבר יצאו לאור משתי סדרות: מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית (יחזקאל ותרי-עשר), ו-Biblia Hebraica Quinta. מספר חוקרים נגעו מעט במשמעותה הפרשנית של חלוקת הפרשות. אולם נראה שהדבר החשוב ביותר ברווחים של חלוקת הפרשות הוא לא בהיסטוריה של מסירתם, וגם לא בפרשנות המקומית הגלומה בהם, אלא במשמעותם החווייתית בתוך הקריאה בתנ"ך, וכדברי המדרש בתחילת תורת כהנים: "‫וכי מה היו הפסקות משמשות?‬ ‫ליתן רווח למשה להתבונן‬ ‫בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין עניין לעניין‪.‬‬ ‫והרי דברים קל וחומר‪:‬‬ ‫ומה אם אדם שהוא שומע‬ ‫מפי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ומדבר ברוח הקודש‬ ‫צריך להתבונן בין פרשה לפרשה‬ ‫ובין ענין לענין‪,‬‬ על אחת כמה וכמה‬ ‫הדיוט שהוא שומע מן הדיוט" (‬מתוך הפתיחה ל"תורת כהנים" ב"דבורא דנדבה").
  19. ^ לסיכום של הנושא ראו במבוא למקראות גדולות הכתר (עמ' *50-*52), שם ציינו שבתקופת בעלי המסורה עדיין לא נקבע נוסח מחייב לפרשות הפתוחות והסתומות, וכך הייתה המציאות עד שבעלי ההלכה החלו לעסוק בעניין זה באינטנסיביות (ובראשם הרמב"ם שקבע את הפרשות לפי כתר ארם צובה). יש להשוות את התופעה לאותיות הגדולות והקטנות, שלגביהן לא היה יישום לרוב בכתבי־היד הטברנים, אבל בעקבות העיסוק הרב בעניין הזה על ידי חכמי המסורה המאוחרים הן הפכו להיות מרכיב בולט של נוסח המסורה.
  20. ^ לפי המקובל בפועל בספרי התורה בימינו (שאינו מכיל את כל האותיות הגדולות והקטנות שיש לגביהן עדויות במנהגים שונים), יש כ-23 אותיות גדולות וקטנות בכל המנהגים השונים ביחד, לעומת כ-36 אותיות (ב-34 תיבות) בכל ספרי הנביאים והכתובים (בספירה מקסימלית), כאשר ספרי הנביאים והכתובים הם גדולים יותר מפי ארבע בתוכנם (!) מאשר התורה. ולפי מנהגים נוספים, יש למעלה מ-20 אותיות נוספות בתורה בלבד (ולא בנביאים וכתובים).
  21. ^ ראו במבוא למקראות גדולות הכתר, כרך יהושע-שפטים, עמ' 47*-49*, ובמיוחד המסקנה שם: "השתרשרותן של האותיות הגדולות והקטנות כסימן מובהק של 'נוסח המסורה' היא מאוחרת לתקופת המסורה... ועד אז היתה כתיבת אותיות כאלה נתונה למעשה לרשותם של סופרים בהתאם למסורת הכתיבה המקובלת עליהם, ולא בהתאם לרשימה מוסכמת כלשהי... יש אפוא צד שווה לסוגיית הפרשיות ולסוגיית האותיות, ששתיהן נעשו סימן מובהק לנוסח המסורה (הטברני) רק לאחר תקופתם של בעלי המסורה. אלא שבעוד שבתחום האותיות המיוחדות היה כוון ההתפתחות מנוגד למנהגו של בן־אשר, כהשתקפותו ב'כתר', הרי בתחום הפרשיות נעשה הכתר דווקא דוגמה ומופת לסופרים הדווקנים של 'נוסח המסורה' בדורות הבאים." יצויין שבמקראות גדולות הכתר לא הבליטו לרוב את האותיות המיוחדות (כמו שהן נעדרות לרוב בכתר).
  22. ^ רשימת האותיות הנוספות מבוססת בעיקרה על על הטבלה המופיעה באנציקלופדיה היהודית, ובנוסף על הרשימות כאן וכאן.
  23. ^ לתיעוד מלא של נתונים ראו בתיעוד הנוסח בדף העריכה.
