לדלג לתוכן

משתמש:Dovi/מקרא על פי המסורה/מידע על מהדורה זו/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

מידע על התקנת גופנים לטעמי המקרא במסך המחשב
שער מקרא · שער תורה · שער נביאים · שער כתובים · מקראי מועד · ויבינו במקרא (אודיו) · מידע על גופנים · English
תקציר המבוא למהדורה · המבוא המלא למהדורה · הערות נוסח · תעתיק (מקרא פונטי) · ייבין · GitHub · תיקונים ושינויים · דיווח על טעות · מדריך טכני
תורה: בראשית · שמות · ויקרא · במדבר · דבריםנביאים: יהושע · שופטים · שמואל · מלכים · ישעיהו · ירמיהו · יחזקאל · תרי עשרכתובים: תהלים · משלי · איוב · שיר השירים · רות · איכה · קֹהלת · אסתר · דניאל · עזרא · דברי הימים


פרק ב. עיצוב המקרא בשביל הקורא
(א) מבוא כללי · (ב) עיצוב המקרא · (ג) נוסח התורה · (ד) נ"ך שחזור · (ה) נ"ך כתר · (ו) נספחים · תקציר · מדריך טכני

הסבר קצר על עיצוב המקרא במהדורתנו

[עריכה]

מהדורה זו של המקרא מעוצבת להיות "תיקון קוראים", לנוחותו של הקורא בטעמי המקרא.

לתיאור מפורט של שיטת העיצוב במהדורתנו ראו בסעיפים הבאים.

בין כתר לתיקון קוראים

[עריכה]

שני ערכים מנוגדים בתוך מהדורת ברויאר

[עריכה]

במבוא ל"מקראות גדולות הכתר" נמתחה ביקורת על שיטתו של הרב ברויאר במהדורותיו, בגלל חוסר עקביות ביחסו לשיטות הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה: הכרעות נגד שיטת הכתר בעניינים מסויימים, מול קבלת שיטת הכתר בעניינים אחרים.[1]

יש מידה של אמת בביקורת זו. אמנם נראה שבהכרעותיו של הרב ברויאר במהדורותיו בעד או נגד שיטת הכתר בענייני ניקוד וטעמים, רובן ככולן נובעות מהמתח הטבעי הקיים בין רצונו להעביר את נוסח הכתר במדויק, לבין רצונו להנגיש לציבור תנ"ך בסגנון מוכר ועקבי שיהיה נוח לשימוש עבור הקורא. מתח זה אכן יצר אי-עקביות מסויימת בגישתו. אפשר להמחיש את הקביעה הזאת לגבי החלטותיו של הרב ברויאר על ידי כמה דוגמאות:

  • א. שיטתו של הרב ברויאר לגבי "קרי וכתיב": בניגוד לדפוס קורן (וכפי שנראה להלן), החליט הרב ברויאר לנקד את ה"כתיב" בנוסף ל"קרי" בניגוד לשיטת קורן. בחירה זו נועדה כדי להציג את שיטת בעלי המסורה בנאמנות (אף שהיא נוחה פחות לקורא), וכמו שכתב הרב ברויאר במפורש. וזה למרות שאף בניקוד ה"קרי" יש סטייה משיטת המסורה.
  • ב. שיטתו של הרב ברויאר לגבי סימון כפול של טעמים: בניגוד לדפוס קורן (וכפי שנראה להלן), נמנע הרב ברויאר מלסמן טעם כפול בהברה המוטעמת עבור טעמי המקרא המסוימים שאין מקומם בהברה המוטעמת דווקא, אלא הם נכתבים תמיד בראש התיבה (=המילה) או בסופה. בכתר ארם צובה ובכתבי־היד הקרובים אליו יש סימון כפול כזה לטעם ה"פשטא" בדרך כלל, אבל לא לתלישא גדולה, תלישא קטנה, זרקא וסגול.[2] לעומת זאת סימנו במהדורת קורן את כל הטעמים הרלוונטיים פעמיים בכל המקומות המתאימים, כדי להקל על הקורא לזהות מיד את ההברה המוטעמת תוך כדי קריאתו (ובכך גם למנוע בלבול וטעויות בקריאה). את השיטה הזו של דפוס קורן זנח הרב ברויאר גם בעניין הזה (החשוב במיוחד לקורא), והחליט לאמצו רק לטעם ה"פשטא" בלבד בדומה לכתבי־היד.[3]
  • ג. דברים שבהם דבק הרב ברויאר בשיטת הכתר: במבוא ל"מקראות גדולות הכתר" נרשמו כמה נושאים שבהם דבק הרב ברויאר בשיטת הכתר בניגוד לדפוסים המקובלים. ביניהם: הבחנה בין "גלגל" ו"אתנח הפוך" בטעמי אמ"ת, השמטת סימון ה"עולה" בטעם ה"עולה ויורד" בטעמי אמ"ת בהקשר מסויים,[4] לסמן רק געיה כבדה בתיבה הראויה גם לגעיה קלה, וכמו כן בשורה של גרסאות מקומיות יוצאות דופן בניקוד ובטעמים בכתר ארם צובה (שבהם מביא הרב ברויאר תמיד את נוסח הכתר ולא את הנוסח המקובל בדפוסים).

שתי הנקודות הראשונות מהוות עדות ברורה על רצונו של הרב ברויאר להישאר נאמן לשיטתם של בעלי מסורה אף בעניינים שאינם נוחים לגמרי בשביל הקוראים. ואף לגבי הנקודה השלישית ניתן לומר שבכל רשימת הנושאים בענייני ניקוד וטעמים, אין אף דוגמה שבאמת מסיחה את דעתו של הקורא או שעלול לגרום לו לטעות בקריאתו, חוץ מהדוגמה של טעם ה"עולה ויורד". לגבי טעם זה, חוסר העקביות הכרוך באי-הצגתם של שני המרכיבים בטעם אחד יכול בהחלט לבלבל את הקורא. ולכן נראה לכאורה שצודקים דברי המבוא ב"מקראות גדולות הכתר": כדי להיות עקבי, היה על הרב ברויאר לסמן את שני המרכיבים שבטעם זה (בניגוד למנהגו של הכתר), בדיוק כמו שהוא בעצמו עשה לגבי הטעם "רביע מוגרש". כי גם בו יש שני מרכיבים, אבל הכתר נוהג להשמיט את סימן ה"רביע" בתיבה שטעמה בראשה, ואילו הרב ברויאר החליט לסמן אותו תמיד בעקביות כדי שלא לבלבל את הקורא.

אמנם ייתכן שגם בעניין זה היה הרב ברויאר נאמן לשיטתו. כי מצד אחד לגבי "רביע מוגרש" יש חוסר עקביות מסוימת בכתר: "בתיבה שטעמה בראשה מסומן בא רק הגרש, והרביע אינו מסומן. נוהג דומה גם בסימון העו"י (מט.1). רק לעתים רחוקות, בחינת שכחת־סופר, מסומן בא גם הרביע... בדוגמה אחת, להיפך, מסומן רק גרש בתיבה שאין טעמה בראשה..." (ייבין, מה.1 עמ' 310). כלומר שבכתר אין עקביות גמורה. אבל מצד שני לגבי "עולה ויורד" לא דיווח ייבין על יוצאים מן הכלל, ואף הביא כלל מסורה מובהק המציין ש"בקצת המקומות אינו זקוק לו [ל"עולה"], והוא אם אין בין מלך זה [העו"י] ובין משרתו נקודות..." (ייבין, מט.1 עמ' 330).

אם כן, ייתכן שהחלטתו של הרב ברויאר לא הייתה שרירותית אף בעניין זה. לגבי "רביע מוגרש" ייתכן שראה בו נוהג שאינו מובהק בכתר, ולכן מצא לעצמו היתר לסמן את הרביע בעקביות לנוחותו של הקורא. אבל לגבי "עולה ויורד" ייתכן שמצא בו נוהג מובהק המגובה לכלל מנוסח של המסורה, ולכן לא ראה לעצמו היתר לסמן את ה"עולה" בעקביות.[5]

יש עוד נקודת ביקורת במבוא שהיא קצת בעייתית: הכתר נוהג בעקביות בתנאים מסוימים לציין מתיגה לטעם "זקף קטון" וגם להשׂיג אותה אחורה.[6] נראה שעקביות כזו היא דווקא לטובתו של הקורא, ולכן אימץ אותה הרב ברויאר במהדורותיו. אבל כותבי המבוא ציינו שהמנהג הזה של הכתר הוא "בניגוד לנהוג היום בדפוסים", כלומר שאם הרב ברויאר אכן מתחשב בנוסח הדפוסים המוכר לקוראים, אז היה עליו להזניח את השיטה הזו. ביקורת זו אינה ברורה מהסיבה הפשוטה שהסתכלות קלה בדפוסים החל מהמאה ה-19 ועד דפוס קורן מראה שמתיגת הזקף הקטון ונסיגתו אחורה מוכרות היטב! אמנם אין עקביות גמורה, אבל הדפוסים הנפוצים קרובים לכתר בנושא הזה עוד יותר מכתבי־יד! התופעה בהחלט קיימת ואף נפוצה, והיא בוודאי מוכרת היטב לקוראים. ולכן אימץ הרב ברויאר את שיטת הכתר בעניין זה בלי שום נקיפות מצפון, ועל ידי זה אף העמיק את העקביות של התופעה לטובתו של הקורא, ובו בזמן נשאר נאמן לגמרי לשיטת הכתר.

במבוא ל"מקראות גדולות הכתר" יש גם רשימה של דוגמאות הפוכות, כלומר המקומות שבהם הכריע הרב ברויאר נגד שיטת הכתר. לעומת הדוגמאות שנידונו עד עכשיו, ניתן לומר שבכל הדוגמאות האלו בוצע השינוי על ידי הרב ברויאר כדי לשרת את הקורא (אף על פי שיש בו סטייה מסוימת משיטת המסורה). בנוסף לכך חשוב להדגיש שאין שום פגיעה בהעברת נוסח הכתר במדויק באף אחת מהדוגמאות האלו, משום שהרב ברויאר תיעד אותן במלואן במהדורותיו. ביניהן: שווא במקום חטף באותיות לא גרוניות, הוספת געיות קלות בכל מקום הראוי להן על ידי סימונם בקו קצר, כדי להבחין ביניהן לבין געיות שמקורן בכתבי־היד (ראו בפרק הבא), ניקוד חולם בשם הוי"ה, השמטת סימן ה"רפה", השמטת הנקודה בוי"ו עיצורית שלאחריה שורוק, השמטת מקף לאחר תיבה המוטעמת במשרת, וכאמור לעיל גם הוספת סימן ה"רביע" בטעם ה"רביע מוגרש" (בתיבה שטעמה בראשה). ברור שכל הדוגמאות הללו באות להקל על הקורא, למנוע ממנו טעויות, ושלא להסיח את דעתו בקריאתו.

שיטת העיצוב הראוי ל"תיקון קוראים"

[עריכה]

מתוך שלל כל הדוגמאות רואים היטב שהרב ברויאר אכן ניסה למצוא את שביל הזהב בין שני עקרונות מנוגדים כפי שהוא הבין אותם: נאמנות מלאה לשיטת הכתר מול נוחותו של הקורא. ועוד רואים שמאמץ זה אכן גרם לחוסר עקביות מסוימת בשיטתו. לנו נראה שהרצון להיות נאמן לגמרי לשיטת הכתר ראוי דווקא בכתר מובהק (כתב־יד המיועד לשמור על שיטת המסורה במלואה) או במהדורה של המקראות הגדולות (שבה מציגים את שיטת המסורה במלואה). אבל במהדורה מודפסת רגילה של התנ"ך שאינה כוללת את מערכת המסורה השלֵמה, והמיועדת לקריאה ולימוד, השיטה הנכונה היא דווקא לעצב את המהדורה להיות סוג של "תיקון קוראים" (במובן הרחב). הדיוק במהדורה כזו חייב להתבטא בנאמנות מלאה לנוסח המסורה, אבל היא לא חייבת להציג את שיטת המסורה במלואה, כי האחרונה אינה מיועדת לקורא הרגיל.

קרי וכתיב ושם הוי"ה

[עריכה]

ניקוד ה"כתיב" וה"קרי" במהדורתנו

[עריכה]

בכתבי־היד הטברנים ובדפוסים של המקראות הגדולות, מנוקד ה"כתיב" בתוך רצף הפסוקים בניקודו ובטעמיו של ה"קרי"; ואילו אותיות ה"קרי" נמצאות בשוליים בצד, בלתי מנוקדות, בין הערות המסורה. שיטה זו מתאימה לשיטתם של בעלי המסורה, שהקדימו להוסיף ניקוד וטעמים בתוך אותיות הכתיב, ורק אחר כך הוסיפו את הערות המסורה. הצורך לעבוד לפי הסדר הזה היה בגלל שאך ורק על פי הניקוד ניתן לקבוע על איזו תיבה באמת מדובר, כדי לכתוב עליה הערת מסורה; כי בלי ניקוד ניתן לקרוא כל צירוף של אותיות בכמה דרכים.[7] לכן הוסיפו ניקוד וטעמים ברצף בתוך אותיות הכתיב של המקרא, ואפילו בתיבות שכתיבן לא התאים לקריאתן. שיטה זו שמרה גם על רצף הטעמים בפסוק, שהיה נשבר אילו נכתבו הניקוד והטעמים ב"קרי" בשוליים.

על פי הגיון זה נדפסו מהדורות רבות של המקרא עם המסורה (במיוחד בדפוסי "מקראות גדולות"). וכך נדפסו בדור האחרון גם מהדורות המקרא של הרב מרדכי ברויאר, שבהן ניקד כנהוג את ה"כתיב" בפנים הטקסט בניקודו של ה"קרי". בכך דחה הרב ברויאר את השיטה המוכרת של דפוס קורן, שבו נמנעו מלנקד את "כתיב" (וניקדו רק את ה"קרי" בשוליים). מטרתה העיקרית של שיטת קורן הייתה להקל על הקורא ולמנוע ממנו טעויות, כלומר: למנוע ממנו לקרוא בטעות את ה"כתיב" המנוקד. ויש יתרון נוסף לשיטה זו: היא אינטואטיבית בשביל הקורא הנפוץ, שסבור בצדק שהניקוד בא בשביל הקריאה, ואם כן למה יש לנקד את מה שלא קוראים? ולמה לא לנקד את מה שכן קוראים?

לדעתו של הרב ברויאר, שיטת קורן מהווה סטייה משיטת המסורה, ומבחינה עקרונית הוא צודק. ואמנם גם לנקד את ה"קרי" בשוליים מהווה סטייה משיטת בעלי המסורה, ואפילו הרב ברויאר לא נמנע מלעשות כך.[8] יותר מזה: אם מדובר על עיקרון, אז עצם הרעיון להדפיס מהדורה של המקרא שאינו מכיל את המערכת השלמה של המסורה כולל הערותיה – אף הוא סטייה מדרכם ומשיטתם של בעלי המסורה! אלא ששיטת בעלי המסורה לנקד את ה"כתיב" ולא את ה"קרי" הגיונית רק בתוך מהדורה המבוססת לגמרי על שיטתם בשלמותה על כל מרכיביה. ואילו במהדורה המיועדת לקורא – לא ראוי לעשות כך.

לכן שיטת קורן בענייני "קרי וכתיב" היא לדעתנו שיטה נכונה עבור מהדורת תנ"ך מנוקדת ומוטעמת (הכוונה למהדורה פשוטה של הנוסח בלי הערות המסורה), המיועדת בראש ובראשונה לקורא: במהדורה כזו עדיף להשאיר את ה"כתיב" שלא קוראים אותו בלי סימני ההגיה (הניקוד והטעמים), ורק ב"קרי" יהיו ניקוד וטעם.[9]

סדר הופעתם של ה"כתיב" וה"קרי" במהדורתנו

[עריכה]

מבחינתו של הקורא והלומד, יש יתרון רב לראות את ה"כתיב" ואת ה"קרי" ברצף (בלי להסתכל בשוליים), כדי להבחין ולהשוות ביניהם בקלות תוך כדי קריאה. ולכן גם ה"קרי" וגם ה"כתיב" נשארים בתוך רצף הפסוקים במהדורתנו: ה"כתיב" באותיותיו בלבד, ואחר כך ה"קרי" בניקוד וטעמים.[10] כדי להבחין עוד בין ה"כתיב" ל"קרי" מופיע ה"כתיב" בצבע אפור; זוהי שיטה אסתטית שגם מונעת טעויות.

אך במקרה שתיבת ה"קרי" מחוברת לתיבה שלפניה ע"י מקף, אז הכתיב בא מיד אחריו.

שיטה זו להצגתם של ה"כתיב" וה"קרי" בפנים הטקסט, בתוך רצף הפסוקים, ובלי להשתמש כלל בשוליים, מיושמת כאן בהשראתו של התנ"ך היפה שיצא לאור בשיטת "סימנים" (מהדורת פלדהיים), אבל עם שלושה הבדלים חשובים:

  1. לא הקטנו את תיבת ה"קרי" (כך עשו במהדורת "סימנים").
  2. הוספנו סוגריים במקרה של "כתיב ולא קרי" או "קרי ולא כתיב" ובעוד מקומות חריגים (לפרטים ראו בהמשך).
  3. במספר מקומות יש "קרי וכתיב" בשתי תיבות רצופות, כגון בכתיב של "היהודיים עתודים" במגילת אסתר.[11] במהדורת "סימנים" הביאו את שתי התיבות של ה"כתיב", ואחר כך את שתי התיבות של ה"קרי", כנראה במטרה להקל על הקורא. אבל בכתבי־היד יש הערת מסורה עצמאית לכל אחת מהן (ולא אחת לשתיהן ביחד), וגם לא נראה לנו שהחיבור ביניהן נוח יותר לקורא. לכן במהדורתנו ציינו אותן אחת אחת, ולא נראה לנו שזה מפריע לרצף הקריאה. אמנם כשיש הערת המסורה אחת המציינת שתי תיבות צמודות, אז הבאנו אותן ביחד במהדורתנו.[12]

שתי התבניות העיקריות ל"קרי וכתיב"

[עריכה]

מבחינה טכנית אנחנו משתמשים בשתי תבניות עיקריות כדי לסמן "קרי וכתיב". שתיהן עושות אותו דבר בדיוק, למעט הסדר שבו מופיעים ה"כתיב" וה"קרי":

  1. בשביל הרוב המכריע של המקומות במקרא שיש בהם "קרי וכתיב", הכתיב יופיע מיד לפני הקרי. במקומות אלה אנחנו משתמשים בתבנית:כו"ק (="כתיב וקרי"). תבנית זו מציגה את ה"כתיב" בצבע אפור מיד לפני ה"קרי" המנוקד.
  2. במקומות שה"קרי" בא מיד לאחר מקף, שמרנו על רצף הקריאה. במקומות אלה אנחנו משתשמים בתבנית:קו"כ (="קרי וכתיב"). תבנית זו זהה לתבנית הראשונה חוץ מדבר אחד: היא מציגה את ה"קרי" תחילה מיד אחרי המקף, ואחר כך את ה"כתיב". השימוש בה נחוץ כי שבירת רצף הקריאה אחרי המקף יכולה להסיח את דעתו של הקורא.

דוגמה לשימוש בשתי התבניות: ראו לדוגמה את הקינה הראשונה במגילת "איכה", שבה יש שלושה מקרים של "קרי וכתיב" כאשר השלישית (בפסוק של האות צ') באה לאחר מקף, ושם מופיע ה"קרי" לפני ה"כתיב" במהדורתנו.

"קרי וכתיב" בין שני מקפים: במקום אחד במקרא (ישעיהו כו,כ) יש תיבה של "קרי וכתיב" המוקפת משני הצדדים, לפניה ולאחריה. במקום הזה השתמשנו בתבנית מיוחדת.

תיוג אוטומטי: השימוש בתבניות מאפשרת את תיוגם האוטומטי של כל המקומות במקרא שבהם קיימת תופעה של "קרי וכתיב", ועוד מאפשרת שינוי אוטומטי באופן עיצובם והצגתם. כאמור לעיל, אנחנו רוצים לאפשר יצירות נגזרות מהמהדורה הזו בעתיד, והתיוג של "קרי וכתיב" בתוך תבניות אוטומטיות (שניתן לשנות את הגדרתן בקלות) יאפשר עיצוב אחר לתופעת "קרי וכתיב" במהדורה נגזרת למי שירצה בכך.

"קרי ולא כתיב" ו"כתיב ולא קרי"

[עריכה]

במספר מקומות במקרא יש תופעות של "קרי ולא כתיב" או "כתיב ולא קרי". במקומות הללו לא הסתפקנו בסימון ה"כתיב" על ידי האותיות הבלתי מנוקדות והצבע האפור, ואת ה"קרי" על ידי הניקוד הרגיל מיד לאחריו, אלא גם הוספנו להם סוגריים מיוחדים:

  • "כתיב ולא קרי" מופיע בלתי מנוקד בצבע אפור כרגיל, אך גם בתוך סוגריים עגולים (8 תיבות במקרא).[13] כך יהיה ברור לקורא שצריך לדלג על קריאתו לגמרי (בלי לקרוא מילה אחרת במקומו). יתרון נוסף להוספת הסוגריים: אם הטקסט יהיה מועתק באופן שיוריד ממנו את צבע האפור, עדיין יהיה ברור שיש כאן "כתיב ולא קרי" בגלל הסוגריים העגולים.[14]
  • "קרי ולא כתיב" מופיע מנוקד בצבע שחור כרגיל, אך גם בתוך סוגריים מרובעים (10 תיבות במקרא).[15] כך יהיה ברור לקורא שקוראים את התיבה למרות שהיא לא קיימת כלל בנוסח הכתיב. כי אחרת (בלי הסוגריים המרובעים) אין דרך לזהות אותה במיוחד.

דוגמה לשימוש בשתי התבניות: יש כמה דוגמאות להצגתן האסתטית של תופעות "כתיב ולא קרי" ו"קרי ולא כתיב" במגילת רות (ג').

"כתיב מילה חדה וקרי תרתין מילין"

[עריכה]

ב-15 פסוקים במקרא יש הערת מסורה מיוחדת על "כתיב מילה חדה וקרי תרתין מילין", כלומר: "כתיב" שהוא מילה אחת אבל ה"קרי" שלו שתי מילים. מדובר על מילה אחת שצריך לחלק אותה לשתיים, כלומר: ה"קרי" בעצם זהה ל"כתיב", רק שצריך לבטא אותו כשתי מילים נפרדות; עיגול המסורה כתוב בין שתי האותיות במקום שצריך לחלק את ה"כתיב" לשניים. בהערת המסורה הגדולה על הכתיב "בָּ֣גָ֑ד" (בראשית ל,יא; "בָּ֣א גָ֑ד" קרי), שהוא הדוגמה הראשונה במקרא לתופעה, יש רשימה מלאה של כל המקרים מהסוג הזה.

במהדורתנו השתמשנו בשלוש תבניות כדי לתייג ולעצב את התופעה הזאת באופן ברור. מכיוון שאין יחס פשוט של תיבה "כתיב" אחת מול תיבת "קרי" אחת, הצגנו את ה"קרי" בסוגריים מרובעים (בדומה ל"קרי ולא כתיב" לעיל).

  1. תבנית:מ:כו"ק כתיב מילה חדה וקרי תרתין מילין (13 מתוך 15 פריטים ברשימת המסורה): בראשית ל,יא; שמות ד, ב; דברים לג,ב; ישעיהו ג,טו; ירמיהו ו,כט; ירמיהו יח,ג; יחזקאל ח,ו; תהלים י,י; תהלים נה,טז; תהלים קכג,ד; איוב לח,א; איוב מ,ו; (נחמיה ב,יג;) (דה"א ט,ד;) דה"א כז,יב.
  2. תבנית:מ:קו"כ כתיב מילה חדה וקרי תרתין מילין (פריט 1 מתוך 15 ברשימת המסורה, תיבה הבאה אחרי מקף): נחמיה ב,יג.
  3. תבנית:מ:כו"ק כתיב מילה חדה וקרי תרתין מילין בין שני מקפים (פריט 1 מתוך 15 ברשימת המסורה, תיבה המוקפת לפניה ולאחריה): דה"א ט,ד.

"כתיב תרתין מילין וקרי מילה חדה"

[עריכה]

ב-8 פסוקים במקרא יש הערת מסורה מיוחדת על "כתיב תרתין מילין וקרי מילה חדה", כלומר: "כתיב" שהוא שתי מילים אבל ה"קרי" שלו מילה אחת. מדובר על התופעה ההפוכה מ"כתיב מילה חדה וקרי תרתין מילין" שדנו בו בסעיף הקודם, ואכן הערת המסורה הגדולה על בראשית ל,יא רושמת גם את הפריטים של התופעה ההפוכה ("וחלופיהון"), וכן בהערת המסורה על איכה א,ו ("מִן בַּת־" כתיב בתיבה אחת, "מִבַּת־" קרי בשתי תיבות).

במהדורתנו השתמשנו בתבנית מיוחדת כדי לתייג ולעצב את התופעה הזאת באופן ברור. מכיוון שאין יחס פשוט של תיבה "כתיב" אחת מול תיבת "קרי" אחת, הצגנו את ה"קרי" בסוגריים מרובעים (בדומה ל"קרי ולא כתיב" לעיל).

קרי שונה מהכתיב בשתי מילים

[עריכה]

בשלושה פסוקים במקרא יש הערת "קרי" המייחסת שתי מילים של "קרי" למילה אחת של "כתיב". לא מדובר על "כתיב מילה חדה וקרי תרתין מילין" (ראו לעיל), כי במקום לחלק את ה"כתיב" לשתי המילים של ה"קרי" אנחנו מוצאים שהקרי שונה מהכתיב, במיוחד בתיבה הראשונה שבה. זה מתבטא בכך שהניקוד לתיבת ה"קרי" הראשונה נכתבת מחוץ לתיבת "כתיב" לגמרי (בדומה לקרי ולא כתיב) אם יש מספיק מקום, או שהוא דחוס בתחילת תיבת ה"כתיב" ונכנס בה רק באופן חלקי (אם אין מספיק מקום).

במהדורתנו השתמשנו בשתי תבניות מיוחדות כדי לתייג ולעצב את התופעה הזאת באופן ברור. מכיוון שאין יחס פשוט של תיבה "כתיב" אחת מול תיבת "קרי" אחת, הצגנו את ה"קרי" בסוגריים מרובעים (בדומה ל"קרי ולא כתיב" לעיל).

  1. תבנית:מ:כו"ק קרי שונה מהכתיב בשתי מילים (פריט 1 מתוך 3 הערות מסורה): יחזקאל ט,יא (כאשר כתיב, כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר קרי).
  2. תבנית:מ:קו"כ קרי שונה מהכתיב בשתי מילים (2 פריטים הבאים אחרי מקף מתוך 3 הערות מסורה): מל"ב יח,כז; ישיעהו לו,יב (שניהם/שיניהם כתיב, מֵימֵ֥י רַגְלֵיהֶ֖ם קרי)

"קרי וכתיב" של אֵם קריאה

[עריכה]

במהדורת וסטמינסטר סימנו "קרי וכתיב" על פי כתב־יד לנינגרד בנאמנות, בכל המקומות שהוא מופיע, כולל במקומות שמדובר רק בחסרונה של אֵם קריאה (כגון "בריחָו/בריחָיו" בפרשת פקודי), או בחילוף בין אִמות הקריאה (כגון "בעירוֹ/בעירֹה" בתחילת פרשת משפטים). וכך עשו גם ב"מקראות גדולות הכתר" בכל המקומות שמופיע ציון של "קרי וכתיב" בכתר ארם צובה.

אבל ברוב המהדורות היפות בזמננו (החל מדפוס קורן) לא מסמנים כלל "קרי וכתיב" במקומות הללו, אלא מנקדים את הכתיב על פי האותיות הקיימות בו. שיטה זו באה כדי להקל על הקורא בכך שתהיינה פחות תופעות של "קרי וכתיב" שאין בהן שום משמעות ווֹקָלִית, אבל הן עדיין יכולות להסיח את דעתו בקריאתו. לכן כך נעשה במהדורתנו המיועדת להיות תיקון קוראים.[16] ואמנם בתיעוד הנוסח הבלתי-נראה שבדף העריכה נציין לדוגמה: "ל-קרי=בְּרִיחָ֖יו". שיטה זו של תיעוד מוסתר בדף העריכה מאפשרת לנו לתעד בנאמנות את נוסח כתב־היד, ובו בזמן להקל על הקורא.

אמנם כשיש אפשרות כלשהי להבדל במשמעות ע"י החילוף בין שתי אִמות קריאה (כגון "אשר לא/לוֹ יעדה" בפרשת משפטים), אז כן נהוג לסמן אותם אף במהדורות דורנו כגון קורן וברויאר, וכך נעשה במהדורתנו. בעניין זה נהיה שמרניים יותר ממהדורות קורן וברויאר, בכך שנמנע מלציין "קרי וכתיב" אך ורק במקומות שיש ב"קרי" חסרון של אֵם קריאה אחת בלבד, ואת ההגיה ניתן לקבוע לגמרי לפי הניקוד באותיות הקיימות ב"כתיב", ואין שום שינוי נוסף בתיבה עצמה או בתיבות הסמוכות לה. אבל במקומות שיש בהם תופעות נוספות שהן אולי בעלות משמעות כלשהי, כגון החלפת מיקומה של אֵם קריאה ממקום אל מקום (ואז ה"כתיב" רומז אולי על הגיה אחרת), או כל הבדל אחר בין ה"קרי" ל"כתיב" מלבד אֵם קריאה אחת, נציין אותם במלואם (בניגוד לקורן וברויאר).[17]

כתיב "הִוא" וקרי "הִיא": לא ציינו כתיב וקרי של "הִוא" ו"הִיא" בפסוקי התורה, כי התופעה נפוצה והקריאה ברורה לפי נקודת החיריק. אין עקביות בכתבי־היד ובדפוסים לגבי ציון מפורש של "קרי" בתופעה הזאת, ורבים ממהדורות דורנו השמיטו את ה"קרי" לגמרי (קורן, דותן, ברויאר, מג"ה, סימנים).[18] אבל התופעה נדירה בספרי נ"ך, והיא באה שם בהקשרים מורכבים, ולכן ציינו כתיב של "הִוא" וקרי מפורש של "הִיא" בשלושה פסוקים בנ"ך ע"פ כתר ארם צובה: מל"א יז,טו; ישעיהו ל,לג; איוב לא,יא.

האותיות בתוך ה"קרי": במקומות ש"קרי וכתיב" מופיע במהדורתנו, והערת ה"קרי" שבכתב־היד כתוב בכתיב מלא, נציין את ה"קרי" לפי הכתיב המלא כמו שהוא מופיע בהערה אף שמדובר על אֵם קריאה בלבד ונוסח הכתיב בפנים המקרא חסר. לדוגמה:

  1. קרי "וְשׁ֥וּבוּ" (איוב ו,כט), ולא "וְשֻׁ֥בוּ"" כמו שנדפס במהדורות קורן וברויאר;
  2. קרי "שָׁלִישִׁ֑ים" (משלי כב,כ), ולא "שָׁלִשִׁ֑ים" כמו שנדפס במהדורות ברויאר.

יוצא מן הכלל מקום שבו הניקוד לא מתאים לכתיב המלא, לדוגמה: קרי "וּגְדֻלָּתְךָ֥" (תהלים קמה,ו), ולא "וּגְדוּלָּתְךָ֥" כמו שנמצא בקורן וב-UXLC ובמקראות גדולות הכתר.

יתיר

[עריכה]

השתמשנו בתבניות של "קרי וכתיב" גם במקומות שצויין "יתיר" (ו' או י') בכתבי־היד. אף המקרים האלה מתועדים בדף העריכה בעזרת תבנית:נוסח, כגון: "ל=יתיר ו'."

קרי וכתיב בשני כתבי־היד השונים שהם היסוד למהדורה

[עריכה]

מהדורתנו מבוססת על שני כתבי־יד שונים: על כתר ארם צובה (כתי"א), ובמקומות שהכתר לא קיים על כתב־יד לנינגרד (כתי"ל). שני כתבי־היד לא תמיד מציינים קרי וכתיב באותם מקומות ובאותה צורה. בדרך כלל אפשר לומר שכתי"ל נדיב יותר בציוני קרי וכתיב.

בכמעט כל מקום במהדורתנו, קרי וכתיב צויין לפי כתב־היד (כתי"א או כתי"ל) שהוא היסוד של אותו פסוק. אך יש יוצאים מן הכלל, במיוחד אם אותה תופעה של קרי וכתיב קיימת בכמה מקומות, חלקם במקומות שהכתר קיים וחלקם במקומות המבוססים על כתי"ל. אז ציינו "קרי" לפי הנטייה הנדיבה יותר של כתי"ל, לשם העקביות וכדי להקל על הקורא. שתי תופעות רלוונטיות הן:

  1. כתיב "צביים" וקרי "צְבוֹיִם" (בראשית יד,ב; יד,ח; דברים כט,כב); והשוו את הכתיב "בגיים" והקרי "בַּגּוֹיִם" בכתר ארם צובה (תהלים עט,י).
  2. כתיב "לך" וקרי "לְכָה" (במדבר כג,יג; דה"ב כה,יז).

לתיעוד מלא, ראו בהערות הנוסח במקומות האלה.

תיעוד ניקודו של הכתיב

[עריכה]

דרכם של בעלי המסורה להוסיף את הניקוד של ה"קרי" בתוך האותיות של ה"כתיב" יוצרת מילה מלאכותית. מכיוון שלא מדובר על מילה אמיתית המיועדת לקריאה, קיימות שיטות שונות בכתבי־היד ובדפוסים כיצד יש להתאים את סימני הניקוד לאותיות ה"כתיב". דרכו של כתי"ל דומה לשיטת הדפוסים, שבהם סימני הניקוד מופיעים בתוך ה"כתיב" לפי הסדר שהם צריכים לבוא במילת ה"קרי". אבל בכתר ארם צובה השיטה שונה: "בדרך כלל הניקוד בתיבת הכתיב צמוד לאות שאליה הוא שייך בתיבת הקרי יותר מן המקובל בספרינו".[19]

מכיוון שמהדורתנו מיועדת להיות "תיקון קוראים", לא ניקדנו את תיבת ה"כתיב".[20] אבל במקומות מסוימים יש עניין לתעד את שיטת הניקוד המיוחדת שבכתר (ולפעמים אף בכתבי־יד אחרים). עד כה נעשה תיעוד כזה באופן ספורדי בלבד במקומות שיש בהם עניין מיוחד, אבל היד נטויה להוסיף בעתיד תיעוד מלא ועקבי לכל התופעות של ניקוד ה"כתיב" בכתר ארם צובה.

שם הוי"ה

[עריכה]

שם הוי"ה הוא ה"קרי וכתיב" הנפוץ ביותר במקרא. לכן נהוג בכמעט כל הדפוסים לנקד את ה"כתיב" הזה בתוך הפסוק (בניקוד של "לְעוֹלָם" בשביל הקרי "אֲ־דֹנָי"), אבל לא לציין את ה"קרי" שלו בשוליים.

כך המצב גם בכתבי־היד הטברניים בהבדל אחד קטן: נקודת החולם חסר לרוב והם מנקדים "יְה־וָה" (יושם לב שאין ניקוד כלל באות ה"א הראשונה). ראוי לציין שאף בכתבי־היד הטברניים שם הוי"ה מנוקד לעתים רחוקות גם בחולם (ראו לדוגמה בכתי"ל בתחילת מזמור ט"ו בתהלים), כלומר שלא מדובר על הקפדה אלא על מנהג סופרים לוותר על ניקוד זה שטעמו אינו ידוע לנו.[21] לכן באותן מהדורות הבאות בעיקר לתעד את מנהג כתבי־היד (כגון מהדורת דותן והקלדת וסטמינסטר לגבי כתי"ל, ו"מקראות גדולות הכתר" לגבי כתי"א (ובעניין הספציפי הזה גם במהדורת "מכון ממרא"), מנקדים את שֵׁם הוי"ה אמנם בלי נקודת חולם.[22]

לדעתנו יש הגיון רב בשיטת קורן לגבי תיבה זו: כדי להקל על הקורא ולמנוע טעויות, וגם כדי להיות עקבי בנושא של "קרי וכתיב", הם לא ניקדו כלל את שם הוי"ה כשהוא בא בניקוד של "לְעוֹלָם".[23] אבל קודם כל היה קושי טכני, כי הרבה יותר קל להשאיר את הניקוד הקיים בהקלדת וסטמינסטר, ורק להוסיף עליו את נקודת החולם באופן ידני או אוטומטי, מאשר להוריד את כל הניקוד בכל הופעה של שם הוי"ה ובו בזמן להשאיר את האותיות ואת הטעמים.

מעבר לכך היה לנו גם רצון לשמור על המנהג העקבי בכתבי־היד ובדפוסים לנקד את שם הוי"ה, כי מנהג זה מהווה איפיון בולט ומרכזי של נוסח המסורה. אמנם אם כבר מנקדים את שם הוי"ה, ברור שעדיף בהרבה מבחינתו של הקורא שיראה בפניו את הניקוד המלא של "לְעוֹלָם" (כולל נקודת החולם) כמו שהוא בכל הדפסוים, בשביל לקרוא כראוי "אֲ־דֹנָי". לכן החלטנו לנקד את שם הוי"ה באופן מלא, ויש בכך גם כבוד כלפי מנהג כמעט כל הדפוסים לנקד את השם בעקביות בנקודת חולם.

בסופו של דבר יש יתרונות וחסרונות בכל אחת מהשיטות, ובהחלט מדובר בעניין של טעם, ולכן נקווה שבעתיד יימצא הפתרון הטכני כדי להעניק לקורא את אפשרות לבחור את השיטה המתאימה לו ביותר באופן אישי.[24]

שם הוי"ה בניקוד "אֱ־לֹהִים": במקומות הרבים שבהם מנקדים את שם הוי"ה בניקוד של "אֱ־לֹהִים" (בביטוי "אֲ־דֹנָי יה־וה"), נהוג בכמעט כל הדפוסים לנקד "יֱהֹ־וִה" בחטף סגול, וניקוד זה הוא כמובן יעיל כדי להדגיש לקורא המצוי שיש לבטא כאן חטף־סגול ולקרוא "אֱ־לֹהִים". אמנם בכתבי־היד נהוג לנקד "יְהֹ־וִה" (בשווא) וההיגיון בכך ברור (שווא ביו"ד הלא-גרונית בדיוק כמו בניקוד של "יְה־וָה"), אבל הניקוד בדפוסים מעוצב באופן הרבה יותר יעיל בשביל הקורא בימינו.[25]

עיצוב הניקוד והטעמים במהדורתנו

[עריכה]

בסעיפים הבאים תבוא רשימה של עוד איפיונים מיוחדים בעיצוב הניקוד והטעמים מהדורתנו, המיועדת להיות תיקון קוראים. מטרת כולם להקל על הקריאה לנוחותו של הקורא, ולמנוע טעויות נפוצות בקריאתו.

טעם כפול בהברה המוטעמת

[עריכה]

לגבי טעמי המקרא הנכבתים רק בסוף התיבה או בראשה, ולא תמיד בהברה המוטעמת (בניגוד לרוב הטעמים), נסמן אותם פעם נוספת בעקביות בהברה המוטעמת (באות הראשונה שבה). שיטה זו של סימון נוסף של הטעם בהברה המוטעמת באופן עקבי באה לידי ביטוי במעט כתבי־יד; ואילו בכתר ארם צובה וברוב כתבי־היד והדפוסים, הסימון הכפול נוהג רק בפשטא. אמנם לעתים רחוקות גם בכתר ובכתבי־היד הקרובים אליו כתבו טעם מוכפל במקום שעלול להתעורר ספק בזיהויה של ההברה המוטעמת.[26] בעידן המודרני זכתה שיטת הסימון הכפול ליישום מלא בחומשים של היידנהיים, ובעקבותיו בספרי המקרא שהוציא יצחק בער.[27] על פי המודל שלהם יישמו את השיטה מאוחר יותר גם במהדורת קורן (ירושלים תשכ"ד).

להלן דוגמאות טיפוסיות לטעם כפול במהדורתנו:

תלישא גדולה וגרש או גרשיים בתיבה אחת: גם לגבי תופעה זו יש יישום מלא ועקבי במהדורתנו של שיטת הסימון הכפול בהברה המוטעמת (לעומת מהדורת קורן). לפרטים ראו להלן.

לגבי טעם כפול בהברה המוטעמת בספרי אמ"ת, ראו להלן.

קמץ קטן

[עריכה]

בעידן כתבי־היד בימי הביניים כבר הבחינו בין תנועת "קמץ גדול" לבין תנועת "קמץ חטוף":

"הקמץ משמש בא ובכתבי־היד הקרובים, בדומה לשימושו המקובל היום, הן לסימון "קמץ גדול", היינו תנועת ā̊, הן לסימון "קמץ חטוף", היינו תנועת å. אבל מצויות 4 דוגמאות בא שבהן תנועת קמץ חטוף מסומנת בחטף קמץ, והן בעיקר תיבות שאפשר לטעות בהן, אם הכוונה לעבר או שמא לציווּי או למקור, וכיוצא באלו... בדוגמות אחרות, מנוקדות בקמץ בלבד, נראית מחיקה לימינו, ואפשר שתוקן חטף־קמץ לקמץ... חטף־קמץ לסימון קמץ חטוף בא לעתים רחוקות גם בכתבי־היד הקרובים... שימוש קבוע בחטף־קמץ לסימון קמץ חטוף (å) נהוג בכתבי־יד בניקוד טברני "מורחב" וכן בכתבי־יד אשכנזיים מרובים, ומסתבר שהם מייצגים מבחינה זו את מלוא התפתחותה של השיטה, שניצניה בא ובכתבי־היד הקרובים" (ייבין, ב.5 עמ' 19-20).[32]

אם בעידן כתבי־היד נעשתה הבחנה ע"י השימוש בחטף־קמץ, בדור האחרון התפשטה שיטה אחרת: בתיקוני קוראים אחדים (ובכמה סידורי תפילה), במקום להוסיף חטפים על דעת עצמם, חידשו העורכים תו מיוחד של קמץ קטן השונה בצורתו מקמץ רגיל. התו הזה קצת קצר מלמעלה בעביו מאשר הקמץ הרחב (הרגיל), ובנוסף האריכו אותו מלמטה כדי להבליט את השוני. התו המיוחד הזה כבר נכנס למערכת היוניקוד. בגלל שמהדורתנו מיועדת להיות "תיקון קוראים", לכן נסמן קמץ קטן בכל תיבה שראויה לכך על ידי התו המיוחד לו ביוניקוד.

אמנם יש שיטות שונות לגבי התיבות הראויות לקמץ הקטן: יש תיבות שעל פי כללי הדקדוק ראויות לקמץ קטן,[33] אבל לפי מסורת הקריאה הספרדית הן נקראות בקמץ רחב. וכך כתב הרב ברויאר ב"הנחיות לקורא" בחומש חורב:

אם הקמץ בא לפני חטף קמץ[34] – שלא לְשֵׁם יידוע – או שהוא בא במקום חטף קמץ באות לא גרונית, כגון: קָדָשִׁים (במקום קֳדָשִׁים),[35] שָׁרָשִׁים (במקום שֳׁרָשִׁים), הרי הדעות חלוקות. לפי המסורת הספרדית הרי זה קמץ גדול; ויש אומרים שזה קמץ קטן, כגון: בַּצָּהֳרַיִם, נָעֳמִי, יָעֳמַד, וָחֳלָיִים, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, בָּאֳנִיּוֹת (דברים כח סח) – במקום בְּאֳנִיּוֹת.[36]

ובהערה שם לגבי שיטת ה"יש אומרים" ציין הרב ברויאר: "זו דעת החוקרים, והיא מתאימה לכללי הדקדוק והלשון. ואפשר, שמי שקורא בתורה לפני מתפללים בהברה ספרדית שאין בידם מסורת אבות של ספרדים, רשאי לסמוך על השיטה הזאת." עיקר כוונתו של הרב ברויאר לישראלים ממוצא אשכנזי הקוראים בתורה בהברה הישראלית – הבנויה בהגיית הניקוד שבה על בסיס ההגייה הספרדית (להבדיל מן ההברה האשכנזית) אבל איננה זהה לה – שמבחינה בין קמץ גדול לקמץ קטן במקומות האלה לעומת המסורת הספרדית. לדוגמה: בהברה הישראלית אומרים "בַּצָּהֳרַיִם" בקמץ קטן בשתי האותיות – ולא רק בשנייה – ורבים מהקוראים בתורה בבתי הכנסת בישראל ואף בחו"ל נוהגים כך בקריאתם.[37]

אבל למרות שבעלי קריאה רבים בישראל ובתפוצות אימצו את ההברה הישראלית, והם כבר קוראים לפי השיטה הזאת במשך כמה דורות, עדיין לא יצא לאור אף מהדורה של החומש או התנ"ך שבה מסומן הקמץ הקטן כשיטתם.[38] אמנם בשנים האחרונות נדפסו חומשים רבים המציינים קמץ קטן בפונט מיוחד, אבל כולם לפי מנהג הספרדים, וזה כולל גם את ה"תיקון קוראים" מבית הוצאת חורב, הבנוי על שיטתו של הרב ברויאר.[39]

במהדורתנו בצענו סימון מלא לשתי השיטות ביחד בתוך תיעוד הנוסח:

  1. מצד אחד בצענו סימון מלא לקמץ הקטן לפי המדקדקים האחרונים וכללי הדקדוק הנהוגים בימינו. כגון: קמץ קטן לפני חטף קמץ (שלא לְשֵׁם יידוע), וקמץ קטן במקום חטף קמץ באות לא גרונית. קביעת הסימון בשיטה זו נעשתה לפי כל המבנים של הקמץ הקטן המפורטים במאמרו של ורנר ויינברג, "המבנים של הקמץ הקטן" (אנגלית).[40] בכך נציע חידוש מבורך ומתבקש בשביל אותם קוראים רבים שאין בשבילם אף מהדורה אחרת שמסמנת קמץ קטן לפי שיטתם.
  2. מצד שני בצענו סימון מלא לקמץ הקטן לפי המדקדקים הספרדים ומסורת הקריאה הספרדית. כגון: קמץ רחב לפני חטף קמץ (שלא לְשֵׁם יידוע); קמץ רחב אף במקום חטף קמץ באות לא גרונית; וקמץ רחב בכל מקום שיש געיה בכתב־היד.[41]

השיטה הטכנית: תיעוד שתי השיטות באופן מלא יתבצע ע"י השימוש בתבנית:מ:קמץ. בתבנית זו יש שני משתנים עיקריים: האות "ד" (=לפי כללי הדקדוק) והאות "ס" (=לפי השיטה הספרדית). כגון: {{מ:קמץ|ד=קׇדָשִׁים|ס=קָדָשִׁים}} או {{מ:קמץ|ד=וְאׇהֳלִיאָ֜ב|ס=וְאָהֳלִיאָ֜ב}}. רצוננו שהתיוג הקפדני הזה לכל המנהגים יאפשר בעתיד לכל קורא לבחור באופן אוטומטי את השיטה המועדפת עליו.[42]

חטף קמץ: בגלל שחטף קמץ הוא תמיד קמץ קטן, סימנו לא ישתנה במהדורתנו. אבל נקווה שבעתיד יהיו פונטים לשימוש חופשי שבהם החטף־קמץ יהיה ארוך כמו קמץ קטן.

חולם בוי"ו עיצורית

[עריכה]

נקודת חולם בוי"ו עיצורית בשמאלה את האות (כגון מִצְוֺת) היא סימן מובהק ועקבי בכתבי־היד. יש בשימוש בה כדי להקל על הקורא ולמנוע ממנו טעויות בקריאתו.

סימן מיוחד (משמאל לאות וי"ו מלמעלה) בשביל תיבות כגון "מִצְוֺתֶיךָ". הסימן המיוחד והחשוב הזה הכניסו להקלדת וסטמינסטר בגירסה 4.12, וחובה לציין שרשימת השינויים בין גירסאות 4.10 ל-4.12 מהווה רשימת מידע אובייקטיבית ומלאה לכל התיבות במקרא שבהן קיימת תופעה זו.[43] דבר זה כבר בוצע באופן מלא בכל הספרים הקיימים במהדורתנו.