  24. ^ נוסח ההערה הקצרה יציין קודם כל את ספרי "ספרד" לפני "אשכנז" ("בספרי ספרד ואשכנז..."), כי במקומות המעטים שקיימים שינויים מהסוג הזה (סה"כ 8-9 מקומות בכל התורה כולה), המקור לכולם הוא בפסקי הרמ"ה על פי "ספרי ספרד המדויקים". בתקופה מאוחרת הושלם היישום של פסקי הרמ"ה גם בספרי התורה האשכנזים. היום גם רוב ספרי אשכנז כמעט זהים לספרי ספרד (חוץ מאות אחת בתיבת דַּכָּ֛א/דַּכָּ֛ה), ושניהם יחד שונים מספרי תימן באותם 8 מקומות (ספרד) או 9 מקומות (אשכנז), כאשר רק ספרי תימן מתאימים לגמרי למסורה. אבל יש מקומות שבמשך שנים רבות עדיין ציינו בדפוסים הישנים את הנוסח המתאים למסורה בתור "נוסח אשכנז", ובמיוחד בדברים כג ב ציינו "דכא" באל"ף במקום "דכה" בה"א (הראשון בתור נוסח אשכנז והשני על פי ספרי ספרד בעקבות קביעת הרמ"ה למרות שאין היישום כך היום בספרי תורה ספרדים). ועד עצם היום הזה עדיין כותבים "דכא" באל"ף בספרי התורה של חב"ד. לכן נוסח ההערה בדברים כג ב יהיה: "ברוב ספרי אשכנז...", ובשאר המקומות: "בספרי ספרד ואשכנז...". לפרטים נוספים על נוסח אשכנז הישן והתאמתו למסורה, ראו את מאמרו של מדרכי גלצר, "המסורה בין המזרח למערב".
  25. ^ כאמור, בביטוי "ספרי ספרד ואשכנז" הכוונה בעיקר לספרים הנפוצים בימינו, שכל ענייני הכתיב שבהם כבר הותאם להכרעתם של הרמ"ה ו/או אור תורה ומנחת שי. למקור זמין ברשת כדי לאשר תופעות מיוחדות בספרי תורה תימניים, ראו כאן.
  26. ^ המספר 8 אינו כולל את "הַ[ ]לְיְהֹוָה֙" (דברים לב,ו); וראו לקראת סוף הטבלה לגבי נוסח כתר אר"ץ.
  27. ^ יש כאן עדויות חולקות, ואולם נראה שעדיפה העדות המפורשת המגובה בעדות המושלמת (בכל מקום אחר) של ספרי תימן=בְּעֹ֗ר, לעומת העדות שבשתיקה של א(ס)=בְּע֗וֹר. למידע מלא והפניות, ראו בהערת הנוסח בפרשת בלק.
  28. ^ מקור המנהג בספר הזוהר, ואין לו שום תימוכין בספרות המסורה. חכמי המסורה האחרונים הזכירו אותו אבל לא קיבלו אותו, כגון המנחת שי שכתב: פינחס. פרשה פתוחה. אמרו בזוהר כאן וגם בפרשת "אחרי מות" כי "פינחס" זה ביו"ד זעירא, ושהיא מאלפ"א בית"א דאתוון זעירן. אך בכל הספרים והמסרות ובאלפ"א בית"א שלנו מאותיות זעירות, לא נמצא רק י' ד"צור ילדך תשי". עוד משמע מהזוהר כי פה בלבד פינחס מלא יו"ד. והרמ"ה ז"ל כתב: "ותלד לו את פינחס" מלא יו"ד, וכל אוריתא דכותיה מלא. עד כאן לשונו. וכן נמצא בכל הספרים והמסרות. ובעל אור תורה האריך לבאר הזוהר שלא יהיה נגד ספרינו. ואנכי לא ידעתי בנסתרות ממני. עד כאן לשון המנחת שי. אבל היו"ד הזעירא נמצאת בפועל ברוב ספרי התורה הנפוצים בימינו, וברבים מהחומשים המודפסים אף מציינים שהיו"ד הזעירא היא "על פי המסורה". וראו עוד גם בהערה 45 במאמר זה מאת פרופ' ישעיהו מאורי.
  29. ^ כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, עמ' 91-94. הבאנו את דברי ברויאר בהרחבה בגלל חשיבותם החינוכית הרבה, ותרומתם הגדולה להבנת הנושא. אמנם מאותה סיבה קיצרנו אותם באופן חלקי, הוספנו בהם הדגשים, בצענו בהם שינויים קלים ליתר בהירות (בעיקר בפיסוק), וגם השמטנו חלק מהערותיו של ברויאר. לגבי שינוי התפיסה המהפכני שבדבריו הבאים של ברויאר, השוו את דעתו אל הגישה שהייתה מקובלת עד זמנו בין חוקרי המסורה. הללו חשבו אז ש"נוסח המסורה" לא היה ולא נברא בתור נוסח אחד ואחיד בכל פרטיו. גישה זו מתבטאת בחריפות את הקדמתו של אורלינסקי למהדורת גינצבורג, שנדפס מחדש בתוך: The Canon and Masorah of the Hebrew Bible: An Introductory Reader, ed. Sid Z. Leiman (New York: Ktav, 1974).