פסק ולגרמיה

[עריכה]

א. פסק ולגרמיה: קו מאונך בסוף תיבה בא כדי להפריד אותה קצת מהתיבה שלאחריה.[44] אם בתיבה הראשונה יש טעם מחבר, אז הקו בא כדי להורות לקורא שיש להפסיק במעט בין שתי התיבות למרות הטעם המחבר ביניהן. במקומות האלה הקו האנכי נקרא "פָּסֵק". קו של פָּסֵק אינו חלק מהמערכת המוזיקלית של הטעמים אלא תוספת לה.[45]

אבל אם הקו בא לאחר הטעם "מונח" בכ"א הספרים, אז במקומות רבים הוא הופך אותו ל"מֻנָּח לְגַרְמֵיהּ", כלומר: מונח שהוא טעם מפסיק (למרות שֶׁמֻּנָּח הוא בדרך כלל טעם מחבר). בשונה מִפָּסֵק, במונח לגרמיה הקו המאונך אינו מורה שיש להפסיק מעט למרות הטעם המחבר. אלא הוא מורה שהטעם עצמו הוא טעם מפסיק. מונח לגרמיה הוא חלק מובהק מהמערכת המוזיקלית של הטעמים: יש לו נגינה וטעמים משרתים משלו.[46]

יוצא שבכל מקום שבו יש קו מאונך לאחר תיבה, הקורא חייב לדעת תוך כדי קריאתו אם מדובר על פסק או על לגרמיה. במיוחד אם הקו המאונך בא לאחר תיבה המוטעמת במונח, לא תמיד ברור מאליו אם מדובר על מונח לגרמיה או על מונח רגיל (=טעם מחבר) שלאחריו פסק. אמנם ברוב המכריע של המקומות מדובר על מונח לגרמיה, כי אם המונח והקו באים לפני עוד מונח ואחר כך בא טעם הרביע – וכך הוא ברוב הפסוקים שיש בהם מונח וקו – אז המונח הראשון עם הקו הוא תמיד מונח לגרמיה. אבל אפילו במקרים נפוצים וברורים כאלה רצוי לתת יד לקורא ולציין לו במפורש שמדובר על לגרמיה, ועל אחת כמה וכמה במקרים אחרים שאינם ברורים מאליהם. מהסיבה הזאת כתבו חכמי המסורה הראשונים והאחרונים כללים ורשימות של "לגרמיה" לסוגיו (בתוך חיבורי המסורה ובהערות המסורה), רשימות מלאות של "פסק" בכל ספרי המקרא (בתוך קונטרסי המסורה), ובחלק מכתבי־היד אף ציינו "לג[רמיה]" ו"פס[ק]" בשוליים של הטקסט (הציונים משולבים בתוך ההערות של המסורה הקטנה).[47]

ב. את נוסח הקווים של לגרמיה ופסק (כלומר מתי יש ומתי אין קו מאונך) קבענו במהדורתנו לפי כתר ארם צובה, ובמקומות שהכתר לא קיים קבענו אותו לפי כתי"ל. הנוסח זהה בדרך כלל בשני כתבי־היד.[48]

ג. את ההבחנה בין "לגרמיה" ל"פסק" בכ"א הספרים קבענו לפי ספרות המסורה.[49] להלן הכללים העיקריים העולים מתוך ספרות המסורה, כדי להבחין בין "לגרמיה" ל"פסק":

  1. "מונח לגרמיה" בא בדרך כלל לפני מונח ורביע. כך סיכם ייבין: "לגרמיה משמש בעיקר כמפסיק פחוּת בתחום רביע, ועל פי רוב בינו ובין הרביע המשרת מונח, כגון: וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים (בר' מא, ה), מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה (בר' ז, ב). עתים מפרידים ביניהם שני משרתי הרביע, כגון: אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר (בר' לא, כט)... הלגרמיה עשוי להתרדף, כגון: וַיִּ֜מַח אֶֽת־כׇּל־הַיְק֣וּם ׀ אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה (בר' ז, כג)."[50]
  2. מונח וקו מאונך הסמוכים לרביע הם תמיד מונח לגרמיה, ואף פָּסֵק הראוי לבוא מיד לפני רביע מתחלף בלגרמיה; חוץ ממקום אחד בלבד בכל המקרא. המקום היחיד הוא ישעיהו מב,ה ("הָאֵ֣ל ׀ יְהֹוָ֗ה"). העדות המפורשת של המסורה קובעת: "ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע כי אם במקום אחד, והוא כֹּה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ יְהֹוָ֗ה בּוֹרֵ֤א [הַ]שָּׁמַ֙יִם֙" (משפטי הטעמים ז' ע"ב). הַפָּסֵק בַּפָּסוּק בישעיהו מודגש במסורה במקומות נוספים,[51] ובפסוקים האחרים שיש בהם מונח וקו מאונך הסמוכים לרביע יש ציונים של "לגרמיה".[52]
  3. לעתים רחוקות בא מונח לגרמיה לפני טעמים מפסיקים אחרים (חוץ מרביע). כל המקומות האלה מפורשים בספרות המסורה:
    1. מונח לגרמיה הסמוך לפזר (בתוך יחידה פשוטה בת שתי מילים). מדובר על שני מקומות בלבד המצוינים במסורה, אבל בשאר כל המקומות קו מאונך לפני פזר הוא פסק; קביעה זאת של המסורה מוזכרת פעמיים בספר משפטי הטעמים. הפזר מוזכר שם כטעם מפסיק שלגרמיה יכול לבוא לפניו (ל"ד ע"א): "הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע... ופזר, כגון: לְמִכְנַ֣שׁ ׀ לַֽאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א (דניאל ג,ב, וראו הערת לגרמיה בכתי"ל); וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀ יָמִ֡ין (נחמיה ח,ז, וראו הערת לגרמיה בכתי"ל)." ועוד לפני כן כבר נזכר הפזר כטעם שלגרמיה יכול לבוא אחריו, וצויינו שם אותן שתי דוגמאות (ל"ג ע"א): "הפזר יתכן להיות אחריו התלישא... ויתכן אחריו לגרמיה: שְׁלַ֡ח לְמִכְנַ֣שׁ ׀ לַֽאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א (דניאל ג,ב); וְיֵשׁ֡וּעַ וּבָנִ֡י וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀ יָמִ֡ין (נחמיה ח,ז)."
    2. מונח לגרמיה בתחום שלטונו של גרש (11 מקומות): "הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע... וטרס (=גרש) לא יהיה (אחר לגרמיה) אלא אזיל ואתי (=קדמא ואזלא), והוא בי"א מקומות במקרא, והם..." (משפטי הטעמים ל"ד ע"א-ע"ב). הפריטים ברשימה של המסורה: בראשית כח,ט; שמ"א יד, ג; שמ"א יד,מז; שמ"ב יג,לב; מל"ב יח,יז; ירמיהו ד,יט; ירמיהו לח,יא; ירמיהו מ,יא; יחזקאל ט,ב; חגי ב,יב; דה"ב כו,טו.[53]
    3. מונח לגרמיה בתחום שלטונו של פשטא (3 מקומות): "הלגרמיה יתכן להיות אחריו רביע... ויתכן להיות אחר לגרמיה פשטא בג' מקומות, והם..." (משפטי הטעמים ל"ד ע"ב).[54] הפריטים ברשימה של המסורה: ויקרא י,ו; ויקרא כא,י; רות א,ב.
    4. מונח לגרמיה לפני תביר, שהוא תחליפו של גרש (משפטי הטעמים ל"ד ע"ב): "ויתכן אחריו תביר במקום אחד, והוא: וַיִּשְׁלַ֥ח מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֣וּר ׀ אֶת־רַבְשָׁקֵ֨ה מִלָּכִ֧ישׁ יְרוּשָׁלַ֛͏ְמָה (ישעיהו לו,ב), ולא יהיה לו שכן אחד מן הטעמים חוץ ממה שנזכר."

לגרמיה הסמוך לפזר (3.1) שונה באופן עקרוני משלושת הסוגים הבאים אחריו (3.2-4), כי אצלם כל המקרים בסוג הם לגרמיה, ואילו לגבי לגרמיה הסמוך לפזר רק בשני המקומות האלה מדובר על לגרמיה ובכל שאר המקומות הוא פסיק. אפילו בפסוק בנחמיה שבו יש לגרמיה לפני פזר, בהמשך יש פָּסֵק באותן נסיבות בדיוק (כלומר מונח לגרמיה הסמוך לפזר בתוך יחידה פשוטה בת שתי מילים, כדי להפריד בין שני פריטים בתוך רשימה של שמות): "וְיֵשׁ֡וּעַ וּבָנִ֡י וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀ יָמִ֡ין עַקּ֡וּב שַׁבְּתַ֣י ׀ הֽוֹדִיָּ֡ה" (הקו המאונך האחרון הוא פסק דווקא). וכבר תהה ברויאר: "הלגרמיה של וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀ יָמִ֡ין דומה לפסק של שַׁבְּתַ֣י ׀ הֽוֹדִיָּ֡ה שבאותו פסוק... אין אנחנו יודעים, על שום מה נשתנו שני השמות הסמוכים לפזר; שהאחד מוטעם בלגרמיה וחברו במונח לפני פסק."[55] למרות התמיהה יש סימן מובהק שב"וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀ יָמִ֡ין" מדובר על מונח לגרמיה, והוא טעם המרכא בתיבה ""וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀"; מרכא הוא משרתו של לגרמיה דווקא (ולא משרתו של המונח). אפילו אהרן דותן, שדחה לחלוטין את האפשרות שלגרמיה יבוא בתחום פזר באף מקום, ועל עדות המסורה לשני המקומות כתב "ודאי שיבוש הוא",[56] נימק את עמדתו כך: "ואף ממשרתיו של מונח לגרמיה מוכרע הדבר. בידוע שמשרתו מירכא, אך לפני מונח ופסק שאינם לגרמיה לא יימצא מירכא לעולם."[57] אך הקו תחת האות רי"ש בתיבה "וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀" נוטה במקצת לצד שמאל בכתי"ל ובכתי"ש1, כדין מרכא, וכך הכריע דותן בעצמו במהדורות של המקרא שהוציא לאור.[58] לגבי הפסוק בדניאל שבו יש לגרמיה לפני פזר, ברויאר הראה שעל פי הפסוקים המקבילים שיש בהם טעם מפסיק (דניאל ג,ג "מִֽתְכַּנְּשִׁ֡ין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א"; ג,כז "וּ֠מִֽתְכַּנְּשִׁ֠ין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֞א"), הלגרמיה רומז לפזר שהיה ראוי לבוא במקום המונח.[59] בנוסף, יש לזכור שבשני הפסוקים יש ציון מפורש של "לגרמיה" בכתי"ל, ושניהם נעדרים מרשימת הפסק שבו.

ייתכן שבמקור לא היה הבדל מובהק בין לגרמיה ופסק, שהרי שניהם באים להורות על הפסקה כלשהי ויש סימן אחד לשניהם (הקו המאונך). היידנהיים כבר הציע שלגרמיה נחשב סוג של פסק בעיני חכמי המסורה (משפטי הטעמים ל"א ע"ב): "בעבור שהלגרמיה הוא המפסיק בין המונח והטעם שאחריו, לכן לא נמנע החכם להכניסו בביאור הפסק." דותן דחה את דעתו, אך בכל זאת הציע דבר דומה. על הדברים ב"ביאור הפסק", המציעים מטרה משותפת לדוגמאות של לגרמיה ופסק כאחד, דהיינו "להפריד בין הטעמים שיהיו מופרדים איש מאחיו ולא נצמדים", כתב:

אכן זהו תפקידו של הפָסק בין שהוא בא אחרי מונח בתחום הרביע והופך אותו לטעם מפסיק – מונח לגרמיה, ובין שהוא בא אחרי מונח בתחום פזר וגורם להפסקה שכוחה ככוח טעם מפסיק; וממונח בתחום פזר רשאים אנו ללמוד גזרה שווה אף על פסק שאחרי כל משרת אחר ובכל תחום...
בכל זאת יש מקום לפשפש בניצניה של תפיסה זו, שאי אפשר היה לה שתצמח על קרקעה של מערכת המוגשים המקובלת (שהיא גם היחידה הידועה לנו), שבה מונח לגרמיה ופסק הם עניינים רחוקים זה מזה תכלית ריחוק – פסק אינו שייך כלל למערכת הטעמים – ודבר אין להם זה עם זה מלבד שיתוף הסימן. וסימן הפָסק לבדו בוודאי אינו סימן טעם, סימן מוסיקאלי, אלא סימן פיסוק בלבד. עצם העובדה, ששניהם נכרכו כאן ביחד, ושמונח לגמריה הוכלל בקטגוריה של פסק, מניחה מקום לסברה שלכתחילה לא היה הבדל מהותי בין השניים, ושלא תמיד היה מונח לגרמיה נחשב טעם עצמאי במערכת הטעמים. רישומיה של אותה תקופת בראשית בהתהוות מערכת הטעמים עדיין ניכרים…

ברויאר הדגיש את הדמיון הרב בין פסק לבין לגרמיה הבא ביחידה פשוטה בת שתי תיבות:[60]

ברוב המקומות, שיש בהם לגרמיה סמוך לרביע, פזר או קדמא, הרי זה מסתבר, שהלגרמיה איננו אלא תחליף של משרת ופסק. ולפיכך בכל המקומות שלגרמיה סמוך בהם לרביע או לפזר, היה זה מתקבל על הדעת לומר, שאין זה לגרמיה כלל, אלא זהו מונח שלפני פסק; שהרי מונח משמש כמשרתם הרגיל של רביע ופזר. אולם המסורה תפסה את כל המונחים האלה כלגרמיה, ולפיכך לא מנתה אותם ברשימת הפסקים. וכן מסרו הקדמונים (משפה"ט ז, ע"ב): ולעולם לא תמצא פסק לפני רביע, כי אם במקום אחד במקרא והוא כֹּה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ ה֗' בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ (יש' מב, ה). ומכאן, שכל התופעה שנידונה לעיל, 17,[61] נשענת רק על עדות המסורה, ולא על נוסח הטעמים שבמקרא גופו.[62]

יוצא לנו שהמסורה מעידה במפורש על לגרמיה בפסוקים רבים שנראה שיש בהם פסק. אבל ייתכן שמלכתחילה לא היה הבדל מהותי ביניהם, ולמעשה הרבה מקרים של לגרמיה הם בעצם תחליף של משרת ופסק.

ד. דרך הסימון של "פָּסֵק" ושל "לְגַרְמֵיהּ" במהדורתנו: יש רק תו אחד ביוניקוד בשביל "פָּסֵק" ובשביל "לְגַרְמֵיהּ" כאחד, למרות שמשמעותם שונה. אבל בגלל המנהג המקובל (בכל הדפוסים והמהדורות) לסמן את הקו המאונך רק לאחר רווח בסוף התיבה, ניתן בקלות ובלי סרבול מיותר לעשות הבחנה בעיצובם על ידי השימוש באחת משתי תבניות שונות בסוף כל תיבה מתאימה:

  1. תבנית:מ:לגרמיה: תבנית זו יוצרת קו מודגש של "לגרמיה" לאחר רווח מיוחד קצר ( ),[63] ולאחר הקו רווח רגיל ( ׀ ). קו הלגרמיה מהווה חלק מטעם מפסיק של תיבה, ואינה קשורה לתיבה הבאה. היא באה לציין שאין כאן מונח רגיל (טעם מחבר) אלא מונח שהוא טעם מפסיק ("לגרמיה").
  2. תבנית:מ:פסק: תבנית זו יוצרת קו מוקטן של פסק בצבע אפור בתוך שני רווחים מיוחדים וקצרים ( ) לפניו ולאחריו ( ׀ ). קו פסק בא להבחין הבחנה קלה בלבד בין שתי תיבות המחוברות בטעם מחבר כדי להזכיר לקורא להבחין ביניהם, ואינו אמור להפריע לרצף של הטעמים בקריאה. הפסק כשלעצמו אינו טעם, והוא בא בדרך כלל בין שתי תיבות דומות או מסיבות אחרות.

ה. פסק ולגרמיה בספרי אמ"ת: בספרי אמ"ת יש שני טעמים של לגרמיה: "אָזְלָא לְגַרְמֵיהּ" ו"מַהְפָּךְ לְגַרְמֵיהּ".[64] הקו המאונך הבא אחרי הטעמים אזלא ומהפך כדי לציין לגרמיה, הוא לעתים תחליפו של משרת שיש לאחריו פסק, ויש בו דמיון ללגרמיה בכ"א הספרים הבא בסמיכות לרביע.[65]

ההבחנה בין "פסק" ו"לגרמיה" בספרי אמ"ת מבוססת ברובה על רשימת הלגרמיה של גינצבורג[66] ובעיקר על רשימת הפסק שלו.[67] אך יש מספר פריטים של מהפך לגרמיה ואזלא לגרמיה שנמצאים ברשימת הפסק, ואותם סימנו כלגרמיה; רובם נמצאים גם ברשימת הלגרמיה של גינצבורג.[68] ובמקומות אחרים יש קו מאונך של פסק בכתר ארם צובה שאינם מובאים ברשימת הפסק, רובם אחרי התיבה "לַמְנַצֵּ֬חַ ׀" בכותרות של מזמורים.[69]

ו. הקו המאונך אחרי שלשלת: גם את הקו המאונך של הטעם המפסיק "שלשלת" (בכ"א הספרים) ומקבילו "שלשלת גדולה" (בספרי אמ"ת) עיצבנו בעיצוב של לגרמיה. על הקו הזה כתב ברויאר: "אחרי תיבת שלשלת יש תמיד קו דמוי פָּסֵק, כגון: וַיֹּאמַ֓ר ׀ (בר' כד, יב). קו זה בא להבדיל בין שלשלת גדולה המפסיק לבין שלשלת קטנה המשרת. שני הטעמים האלה מצויים באמ"ת, והם שוים בצורתם; משום כך היה צורך להבדיל ביניהם באמ"ת. משם הועבר הקו גם אל כ"א ספרים, אף על פי ששלשלת מצויה בהם רק כטעם מפסיק."[70]

הניקוד בתיבת "ירושלם"

[עריכה]

בתיבת "ירושלם" (חסרת-יו"ד) במהדורתנו השתמשנו בתבנית מיוחדת: מ:ירושלם. תבנית זו מכניסה את התָו המיוחד CGJ לתוך התיבה באופן אוטומטי, כדי שהניקוד והטעמים יופיעו כראוי בתצוגה. בתיבת "ירושלם" יש צורך להציג את הניקוד ואת הטעם של האות למ"ד, ביחד עם החיריק של אות יו"ד החסרה, אך הם מתנגשים בתצוגה. השימוש בתָו המיוחד CGJ (לפני החיריק של היו"ד החסרה) מונע את ההתנגשות הזאת.

לדוגמה: ישעיהו מד,כו; כח.

בצורה החריגה והנדירה "יְרוּשָׁלַ֛[יְ]מָה" השתמשנו בתבנית דומה: מ:ירושלמה (מל"א י,ב; מל"ב ט,כח; ישעיהו לו,ב; יחזקאל ח,ג).

חטפים באותיות לא גרוניות

[עריכה]

הרב ברויאר הכריע בעניין זה לפי שיטת ה"מנחת שי",[71] והפך את כל החטפים באותיות לא גרוניות שבכתבי־היד לשוואים פשוטים.[72] הוא עשה את זה לדבריו בגלל שסימון החטפים הוא רק מנהג ולא חובה, ועוד כדי להסיר תופעה שעלולה להסיח את דעתו של הקורא, ואף להכשיל אותו בקריאתו, בעקבות ההגיה המקובלת ברוב העדות היום (חוץ מהתימנים) שיש בה הבחנה ברורה ובולטת בין "חטף" לבין "שווא".

על ההחלטה הזו של הרב ברויאר מתחו ביקורת מפורטת במבוא ל"מקראות גדולות הכתר", בה טענו שסימון החטפים באותיות לא גרוניות היא שיטה מובהקת בכתר ע"פ כללי מסורה ברורים, ושיש לה אף אחיזה בחלק מהדפוסים החשובים. ברור שהמדיניות במהדורתם לפי מגמתם המוצהרת חייבת להיות סימון מלא של החטפים בעקביות, בדיוק כמו שהם מופיעים בכתר, ושיחזור מלא לפי שיטת הכתר במקומות שהוא לא קיים.[73]

לאור ביקורת זו ראוי להביא כאן את דבריו של ישראל ייבין, שבעקבותיו הלך הרב ברויאר בטענתו שלא מדובר על "חובה" במסגרת המסורה:

בקשר לניקוד חטפים אלה נראית לי בכללה סברת דותן, שעיקר כוונת בעלי המסורה ומחברי הכללים שבדקדוקי הטעמים בעניין "פתיחת" אות לא גרונית היתה שיש לבטא אות זו בתנועת a חטופה (וכיוצא בזה בשאר התנועות), ולא התכוונו לומר שמן החובה גם לנקדהּ בחטף. וזה בעיקר משום שגם ב-א גופו, שאין כמותו בין כתבי־היד העתיקים המרבה בניקוד חטפים, אין שיטת ניקוד זו עקיבה לחלוטין, וכן משום שכתבי־היד הקרובים ל-א, שבעניינים אחרים של ניקוד וטעמים אינם שונים ממנו הרבה, בעניין זה של ניקוד חטף באותיות לא גרוניות אין כמעט אחד בהם ששיטתו ממש כשיטת א. נראה לי אפוא, שאף על פי שהכללים המקובלים הורו רק באילו מקרים יש לבטא שואים מסוימים כשואים נעים (בתנועות חטופות), מנקד א, שנטייתו לפרט בניקוד, סימן באותם מקומות חטף ממש, כדי למנוע טעות וצורך לחזור מידי פעם אצל הכללים.[74]

אם כן, קיבל הרב ברויאר את דעתו של ייבין שסימון החטף באות לא גרונית הוא לא חובה אלא מנהג של רשות. כבר ראינו למעלה שקרה דבר דומה גם לגבי הסימון הכפול לפשטא, ובפרק הבא נראה שזה אף נכון לגבי סימון הגעיות (עוד נושא שבמבוא ל"מקראות גדולות הכתר" כתבו על הרב ברויאר ביקורת מפורטת). בכל התופעות הללו ובדומיהן אין עקביות גמורה בתוך הכתר עצמו (לעומת השיטתיות הגמורה והדיוק המרבי לגבי תופעות אחרות), וקיים גם מגוון של רמות יישום בכתבי־היד הקרובים לו (לעומת שאר שיטת הניקוד והטעמים שבו כולם כמעט זהים לכתר).

מה שחשוב לענייננו הוא שבכל הנושאים שבהם טען הרב ברויאר בעקבות ייבין שמדובר על עניין של רשות, הוא בחר תמיד באותה שיטה שנראתה בעיניו מתאימה ביותר לקורא. אבל הוא לא הרשה לעצמו להחליט כך בנושאים אחרים שנראו לו סטייה מנוסח המסורה (כגון בהצגת "קרי וכתיב" או סימון כפול של טעמים). המתח בין רצונו של הרב ברויאר להציע לקוראיו את שיטת המסורה מצד אחד, ובו בזמן להציע לו שיטה נוחה ועקבית לגבי הניקוד והטעמים מצד שני, גרם לו לחפש איזון עדין בין שני הקצוות, איזון שמעצם טבעו אינו עונה לגמרי על אף אחת מהדרישות. וזוהי נקודת העומק בביקורת עליו במבוא ל"מקראות גדולות הכתר".[75]

השיטה בפועל במהדורתנו: בניגוד לרב ברויאר ול"מקראות גדולות הכתר" כאחד, מהדורתנו מיועדת באופן מובהק להיות "תיקון קוראים" (במובן הרחב של הביטוי). הנוסח שבה יהיה מבוסס באופן קפדני על התוצאה המעשית של שיטת המסורה בכתר ארם צובה ביחד עם תיעוד מלא של הנוסח המקורי. אבל נוסח הפנים שבה לא יציג תמיד את נוסח הכתר באופן מיכני, כי הוא לא מיועד למומחים בתחום המסורה אלא לקוראים בימינו (שמבחינים בין שווא נע לחטף). שיטת העיצוב שבה תשקף אם כן את המגמה הזו בתיעודם המלא, אבל באי-סימונם של החטפים באותיות לא גרוניות בתור חטפים.[76]

לכן במקום חטף באות לא-גרונית, הבא בכתבי־היד כדי לסמן שיש להניע את השווא, מופיע במהדותרנו שווא פשוט. אמנם גם הוספנו סימן עדין מעל האות, כדי שהקורא ידע שמדובר על שווא נע, וכי בעלי המסורה סימנו את האות הזאת באופן מיוחד כדי למנוע טעות (שלא יחשוב הקורא שמדובר על שווא נח). הנה דוגמה ויזואלית של השיטה (מתוך ישעיהו נא,ב):

וַאֲבָרְﬞכֵ֖הוּ

מעל האות "ר" בדוגמה הזאת רואים סימן דיאקריטי הנקרא "וריקה" (Varika), תו גראפי מעל האות שנעזרים בו בכתיבת שפת הספרדית-היהודית (לאדינו).[77] יש רשימות מלאות של כל התיבות מהסוג הזה בתורה ובספרי הנביאים והכתובים.

מתיגת הזקף

[עריכה]

מתיגת הזקף הקטון תהיה לגמרי על פי שיטת הכתר (ראו לעיל) אף במקומות שהכתר לא קיים. במקומות האלה נציין בתיעוד הנוסח את "שיטת-א" כמקור, הואיל ומדובר על שיטה מובהקת ועקבית, ונציין בצידו את כתבי־היד שיש בהם מתיגה כמו שיטת הכתר במקום ההוא (ואת הדפוסים הסטנדרטיים אם יש בהם מתיגה דומה), וכמו כן את כתבי־היד שיש בהם מתיגה במקום אחר או שאין בהם מתיגה.[78] במקומות שהכתר קיים בהם, נביא את מתיגת הזקף כמו שהיא מופיעה בו ללא סטייה ובלי הערת נוסח.

נקודה בוי"ו עיצורית

[עריכה]

בכתבי־היד אנחנו מוצאים לעתים נקודה בוי"ו עיצורית שלאחריה שורוק, כגון: "וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ" (דברים כט,כה).[79] במהדורתנו נשמיט את הנקודה הזו, שיש בה כדי לבלבל את הקורא ולהסיח את דעתו. אבל נביא את גירסת כתב־היד (כתי"א או כתי"ל) בתיעוד הנוסח.

יצויין שלא רק הרב ברויאר אלא גם אהרן דותן הוריד את הנקודה הזו במהדורותיו ע"פ כתי"ל, ולמרות החלטה זו שיבחו אותו מהדירי "מקראות גדולות הכתר" על כך שהוא היה נאמן לכתי"ל.

מרכא בתיבת תביר

[עריכה]

במהדורתנו נסמן מרכא בתיבת תביר בעקביות לפי כללי המסורה ובהתאם לשיטת הכתר.[80]

שיר השירים: גם בשלושת המקומות המקבילים בשיר השירים שיש בהם אולי מרכא בתיבת תביר למרות משרת הדרגא שלפניו (ב,ז; ג,ה; ח,ד), נסמן מרכא בעקביות בהתאם לחריגים המצויינים בספרות המסורה. וזה למרות שכתי"א ובכתי"ל לא ברור כלל שבכל המקומות האלה כוונת הסופר באמת למרכא ולא לגעיה.[81] להשוואה של הנתונים בכתבי־היד בשלושת המקומות ראו כאן.

עקביות במקפים

[עריכה]

"המקף מורה, כידוע, על כך, שהתיבה שהוא מסומן אחריה אין בה טעם עצמי והיא נקראת בטעמה של התיבה שאחריה."[82] אבל מצויים כ-50 מקומות בכתר ארם צובה (מתוך אלפים רבים) שבהם לא רשום מקף לאחר תיבה שראויה לכך (כנראה לא מתוך טעות אלא בגלל שסבר הסופר שאין מקום לטעות, מכיוון שאין סימן של טעם בתיבה ולכן ברור לקורא שהיא מוקפת). כמו כן יש סוגים של צירופי תיבות, ובעיקר אלו שבהם יש בתיבה הראשונה געיה אחר הטעם, שבהם מסומן לפעמים מקף אחרי תיבה המוטעמת במשרת.

במהדורתנו המיועדת להיות "תיקון קוראים" נסמן את המקף בעקביות בכל תיבה הראויה לכך, ואת המקף החסר בכתר נציין בהערות הנוסח.

לגבי מקף בתיבת משרת הנמצא בכתר, יש מקומות שהקריאה בהם פשוטה, כגון תיבה מוקפת שיש בה טעם משרת מלעיל ("נסוג אחור") ואין שום מרכיב נוסף בקריאה; בתיבות אלו נשמיט את המקף כדי לא להסיח את דעתו של הקורא (ואת המקף שבכתר נציין בהערת נוסח). לדוגמה: בסוף הפסוק דה"א יח,יז יופיע "לְיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ" במקום "לְיַ֥ד־הַמֶּֽלֶךְ" (דה"א יח,יז).[83] רשימת המקומות שבהם השמטנו מקף בתיבת משרת בכ"א הספרים: ירמיהו מב,ב (א?=כִּֽי־נִשְׁאַ֤רְנֽוּ־מְעַט֙); מיכה ה,ב (א=עַל־בְּנֵ֥י־יִשְׂרָאֵֽל); זכריה ח,ג (ל=עִ֣יר־הָֽאֱמֶ֔ת); דה"א טז,ט (א?=שִׁ֤ירוּ־לוֹ֙); דה"א יח,יז (א=לְיַ֥ד־הַמֶּֽלֶךְ); דה"ב יא,כג (א?=הֲמ֥וֹן־נָשִֽׁים).

אך יש מקומות שהקריאה בהן יותר מורכבת, וייתכן שהמקף המסומן בכתר יעזור לקורא; לדוגמה: "וָ֥אֶתֵּֽן־נֶ֙זֶם֙" (יחזקאל טז,יב). להלן רשימה של כל המקומות בכ"א הספרים שבהם מופיע מקף בתיבת משרת בכתר ובמהדורתנו: שופטים ח,י (א=שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב); שופטים כ,ב (א=שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב); שופטים כ,לה (א=שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב); שמ"ב ז,ט (א=וְעָשִׂ֤תִֽי־לְךָ֙); ישעיהו מ,ז (א=נָ֣בֵֽל־צִ֔יץ); ישעיהו נט,טז (א=וַתּ֤וֹשַֽׁע־לוֹ֙); ישעיהו סג,ה (א=וַתּ֤וֹשַֽׁע־לִי֙); ישעיהו סו,ח (א=אִם־יִוָּ֥לֵֽד־גּ֖וֹי); יחזקאל טז,יב (א=וָ֥אֶתֵּֽן־נֶ֙זֶם֙); דה"א כא,ה (א=שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב); דה"ב ח,יא (א=אֲשֶׁר־בָּ֥אָֽה־אֲלֵיהֶ֖ם); דה"ב יד,ו (א=וַיָּ֥נַֽח־לָ֖נוּ).

לעומת כ"א הספרים, בספרי אמ"ת השארנו כל מקף בתיבת משרת הנמצא בכתר ארם צובה, בגלל התופעה של תיבה הראויה להיות מוקפת.

גרש או גרשיים ותלישא גדולה בתיבה אחת

[עריכה]

בחמש תיבות במקרא יש הטעמה כפולה של תלישא גדולה ושל גרש או גרשיים:[84]

  1. בראשית, בראשית (ה,כט): [זֶ֞֠ה]*
  2. ויקרא, שמיני (י,ד): [קִ֞֠רְב֞֠וּ]*
  3. מלכים (מל"ב יז,יג): [שֻׁ֜‍֠בוּ]*
  4. יחזקאל (מח,י): [וּ֜‍֠לְאֵ֜‍֠לֶּה]*
  5. צפניה (ב,טו): [זֹ֞֠את]*

תלישא גדולה וגרש או גרשיים מתאימים להיות מפסיקים בתחום שלטונם של פשטא או זרקא (וכך הוא בחמשת הדוגמאות הללו). לפי ברויאר, ההסבר להטעמה הכפולה היא בכך שהיו מסורות חלוקות: "היו שהטעימו גרש, ואחרים הטעימו תלישא גדולה; ומסתבר, שהכריעו להטעים את שניהם כאחד".[85]

שיטות הסימון בכתבי־היד ובמהדורות שבדפוס אף הן חלוקות. הכתר השתמר בשתי הדוגמאות האחרונות (מיחזקאל וצפניה) ומתברר שבו הגרש או הגרשיים בא בעקביות באות הראשונה לפני תלישא גדולה, כנראה כדי להורות על הקדמתו בסדר הקריאה.[86] ואילו מיד לאחריו באותה אות באה תלישא גדולה, שהרי אות זו היא המקום הראוי לה. וכך נוצר מצב שמסומן גרש או גרשיים שלא בהברה הראויה לטעם. בכתי"ל השיטה זהה אם המקום הראוי לטעם הוא באות הראשונה (1, 3, 5). אבל אם המקום הראוי לטעם באות אחרת (2, 4), אז תלישא גדולה נכתבת במקום הראוי לה באות הראשונה, ואילו גרש או גרשיים בהברה המוטעמת כראוי לו. אמנם באחד משני המקומות מהסוג האחרון (יחזקאל מח,י) יש גרש כפול באות הראשונה ובאות המתאימה להברה הראויה לטעם (וּ֝͏֠לְאֵ֜לֶּה).

במהדורות הדפוס, ובעקבותיהם במהדורות קורן וברויאר, יש הקדמה עקבית של תלישא גדולה בתחילת האות הראשונה, שהרי זה המקום הראוי לה.[87] אם המקום הראוי לגרש או גרשיים גם הוא באות הראשונה, אז הוא בא שם באותה אות מיד לאחר תלישא גדולה. ואילו אם מקומו הראוי של גרש או גרשיים באות אחרת, אז כותבים אותו שם (בדומה לכתי"ל).[88]

במהדורתנו שמרנו על שיטת הכתר לגבי הסימון הכפול באות הראשונה: גרש או גרשיים לפני תלישא גדולה כדי להורות כי הוא הקודם לקריאה. אמנם בנוסף לכך יש במהדורתנו יישום מלא לשיטת הסימון הכפול של הטעם בהברה המוטעמת, בהתאם למטרתנו להיות "תיקון קוראים". לכן בשתי התיבות שבהן המקום הראוי לטעם אינה באות הראשונה (ויקרא י,ד; יחזקאל מח,י) הוספנו טעמים כפולים גם בהברה המוטעמת.

סימן הרפה

[עריכה]

בכתבי־היד הטברנים החשובים כגון כתר ארם צובה וכתי"ל, מסמנים אותיות שאין בהן נקודה של דגש קל (באותיות בג"ד כפ"ת) או אין בהן נקודה של מפיק (באות ה"א) על ידי קו קצר מעל האות הרפויה (סימן ה"רפה"). סימון זה נראה מיותר ברוב המקומות (שהרי נקודת הדגש או נקודת המפיק חסרה באות ממילא). לכן ברוב המהדורות המודרניות המודפסות והדיגיטליות, כולל מהדורות מדויקות המבוססות על כתבי־היד, משמיטים את סימן הרפה באופן קבוע, חוץ מתיבות בודדות שיש מקום לטעות בהן.[89] בין המהדורות המשמיטות כמעט תמיד את סימן הרפה: UXLC (בעקבות BHS), דותן, ברויאר, מקראות גדולות הכתר,[90] מכון ממרא, סימנים.[91]

אף במהדורתנו לא נציין את סימן הרפה בדרך כלל. אבל יש מקומות שבהם יש תועלת מובהקת לקוראים בסימונו:

  1. במערכת הטעמים הכפולה של עשרת הדברות: חייבים לסמן את הרפה במקומות מסוימים בעשרת הדברות, כדי להבחין בין הניקוד של הטעם העליון לניקוד של טעם התחתון. כגון: שמות כ,ז: "כׇּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒" (דגש ורפה באותה אות כדי לציין שהכ"ף רפויה בטעם העליון ודגושה בטעם התחתון). וכך גם "לֹ֥֖א תִּֿרְצָ֖͏ֽח" (כ,יב, כדי לציין שהתי"ו רפויה בטעם התחתון ודגושה בטעם העליון), וכן "לֹ֣֖א תִּֿנְאָ֑͏ֽף" ו"לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב".
  2. במקומות שצפוי מפיק באות ה"א ואיננו. כגון: במדבר לב,מב: "וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ"; ירמיהו כ,יז: "וְרַחְמָ֖הֿ"; ירמיהו מד,יט: "לְהַ֣עֲצִבָ֔הֿ".
  3. במקומות שאותיות בג"ד כפ"ת צפויות להיות דגושות אך הן רפות. כגון: ישעיהו לד,יא "קַֽו־תֹֿ֖הוּ"; יחזקאל כג,מב: "שָׁלֵ֣ו בָֿהּ֒"; תהלים סח,יח "אֲדֹנָ֥י בָֿ֝֗ם".[92]

יש כמה עשרות מילים משני הסוגים האחרונים ביחד, ובכולן השתדלנו לסמן "רפה". החלטה זו מתאימה למגמת מהדורתנו להיות "תיקון קוראים". להלן רשימה על כל המקומות הידועים לנו:[93]

הטעמים הנדירים בכ"א הספרים

[עריכה]

רוב רובם של טעמי המקרא בכ"א הספרים שכיחים פחות או יותר: יש טעמים שנמצאים בכל פסוק או בכמעט כל פסוק, יש טעמים שמופיעים לעתים קרובות (לפחות פעם אחת בכמה פסוקים בממוצע), ויש טעמים שמוצאים אותם לעתים קצת יותר רחוקות (בדרך כלל פעמים אחדות בכל פרשת השבוע בממוצע). אמנם יש גם טעמים נדירים ביותר, שמופיעים פחות פעמים מאשר מספר הספרים במקרא, ובחלק מהספרים הם אינם נמצאים כלל:

  1. שלשלת (תמורתו של הסגול) מופיעה ב-7 פסוקים בלבד במקרא:[94] בראשית יט,טז; כד,יב; לט,ח; ויקרא ח,כג; ישעיהו יג,ח; עמוס א,ב; עזרא ה,טו.
  2. "מרכא כפולה" או "תרי טעמי" או "תרין חוטרין" (משרת שני לטפחא אחרי דרגא) מופיע ב-14 פסוקים במקרא:[95] בראשית כז,כה; שמות ה,טו; ויקרא י,א; במדבר יד,ג; לב,מב; מל"א י,ג; כ,כט;[96] יחזקאל יד,ד; חבקוק א,ג; זכריה ג,ב; עזרא ז,כה; נחמיה ג,לח; דה"ב ט,ב; כ,ל.
  3. "קרני פרה" או "פזר גדול" (תמורתו של פזר קטן) ומשרתו שלפניו "ירח בן יומו" או "גלגל" מופיעים ב-16 פסוקים במקרא:[97] במדבר לה,ה; יהושע יט,נא; שמ"ב ד,ב; מל"ב י,ה; ירמיהו יג,יג; לח,כה; יחזקאל מח,כא; אסתר ז,ט; עזרא ו,ט; נחמיה א,ו; ה,יג; יג,ה; יג,טו; דה"א כח,א; דה"ב כד,ה; לה,ז.

לגבי ניגונה של "מרכא כפולה" כתב ברויאר:[98] "בכל המקומות האלה המרכא היא תחליפו של התביר, שהיה ראוי לשמש כמשנה אחרון לפני הטפחא... ומסתבר, שגם ניגונה של המרכא הכפולה היה דומה לניגון התביר." ברויאר התכוון לניגונה בפיהם של בעלי המסורה, שניגנו את הטעם בדומה לטעם תביר כמו שהם מסרו בעצמם את תפקידו ואת צורתו בדומה לתביר.

אמנם יכול להיות שהמצב היה שונה לגבי ניגונם של הטעמים הנדירים בתפוצות ישראל לאחר תקופתם של בעלי המסורה. סביר שמנגינת הטעמים הנדירים לא הייתה שגורה בפיהם של חלק מהקוראים, והם נאלצו לתת פירוש מוזיקלי ע"פ צורתו הכתובה של הטעם או ע"פ תפקידו בפיסוק. המנהג אצל חלק מהקוראים במסורת אשכנז לקרוא "קרני פרה" בתור הרכבה של שתי תלישות (בדומה לצורתו בדפוסים) אולי מהווה דוגמה לכך.

תווים עתידיים

[עריכה]

אנחנו מקווים שבעתיד יוסיפו עוד תווים חיוניים בעברית של ביוניקוד לטובתה של לשון המקרא, כגון: שווא נע, דגש חזק, פתח גנוב, מפיק, ועוד. אם וכאשר זה יקרה, יהיה מקום להוסיף גם אותם בתוך מהדורתנו או בכל מהדורה נגזרת ממנה.

עשרת הדברות: תצוגת מערכת הטעמים הכפולה

[עריכה]

במהדורתנו הוספנו טבלאות לעשרת הדברות בספר שמות ובספר דברים, המופיעים כנספחים בסוף כל הדפים הרלוונטיים (דפי הפרק והפרשה והספר המלא), כדי לקרוא את "הטעם התחתון" ואת "הטעם העליון" ולהשוות ביניהם.[99] להלן טבלה עם קישורים ישירים לכל הדפים השייכים לעשרת הדברות. למידע מפורט על מערכות הטעמים הכפולות בתורה, ועל הטיפול שעשינו בהן במהדורתנו, ראו בפרק הבא על קביעת הנוסח בתורה.

דפי עשרת הדברות ב"מקרא על פי המסורה"
הדף הראשי של עשרת הדברות הדף הראשי של עשרת הדברות באנגלית דף בסיס טכני לעשרת הדברות דפי מקרא: עשרת הדברות בטעמים כפולים דפי מקרא: הטעם התחתון והטעם העליון
עשרת הדברות בספר שמות עשרת הדברות Decalogue עשרת הדברות בסיס ספר שמות
פרשת יתרו
שמות פרק כ'
ספר שמות
פרשת יתרו
שמות פרק כ'
עשרת הדברות בספר דברים עשרת הדברות Decalogue עשרת הדברות בסיס ספר דברים
פרשת ואתחנן
דברים פרק ה'
ספר דברים
פרשת ואתחנן
דברים פרק ה'

עשרת הדברות בספר שמות ובספר דברים (מהדורת לימוד מנוקדת): בתוך הדף הראשי של עשרת הדברות (וכן בתוך הדף של עשרת הדברות באנגלית) מופיעה בנוסף מהדורת לימוד מנוקדת, בלי טעמי המקרא. מהדורה מנקודת זו מבוססת על הדף הזה.

עיצוב טעמי אמ"ת במהדורתנו

[עריכה]

טעם כפול בהברה המוטעמת בספרי אמ"ת

[עריכה]

הצורך: בטעמי אמ"ת יש טעם מפסיק אחד שנכתב תמיד בתחילת התיבה מימין לאות הראשונה (טעם הדחי), וטעם מפסיק אחד שנכתב תמיד בסופה משמאל לאות האחרונה (טעם הצינור).[100] אין ספק שסימון נוסף של הדחי והצינור בהברה המוטעמת יועיל לקורא בספרי אמ"ת, בדיוק כמו בכ"א הספרים. ואכן בקצת מהפסוקים בכתר שיש בהם טעם הדחי, בתיבות מסוימות שעשוי להתעורר בהן ספק באיתור הטעם בתיבה, יש סימון בכתר של ההברה המוטעמת ע"י קו קטן שנראה כמו געיה או מרכא;[101] מדובר על 9 מקומות בלבד בכתר, מתוך 2685 פסוקי אמ"ת המוטעמים בטעם הדחי.[102] גם בכתבי־היד הקרובים לכתר קיימת תופעה דומה באותם פסוקים או בקצת פסוקים אחרים.

לכאורה, הצורך לסמן טעם כפול בהברה המוטעמת ספרי אמ"ת זהה לכ"א הספרים.

תקדימים: בדפוסים הישנים של התנ"ך לא מצאנו תקדים לסימון טעמים כפולים בספרי אמ"ת. אפילו היידנהיים ובֶער, שסימנו טעם כפול בעקביות במהדורותיהם בכ"א הספרים, לא סימנו טעם כפול בטעמי אמ"ת, וגם לא דפוס קורן. ואילו בתנ"ך מהדורת "סימנים" (פלדהיים תש"ע), שבה יש סימון כפול בכ"א הספרים ועוד סימני עזר נוספים, בתיבות של דחי סימנו בעקביות את ההברה המוטעמת ע"י קו של געיה.[103] מלבד תנ"ך סימנים, מאז שנת תש"ס (2000) בערך יצאו לאור כמה מהדורות עממיות של ספר תהלים עם טעמי אמ"ת, שבהן ציינו את מקום הטעם בעקביות, הן לדחי והן לצינור, על ידי געיה.[104] יש גם כמה סידורים פופולריים בנוסח הספרדים ועדות המזרח שהקפידו להדפיס בהם את הפסוקים עם טעמים, ובפסוקי אמ"ת (בעיקר במזמורים רבים מתהלים) הקפידו עוד לסמן את מקום הטעם בעקביות על ידי קו של געיה, הן לדחי והן לצינור.[105]

שאלת הסימון בגעיה: האופן שבו נכון לסמן את ההברה המוטעמת בתיבות של דחי וצינור תלוי בשיקול הדעת. בכתבי־היד לא הרבו כאמור לסמן אותה על ידי געיה, ורק עשו את זה בתיבות בודדות של דחי לעיתים רחוקות. אבל אם מסמנים את ההברה המוטעמת על ידי געיה באופן מלא ובעקביות, כמו שעשו בתנ"ך סימנים בתיבות של דחי, אז מתעוררת בעיה: ריבוי געיות בתוך תיבה שיש בה געיה ממילא. ריבוי געיות בתיבה אחת זר לשיטת הכתר, וגם יחסית נדיר בשאר כתבי־היד הטברנים. הוא גם מקשה על הקריאה, כי הקורא נתקל בתיבה שהטעם נכתב בה בהברה בלתי-מוטעמת, וזה כבר מבלבל, ועוד יותר מבלבל שהגעיה אינה מסמנת באופן ברור וחד-משמעי את מקום הטעם כי יש יותר מגעיה אחת, והקורא חייב להכריע ביניהן תוך כדי קריאה. ראו לדוגמה במזמור ט"ז, איך נראית געיה בהברה המוטעמת בנוסף על געיה נוספת הקיימת ממילא בכתב־היד: "לַֽ֭יהֹוָֽה" (דחי בפסוק ב), "תּֽוֹדִיעֵֽנִי֮" (צינור בפסוק יא). יש גם תיבות של דחי שנכתב בתוכן טעם משני, או טעם משני וגעיה, כגון: "פֶּן־תֹּ֣֭אמְרוּ" (איוב לב,יג), "הֲֽ֭מִבִּינָ֣תְךָ" (שם לט,כו), ובתוספת געיה היינו מקבלים "פֶּן־תֹּ֣֭אמְרֽוּ", "הֲֽ֭מִבִּינָ֣תְךָֽ". ובכלל, בכל התיבות של דחי וצינור, שיטה זו איננה נוחה בגלל שהיא אנטי-אינטואיטיבית לקורא, החייב להטעים געיה במקום להטעים טעם.

באחד מסידורי התפילה שבו השתמשו בקו של געיה כדי להורות על קריאה מדוייקת, ציינו במבוא למהדורה ש"לסימן המעמיד (המתג) הנמצא מתחת לתיבה ישנם מספר תפקידים", ומנו שם חמישה תפקידים שונים. התפקיד החמישי הוא:

ה) כיון שישנם מילים שלא ברורה היכן ההטעמה בהם, לכן בסדור זה, במקומות שיש חשש שתגרם טעות כזו, הוצב סימן מתג (געיה) מתחת למקום ההטעמה. אולם כדי להבדילו מהמתג הרגיל ולציין שההטעמה צריכה להיות באות שהוא מופיע בה הוארך מתג זה יותר מהמתג הרגיל, לדוגמה: וַ֭אֲנִֽי; בְּ֭יָדֽוֹ; הָלַֽךְ֮. כמו כן, לעיתים הוארך גם הטעם 'סוף פסוק', במקומות שתיתכן טעות בהטעמת המלה, לדוגמה במלה 'כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ' הוארך הטעם תחת השי"ן כדי להבדילו מהמתג תחת הכ"ף שאינו מציין הטעמה אלא רק הארכה מועטת, וכן במלה יְשָֽׁרְתֵֽנִי. במלה 'יִצְפֹּֽנוּ' הוארך המתג כדי להדגיש שהטעם הוא מלעיל.[106]

אין כמו ההסבר הזה, ולצדו הצורך לעצב סוגים שונים של קווי געיה כדי להבחין בין תפקידיהם השונים, כדי ללמד על הקושי להשתמש בגעיה בתור סימן להברה המוטעמת בפסוקי אמ"ת. בהתאם לכך יש לשים לב שבכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, במקומות הנדירים שבהם סימנו את ההברה המוטעמת בתיבה של דחי על ידי געיה, לא עשו כך באף תיבה שיש בה געיה אחרת. ועוד ייתכן שכתבו את הקו הקטן בנטייה לצד שמאל בדומה למרכא, במקום לכתוב אותו מאונך, כדי להבדילו מן הגעיה. אמנם בסופו של דבר אין בו משמעות של געיה ולא של מרכא.