  30. ^ הערת ברויאר: דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסות לתיבה, שיש בה קרי וכתיב: לעולם התיבה נידונה במסורה על פי הקרי, ולא על פי הכתיב.
  31. ^ הערת ברויאר: אין צריך לומר, שחכמי המסורה לא בדו את הנוסח מלבם, אלא קבעוהו על יסוד הספרים שלפניהם. אולם בדורות שלפני המסורה היה כל סופר מעתיק מן הספר שלפניו, ולא היתה כל הכרעה בין הנוסחות; ואילו חכמי המסורה פסקו הלכה סופית באותה סוגיה.
  32. ^ הערת ברויאר: השוה את לשון השואל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ואין אנחנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם... ואיך נחוש לספרי המסורה חדשים מקרוב באו.
  33. ^ הערת ברויאר: ספרים אחדים היוצאים מכלל זה – כגון 'הספר הידוע במצרים' – אינם משנים את התמונה הכללית. הללו לא היד אלא בבחינת מיעוט, והשפעתם לא היתה ניכרת ברוב ישראל. עדים לכך הם דברי רמ"ה בהקדמה לספרו. וראה עוד בהמשך כאן.
  34. ^ הערת ברויאר: המסורות השונות של קריאת המשנה והתלמוד יכולות לשמש דוגמה לכל זה.
  35. ^ ע"פ בוריאר, עמ’ 67. קביעה זאת מתבררת לא רק מתוך האחידות הכללית השוררת בין כתבי היד בנוגע לניקוד ולטעמים, אלא אף מהסוגים המסוימים של הטעויות בכתבי־היד הפחות מדויקים. ממצאיו של ברויאר מראים שהסטיות בהטעמתם של כתי"ל וכתי"ש כמעט ולא קיימות בתורה, לעומת כתי"ב וכתי"ש1, שבהם הן יחסית מרובות: "בב מרובים המקרים שבהם הנקדן החליף בהם טעמיהם של פסוקים דומים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות בש1. כנגד זה בש1 יש מקרים לא מועטים, שהנקדן נמשך בהם אחרי שיגרת נגינת הטעמים – או צירף טעמים בניגוד לכללי היסוד של סמיכות הטעמים; ואילו סטיות מסוג זה מועטות מאוד בב" (ברויאר, שם). נראים הדברים אם כן שגם דיוקם הרבה של כתי"ל וכתי"ש בתחום הנגינה מצד אחד, וגם סוג הסטיות בטעמים בכתי"ב ובכתי"ש1 מצד שני, מעידים כאחד שנקדני כתבי־היד ניקדו על פי מסורת הקריאה והנגינה השגורה בפיהם. אותו דבר מתברר היטב גם בתחום של הניקוד, שבו ארבעת כתבי־היד לבשש1 אחידים כמעט בכל מקום (ראו בסיכום שם, עמ' 45).
  36. ^ ייבין, נו.3 עמ' 358.
  37. ^ עמ' 69*.
  38. ^ הערה 227 (עמ' 97*). אמנם חובה לציין כאן שמסקנה זו תקיפה לגבי מערכת הניקוד והטעמים בכתי"ל באופן כללי, אבל לא לגבי שתי פרטים ספציפיים שיוצאים מן הכלל, ולא הגיעו לידי קביעה עקבית וסופית בכתבי־היד הקרובים לכתר ואף לא בתוך הכתר עצמו: חטפים באותיות לא גרוניות (במערכת הניקוד) ונוסח הגעיות (במערכת הטעמים). למדיניות במהדורתנו לגבי חטפים באותיות לא גרוניות ראו בפרק השני של המבוא, ולגבי נוסח הגעיות במהדורתנו ראו להלן בפרק זה.
  39. ^ ועל פיהן גם במהדורה הדיגיטלית של "מכון ממרא".
  40. ^ נו.3 (עמ' 358).