שאלת הטעם הכפול לדחי: ייתכן שיש קושי מיוחד לגבי טעם הדחי, בגלל שהוא דומה לטעם אחר, הטרחא, בצורתו. הקורא עלול להתבלבל ביניהם אם הוא ייתקל בדחי בתוך התיבה.

אבל שני הטעמים, דחי וטרחא, שונים מאוד במיקומם מתחת לאות: בשונה מהדחי, טעם הטרחא נכתב אחרי הניקוד באמצע האות או בצדה השמאלי. בנוסף לכך, בגלל שהדחי נכתב תמיד בתחילת התיבה לימינה של האות הראשונה, באופן די בולט שקשה לפספס, החשש הזה פחות בעייתי. ייחודו של טעם הדחי עוד יותר בולט בטעם כפול, כשרואים שני טעמים מקבילים של דחי אחד אחרי השני לפני תחילת התיבה ובתוך אותה תיבה. כלומר: ניתן לטעון בצדק שבכל דחי יש דמיון לטרחא בצורתו, אבל הדמיון הזה קיים ממילא גם בלי להוסיף טעם כפול. אם מוסיפים את הטעם הכפול, אז הדמיון בין דחי לטרחא דווקא יורד.

בשאלה הזאת יש הרבה משקל לפונט: אם הפונט עושה הבחנה ברורה וחדה בין דחי לבין טרחא, אז הקושי הזה יהיה פחות מורגש. וכך נראה בפונט שאנחנו משתמשים בו ב"מקרא על פי המסורה". ראו לדוגמה את הסימון של טעם כפול לדחי בפסוקים רבים במשלי ל' (א, ז, ח, כ, כא, כג, כה, כו, כח), והשוו לפסוקים אחרים שבהם הדחי נכתב פעם אחת בתיבה שטעמה לעיל (כגון י, יא, יב, יג). ואז השוו את הדחי הכפול בפסוק א ("הַגֶּבֶר") אל טעם הטרחא באותו פסוק ("לְאִ֖יתִיאֵ֣ל"): ההבדל ביניהם בולט הן בגלל המיקום השונה מתחת לאות, והן בגלל כפילות הטעם לדחי. וראו שם עוד פסוקים שבהם טעם הצינור כפול (ט, יט) לעומת פסוקים שבהם הוא נכתב פעם אחת בתיבה שטעמה מלרע (יד, טו, טז, יז); והשוו לפסוק לג שיש בו צינורית.

טעם כפול לצינור: הצינור פחות נפוץ מהדחי. הוא מופיע רק בפסוקים המתחלקים ליותר משני חלקים עיקריים, כאשר החלק הראשון של הפסוק נמצא בתחומו של "עולה ויורד" והצינור יכול לחלק את תחומו. בנוסף לכך, הצינור נכתב כאמור בסוף התיבה, ובגלל שהרוב המכריע של המילים מוטעמות מלרע, בהברה האחרונה, יוצא שמספר המילים המוטעמות מלעיל ושבהן יש צורך להוסיף טעם כפול הוא יחסית קטן.

מכיוון שהצינור גם דומה ל"זרקא" בכ"א הספרים בצורתו ובמיקומו בתיבה, והקורא בכ"א הספרים כבר רגיל למשמעותו ולמשמעות הטעם הכפול שלו, אין כל בעיה לסמן אותו במקומות המעטים שיש צורך בכך.

צינור – התו לטעם הכפול: לגבי הצינור, חייבים לסמן את הטעם הכפול שלו בהברה המוטעמת על ידי עוד תו של צינור דווקא. אסור להשתמש בצינורית לשם כך, כי הצינורית היא טעם אחר בספרי אמ"ת, וחייבים להפריד ביניהם. המיקום שלהם שונה מעל האות, באופן בולט. בכך שונה טעם הצינור בספרי אמ"ת מטעם הזרקא בכ"א הספרים. כי לגבי זרקא הייתה אפשרות לסמן את הטעם הכפול בתו שיושב מעל גבי האות באמצעה, אבל לגבי הצינור אי אפשר לעשות את זה.

מסקנה: רצוי לסמן את ההברה המוטעמת בתיבות של דחי וצינור היא בדיוק כמו בכ"א הספרים: על ידי הוספת טעם כפול בהברה המוטעמת. קוראים הרגילים לזה בשאר ספרי התנ"ך יתרגלו בקלות לשיטה דומה בספרי אמ"ת.

המצב הנוכחי: בתשרי תשפ"ה (2024) הסתיים ביצוע מלא של סימון כפול ל"דחי" ו"צינור" בפסוקי אמ"ת. אין שינוי בפועל בתצוגת רוב הפסוקים, שיש בהם טעם דחי, אך ניתן לראות סימון להברה המוטעמת בדפי העריכה, בתוך תבנית:מ:דחי. לגבי טעם הצינור, שאין בו קושי, הטעם הכפול כבר מופיע (ע"י השימוש בתבנית:מ:צינור).

עולה ויורד

[עריכה]

עולה ויורד הוא טעם המחלק את התחום השלם של הפסוק, בתוך פסוקים ארוכים או מורכבים בספרי אמ"ת. אמנם רוב פסוקי אמ"ת נחלקים ע"י אתנחתא, כמו בכ"א הספרים. אך אם החלק השני של הפסוק ארוך, אז הפסוק השלם יתחלק בדרך כלל על ידי עולה ויורד, ולשמאלו יתחלק שוב בחלוקה משנית על ידי אתנחתא.[107] בכך גדול כוחו של עולה ויורד מכוחו של אתנחתא.

"עולה ויורד ( ֫א֥), כנראה, נקרא כן על שם ניגונו העולה והיורד; ניגון זה בא לידי ביטוי גם בצורת הטעם."[108] כלומר: נראה שטעם זה מסומן בשני סימנים בגלל שניגונו מתבצע בשני חלקים. יש בו הקדמה מוזיקלית כלשהי המסומן על ידי ה"עולה", וביצוע מוזיקלי עיקרי המסומן על ידי ה"יורד".[109]

ה"עולה" מסומן קודם ל"יורד" מעל אחת האותיות בתיבה, או אפילו בסוף התיבה שלפניה, וה"יורד" מסומן אחריו מתחת לאות בהברה המוטעמת. מקומו המדויק של ה"עולה" משתנה לפי הנסיבות: "בכתר העולה הוא על פי רוב בהברה הראויה לגעיה קלה; כגון: לְֽת֫וֹכַחְתִּ֥י (מש' א, כג); ורק אם אין בתיבה הברה הראויה לגעיה קלה, הרי העולה הוא בהברה שלפני הטעם."[110] סימון ה"עולה" בהברה הראויה לגעיה קלה הוא "כאילו היה טעם־משנה".[111] ואילו בדפוסים מסומן ה"עולה" בקביעות בהברה שלפני הטעם, כגון: לְֽתוֹכַ֫חְתִּ֥י.[112] כאמור, אם אין בתיבה הברה הראויה לגעיה קלה, אז גם בכתבי־היד מסומן ה"עולה" בהברה שלפני הטעם כגון: רְשָׁ֫עִ֥ים (א,א), לְנַ֫פְשִׁ֥י (שם ג,ג). כך המצב בדרך כלל. אך אם הברת ה"יורד" בא אחרי שוא נע (בתחילת התיבה או אחרי מקף), אז מסומן ה"עולה" מעל האות המנוקדת בשווא, כגון: מְ֫צֹ֥א (לב,ו), שְׁ֫מ֥וֹ (סח,ה), אֶת־שְׁ֫מֶ֥ךָ (קמב,ח).[113] עוד יוצא מן הכלל שם הוי"ה, שבו הכתר רגיל לסמן את ה"עולה" באות יו"ד (ובמקום אחד אף בוצע תיקון לשם כך), אך בשני מקומות סימנוֹ על אות ה"א הראשונה.[114]

לעתים מסומן ה"עולה" בהברה שלפני ה"יורד" כשהיא בתיבה המוקפת אל תיבת ה"יורד", כגון: לֹ֫א־לָ֥נוּ (קטו,א), כֶּ֫ן־ה֥וּא (משלי כג,ז). ולפעמים מסומן ה"עולה" בסוף תיבה המחוברת אל תיבת ה"יורד" בטעם מחבר, כגון: מִֽי־יַרְאֵ֢נוּ֫ ט֥וֹב (ד,ז), סָפַ֢רְתָּ֫ה אָ֥תָּה (שם נו,ט). (הטעם המחבר בשתי הדוגמאות האחרונות הוא "אתנח הפוך", אחד מהמשרתים הנפוצים של "עולה ויורד").[115] תופעה זו קיימת אך ורק אם ההברה בסוף התיבה שלפני ה"יורד" היא בלתי מוטעמת, כמו בדוגמאות הללו.

אבל אם ההברה בסוף התיבה שלפני ה"יורד" מוטעמת, או אם יש בתיבה טעם מפסיק, אז כתבי־היד מסמנים רק את ה"יורד" ומשמיטים את ה"עולה" לגמרי. כגון: לְאֵ֢ל חָ֥י (תהלים מב,ג), וְאֵשֵׁ֢ב רֹ֥אשׁ (איוב כט,כה), קֶ֗דֶם סֶ֥לָה (תהלים נה,כ בטעם מפסיק של רביע).[116] ואילו בדפוסים מקפידים לסמן את ה"עולה" למעלה באות של ה"יורד": לְאֵ֢ל חָ֥֫י, וְאֵשֵׁ֢ב רֹ֥֫אשׁ, קֶ֗דֶם סֶ֥֫לָה. ייתכן שסיבת ההשמטה בכתבי־היד מהותית: בתיבות כגון אלו לא נשאר מקום לבצע את ההקדמה המוזיקלית של ה"עולה". ואילו הדפוסים (המאוחרים יחסית) משקפים מצב שבו הקדמה מוזיקלית זו כבר איננה מוכרת ואינה מתבצעת כלל, ושני הסימנים של "עולה ויורד" נתפסים אצלם ביחד בתור ביצוע אחיד לטעם אחד בלבד. ולכן הם מסמנים את ה"עולה" בקביעות כחלק מהטעם, ואולי גם כדי למנוע שיבושים בקריאה.[117]

בכל המקומות שה"עולה" מסומן בתיבה שלפני תיבת ה"יורד", ואין טעם עצמאי בתיבת ה"העולה", שתי התיבות ראויות לצירוף על־ידי מקף.[118] אך בכתבי־היד השמיטו את המקף בדרך כלל, כנראה כדבר המובן מאליו שאין חובה לסמן אותו. ואילו בדפוסים הנהיגו עקביות גמורה: הם הקפידו להשמיט את המקף תמיד, אפילו בתיבות מוקפות שאין בהן טעם כלל. כגון: לֹ֫א לָ֥נוּ (במקום לֹ֫א־לָ֥נוּ בכתר), כֶּ֫ן ה֥וּא (במקום כֶּ֫ן־ה֥וּא בכתר). גם כתר ארם צובה השמיט את המקפים בדרך כלל (אך לא תמיד), כגון: עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם (א,ג) במקום עַֽל־פַּלְגֵ֫י־מָ֥יִם, אֶֽ֫ל חֹ֥ק (ב,ז) במקום אֶֽ֫ל־חֹ֥ק (בדומה לדפוסים).[119] למרות שהמקף מושמט בדרך כלל, העובדה ששתי התיבות ראויות לצירוף על־ידי מקף משפיעה על עצם ניקודן, כגון: תהלים מ,יח (א=יַֽחֲשָׁ֫ב לִ֥י); קמה,כא (א=יְֽדַבֶּ֫ר פִּ֥י); איוב ז,יא (א=אֶחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י).

במהדורתנו, המיועדת להיות תיקון קוראים, נעצב את טעם המפסיק החשוב "עולה ויורד" בדרכים הבאות:

א. "עולה" ו"יורד" באות אחת: הצורה המלאה של הטעם (כלומר "עולה" ו"יורד" ביחד) הייתה מקובלת במשך מאות שנים בדפוסים, ועדיין נמצאת ברוב המהדורות בימינו. העקביות בה חשובה ביותר ואף קריטית בשביל קריאה נכונה של הפסוק, כי חסרונה עלול להטעות את הקורא ולגרום לשיבושים בולטים בקריאתו.[120] לכן גם במהדורתנו נסמן בעקביות את שני מרכיבי "עולה ויורד", אף בפסוקים שבהם ה"עולה" מושמט בכתבי־היד.[121] החלטה זו היא בהתאם למטרתנו הכללית להיות "תיקון קוראים".[122]

ב. מקף בין שתי תיבות של "עולה" ו"יורד": שני סימנים "עולה" ו"יורד" הם בסופו של דבר טעם אחד שכוחו גדול במיוחד. כשהטעם הזה מסומן בשתי תיבות סמוכות, ואין טעם עצמאי בתיבה הראשונה, מוסכם לפי כל הדעות שמדובר על שתי תיבות הראויות לצירוף על־ידי מקף, ועובדה זו אף משפיעה על הגייתן ועל עצם ניקודן (למרות שכתבי־היד משמיטים את המקף בדרך כלל כדבר המובן מאליו). לקורא בימינו חשוב אם כן שהמקפים ביניהן יסומנו. לכן במהדורתנו סימנו אותם כדי שהקורא יבין שיש לצרף את שתי התיבות, אמנם בצבע אפור כדי שגם ידע שהמקף לא מופיע בכתב־היד.[123]

ג. מקום סימון ה"עולה" בתוך התיבה: אם ההברה השנייה שלפני ה"יורד" פתוחה וראויה לגעיה קלה, נסמן בה את ה"עולה".[124] יש בהחלטה זו מחיר קטן בעקביות, כי ה"עולה" לא יופיע תמיד בהברה שלפני ה"יורד" (מקומו הרגיל ברוב התיבות, שאין בהן הברה הראויה לגעיה קלה). אבל יש בה יתרון של הדגשת ההברה הראויה לגעיה קלה ("כאילו היה טעם משנה") ע"י סימן שייתכן שיש בו משמעות מוזיקלית מובהקת. מה גם שבכתר ארם צובה נעשה מאמץ מיוחד לתקן את ה"עולה" ברוב המקומות האלה.[125] ולגבי שם הוי"ה, נסמן בו את ה"עולה" באופן עקבי באות יו"ד (ראו לעיל).

לרשימות מלאות של כל המקומות שבהם בצענו את המדיניות לגבי "עולה ויורד", ראו בפרק החמישי של המבוא למהדורה.

צינורית

[עריכה]

הצינורית היא טעם משני, שאינו מסמן את ההברה המוטעמת. לכן היא בדרך כלל נכתבת ביחד עם טעם אחר באותה תיבה, הבא אחריה כדי לסמן את ההברה המוטעמת. לדוגמה: ק֘וּמָ֤ה יְהֹוָ֨ה ׀ הוֹשִׁ֘יעֵ֤נִי אֱלֹהַ֗י (תהלים ג,ח).

אך לעתים הצינורית נכתבת לבד בתיבה הקודמת (בדומה ל"עולה"), ובאותם מקרים התיבה ראויה להיות מוקפת כי אין בה טעם עצמאי. במהדורתנו הוספנו מקף אפור אחרי תיבות מהסוג הזה, כדי לציין שהטעם הכתוב בתיבה הוא רק משני, והטעם העיקרי נמצא בתיבה שלאחריה. לדוגמה: "אָמַ֘ר־אֵלַ֥י" (תהלים ב,ז).

בכתר ארם צובה, מקום סימונה הרגיל של צינורית בתוך התיבה דומה למקום סימונו של "עולה": בדרך כלל מסמנים אותה בהברה שלפני הטעם (כמו ה"עולה"). בשם הוי"ה מסמנים אותה באות יו"ד (גם כן כמו ה"עולה"); נוהג זה הוא בניגוד לדפוסים, שבהם מסומן הצינורית באות ה"א הראשונה (וכמו כן במהדורות ברויאר). במהדורתנו הצינורית מסומנת בעקביות באות יו"ד של שם הוי"ה כמו בכתר.[126]

לרשימות מלאות של כל המקומות שבהם בצענו את המדיניות לגבי צינורית, ראו בפרק החמישי של המבוא למהדורה.

הבחנה בין אתנח הפוך לגלגל

[עריכה]

בכתר ובכתבי־היד העתיקים, משרת הפזר הוא ה"גלגל", והוא זהה בצורתו למשרת הפזר הגדול בכ"א הספרים ("ירח בן יומו" המשרת ל"קרני פרה"). מספרו ביוניקוד הוא 05AA ("֪").

משרת ה"עולה ויורד" הוא טעם אחר, צורתו כ"אתנח הפוך" בקירוב (וכך כינה אותו ישראל ייבין), ובכתר אין שום טעם כצורתו בכ"א הספרים. אך בכללים המקובלים לטעמי אמ"ת בספרות המאוחרת קבעו שמשרת ה"עולה ויורד" הוא ה"גלגל" דווקא, המשמש גם משרת הפזר.[127] מספרו ביוניקוד הוא 05A2 ("֢").

במהדורתנו נשמור כמובן על ההבחנה בין שני הטעמים השונים בדיוק כמו שנעשה בכתר ובכתבי־היד העתיקים. האבחנה ביניהם ייעשה על ידי תבנית שמציגה את התָו המתאים ביוניקוד. אמנם הפונטים הקיימים לא מבחינים היטב בין שני הטעמים בצורתם, אך התבנית עצמה מציינת באופן ברור על איזה טעם מדובר.

שלושת התבניות שנשתמש בהן:

  1. תבנית:ירח בן יומו (בשביל הטעם הנדיר בכ"א הספרים, הזהה בצורתו ל"גלגל" בספרי אמ"ת שהוא המשרת של הפזר); מספרו במערכת היוניקוד: 05AA.
  2. תבנית:גלגל (בשביל המשרת של הפזר בספרי אמ"ת, הזהה ל"ירח בן יומו" בכ"א הספרים); מספרו במערכת היוניקוד: 05AA.
  3. תבנית:אתנח הפוך (בשביל המשרת של "עולה ויורד" בספרי אמ"ת, שיש בו דמיון מסוים לצורתם של "ירח בן יומו" ו"גלגל" אך אינו זהה להם בצורתו); מספרו במערכת היוניקוד: 05A2.

על ידי השימוש בתבניות הללו, יוצא לנו גם תיוג אוטומטי מלא לשלושת הטעמים. בדף של כל תבנית, בצד ימין, יש קישור ל"דפים המקושרים לכאן"; על ידי לחיצה מקבלים בין השאר רשימה מלאה של כל הפסוקים במקרא שבהם מופיע הטעם.

רביע מוגרש

[עריכה]

"רביע מוגרש": במהדורתנו נסמן את נקודת ה"רביע" בטעם "רביע מוגרש" בעקביות לנוחותו של הקורא, כולל בתיבה שטעמה בראשה, למרות שהסימן הזה חסר בכתר בדרך כלל בתיבות כאלו. ואמנם במקומות אחדים שבהם הוא מופיע אף בכתר, נציין את העובדה הזאת בתיעוד הנוסח.[128]

לרשימות מלאות של כל המקומות שבהם בצענו את המדיניות לגבי "רביע מוגרש", ראו בפרק החמישי של המבוא למהדורה.

תיבה הראויה להיות מוקפת (מקף אפור)

[עריכה]

בתיבות רבות בספרי אמ"ת חסר טעם מובהק. יש בהן סימן כלשהו של טעם, אך מדובר על סימן שאינו מציין את ההברה המוטעמת. לעתים הוא אף נכתב בהברה שאינה יכולה מוטעמת לפי כל הכללים של המסורה והדקדוק. כל התיבות הללו ראויות להיות מוקפות, ולעתים הן אף מנוקדות כאילו היה בהן מקף. לפעמים אנחנו מוצאים שנכתב מקף אחרי תיבות אחדות מהסוג הזה בכתבי־היד. אבל ברוב המכריע של המקומות אין מקף, למרות שהתיבה ראויה להיות מוקפת.

מציאות זו מקשה על כל מי שקורא בספרי אמ"ת ורוצה לבטא את הפסוקים כתיקונם. לכן הוספנו מקף אפור אחרי תיבות מהסוג הזה במהדורתנו.

להלן הסבר מפורט של התופעה ושל הביצוע.

א. תיבה הראויה להיות מוקפת: הסבר התופעה

[עריכה]

הרב מרדכי ברויאר דן באריכות באחד מהממצאים של ישראל ייבין בספרו המונומנטלי כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו.[129] ייבין הצליח, על־ידי תיאור מדוקדק של הנתונים בכתר ארם צובה, להבחין היטב בין שני סימנים קרובים: קו של געיה וקו של מרכא. וכך עלה בידו גם לקבוע את נוכחותה המלאה של המרכא בין הטעמים המשרתים האחרים.[130] בנוסף, ברויאר טען שעל־פי ממצאיו של ייבין ניתן לגלות עוד גילוי נוסף על עצם טיבה של טעם המרכא בספרי אמ"ת:[131]

...יש להבדיל, לדוגמה, בין המשרתים השונים, המצויים בתיבת לגרמיה של אמ"ת. אתה מוצא שם מהפך ועילוי וגם מרכא. אך לא הרי אלו כהרי זה: מהפך ועילוי מצויים רק בהברה האחרונה הראויה לגעיה קלה; והם שכיחים מאוד גם כמשרתים עיקריים בתיבתם; והשוה: וְלָ֤רָשָׁ֨ע׀ – נָשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת׀; וַהֲדָ֬רְךָ֨׀ – תְּחַדֵּ֬שׁ עֵדֶ֨יךָ׀. כנגד זה מרכא מצויה גם בהברה שאינה ראויה לשום געיה: תַּ֥הְפֻּכ֨וֹת׀; ולעולם אין היא מצויה כטעם עיקרי בתיבתה.
שתי תכונות אלה הופכות את המרכות הללו למשרתים מסוג מיוחד. ספק, אם אפשר לקרוא להן משרתים כלל. מכל מקום, אין כוחן ככוח שאר המשרתים. והדבר ניכר בשתיים:
א) בדרך כלל משרת ומקף מוציאים זה את זה; ואם תיבה מוקפת ראויה גם למשרת, מיד היא חדלה להיות מוקפת; כגון: וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן – במקום: וַיַּ֣עֲשׂוּ־כֵ֔ן. כנגד זה מרכא מצויה גם בתיבה מוקפת: וּ֥תְהִי־ע֨וֹד׀ (איוב ו, י), מַ֥עֲדֶה־בֶּ֨גֶד׀ (משלי כה, כ).[132]
ב) לפעמים גם מרכא מבטלת את המקף שלאחריה; כך תמיד בתיבה זעירה: פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע׀ (מש' ל, ט), אִ֥ם חֲרוּצִ֨ים׀ (איוב יד, ה); וכך תמיד בתיבת הַ֥לְלוּ יָ֨הּ׀. אולם ביטול זה של המקף אינו אלא למראית עין: התיבה "נמלטה מן ההקפה" – ועדיין דינה כדין תיבה מוקפת. משום כך תיבות "את", "כל", מנוקדות כגון תיבות מוקפות; אֶ֥ת גְּא֨וֹן (תה' מז, ה),[133] כׇּ‍֥ל עַצְמוֹתַ֨י׀ (שם לה, י).
ניקוד זה של תיבות "את", "כל" היה תמיד חידה למדקדקים. המסורת הספרדית, הקוראת "כל" זה כקמץ רחב רק מעידה על הערבוביה שבאה בעקבותיו. דומה, שגילויו של ייבין נותן פתרון נאה: המרכא שבתיבות אלה היא מרכא משנית – שאינה יכולה לשמש כטעם עיקרי בתיבתה. הרי היא דומה לשאר מרכות מסוג זה, שכולן מצויות רק כטעמים משניים. משום כך עדיין תיבות אלה נחשבות כמוקפות – ומנוקדות בהתאם לכך.[134]

ברויאר חזר לדון בנושא של טעמים משניים בהרחבה ובאופן מסודר בספרו טעמי המקרא. בפרק ט על "סדר פיסוק הטעמים" בספרי אמ"ת, הוא הקדיש חטיבה שלמה לתיבות הרבות שיש בהן יותר מטעם אחד: משרת בתיבתו של מפסיק (ט.20, עמ' 225), ושני משרתים הבאים זה אחר זה בתיבה אחת (ט.21 , עמ' 225-226). ואז, כהמשך לדיון בשני טעמים בתוך תיבה אחת, הוא בחן באריכות את התיבות שיש בהן טעם משני, והן ראויות להיות מוקפות לתיבה שלאחריהן בנסיבות רבות ושונות, כאילו היו תיבה אחת. לעתים תיבות מהסוג הזה מוקפת בפועל בכתבי־היד (ט.22-28, עמ' 226-237).[135]

התופעה די דומה לשתי תיבות של "עולה" ו"יורד": כבר דנו בכך לעיל, וראינו שתיבת ה"עולה" מנוקדת לעתים כאילו הייתה מוקפת, ולעתים היא אף מוקפת בפועל בכתבי־היד. ואילו בשאר המקרים השמיטו כתבי־היד את המקף כדבר המובן מאליו. לכן במהדורתנו הוספנו מקף בצבע אפור בין שתי תיבות של "עולה" ו"יורד", כדי שהקורא ידע לקרוא את אותן כתיבות מוקפות.

ב. תיבה הראויה להיות מוקפת: הסוגים השונים

[עריכה]

סה"כ מדובר על מספר סוגים של תיבות הראויות להיות מוקפות, שאותן סימנו במהדורתנו במקף אפור:

  1. כאמור, תיבת ה"עולה" כשאין בה טעם עצמאי (ראו לעיל);
  2. צינורית שאין בתיבתה טעם עצמאי (ראו לעיל);[136]
  3. מהפך ומרכא כטעמים משניים בתיבות זעירות שאין בהן טעם עצמאי, ולעתים אף מנוקדות כאילו היו מוקפות, כגון: "מִ֤י", "אֶ֥ת", "פֶּ֥ן", "כׇּ‍֥ל" וכו';[137]
  4. מרכא כטעם משני בתיבות שלפי השערת הרב ברויאר נשמטה מהן הטעם העיקרי, והן מוטעמות בטעם משני שנסוג לראש התיבה בניגוד לכל כללי נסיגת הטעם, כגון "אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ",[138] "הַ֥לְﬞלוּ יָ֨הּ ׀"[139] וכו';[140]
  5. לעתים רחוקות, תיבה זעירה בסדרת משרתים הראויה להיות מוקפת ונמלטה מן ההקפה;[141]
  6. לעתים רחוקות, משרתים הבאים כטעמים משניים בנסיבות אחרות, בעיקר טרחא ומרכא;[142]
  7. לעתים רחוקות, תיבה המוטעמת במרכא אחרי רביע קטן ולפני עולה ויורד.[143]

הסוג השלישי והסוג הרביעי הם הנפוצים והבולטים ביותר, אך גם המסובכים ביותר.

ג. תיבה הראויה להיות מוקפת: טעמים משניים בתיבות זעירות

[עריכה]

לגבי הסוג השלישי (טעמים משניים בתיבות זעירות): נדרש הסבר כדי להמחיש את הקביעה שהתיבות "ראויות להיות מוקפות" (ולעתים אף מנוקדות בתנועה קטנה כאילו היו מוקפות), למרות שההקפה נשמטה מהן. הטבלה הבאה מסקפת הסבר:[144]

מרכא או מהפך המשמשים כטעמים משניים: השמטת המקף
הסוג הפסוק המקף שנשמט כדוגמת:
מהפך משרת צינור מִ֤י ה֣וּא זֶה֮ (כד,י) = מִ֤י־ה֣וּא זֶה֮ בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֮ (סח,כ)
מרכא משרת צינור מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ (יד,ז; נג,ז) = מִ֥י־יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ אִ֥מְﬞר֣וֹת יְהֹוָה֮ (יב,ז)
" אֶ֥ת אֲרַ֣ם נַהֲרַיִם֮ (ס,ב) = אֶ֥ת־אֲרַ֣ם נַהֲרַיִם֮ "
" אִ֥ם תִּטֶּ֣ה אַשֻּׁרִי֮ (איוב לא,ז) = אִ֥ם־תִּטֶּ֣ה אַשֻּׁרִי֮ "
מרכא משרת רביע קטן [כִּ֤י] אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָ֗ה (א,ב) = [כִּ֤י] אִ֥ם־בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָ֗ה תִּ֥מְﬞחַ֥ץ רַגְלְךָ֗ (סח,כד)
מרכא משרת [אזלא] לגרמיה כׇּ‍֥ל עַצְמוֹתַ֨י ׀  (לה,י) = כׇּ‍֥ל־עַצְמוֹתַ֨י ׀  וְלִ֥שְׁכֵנַ֨י ׀  (לא,יב)
" כׇּ‍֥ל אֲחֵי־רָ֨שׁ ׀  (יט,ז) = כׇּ‍֥ל־אֲחֵי־רָ֨שׁ ׀  "
" עַ֥ל נַהֲר֨וֹת ׀  (קלז,א) = עַ֥ל־נַהֲר֨וֹת ׀  "
" אִ֥ם חֲרוּצִ֨ים ׀  (איוב יד,ה) = אִ֥ם־חֲרוּצִ֨ים ׀  "
" אִ֥ם תִּכְתּֽוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִ֨יל ׀  (משלי כז,כב) = אִ֥ם־תִּכְתּֽוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִ֨יל ׀  "
" פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע ׀  (משלי ל,ט) = פֶּ֥ן־אֶשְׂבַּ֨ע ׀  "
" הַ֥לְﬞלוּ יָ֨הּ ׀  (תהלים קו,א ועוד) = הַ֥לְﬞלוּ־יָ֨הּ ׀ "
מרכא בתיבת אחד ממשרתי סילוק או אתנחתא אֶ֥ת גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר־אָהֵ֣ב סֶֽלָה׃ (מז,ה) = אֶ֥ת־גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר־אָהֵ֣ב סֶֽלָה׃ אֶ֥חֱסֶ֨ה בְסֵ֖תֶר כְּנָפֶ֣יךָ סֶּֽלָה׃ (סא,ה)
" [כִּ֤י] אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְהֹוָ֣ה יוֹכִ֑יחַ (משלי ג,יב) = [כִּ֤י] אֶ֥ת־אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְהֹוָ֣ה יוֹכִ֑יחַ

ד. תיבה הראויה להיות מוקפת: טעם בראש התיבה בהברה בלתי־מוטעמת

[עריכה]

לגבי הסוג הרביעי (טעם בראש התיבה בהברה בלתי־מוטעמת): להלן רשימות מלאות של מרכא או מהפך בראש התיבה בהברה בלתי־מוטעמת (מלבד 9 מקומות של "הַ֥לְﬞלוּ יָ֨הּ ׀"[139]). הרשימות ממחישות את קביעתו של הרב ברויאר לגבי התיבות הללו ש"נשמטה מהן הטעם העיקרי, והן מוטעמות בטעם משני שנסוג לראש התיבה בניגוד לכל כללי נסיגת הטעם."[145]

געיה בהברה המוטעמת או בשווא (מקף אפור במהדורתנו):

  1. תהלים א,א (אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ) ל=אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ (מקף);
  2. תהלים לב,ב (אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם) =ל;
  3. תהלים לו,ז (אָ֤דָֽם וּבְהֵמָ֖ה) ל=אָ֤דָֽם־וּבְהֵמָ֖ה (מקף);
  4. תהלים לט,יג (שִׁ֥מְﬞעָֽה תְפִלָּתִ֨י ׀) ל=שִֽׁמְעָ֥ה־תְפִלָּתִ֨י ׀ (מקף);
  5. תהלים מ,ה (אַ֥שְֽׁרֵי הַגֶּ֗בֶר) =ל;
  6. תהלים מו,ד (יִ֥רְעֲשֽׁוּ הָרִ֖ים) ל=יִֽרְעֲשֽׁוּ־הָרִ֖ים (מקף);
  7. תהלים סד,ז (יַ֥חְפְּֽשׂוּ עוֹלֹ֗ת) ל=יַֽחְפְּֽשׂוּ־עוֹלֹ֗ת (מקף);
  8. תהלים סה,ט (מ֤וֹצָֽאֵי בֹ֖קֶר) ל=מ֤וֹצָֽאֵי־בֹ֖קֶר (מקף);
  9. תהלים סה,י (פָּ֤קַֽדְתָּ הָאָ֨רֶץ) =ל;
  10. תהלים סו,טו (אֶ֥עֱשֶֽׂה בָקָ֖ר) =ל;
  11. תהלים סז,ב (יָ֤אֵֽר פָּנָ֖יו) =ל;
  12. תהלים סח,יא (תָּ֤כִֽין בְּטוֹבָתְךָ֖) =ל;
  13. תהלים פג,ט (הָ֤יֽוּ זְר֖וֹעַ) =ל;
  14. תהלים צח,ט (לִ֥פְֽנֵי יְהֹוָ֗ה) ל=לִֽפְֽנֵי־יְהוָ֗ה (מקף);
  15. תהלים קו,מח (בָּ֤רֽוּךְ יְהֹוָ֨ה) ל=בָּ֤רֽוּךְ־יְהוָ֨ה (מקף);
  16. תהלים קמא,ה (יֶ֥הֶלְמֵֽנִי צַדִּ֨יק ׀) ל=יֶֽהֶלְמֵֽנִי־צַדִּ֨יק ׀ (מקף);
  17. משלי ח,לד (אַ֥שְֽׁרֵי אָדָם֮) =ל;
  18. משלי כח,כב (נִ֥בְﬞהָֽל לַה֗וֹן) ~ל?!=נִֽבֳהָֽל;
  19. איוב יד,יג (תָּ֤שִֽׁית לִ֖י חֹ֣ק וְתִזְכְּרֵֽנִי׃) =ל;
  20. איוב כד,טו (וְעֵ֤ין נֹאֵ֨ף ׀ שָׁ֤מְרָֽה נֶ֣שֶׁף לֵ֭אמֹר) =ל.

בלי געיה בהברה המוטעמת או בשווא (מקף אפור במהדורתנו):[146]

  1. תהלים מג,א (מֵ֤אִישׁ מִרְמָ֖ה) ל=מֵ֤אִישׁ־מִרְמָ֖ה (מקף);[147]
  2. תהלים נד,ח (א֤וֹדֶה שִּׁמְךָ֖) =ל;[148]
  3. משלי כט,יג (מֵ֤אִיר עֵינֵ֖י שְׁנֵיהֶ֣ם יְהֹוָֽה׃) ל=מֵ֤אִיר־עֵינֵ֖י (מקף).[149]

המקומות שבהם התיבה מוקפת בפועל בכתר ארם צובה:[150]

  1. תהלים מ,ט (לַ֥עֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי) =ל;
  2. תהלים עח,ז (מַ֥עַלְלֵי־אֵ֑ל) ל=מַ֥עַלְלֵי אֵ֑ל (אין מקף);
  3. משלי כה, כ (מַ֥עֲדֶה־בֶּ֨גֶד ׀) ל=מַ֥עֲדֶה בֶּ֨גֶד ׀ (אין מקף);
  4. איוב ו, י (וּ֥תְהִי־ע֨וֹד ׀) ל=וּ֥תְהִי ע֨וֹד ׀ (אין מקף).

לשם השוואה, הנה רשימת המקומות שנראה שיש בהם נסוג אחור (מרכא או מהפך): תהלים יח,כ (ל=כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בִּֽי׃);[151] תהלים כב,ט (ל=כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בּֽוֹ׃);[151] מד,ד (יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ); נג,ו (פָּ֥חֲדוּ פַחַד֮=פָּ֥חֲדוּ פַ֮חַד֮); סו,ו (הָ֤פַךְ יָ֨ם ׀); עג,יט (סָ֥פוּ תַ֗֝מּוּ); עה,ט (מָ֥לֵא מֶסֶךְ֮=מָ֥לֵא מֶ֮סֶךְ֮); עו,ח (נ֥וֹרָא אַ֗תָּה); עז,ט (גָּ֥מַר אֹ֗֝מֶר); תהלים עז,יח (זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם ׀); פג,יא (הָ֥יוּ דֹ֗֝מֶן); פח,ו (שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר); קי,ו (מָ֥חַץ רֹ֗֝אשׁ); איוב יד,יט (שָׁ֥חֲקוּ מַ֗יִם); לא,מ (יֵ֥צֵא ח֗וֹחַ).

טעם בראש תיבה בנסיבות אחרות (מקף אפור במהדורתנו):

  1. תהלים יח,יב (ל=יָ֤שֶׁת חֹ֨שֶׁךְ ׀), כדוגמת איוב כב,כח (וְיָ֣קׇם לָ֑ךְ).

תופעות אחרות של טעם בראש תיבה:

  1. תהלים נז,ט (ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר); =ל.[152]

עיצוב חדש לחלוקת הפרשות

[עריכה]

לסימון הפרשות (הפתוחות והסתומות) אנחנו משתמשים בתבניות נסיוניות שיאפשרו שינויים אוטומטיים, והאמורות להציג את הטקסט המקראי בצורה המיטבית עבור סביבת האינטרנט:

  • תבנית:פפ מציגה "פרשה פתוחה" בתור פיסקה חדשה לאחר שורה ריקה (כמו שראוי ע"פ הלכה לדעת הרמב"ם, וכמו שמופיע עד היום בספרי תורה תימניים). שיטה זו מתאימה במיוחד לתצוגה ולקריאה במסך המחשב.
  • תבנית:סס מציגה "פרשה סתומה" בתור רווח רחב וברור בתחילת שורה חדשה. שיטה זו מתאימה למה שנהוג בכתבי־היד הטברניים (והיא גם ראויה ע"פ הלכה לדעת הרמב"ם ומופיעה כך בספרי תורה תימניים), והיא גם המתאימה ביותר לתצוגה ולקריאה במסך המחשב.[153]

שיטה פשוטה זו לעיצוב פרשות פתוחות וסתומות דומה לְמה שנעשה במהדורות "כתר ירושלים", אולם המדיה החדשה של דף דיגיטלי באינטרנט מכתיב גם הבדלים בביצוע. לגבי שיטת העיצוב ב"כתר ירושלים" כתב הרב ברויאר:

פרשה פתוחה ניכרת במהדורה זו על ידי שורה ריקה הבאה לפניה, ופרשה סתומה מתחילה בדרך כלל לאחר זיח הבא בראש השורה. צורה זו של הפרשות הפתוחות והסתומות נוהגת (במקצת הפרשות) בכתבי היד, והיא מתאימה לפסק הרמב"ם (הלכות ספר תורה פ"ח הלכות א-ב). עיצוב הפרשות בדרך זו התחייב מעיצובה של המהדורה בשלושה טורים ככמנהג הכתר. אולם אין במהדורה סימנים מיוחדים למילוי השורה וליישורה (כמנהג כתבי היד), ועל כן אין השורות מסתיימות בקו ישר. רווח קטן שנותר בסוף השורה אינו נחשב אפוא לרווח של פרשה.

לעומת הטורים הצרים ב"כתר ירושלים" (בדומה לכתבי־היד), במהדורה דיגיטלית באינטרנט השורות ממלאות את כל הרוחב של המסך או את רובו, ויש להן יישור אוטומטי בסוף השורה או רווחים קצרים יחסית לרוחב השורה המלאה (תלוי בברירת המחדל של המשתמש). השורות יכולות להכיל מלים רבות (בפונט קטן) או מעטות (בפונט גדול במיוחד).

לכן אי אפשר להקפיד במהדורה דיגיטלית גמישה (על בסיס של טקסט פשוט) לגבי הכלל של הרמב"ם של רווח "כשיעור תשע אותיות". פרשה פתוחה תתחיל במהדורתנו לאחר רווח של שורה ריקה גם אם יש רק תיבה אחת בשורה האחרונה של הפרשה הקודמת, ופרשה סתומה תתחיל לאחר זיח בשורה חדשה גם אם נשאר מספיק מקום להתחיל אותה לאחר רווח באמצע השורה הקודמת. כך במהדורת "כתר ירושלים" וכך במהדורתנו, ונראה שזוהי הדרך המתאימה למהדורה דיגיטלית המיעודת לקורא וללומד, שאינה מבוססת על כתיבתו הרצופה של הסופר המחשב את הרווחים בסופי השורות בכתיבת ספר תורה (או במילואם בסימנים מיוחדים בכתב־יד של המסורה).

אמנם יש כמובן גם ערך רב לתת אפשרות להצגת הטקסט לפי שיטות הסופרים וספרי התורה, בהקפדה על הרווחים "כשיעור תשע אותיות" בסופי השורות, ואף על צורות הפרשות המקובלות בספרי התורה בימינו (בלי שורות ריקות לפרשה פתוחה, ופרשה סתומה אך ורק באמצע שורה). מי שברצונו להכין מהדורה כזו על בסיס מהדורתנו, כתוספת לפרויקט הזה או כיצירה נגזרת, יבורך.

פסקא באמצע פסוק: כאשר יש רווח של פרשה באמצע פסוק, אנחנו מתייגים את התופעה ע"י תבנית:פסקא באמצע פסוק,[154] ובעתיד יש כוונה להכניס את כל הפסוקים הללו לתוך קטגוריה:פסקא באמצע פסוק. לגבי עיצוב הפרשה, לא נשתמש כרגיל בפרשה פתוחה הבאה לאחר שורה ריקה בלבד, או בפרשה סתומה שמתחילה בשורה חדשה לאחר רווח בלבד. במקום זה, יהיה במהדורתנו נסיון לשמור על אופי הפרשה המסויימת (הבאה באמצע פסוק) כפי שהיא מופיעה בכתר (ו/או בכתבי היד הקרובים לו) וגם לעצב את המקרא לפי הסגנון המקומי, כולל השימוש בפרשה פתוחה המתחילה מיד בשורה הבאה ובפרשה סתומה באמצע השורה.[155]

עיצוב הפרשות בספרים מסויימים יהיה מיוחד:

  • ספרי אמ"ת (תהלים, משלי, איוב): בשלושת הספרים יהיה עיצוב מיוחד המתאים לצורת השיר. להסבר מפורט ראו להלן בפרק הזה.
  • מגילת אסתר: מגילה זו תופיע בשתי מהדורות מקבילות, בראשונה החלוקה לפרשות תהיה ע"פ כתבי־היד, ובשנייה החלוקה תהיה לפרשות סתומות בלבד כמו שנהוג במגילות אשכנז ע"פ הספר "קסת הסופר". הבסיס לטקסט בשתי המהדורות יהיה אחיד, כדי שלא יהיה צורך בהגהה כפולה.
  • שירת העִתים במגילת קֹהלת ועשרת בני המן במגילת אסתר: בשני המקומות האלה יש בכתבי־היד "מעין צורת השיר" בביצוע מלא ע"י השימוש בפרשות סתומות. במהדורתנו נעצב אותם בנספחים מיוחדים כמו השירים המובהקים בתנ"ך; להסבר מפורט ראו להלן על צורת השיר המובהקת.
  • מגילת איכה: במגילה זו יש פרשות סתומות רבות: באותן קינות שיש בהן כ"ב פסוקים ארוכים על פי סדר הא"ב (כלומר בקינה הראשונה, השנייה והרביעית) יש פרשה סתומה בין כל פסוק ופסוק. ואילו בקינה השלישית, שיש בה שלושה פסוקים קצרים לכל אות בא"ב, בכתי"ל יש פרשה סתומה בין כל קבוצה של שלושה פסוקים שמתחילים באותה אות, ואילו בכתר ארם צובה הייתה פרשה סתומה בין כל פסוק ופסוק. כאן נעצב את חלוקת הפרשות במגילת איכה בדרך מיוחדת, ששומרת עקרונית על החלוקה שהייתה בכתר ארם צובה, אבל גם שומרת בו בזמן הן על ההיגיון שבחלוקת כתי"ל והן על עיצוב יפה שמתאים לסביבת האינטרנט. לגבי הקינה הראשונה, השנייה והרביעית, כל פסוק יפתח בפרשה סתומה רגילה (תבנית:סס) דהיינו לאחר רווח ניכר בתחילת שורה חדשה. ואילו בקינה השלישית כל קבוצה של שלושה פסוקים באותה אות תתחיל כמו כן בשורה חדשה לאחר רווח ע"י אותה תבנית (תבנית:סס), ואילו הפסוק השני והשלישי באותה קבוצה יתחיל לאחר רווח קצר באמצע השורה ע"י תבנית מיוחדת (תבנית:ססס).
  • שמואל, מלכים, עזרא, דברי הימים: בספרים האלה קיים "מעין צורת השיר" במספר פרקים, דהיינו שימוש בפרשות סתומות רבות כדי ליצור אפקט של צורת השיר. השימוש הנפוץ ביותר הוא כדי לבודד פריטים בתוך רשימות שונות. במהדורתנו נעצב את "מעין צורת השיר" ע"י שימוש משולב של תבנית העיצוב הנוספת (תבנית:ססס) בדומה למה שנעשה בקינה השלישית במגילת איכה. להסבר מפורט של "מעין צורת השיר" ראו להלן.

למידע על קביעת נוסח הפרשות במהדורתנו, ראו בפרקים הבאים:

צורת השיר בכ"א הספרים

[עריכה]

מבוא לצורת השיר בכ"א הספרים

[עריכה]

בכ"א הספרים (כלומר בכל ספרי המקרא מלבד תהלים ומשלי ואיוב), אפשר להבחין בין שני סוגים בולטים של כתיבה שירית בכתר ארם צובה ובכתבי־היד הטברנים הקרובים אליו:

א. צורת השיר המובהקת: לשירים בולטים יש דרך כתיבה מיוחדת בכתבי־היד המודגשת לעין, דהיינו להפסיק לגמרי את הכתיבה הרגילה של שלושה טורים צרים בכל עמוד, ובמקומה לפרוס את השיר ברוחב של שלושה טורים מלאים בכל העמוד (כך נכתבות בכתר שירת הים ושירת האזינו בתורה, ובנביאים רוב שירת דבורה ושירת דוד), או לפחות ברוחב של שני טורים מלאים (כך נכתבות בכתר רשימת מלכי כנען ותחילת שירת דבורה בנביאים, ושיר של תמיד בספר דברי הימים).

צורת השיר המובהקת נעשית לפי שתי שיטות טכניות שונות, שגם הן בולטות לעין. הראשונה מהווה פיתוח מחושב בכתבי־היד של חלוקת הפרשות הסתומות ברווחים בתוך השורה בכ"א הספרים, והשנייה מהווה פיתוח פחות קפדני של הכתיבה השירית בספרי אמ"ת. הבחנה זו מבוססת על עבודתו של הרב מרדכי ברויאר.[156]

  1. אריח על גבי לבינה, ולבינה על גבי אריח: צורה זו של כתב המופיע מעל רווח, ורווח המופיע מעל הכתב לסירוגין, נחשבת לחובה בשירת הים בתורה ובשירת דבורה בספר שופטים. הרווחים בכתיבה השירית הזאת מהווים, כפי שהדגים הרב ברויאר,[157] פרשות סתומות שבאות לחלק את היחידות בתוך השיר באופן מלא, וכל הרווחים והתחלת השורות מחושבות מראש בקפדנות.
  2. אריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה: צורה זו של כתב המופיע מעל כתב בתחילת השורה ובסופו, ורווח המופיע מעל רווח באמצע כל שורה, מהווה פיתוח של שיטת כתיבה אחרת לגמרי, והיא כאמור צורת השיר בספרי אמ"ת.[158] באופן זה כתובים שירת האזינו בתורה, רשימת מלכי כנען בספר יהושע ושירת דוד בספר שמואל, ושירת אסף (או "שיר של תמיד") בספר דברי הימים. בצורה זו, כפי הדגים הרב ברויאר, עיקר תפקידו של הרווח הוא לחלק את השורה מתי שאפשר (בשביל היופי), ופחות כדי לחלק את יחידות השיר (ולכן לא בכל שורה יש רווח, ולא כל רווח נמצא במקום ה"נכון" בשורה מבחינת התחביר של הפסוק). בצורה זו יש גם מגמה ניכרת לסיים פסוק, או יחידה בתוך פסוק, בסוף השורה עד כמה שאפשר. מגמה זאת עומדת בניגוד מובהק לכתיבה הרגילה בכ"א הספרים, הנמשכת ברציפות טבעית מסוף השורה לתחילת השורה הבאה, ורק על ידי הרווחים של הפרשות מציינים סוף עניין. אמנם בכתיבה השירית המובהקת יש פיתוח בולט לצורת אמ"ת על ידי הכתיבה בשורות רחבות. הכתיבה הרחבה מאפשרת לרווחים באמצע השורות להתבצע באופן מובהק ושלם לגמרי, ובנוסף היא גם מאפשרת את חלוקת השורה לפי יחידות בעלות משמעות לפי התחביר, ובמקום ה"נכון", ברוב המכריע של השורות.[159]

ב. מעין צורת השיר: יש גם שירים ורשימות שבהם הסופר המשיך את כתיבתו הרגילה בשלושה טורים צרים לכל עמוד, אמנם גם עשה מאמץ מסוים (לפעמים מאמץ מלא ולפעמים פחות מזה) להשתמש ברווחים של פרשות (ובמיוחד ברווחים של פרשות סתומות באמצע השורה) כדי לסדר מלים מקבילות באופן בולט. הדוגמאות המוכרות ביותר לתופעה זו הן רשימת עשרת בני המן במגילת אסתר ושירת העִתים במגילת קֹהלת, שלגביהן יש הלכה מחייבת (עשרת בני המן) ומנהג קבוע אצל הסופרים (שירת העִתים). בשתי הדוגמאות הללו שבמגילות, רמת הביצוע לצורת השיר היא מלאה בכתבי־היד, למרות התלוּת בטורים הצרים שבהם המשיך הסופר לכתוב ברציפות (ולא עבר לטורים רחבים).[160]

צורת השיר במהדורתנו

[עריכה]

במהדורתנו, כמו שלגבי הטעמים הכפולים בעשרת הדברות הקדשנו נספחים מיוחדים לנוחותו של הקורא (מעבר לרצף הטקסט של המקרא בפרשותיו ובפרקיו), כך נעשה גם במקומות שבהם מופיעה "צורת השיר" המובהקת בעיצוב מיוחד על פי המסורה, וכן לגבי שני ביצועים מלאים של "מעין צורת השיר" שהתקבלו כחובה בהלכה או כמנהג קבוע אצל הסופרים (עשרת בני המן במגילת אסתר ושירת העִתים במגילת קֹהלת). וזה משתי סיבות:

  • לגבי "צורת השיר" המיוחדת במסורת הסופרים לתורה, יש שינויים קלים בין כתבי־היד וספרי התורה השונים, ואין מנהג אחד משותף לכולם. נספח בדף מיוחד המוקדש כולו ל"צורת השיר" בתורה מאפשר לנו את הגמישות להציע לקורא את כל המנהגים החשובים במקביל, ומאפשר לקורא לבחור ביניהם כרצונו.
  • למרות שהיא יפה וחשובה, צורת השיר המובהקת אינה יעילה תמיד בשביל הקורא והלומד, שלפעמים ברצונו לקרוא את הטקסט ברצף או בעיצוב אחֵר או בחלוקה אחרת; העיצוב המיוחד גם מפריע לו להעתיק את הטקסט באופן פשוט לצרכי לימוד.