  41. ^ לפי נתוני הסטטיסטיקה במהדורת וסטמינסטר יש 257,838 סימני ניקוד בתורה, ו-1,000,912 בכל התנ"ך. כשמדובר בכמות כזאת, מתברר שהדוגמאות של השינויים המובהקים שנביא כאן, ואפילו של כמה מאות של טעויות סופר, אינן גורעות כלל מהתיאור של כתי"ל ככתב־יד מדויק מאוד. ובכל זאת רמת דיוקו אינה מגיעה לדיוק הכמעט מושלם שבכתר ארם צובה.
  42. ^ א.1-3 (עמ' 35). במשך עבודת ההגהה על התורה מצאנו מעט דוגמאות נוספים, וציינו אותן בתיעוד הנוסח. במשך הזמן כשנעבור על התיעוד, נוסיף אותן לרשימה זו.
  43. ^ שם, א.4-9 (עמ' 35-37).
  44. ^ במיוחד יש לציין את התופעה של דגש בלתי-צפוי באותיות גרוניות, כגון וְנָהָרּ֙ (בראשית א,י), רַּבִּֽים (קהלת ז,כט), הַהּֽוּא (קהלת ט,טו), רַּבָּ֣תִי (איכה א,א).
  45. ^ במהדורת "עדי" וב-BHL.
  46. ^ במבואות לכרכי "דעת מקרא" ובנספחים לשלושת מהדורותיו.
  47. ^ אפשר למצוא תיעוד חלקי נוסף באפרט שינויי הנוסחאות במהדורות BHS ועוד יותר ב-BHQ.
  48. ^ חובה להדגיש שאוסף הנתונים המלא והמדויק ביותר נמצא דווקא ברשימותיו של ברויאר, וכל השאר בעצם משלימים אותו. אמנם גם ברשימותיו של ברויאר חסרות דוגמאות שנעלמו מעינו הבוחנת.
  49. ^ כדי לתאר את גודל התופעה אפשר להסתמך בגסות על הנתונים הסטטיסטיים של מהדורת וסטמינסר: בתורה יש בה 262 הערות מיוחדות, ורובן מציינות ניקוד חריג בכתי"ל. בתנ"ך כולו יש 1078 הערות מהסוג הזה. ויש לקחת בחשבון שבמהדורת וסטמינסטר דיווחו רק על חלק מהדוגמאות.
  50. ^ על מידת הדיוק בניקוד המקובל שבדפוסים, ראו ברויאר, א.10-16 (עמ' 37-42). על השיבושים שנגרמו בנוסח המקובל על ידי המדקדקים מתוך שימוש מוטעה במסורה, ראו שם א.18-21 (עמ' 42-45).
  51. ^ לרשימה מלאה והסברים מפורטים לסיבת השינויים, ראו ברויאר, א.10-21 (עמ' 37-45).
  52. ^ בתוך הערות הנוסח ציינו את הנוסח המקובל בכינוי "דפוסים".
  53. ^ נו.3 (עמ' 358).
  54. ^ הכוונה לנסיגת טעם לראש תיבה בטעמי אמ"ת, כאשר בחלק מהמקרים מוקפת התיבה לתיבה שאחריה.
  55. ^ ראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ' 46). ברויאר כתב שם שיש עוד חריג אחד בכתי"ש בפרשת בשלח (שמות יד,יג), ולפי מה שכתב כתי"ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ בשתי נקודות לזקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע בשאר כתבי־היד ובדפוסים). אבל מעיון בצילום כתי"ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע. וגם ברויאר עצמו לא ציין את השינוי המשמעותי הזה ברשימתו בדעת מקרא (כרך שמות).
  56. ^ בכתי"ש מכונה הטעם התחתון "טעמא קדמא", ובו יש ציון מיוחד ועקבי בהערות המסורה הקטנה ל"טעמא קדמא" בראש כל פסוק בחמשת הדיברות הראשונים (כי רק בהם יש יותר מפסוק אחד בתוך "דיבר" אחד ולא בחמשת האחרונים), הן בשמות והן בדברים. ראו ברויאר, כתר, ב.10 (עמ' 59).
  57. ^ אותן מעידות מתועדות בדפי העריכה של הפרקים הרלוונטיים (שמות כ' ודברים ה'). להצגה בהירה של הנתונים המלאים והסקת המסקנה מהם, ראו ברויאר, כתר, ב.18 (עמ' 58-59).
  58. ^ גם בחלוקת הפסוקים המשתקפת בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, נקראים עשרת הדברות כך: מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון דווקא.