לכן הקדשנו נספחים במקומות הללו.[161] כל נספח מציג את השיר במגוון צורות חשובות ושימושיות לפי האופי המיוחד של אותו שיר (וכולל כתיבה פשוטה בלי עיצוב מיוחד לצורת השיר). צורת השיר שמופיעה ברצף של המקרא היא תמיד הצורה שמופיעה בכתר ארם צובה (או שהופיעה בו ע"פ עדויות מובהקים), והצורות הנוספות באות בנספחים. להלן טבלה של כל הדפים שבהם מופיעים צורת השיר והנספחים לה:

רשימת הדפים לצורת השיר

[עריכה]
דפי "צורת השיר" במקרא על פי המסורה
שם השיר
וקישור למידע עליו
הדף הראשי של השיר
(כל הצורות)
דף בסיס טכני לצורת השיר דף בסיס טכני לצורות כתיבה נוספות (נספחים) דפי מקרא: צורת השיר דפי מקרא: צורות כתיבה נוספות (נספחים)
שירת הים שירת הים/טעמים שירת הים/צורת השיר שירת הים/צורות נוספות ספר שמות
פרשת בשלח
שמות פרק ט"ו
ספר שמות
פרשת בשלח
שמות פרק ט"ו
שירת האזינו שירת האזינו/טעמים שירת האזינו/צורת השיר שירת האזינו/צורות נוספות ספר דברים
פרשת האזינו
דברים פרק ל"ב
ספר דברים
פרשת האזינו
דברים פרק ל"ב
מלכי כנען מלכי כנען/טעמים מלכי כנען/צורת השיר מלכי כנען/צורות נוספות ספר יהושע
יהושע פרק י"ב
ספר יהושע
יהושע פרק י"ב
שירת דבורה שירת דבורה/טעמים שירת דבורה/צורת השיר שירת דבורה/צורות נוספות ספר שופטים
שופטים פרק ה'
ספר שופטים
שופטים פרק ה'
שירת דוד שירת דוד/טעמים שירת דוד/צורת השיר שירת דוד/צורות נוספות ספר שמואל
שמ"ב פרק כ"ב
ספר שמואל
שמ"ב פרק כ"ב
שירת העִתים שירת העתים/טעמים שירת העתים/צורת השיר שירת העתים/צורות נוספות מגילת קֹהלת
קהלת פרק ג'
מגילת קֹהלת
קהלת פרק ג'
עשרת בני המן עשרת בני המן/טעמים עשרת בני המן/צורת השיר עשרת בני המן/צורות נוספות מגילת אסתר (פרשות בכתר)
מגילת אסתר (פרשות סתומות)
אסתר פרק ט'
מגילת אסתר (פרשות בכתר)
מגילת אסתר (פרשות סתומות)
אסתר פרק ט'
שירת אסף שירת אסף/טעמים שירת אסף/צורת השיר שירת אסף/צורות נוספות ספר דברי הימים
דה"א פרק ט"ז
ספר דברי הימים
דה"א פרק ט"ז

מעין צורת השיר (לא מובהק)

[עריכה]

במקומות הבאים מופיעה בכתבי־היד מעין צורת השיר (אבל לא באופן מובהק בטור רחב ולא תמיד בביצוע מלא), בדרך כלל כדי לבודד את הפריטים השונים בתוך רשימות:

צורת השיר במקומות האלה בכתבי־היד נוצרת בדרך כלל על ידי השימוש בפרשות סתומות, כאשר רווח באמצע כל שורה מבדיל בין שני טורים צרים מימין ומשמאל. אבל הביצוע אינו תמיד מושלם ומובהק אפילו בכתר (ופחות ממנו בכתבי־היד הקרובים לו, והשוו לדוגמה את צורת השיר בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו בשמ"ב כ"ג), וגם לא בדפוסים בימינו המבוססים עליו (כגון ברויאר ומקראות גדולות הכתר). ואין להתפלא מזה, כי הטורים הצרים ממילא שבכתבי־היד (שלושה טורים בעמוד) מאפשרים ביצוע מלא של תוכנית כזו רק כל עוד שהביטויים בפסוקים חוזרים על אותו מבנה בלי לחרוג (ובדרך כלל יש חריגות). במהדורתנו נעצב את הרשימות בצורה יחסית פשוטה וקלה לקריאה והבנה ע"י שימוש מחושב בשני הסוגים השונים של הפרשה הסתומה (רווח בתחילת שורה חדשה ורווח באמצע השורה), ע"י שתי תבניות שונות: תבנית:סס ותבנית:ססס.

לדוגמה: בעזרא ב' רשימת העולים שמתחילה ב"בני פרעֹש" פותחת בכתר (ע"פ עדותו של קמחי) לאחר רווח בשורה חדשה (תבנית:סס), ושאר הפריטים לאחר רווח באותה שורה (תבנית:ססס); עיצוב זה לא רק מיקל על הקורא, אלא גם דומה מאוד לצורת הכתיבה בכתי"ל (בפסוקים הראשונים שברשימה זו החל מ"בני פרעֹש" בפסוק ג'). גם את רשימת הלויים (החל מפסוק מ') ורשימת הנתינים (החל מפסוק מ"ג ועד המספר הכולל בפסוק נ"ח) התחלנו בשורה חדשה לאחר רווח של פרשה סתומה, ואת שאר הפריטים לאחר רווח בתוך השורה. במקרה של רשימת הנתינים מצאנו גם תנא דמסייע בכתי"ל, שבו מתחיל הרשימה הזו בפרשה פתוחה (שורה חדשה). וכן נעשה לגבי שאר הרשימות: כל הפרשות הפתוחות והסתומות הפורמליות יהיו כמובן על פי הכתר (לפי קמחי), אבל נשנה את צורת הפרשות (במיוחד הסתומות) לפי המבנה של הטקסט ע"י התבניות השונות, וניקח בחשבון לגבי העיצוב הזה גם את צורת חלוקת הפרשות בכתי"ל.

יישור משני הצדדים

[עריכה]

כדי לעצב נכון את השירים בכ"א הספרים, יש לפעמים צורך ליישר את הטקסט גם מימין וגם משמאל (כלומר שהכתובה תמלא את כל השורה מימין לשמאל בלי רווח לפניה או לאחריה). תכונה זאת מחוייבת בשני מקומות:

התכונה הטכנית הזאת קיימת ב-CSS, והיא נקראת "forced justification" בהגדרה של "distribution" (כלומר יישור של "פיזור" במקום סוף פסקה ביישור לימין כרגיל). אנחנו מיישמים אותו ע"י השימוש בתבנית:מ:יישור-בשני-הצדדים בתחילת השורה או הפסקה, ובתבנית:מ:יישור-בשני-הצדדים-סוף מיד לאחרי הפסקה או השורה.[165]

צורת השיר בספרי אמ"ת

[עריכה]

מנהג הסופרים מול מנהג הדפוסים

[עריכה]

מנהג הסופרים בכתבי־היד: צורת הכתיבה הייתה שונה בספרי אמ"ת (תהלים, משלי, איוב) משאר כ"א ספרי המקרא בעידן כתבי־היד הטברנים. בכ"א הספרים הכתיבה הייתה רצופה: כשלא נשאר לו מספיק רווח בשביל המילה הבאה, המשיך הסופר את כתיבתו בשורה הבאה. השורות באו בתוך טורים צרים (שלושה טורים בכל עמוד) ולכן היו קצרות, כך שגם לעינו של הקורא היה נוח לעבור מסוף שורה אחת לתחילת השורה הבאה. כתיבה רצופה זו נקטעה בכ"א הספרים רק בשביל הרווחים של חלוקת הפרשות (ומבקומות מיוחדים בשביל שירים מובהקים, כגון שירת הים או שירת האזינו).

הטורים בספרי אמ"ת רחבים יותר (שניים לעמוד). והכתיבה בהם אינה רצופה לגמרי, כי בדרך כלל יש רווח בתוך רוב השורות, כך שבמבט ראשון נראה כאילו כל טור מחולק בתוכו לטור פנימי ימני ולטור פנימי שמאלי.

אמנם עיצוב הרווחים בספרי אמ"ת אינו ממש מתוכנן להיות באמצע כל שורה (כמו שהוא בשירים המובהקים בכ"א הספרים כגון שירת האזינו או שירת דוד) אלא מהווה חלק מכתיבתו הרצופה של הסופר. אם בתוך השורה מתחילה מחשבה חדשה הראויה להפסקה קלה (כגון תחילת פסוק או יחידה מובהקת בתוך הפסוק, שהאחרונה באה בדרך כלל אחרי הטעמים המפסיקים מדרגה ראשונה: "עולה ויורד" ו"אתנח"), אז ייתכן מאוד שהסופר ישאיר לפניו רווח. אבל אין מאמץ מצדו של הסופר להתאים את מיקומו של הרווח, כדי שהוא יופיע במקביל לרווחים בשורות למעלה ממנו או מתחתיו. וכך הרווחים עצמם הופכים לחלק מכתיבתו הרצופה של הסופר, המשאיר רווחים תוך כדי הילוכו בלי לכוון את מיקומם מראש.

לעתים קרובות ניכרת מגמה של הסופר להשאיר רווח כדי לסיים את הפסוק (או יחידה בתוך הפסוק) בסוף השורה, וכך יתחיל הפסוק הבא (או היחידה הבאה) בראש השורה הבאה. אבל גם זה קורה רק כאשר הכתיבה הרצופה מאפשרת אותו בלי מאמץ מיוחד. ופעמים רבות זה לא קורה בכלל: אין רווח במקום בולט שראוי להפסקה בתוך השורה, או שאין מאמץ כלל לסיים את הפסוק (או את היחידה) בסוף השורה, וכתיבתו נמשכת בתחילת השורה הבאה. ולפעמים יש רווח דווקא במקום שאין בו תחילת יחידה חדשה מובהקת, והוא אינו בא לאחר טעם מפסיק מהדרגה הראשונה; ולעתים יש רווח במקום שאולי יכול להיחשב כיחידה חדשה אבל בניגוד לדעתם של בעלי הטעמים.[166]

לכן ברור לגמרי שמדובר על מנהג של רשות, והסופר הוא שהחליט להשאיר רווחים במקומות שנראו לו מתאימים בעת כתיבתו.

ספרי אמ"ת בדפוסים: צורת כתיבה זו של ספרי אמ"ת נהגה בתקופת כתבי־היד, בכתר ארם צובה ובשאר כתבי־היד הטברנים, וגם בכתבי־היד בספרד. צורת הכתיבה לא נחשבה לחובה בכל פרטיה, אלא כמנהג סופרים ברמה הכללית: בשלב הביצוע הניח כל סופר את הרווחים לפי בחירתו. אמנם התמונה הכללית השתנתה בעידן הדפוס, כאשר כמעט כל המהדורות של ספרי אמ"ת שיצאו לאור, מהראשונים שבהן ועד הדור האחרון, הזניחו לגמרי את מנהג הסופרים לעיצוב השירי של ספרי אמ"ת. במקום זה נדפסו הפסוקים בספרי אמ"ת ברציפות פשוטה כמו בשאר כ"א ספרי המקרא. ב"מנחת שי" אנחנו מוצאים נימוק מפורש לזניחת מנהג הסופרים על ידי המדפיסים (סוף דברי הפתיחה לספר תהלים):

אמרו במסכת סופרים שאף על פי שלא נתנו חכמים שיעור לשירת דוד בשמואל ותהלים, מכל מקום לבלר מובהק מרצפן באותיות[167] בראש וסוף, וכן תהלים כולו ואיוב ומשלי. וכך היו נוהגים הקדמונים. וכן כתב ר"י ב"השותפים" דמשום הכי כתבו איוב בהדי תהלים ומשלי, לפי שהוא מעניין אחד: כתבום מעין שירה, ומקראות קצרים, וניגון אחר. ולפי שאין בזה הידור מצוה כלל, שאין כל הפסוקים שווים, ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו ומבלבל הקריאה לקורא בהם, ותכבד המלאכה על המדפיסים – על כן בחרתי למשוך ידי מזה, ושלא לעשות הפרש בין אלו ובין שאר כתבי הקודש. כי הכל הולך אחר כוונת הלב, ורחמנא ליבא בעי. בריך רחמנא דסייען מריש ועד כאן, והוא יסייע יתן על מה דאשתאר.

הנימוק בדברי "מנחת שי" הוא כפול: קודם כל אין הידור אמתי במנהגי הכתיבה של הסופרים, כי שיטה זו לא הצליחה לעצב את ספרי אמ"ת בדרך שמבליטה את מבנה הפסוקים באופן אסתטי וברור לטובתו של הקורא. ובנוסף: המאמץ הזה (לשווא!) מקשה מאוד על המדפיסים. תיאור זה של בעל ה"מנחת שי", שנמנע מלהדפיס את ספרי אמ"ת ברווחים, נכון באופן כללי לגבי רוב עידן הדפוס. רק בדור האחרון התחילה מגמה זו להשתנות, כאשר יצאו לאור כמה מהדורות חשובות של המקרא, מדויקות לפי כתבי־היד הקדומים, שבהן קיבלו ספרי אמ"ת עיצוב שירי מובהק מתוך ניסיון להחזיר עטרה ליושנה.

מהדורות שיצאו בדור האחרון

[עריכה]

מהדורתו הראשונה של הרב ברויאר: הראשונה הייתה מהדורתו הראשונה של הרב מרדכי ברויאר (כרך כתובים יצא לאור ע"י מוסד הרב קוק, תשמ"ב). במהדורה זו כל פסוק באורך רגיל של שתי יחידות ממוצעות מהווה שורה אחת, ובין שתי היחידות יש רווח לאחר הטעם המפסיק (לרוב אתנח). ואילו פסוקים ארוכים יותר ו/או מורכבים יותר מחולקים לשתי שורות (כאשר החלוקה באה לאחר הטעם המפסיק הגדול ביותר בכוחו), וכל אחת משתי השורות מתחלקת אף היא לשניים על ידי רווח הבא לאחר הטעם המפסיק הגדול שבשורה. אין במהדורה זו מאמץ לארגן את הטקסט לטור ימני מול טור שמאלי (דבר שהוא כרוך במאמץ רב של המהדיר), אלא כל פסוק (או חצי פסוק) מתחיל בתחילת השורה ומסתיים בלי יישור בצד השמאלי. במהדורה הדיגיטלית של מכון ממרא (שיצא לאור בשנת תשנ"ח) העיצוב של פסוקי אמ"ת זהה כמעט לגמרי למהדורתו הראשונה של ברויאר.

מבחינת הרווח—הבא בתוך רצף הקלדת הטקסט בלי לחשב את מיקומו המדויק—דומה מהדורתו של הרב ברויאר לדמותם של כתבי־היד. אמנם בכך מסתיים הדמיון, כי בכתבי־היד יש יישור בצד שמאל (וכך נוצרה מראית עין של שני טורים פנימיים בימין ובשמאל), ולא כל פסוק מתחיל בראש שורה. בנוסף לכך, העקביות הגמורה בסימון הרווחים לאחר הטעם המפסיק הגדול שבכל שורה, מה שמחלק כל פסוק בהכרח לשתי יחידות או לארבעה יחידות —חסרה בכתבי־היד. יושם לב שהרוב המכריע של הפסוקים בספרי אמ"ת מתחלקים בטבעיות (ע"פ הטעמים ולפי העניין) לשתיים או לשלוש יחידות מובהקות, אבל לא לארבע! ומפני זה נאלץ הרב ברויאר ע"פ שיטתו לחלק את אחת מהשורות שבפסוקים הארוכים לשתי תת-יחידות, ולשים ביניהן רווח במקום שלא היינו מצפים למצוא רווח בכתבי־היד.

מהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר": בשנת תש"ס יצאה לאור מהדורתו השלישית של הרב ברויאר ("כתר ירושלים"), ובו חידוש מרשים בהדפסת פסוקי אמ"ת: השורות שבמהדורה זו פרוסות לכל אורך הדף, והטקסט מיושר בצד ימין ובצד שמאל עם רווח באמצע, כדי ליצור שתי טורים פנימיים מובהקים. מעט אחר כך בשנת תשס"ג יצאו לאור שני כרכי "תהלים" בסדרת "מקראות גדולות הכתר", ובהם צורת ההדפסה של פסוקי אמ"ת זהה כמעט לגמרי לזו של "כתר ירושלים". דברי המבוא הקצרים שכתב העורך לכרך תהלים במג"ה יפים כדי לתאר הן את צורת השירה הזו והן את הנימוקים שלה:

בכתבי היד המקראיים של ימי הביניים נכתבים מזמורי תהלים (וכן הספרים משלי ואיוב) באופן שיהא ניכר בצורתם כי שירה הם. הצורה המקובלת היא שורות עם רווח באמצען. אין כתבי היד מעידים על מסורת סופרים מחייבת כלשהי באשר למיקום המדויק של הרווח... [הסופר] החליט דרך הילוכו, בהתאם ליחס שבין רוחב השורה לצפיפות הטקסט. ואף על פי שכללים מחייבים אין כאן, ניכרת השתדלות למקם את הרווח בכל שורה באופן שיקל על הקריאה ככל האפשר, דהיינו: לפי דירוג ההפסק שבין הטעמים; ברם בשל רוחבן המוגבל של השורות לא תמיד עולה הדבר בידי הסופר.
רוח השורות במהדורתנו מאפשר לנו לבצע את כוונתו של סופר ה'כתר' בצורה טובה יותר, ולמקם את הרווח בכל שורה במקום שנוח ביותר מבחינתו של הקורא. ברובם המכריע של הפסוקים קיימת במהדורתנו זהות בין השורה לפסוק: סוף השורה גם סוף הפסוק, והרווח ממוקם לאחר המפסיק החזק ביותר שבתוך הפסוק (בדרך כלל 'עולה ויורד' או 'אתנח'). רק כאשר אורך הפסוק גדול מאורך השורה, מתבצעת חלוקה נוספת לפי המפסיקים המתאימים.

מבחינת עצם הרווח הבא בתוך השורה לפני יחידה חדשה, דומות מהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר" לדמותם של כתבי־היד. אמנם בכך מסתיים הדמיון, כי בכתבי־היד הרווח הוא הרבה יותר קטן. ואילו בשתי המהדורות הללו הוא יכול להיות גדול מאוד: בפסוקים יחסית קצרים, בגלל הרוחב המוגזם של השורות, הוא יכול להיות ארוך אף יותר מהפסוק עצמו! לעומת זאת, הרווחים שבכתבי־היד אינם מקשים על עינו של הקורא מלקרוא ברציפות מתיבה לתיבה ומשורה לשורה. ייתכן שלא רק סיבות כלכליות מנעו מהסופרים לכתוב את פסוקי אמ"ת לאורך כל הדף בשביל כל פסוק, אלא גם אי-הנעימות לכתוב ולקרוא את הפסוקים בדרך זו. בנוסף לכך, העקביות הגמורה בסימון רווח אחד לאחר הטעם המפסיק הגדול ביותר בכל פסוק – חסרה כאמור בכתבי־היד. ובגלל שיש רווח אחד בלבד בתוך הרוחב הגדול של השורה – חסרים רווחים רבים, וכך נוצרים גושים ארוכים של טקסט בתוך השורה הרחבה. זה לא נוח לקורא, וגם אין בזה דמיון הכרחי לכתבי־היד.

תהלים מהדורת "סימנים": הניסיון היחיד לחקות ממש את עיצוב השורות כפי שהם מופיעים בכתר ארם צובה, לפחות באופן כללי, היה בספר תהלים מיוחד בעיצובו שיצא במהדורת "סימנים" (פלדהיים, תשס"ב). לפי המבוא בראש המהדורה המתארת את מעלותיה, היא מנסה להציג את "העימוד המקורי":

ראש וראשונה למעלות החשובות שהוספנו במהדורה, היא צורת העימוד בשני טורים כמו שמוזכר במסכת סופרים ריש פרק י"ג: "אבל בשירות דוד שבשמואל [ו]בתילים לא נתנו חכמים שיעור, אבל לבלר מובהק מרצפון בפתיחות באתנחייתא וסופי פסוקי; וכן תילים כולו, ואיוב ומשלי". דהיינו, לבד מציון מפרשיות פתוחות וסתומות שנמסרו בתחילת כל מזמור ובסופו, לא נתנו חכמים דרך לחלוקת שני הטורים, אלא שכל סופר מובהק מרצפן [מלשון רצף] ומסדר הטורים לפי הענין כלומר לפי פיסוק טעמים במזמור, כמו: באתנחת֑א ובסוף־פסֽוק׃ ועוד, כמו שמצינו בכתבי יד עתיקים ובתנ"ך כתר "ארם צובה" התואמים להפליא את המסורות המדויקות.
ניצול הרווח בין שני הטורים: לבד מהדר יְפִי צורת העימוד, הנה מצאנו בצורה זו של שני הטורים "כלי" רב תכליתי לעריכת ספר התהלים ב"פיסוק הטעמים" – להבנת המזמורים, מה שלא השיגה ידינו זולתו. הכלל בעבודת העימוד היה – לנצל את הרוחים בין טור לחברו או בין שורה לשורה שאחריה, לפיסוק להבנה הנכונה, או להפריד בין שתי מלות שאינן נקשרות בענין אחד. וכן לרמוז על אופן קריאה במקצב שירתי בין שני חלקי הפסוק.
ברם, היו הרבה מקומות שאולצנו לשנות מצורת העימוד הנמצאת בתנ"ך "ארם צובה" למטרת הפיסוק הנכון...

במהדורה זו סוף שורה אינו בהכרח סוף פסוק, או אפילו סוף יחידה בתוך הפסוק, כי לעתים קרובות נמשכת רציפות הכתיבה מסוף השורה אל תוך השורה הבאה. יש בה שימוש ברווח כמעט בכל שורה כאמצעי מתוחכם להבהרת תחביר הפסוק, אבל לצורך זה יש בשורות רבות רווח שאינו בא לאחר אתנח או "עולה ויורד" דווקא. בנוסף היא משתמשת בדפים רחבים במיוחד, כך שהרווחים בשורותיה גדולים בדרך כלל מהרווחים בכתר.

מהדורה זו היא הקרובה ביותר בצורתה הכללית לצורת הכתיבה בכתר, ובהרבה מקומות היא ממש מעתיקה את עיצוב השורות בדיוק כמו שהן בכתר. אולם אף בה לא נעשה ניסיון שלם להעתיק בכל מקום את עיצוב השורות וחלוקתן מהכתר.