  59. ^ לכן סכום הפסוקים הכולל בספרים שמות ודברים קטן (בשני פסוקים) מאשר הסכום הכולל של הפסוקים בפרשות השבוע. ראו ברויאר, כתר, ב.20 (עמ' 60).
  60. ^ ראו ברויאר, כתר, ב.15-22 (עמ' 56-66).
  61. ^ ראו שם עמ' 63 הערה 1 פסוק על דברי החזקוני.
  62. ^ מבחינה טכנית, הבסיס לטבלאות המופיעות בנספחים שבכל הדפים הרלוונטיים נמצא בדף עשרת הדברות בסיס/טעמים. בגליון הנתונים בגוגל-דוקס, שעליו מבוסס כל הטקסט של המקרא, הנספחים הללו נמצאים בשורה אחת נוספת לאחר הספרים שמות ודברים.
  63. ^ סעיף זה מבוסס על ברויאר, כתר, נספח ב: שתי ההטעמות של מעשה ראובן (עמ' 289-292).
  64. ^ בתרגום הירושלמי ("יונתן"): "והוה כד שרא ישראל בארעא ההוא, ואזל ראובן ובלבל ית מצעא דבלהה פלקתיה דאבוי, דהוה מסדרא כל קביל מצעא דלאה אמי, ואתחשיב עילוי כאלו שימש עמה. ושמע ישראל ובאיש ליה, ואמר: ווי דלמא נפק מיני פיסולא, היכמא דנפק מן אברהם ישמעאל, ומן אבא נפק עשו? מתיבא רוחא דקודשא, וכן אמר ליה: לא תדחל דכלהון צדיקין ולית בהון פיסולא, דמבתר דאתיליד בנימין הוו בני יעקב תריסר." הפרשנות המדרשית הזאת משתקפת לא רק בתרגומים הירושלמים אלא אף בחלוקת הפסוקים בתרגום אונקלוס לפי כתבי־היד התימנים, שבהם לא רק עשרת הדברות נקראים מקרא ותרגום לכל פסוק לפי הטעם העליון, אלא גם פסוק מעשה ראובן נקרא כך (אמנם כך הוא החלוקה של מקרא ותרגום בכתבי־היד, אבל בפועל לא מתרגמים כלל את מעשה ראובן בציבור אלא רק את המלים "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר" בלבד, בהתאם לדברי המשנה ש"מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".).
    דברי המדרש מסוכמים יפה בפירוש רש"י: ויהיו בני יעקב שנים עשר – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימן נשלמה המיטה, ומעתה ראויין להימנות ומנאן. ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן.
  65. ^ המצב שונה בסוגים אחרים של געיות, כגון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילן יש כללי מסורה מובהקים וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה. לגבי סימון הגעיות בכתי"ל סיכם ייבין: "בגעיות דומה הוא לא בכעט בשלמות בכל סוגי הגעיה הכבדה וגעית־שוא, ועל פי רוב גם בגעיה לתיקון הקריאה, אך מרבה הוא מא בסימון הגעיות הקלות לסוגיהן" (נו.3, עמ' 358).
  66. ^ ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.
  67. ^ מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר בטעמי המקרא, עמ' 173.
  68. ^ ייבין, יא.5, עמ' 92-93.
  69. ^ מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", עמודים מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."
  70. ^ כהן, שם, הערה 8.
  71. ^ ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.
  72. ^ כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.
  73. ^ כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.
  74. ^ ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.
  75. ^ כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.
  76. ^ שם, *24.
  77. ^ במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצפרת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי-סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין בא בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... א והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות בא שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־‏היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב בין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.
  78. ^ סימנו גם געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של דפים חסרים או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.
  79. ^ במקומות מסויימים בתורה (כ-40 מקומות) יש געיה חריגה בכתי"ל, ובחלק מהם הביא הרב ברויאר את נוסח הגעיות על פי כתי"ל1 (כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שלמה בן בויאעא, הוא הסופר שכתב של נוסח האותיות בכתר ארם צובה) במקום כתי"ל כרגיל. כתי"ל1 קרוב לשיטת כתי"א בסימון סוגים שונים של געיות (ראו ייבין, נו.16, עמ' 366-367). במהדורתנו מתבצעת תיקון בכל הגעיות החריגות שרשם ברויאר, אף במיעוט המקומות שהגעיה החריגה נמצאת גם בכתי"ל1.
  80. ^ לשיטה משוכללת לשחזור הגעיות בכתר, מעבר לשיטת כהן שכבר בא לידי ביצוע מלא במקראות גדולות הכתר, ראו את מאמרו של רפאל זר על שחזור הגעיות בכרך תרי עשר במפעל המקרא של האונ' עברית: Rafael Isaac (Singer) Zer, "The Preparation of the Base Text of the Hebrew University Bible Where It Is Missing in the Aleppo Codex", Textus 25 (2010), pp. 49-71.
  81. ^ לשוננו נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), עמ' 283-296.
  82. ^ עמ' 283-288.
  83. ^ עמ' 286.
  84. ^ שם.
  85. ^ הערה 12 עמ' 288-289.
  86. ^ שם, עמ' 288.
  87. ^ ברויאר רשם אותם שם, עמ' 287 (הערה 8): "אלה המקומות שמצאתי: בר' יט,יג; כה,לא; לא,מג; לב,כו; לו,יח; לח,יח; מט,יח; שמ' א,כא; ח,כא; יג,ה,יא; טו,כו; ל,י; וי' א,ה; ג,יז; כג,ג,לא; כה,כח; כז,כח; במ' ג,כז; ד,לב; ה,כא; י,ח; יד,כה,לח; טו,יד,מ; יז,כא; יח,ב; כה,ב; כו,לא; דב' א,כט,לג; ז,ח,יג; ח,ג; יא,יד,כד,כה; יב,יז,כ,ל,לא; יד,כג; יח,ד; כ,יח. במקומות המודגשים ההדגשה התמוהה מצויה גם בלמ." תיקון לפי רשימה זו מתבצעת כעת (שנת תשע"ח) במהדורתנו.
  88. ^ שם.
  89. ^ לתיעוד מלא של נוסח הגעיות בכתי"ל בכל המקרא בתוך מהדורה דיגיטלית שימושית, ראו במהדורת וסטמינסטר.
  90. ^ על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.
  91. ^ ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנדוקות של דגש, או של שי"ן ימנית או שמאלית, לאחר הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשון ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).
  92. ^ למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.
  93. ^ מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה; טקסט מלא ב-PDF ניתן להוריד באתר האוניברסיטה העברית). הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קיטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותן במחקר בימינו: ספר החילופים מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).
  94. ^ יצויין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים בסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).
  95. ^ בשני המקורות העתיקים מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בדיוק בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", בראשית כב כ); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.
  96. ^ אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).
  97. ^ כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).
  98. ^ בפרשת שֹפטים (דברים כ א) מסומן עוד סדר נוסף בכתי"ל (טו**), אבל סימון זה הוא כנראה בטעות שהרי הוא אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו בתבנית:מ:סדר אבל הערנו עליו בהערת נוסח.
  99. ^ עניין זה צויין גם בתיעוד הנוסח (בדף העריכה בתחילת פרשת "וילך").
  100. ^ למידע היסטורי על החלוקת לעולים בתורה, ראו את מאמרו של אפרים סטולברג, "תורה שבעל פה האחרונה: חלוקת התורה לעליות".
  101. ^ אמנם בעתיד ראוי שיהיה סימון לפי שיטות אחרות של חלוקת הפרשה לעולים, כגון מנהג תימן, וכן אפשרות למשתמש לבחור את שיטת הסימון הרצוי בעיניו.
  102. ^ ראו שם עמ' 451-494, "סדר הפרשיות למנחה בשבת ולשני וחמישי לתעניות ולחה"מ וחנוכה ופורים". חטיבת הקריאה הזאת צולמה בתוך סדור רנת ישראל, מהדורה שניה (הוצאת מורשת: ירושלים תשל"ד), עמ' 447-485. מהדורת צילום אחר של "סדר עבודת ישראל" לזליגמן בער נמצאת כאן וכאן.
  103. ^ הציון לתחילת הקריאה ל"לוי" ול"ישראל" מופיע בסוגריים מרובעים, וסוף הקריאה ל"ישראל" הוא בדרך כלל לפני עליית "שני". במקומות חריגים שבהם לא נהוג לקרוא עד סוף עליית "שני" (בפרשות "כי תשא", "נשא"), צויין "[ע"כ ישראל]" בסוף הקריאה לעולה השלישי. וכן במקומות שנהוג להמשיך לקרוא אחרי סוף עליית "שני", צויין בסוף העלייה השלישית "[ע"כ ישראל]" (בפרשות "בחקתי", "דברים", "ואתחנן"', "כי תבוא", "נצבים", "וילך", "האזינו", "וזאת הברכה").