תנ"ך מהדורת "סימנים": גם בתנ"ך השלם שיצא לאור אחר כך ע"י אותו מכון סימנים (פלדהיים, תשס"ד) יש עיצוב מיוחד לפסוקי אמ"ת, אמנם הוא שונה מהעיצוב שהיה בכרך תהלים שיצא לאור קודם לכן. כמו במהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר" ו"תהלים סימנים", גם בתנ"ך הזה נדפסו ספרי אמ"ת בשני טורים לימין ולשמאל לאורך כל הדף. אבל בשונה מהמהדורות הקודמות, רוחב הדף במהדורת סימנים הוא רגיל, וגם כמות הטקסט בטורים מימין ומשמאל בינונית (כ-4 מלים בממוצע). ולכן גם הרווח באמצע שורה ממוצעת ניכר מאוד, אמנם בדרך כלל הוא אינו גדול באופן קיצוני ביחס לטקסט שבאותה שורה. רוחב הדף הבינוני (והתוצאות היוצאות ממנה) גורמות למהדורה זו להיות דומה במקצת לטורים שבכתבי־היד.

פסוק אמ"ת טיפוסי שיש בו שתי יחידות מובהקות, וכל אחת מהן באורך ממוצע, יופיע במהדורה זו בשורה אחת (בדרך כלל יחידה לימין ויחידה לשמאל). אבל במהדורה זו לקחו בחשבון, בניגוד למהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר", את העובדה הפשוטה שפסוקים רבים בספרי אמ"ת נחלקים לא לשתי יחידות מובהקות אלא למספר אי-זוגי של יחידות (בדרך כלל שלוש). במקרה כזה הפסוק יכול להתחיל בטור הימני ליחידה הראשונה, להמשיך בטור השמאלי ליחידה השנייה, ולהסתיים שוב בטור הימני ליחידה השלישית, ואז הפסוק הבא יתחיל אם כן בצד שמאל דווקא. אפשרות כזו נמנעה בשיטתיות ב"כתר ירושלים" ומג"ה, שבהם אפשרו לפסוק להתחלק אך ורק למספר זוגי של יחידות (כמעט תמיד שתיים), גם כאשר חלוקה זוגית כזו מלאכותית לגמרי ובניגוד לפיסוק הטבעי של הטעמים (כגון פסוקים רבים שיש בהם "עולה ויורד" וגם אתנח). בכך נאמנה מהדורת סימנים למנהג כתבי־היד, שבהם יכול להיות רווח לאחר כל יחידה מובהקת, ואין הרווחים מוגבלים ע"פ קביעה מלאכותית של מספרים זוגיים.

מהדורת סימנים מתחשבת גם באורך היחידה שבפסוקי אמ"ת, ואם היחידה ארוכה מאוד (בדרך כלל כ-6 תיבות או יותר) אז היא מתחלקת לשניים אף במקומות שאין בהם טעם מפסיק מדרגה ראשונה (וגם בזה דומה מהדורה זו לכתבי־היד). יצוין בנוסף שבסוף מזמור או בסוף פרשה יש בדרך כלל ניסיון במהדורה זו לסיים בטור השמאלי וכך למלא את השורה האחרונה; אבל זה לא תמיד קורה, ולפעמים הפרשה מסתיימת דווקא בטור הימני. ואף בזה דומה מהדורה זו למציאות הנשקפת בכתבי־היד ולמנהג הסופרים.

לסיכום: אפשר לומר שמכל הניסיונות להציג את ספרי אמ"ת בשני טורים, מהדורת סימנים היא המוצלחת ביותר לגבי ההתחשבות במבנה האמתי של הפסוק ובפיסוק הטעמים, והיא גם הקרובה ביותר לצורת הכתיבה שבכתבי־היד ולמנהגי הסופרים. שיטת עיצוב השורות לפסוקי אמ"ת שבמהדורה זו הופכת אותה ליפה מאוד מבחינה אסתטית, וגם לנוחה בדרך כלל לשימוש עבור הקורא.

אך גם בה יש חסרונות מסוימים למי שמשתמש בה: לפעמים הפסוקים שמתחילים בצד שמאל, והיחידות היחסית קצרות שמתחלקות לשניים, יכולים להסיח את דעתו של הקורא וגם למנוע ממנו לראות במבט מהיר את המבנה של הפסוק השלם. כלומר: גם במהדורה יפה זו לא מצאו פתרון מלא לאותה בעיה שכבר צוינה ב"מנחת שי" לפני מאות שנים: "אין בזה הידור מצוה כלל, שאין כל הפסוקים שווים, ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו ומבלבל הקריאה לקורא בהם...". ובאופן עקרוני צריך גם להדגיש שעצם החישוב המדויק מראש במהדורה זו כמו בכל המהדורות החדשות, ועצם ההקפדה בכולן על שיטתיות גמורה – כל אלה זרים הם למציאות המשתקפת בכתבי־היד, ולמנהג הסופרים להשאיר את הרווחים תוך כדי הילוכם, כענין של רשות ולא של חובה.

עיצוב פסוקי אמ"ת במהדורתנו: הנימוקים

[עריכה]

התיאור בסעיף הקודם של המהדורות השונות מיועד להראות שאי אפשר לקחת מנהג של כתיבה שהתבצע באופן אקראי, ובתנאי כתיבה מסוימים מאוד, ואז לנסות ליישם אותו בשיטתיות גמורה בתוך סביבה של הקלדה דיגיטלית ובתנאים שונים לגמרי של גודל הדף, ועוד לטעון בנוסף שיש בכך יישום מקסימלי למגמתם של הסופרים בכתבי־היד. לכל היותר ניתן לטעון שיש בכך יישום מלא של מרכיבים מסוימים בתוך מגמתם של הסופרים (ותמיד על חשבונם של מרכיבים אחרים). כי אף יישום מודרני לא יהיה – וגם לא מסוגל להיות – זהה למגמתם של כתבי־היד באופן שלם.

לכן מי שרוצה לפעול בשיטתיות גמורה בעיצוב השורות של ספרי אמ"ת, חייב לבחור בין שתי אופציות:

  1. הדרך הראשונה היא לוותר לגמרי על עיצוב מיוחד של השורות בספרי אמ"ת, ולהדפיס את הטקסט ברצף הטבעי משורה לשורה בלי שום חישובים מיוחדים של מקום ורווחים, בדיוק כמו שמדפיסים את הספרים בשאר ספרי התנ"ך. בדרך זו הלכו בפועל רוב רובם של הדפוסים עד ימינו.[168]
  2. הדרך השנייה היא להגדיר שיטת עיצוב עקבית שמתאימה לאופי המיוחד של פסוקי אמ"ת, וכך לבנות מהדורה המיועדת לקורא וללומד, כדי להקל עליו בתפיסת המבנה בפסוקי אמ"ת. אבל מהדורה כזאת חייבת להודיע שהשיטה שונה מהמנהג הנמצא בכתבי־היד.

במהדורתנו בחרנו באפשרות השנייה, כי היא המתאימה למגמתנו להיות "תיקון קוראים". שהרי פסוקי אמ"ת שונים במהותם מפסוקי רוב המקרא, ולכן הם זכו לקבל מהסופרים צורה ייחודית, כי מצד אופיים וסגנונם הם באמת דורשים עיצוב מיוחד: צורה כתיבה המבודדת הן את הפסוק השלם, והן ואת היחידות המובהקות בתוך הפסוק.

אם כן, מצד אחד אי אפשר לוותר על עיצוב מיוחד בשביל פסוקי אמ"ת מצד אחד. אבל מצד שני כל שיטה המיוסדת על הבחנה זוגית בין טור ימין לטור שמאל אינה יכולה להיות מספקת, בין אם מדובר על צורת הכתיבה של הסופרים בימי הביניים, ובין אם מדובר על המהדורות החדשות המשתדלות – כל אחת בדרכה, ובמידת הצלחה מסוימת – ליישם את השיטה העתיקה בכלים מודרניים. כל השיטות חסרות ובלתי-מספקות מסיבה אחת פשוטה: העיצוב הזוגי אינו מסוגל באופן עקרוני לתת מענה סביר עבור אותם פסוקים (רבים) שאינם מתחלקים לשתי יחידות מובהקות וממוצעות באורכן. את המציאות הזו בדיוק תיאר ה"מנחת שי": "שאין כל הפסוקים שווים, ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו...".

בדברי הפתיחה שלו לכרך תהלים, טען העורך של "מקראות גדולות הכתר" שהדבר שמנע מהסופרים לבצע את תוכניתם באופן מלא היה רוחב הדף, וגם הרב ברויאר כתב דברים דומים. אבל צריך לקחת בחשבון שהאפשרות לפרוס את הפסוקים לאורך כל הדף (במקום לחלק את הדף לשני טורים) הייתה קיימת עקרונית גם עבור הסופרים בימי הביניים. לכן במקום להאשים את רוחב הדף, ניתן להציע לתאר את המצב באופן אחר: מה שהגביל את הסופרים מלתת הבלטה מספקת לפסוקי אמ"ת, וליחידות בתוך הפסוקים, היה דווקא הצורך למלא את רוב השורה. אילו כל פסוק (או כל יחידה מובהקת בתוך הפסוק) היה יכול לבוא בתחילת שורה חדשה, אפילו אם היה נשאר רווח גדול באמצע השורה הקודמת, אז כל הבעיה העקרונית הייתה מגיעה באופן פשוט אל פתרונה המלא. אבל ברור לגמרי שכתיבה מרווחת כזו (שהיה גורם לספרי אמ"ת להתפרס על מספר גדול פי כמה של דפים!) פשוט לא הייתה כדאית: מעבר לעלות הכלכלית של הדפים, כתיבה כזאת אינה נוחה בשביל הסופר וגם לא בשביל הקורא. כלומר: רווחים גדולים מאוד הם לא רק בזבוז של כסף על חומרים (דפים של קלף), אלא גם פוגעים הן במלאכתו של הסופר והן בהנאתו של הקורא.

נראה אם כן ש"יישום מלא" בשביל אחת מהמגמות החשובות ביותר של הסופרים – דהיינו לבודד עד כמה שאפשר את היחידות הסמנטיות בתוך הפסוק – יכול להתבצע דווקא בכתיבה לפי שורות. כלומר: לכתוב כל יחידה פשוטה בשורה קצרה אחת, ואת היחידה הבאה בשורה הקצרה הבאה. שהרי לגבי החלוקה לשורות בספרי אמ"ת "לא נתנו חכמים שיעור", ובעיקרן הן יכולות להיות שורות קצרות. וגם הנוהג של "לבלר מוהבק" שהוא "מרצף" את ספרי אמ"ת ב"פתיחות" לאחר אתנחתא וסוף פסוק[169] הוא לגמרי עניין של רשות: מותר לו להניח רווחים, ומשתמע מלשון הברייתא שגם ראוי לו לעשות כך לפי כשרונו. אבל אין חובה עליו שיניח רווחים, ועל אחת כמה וכמה שאין חובה לעשות כן למי שאינו "לבלר מובהק". ואם כן אין שום חובה שתהיה מראית עין של שני טורים פנימיים מימין ומשמאל (כתוצאה מאותם רווחים). וכאמור כמעט כל הדפוסים במשך הדורות הדפיסו את ספרי אמ"ת לפי הרצף הפשוט בלי רווחים.

בנוסף, יש בשיטה זו פתרון מלא לבעיה שהציג ה"מנחת שי": "אין בזה הידור מצוה כלל, שאין כל הפסוקים שווים, ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו ומבלבל הקריאה לקורא בהם...". דווקא שיטת הכתיבה לפי שורות מסוגלת להתמודד בהצלחה בפסוקים שווים ושאינם שווים, ולכן במקום לבלבל את הקורא היא מצליחה להבליט היטב את הפסוק הבודד כיחידה שלמה, וגם את המבנה הפנימי של הפסוק לפי התת-יחידות שבתוכו. התוצאה מהווה גם "הידור מצוָה" של ממש, וגם כלי יעיל בשביל הקורא והלומד. מכיוון שמהדורתנו מיועדת להיות "תיקון קוראים", לכן שיטת הכתיבה לפי שורות מתאימה לנו ביותר מכל הבחינות.

לסיכום, האם הכתיבה לפי שורות תואמת את מנהג הסופרים? אפשר לטעון שהיא כן מתאימה מבחינה עקרונית ופורמלית. אבל אין ספק שמבחינה ויזואלית מדובר על חידוש שאין כדוגמתו בכתבי־היד הטברנים, והרושם הכללי הוא של עיצוב שונה לגמרי בסגנונו וביופיו, לעומת כל יישום המיוסד על רווחים בין טורים מקבילים. לכן לא ראוי להציג אותה כהמשך של המסורת הסופרים, אלא בתור פיתוח יעיל לטובתו של הקורא והלומד, והמיועד ליישום ב"תיקון קוראים" בלבד.

רק דפוסים מעטים בעבר עיצבו את פסוקי אמ"ת בחלוקה לשורות עבור כל יחידה מובהקת בפסוק. ביניהם ראוי להזכיר את מהדורת גינצבורג ואת תנ"ך לעם. מהדורת גינצבורג יצאה לאור לראשונה בשנת 1894 ובספרי אמ"ת יש בה חלוקה פשוטה לשורות (בלי הזחה) כגון בדוגמה הזאת. במהדורה השנייה יש הזחה, ולרוב היא קבועה בכל שורה שנייה; ראו לדוגמה בתחילת ספר תהלים.[170] במהדורות גינצבורג השורות נחלקו בקפדנות יחסית לפי פיסוק הטעמים. בתנ"ך לעם (תשל"ד) אין טעמים ואין הזחה, אך בכל שורה קצרה יש יחידה סמנטית אחת.

השימוש בהזחה בתחילת כל שורה שנייה היטיב מבחינת היופי במהדורת גינצבורג, אמנם בגלל שהיא בדרך כלל בשתי רמות בלבד (בלי הזחה ועם הזחה), לכן אין בה התאמה מלאה לצרכים של פיסוק הטעמים (כמו שחסרה התאמה מלאה בחלוקה לשני טורים פנימיים ומאותה סיבה בדיוק). במהדורתו יש פסוקים שמתחילים בלי הזחה ויש פסוקים שמתחילים לאחר הזחה (במיוחד לאחר פסוק שהיו בו שלוש יחידות מובהקות). התוצאה יפה, אבל היא לא מיטיבה לקורא לגמרי, כי היא עדיין לא מראה לו את המבנה הכללי של הפסוק באופן אינטואיטיבי.

בעמוד הראשון בספר תהלים, העיר גינצבורג שיש שתי צורות עיקריות של כתיבה בספרי אמ"ת בכתבי־היד. הוא ציין שם 13 כתבי־יד שבהם כותבים את הפסוקים "בעמוד אחד ובצורה זו (=כמו במהדורתו)", כלומר: הפסוקים נכתבים ברצף (בלי רווחים) בשורות קצרות בעמוד אחד, תוך כדי הזחה קטנה בכל שורה שנייה. רוב כתבי־היד מהסוג הזה הם כתבי־יד אשכנזיים. אחר כך ציין 7 כתבי־יד שנכתבו "בשני עמודים ובצורה זו (=כמו בדוגמה הבאה)", ומיד נתן דוגמה של כתיבה מימין ומשמאל עם רווח באמצע השורה.

אין ספק שיש דמיון ויזואלי בין צורת הכתיבה בכתבי־היד האשכנזים שציין גינצבורג, לבין צורת ההדפסה במהדורתו. לשתי דוגמאות יפות ראו כאן וכאן. אבל יש גם הבדל עצום ביניהם: בכתבי־היד האשכנזים, אין שום קשר הכרחי בין שורה לבין יחידה סמנטית בתוך הפסוק. הסופרים כתבו ברצף, ואם יחידה סמנטית מובהקת מתחילה בתחילת שורה או מסתיימת בסוף שורה, זה רק בגלל שהפסוק המסוים התאים לשורה באורכו.

ביחד עם זה, כתבי־היד האשכנזים עדיין מהווים תקדים לכתיבת פסוקי אמ"ת בשורות קצרות ועם הזחות, והם גם מראים שצורה זו של כתיבה יכולה להיות אסתטית ביותר. בוודאי שאין זה מנהגם של כתבי־היד הטברנים, אבל הוא מנהג יפה של סופרים מובהקים בכתבי־יד מהודרים של המסורה, והוא גם יעיל ומיטיב לקורא.

גינצבורג החליט ליישם את השיטה הזאת תוך כדי חלוקת הפסוק ליחידות סמנטיות, אך בו בזמן הקפיד על הזחה בכל שורה שנייה. אף במהדורתנו תהיה הזחה בכל שורה שנייה רוב הזמן, כי הרוב מכריע של פסוקי אמ"ת (כ-90% או יותר) הם בעלי שתי יחידות פשוטות בלבד. אבל בפסוקים מורכבים נאפשר יותר גמישות מגינצבורג, ומכתבי־היד האשכנזים, על ידי שימוש בשתי רמות של הזחה. כך תהיה אפשרות לחלק פסוקים לא רק לשתי יחידות מובהקות אלא אף ליותר, ובו בזמן להתחיל כל פסוק חדש בתחילת השורה בלי הזחה.

עיצוב פסוקי אמ"ת במהדורתנו: היישום בפועל

[עריכה]

במהדורתנו השתמשנו בשלוש רמות של הבחנה:

  1. בלי הזחה,
  2. הזחה,
  3. והזחה כפולה.

ע"י השיטה הפשוטה הזו אפשר לתת מענה אסתטי ועקבי לכל האפשרויות בפסוקי אמ"ת. עכשיו נסביר את העקרונות ונביא דוגמאות טיפוסיות של היישום.

ברוב המכריע של הפסוקים בספרי אמ"ת (כ-90% או יותר) יש שתי יחידות מובהקות, כל אחת מהן בעלת אורך ממוצע (בדרך כלל כ-3 עד 6 תיבות), והפסוק מחולק באמצע בטעם המפסיק "אתנח".[171] פסוקים מהסוג הזה מחולקים במהדורתנו לשתי שורות, בשתי דרגות של הזחה: הראשונה בלי הזחה (דרגה ראשונה), השנייה לאחר הזחה רגילה (דרגה שנייה).[172] כגון (משלי לא י):

אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א
  וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ׃


או כגון (משלי ל ה):

כׇּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹהַּ צְרוּפָ֑ה
  מָגֵ֥ן ה֗֝וּא לַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃


פסוקים קצרים הנחלקים לשתי יחידות, ולאחר מקום החלוקה נשארו רק שתי תיבות קצרות או תיבה אחת ארוכה, נחלקים ע"י "רביע" במקום "אתנח".[173] גם פסוקים כגון אלה מחולקים במהדורתנו לשתי שורות, בשתי דרגות של הזחה. כגון (תהלים קיט ב):

אַ֭שְׁרֵי נֹצְרֵ֥י עֵדֹתָ֗יו
  בְּכׇל־לֵ֥ב יִדְרְשֽׁוּהוּ׃


ולפעמים מקום החלוקה ב"אתנח" שולט על תיבה אחת בלבד (במקרים רבים הראשונה בפסוק), וטעם האתנח מתחלף בתמורתו "פזר". כגון (משלי א י):

בְּנִ֡י
  אִם־יְפַתּ֥וּךָ חַ֝טָּאִ֗ים אַל־תֹּבֵֽא׃


פסוקים רבים בספרי אמ"ת מתחלקים לשלוש יחידות מובהקות, כאשר הפיסוק החזק ביותר מוטעם ב"עולה ויורד", ולשמאלו נותרים עוד שתי יחידות המחולקות ב"אתנח". ברבים אחרים נחלק הפסוק לשלוש יחידות על ידי "רביע גדול" ו"אתנח" (כאשר החלוקה העיקרית נמצאת ב"אתנח").[174] פסוקים בעלי שלוש יחידות מובהקות, בנוסף לפסוקים הרגילים בעלי שתיים, מהווים ביחד כ-98% (בהערכה גסה) מסך כל הפסוקים בספרי אמ"ת. פסוקים מהסוג הזה מחולקים במהדורתנו לשלוש שורות בשלוש דרגות של הזחה: הראשונה בלי הזחה (דרגה ראשונה), השנייה לאחר הזחה רגילה (דרגה שנייה), והשלישית לאחר הזחה כפולה (דרגה שלישית).[175] כגון (משלי ל טז ב"עולה ויורד" ו"אתנח"):

שְׁאוֹל֮ וְעֹ֢צֶ֫ר רָ֥חַם
  אֶ֭רֶץ לֹא־שָׂ֣בְעָה מַּ֑יִם
    וְ֝אֵ֗שׁ לֹא־אָ֥מְרָה הֽוֹן׃


או כגון (משלי ל ח ב"רביע" ו"אתנח", כאשר החלוקה העיקרית נמצאת ב"אתנח"):

שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי
  רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י
    הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃


לפעמים היחידה השנייה או השלישית אינה מובהקת, כגון שהיא קצרה או אינה מביעה רעיון שלם. בפסוקים מהסוג הזה נשתמש פעמיים בהזחה רגילה (דרגה שתיים).[176] כגון (משלי לא טו):

וַתָּ֤קׇם ׀ בְּע֬וֹד לַ֗יְלָה
  וַתִּתֵּ֣ן טֶ֣רֶף לְבֵיתָ֑הּ
  וְ֝חֹ֗ק לְנַעֲרֹתֶֽיהָ׃


לעתים יחסית רחוקות יש פסוקים עוד יותר מורכבים, בעלי ארבע יחידות מובהקות או יותר. פסוק בעל ארבע יחידות (במבנה של "א-א-ב-ב" או "א-ב-א-ב") יוצג בארבע שורות: הראשונה בלי הזחה, השנייה לאחר הזחה רגילה, השלישית שוב בלי הזחה, והרביעית שוב לאחר הזחה רגילה.[177] כגון (משלי ל יט):

דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר ׀ בַּשָּׁמַיִם֮
  דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר
דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם
  וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה׃


יש עוד סוגים של חלוקה לארבע יחידות ע"פ פיסוק הטעמים, כגון דוגמה שבה שתי היחידות האחרונות קשורות אחת לשנייה (מבנה של א-ב-ג-ג), ובמיוחד כאשר אחת מהן קצרה מאוד או אינה מובהקת (איוב יא ו בפזר תמורת אתנח):

וְיַגֶּד־לְךָ֨ ׀ תַּ֥עֲלֻמ֣וֹת חׇכְמָה֮
  כִּֽי־כִפְלַ֢יִם לְֽת֫וּשִׁיָּ֥ה
    וְדַ֡ע
    כִּֽי־יַשֶּׁ֥ה לְךָ֥ אֱ֝ל֗וֹהַּ מֵעֲוֺנֶֽךָ׃


או דוגמה שבה שתי היחידות האמצעיות קשורות אחת לשנייה (מבנה של א-ב-ב-ג), ובמיוחד אם אחת מהן יחסית קצרה (תהלים א ג):

וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֢וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם
  אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ
  וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל
    וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃


במקרים עוד יותר ארוכים ומורכבים ניתן להשתמש בשלושת הדרגות של ההזחה כדי להבליט את המבנה הכללי של הפסוק. לדוגמה (משלי ל ד):

מִ֤י עָלָֽה־שָׁמַ֨יִם ׀ וַיֵּרַ֡ד
  מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ ׀ בְּחׇפְנָ֡יו
    מִ֤י צָֽרַר־מַ֨יִם ׀ בַּשִּׂמְלָ֗ה
מִ֭י הֵקִ֣ים כׇּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ
  מַה־שְּׁמ֥וֹ וּמַֽה־שֶּׁם־בְּ֝נ֗וֹ
  כִּ֣י תֵדָֽע׃


מטרתה של חלוקת הפסוק לשורות היא להבליט את היחידה הפשוטה, ומטרתה של עיצוב ההזחות היא להבליט את המבנה הכללי של הפסוק. ברוב המכריע של הפסוקים הנחלקים לשתי יחידות מובהקות או לשלוש, נעשית החלוקה בצורה אובייקטיבית לגמרי לפי הטעמים המפסיקים הראשיים (הנקראים "מלכים" לפי ברויאר): עולה ויורד (ואזלא לגרמיה הבא כתמורתו ליחידה של תיבה אחת), אתנח (ופזר הבא כתמורתו ליחידה של תיבה אחת), ורביע. אמנם יש גם פסוקים ארוכים, בעלי יחידות פשוטות ומובהקות רבות, ובהם צורת העיצוב תהיה תלוייה באופן חלקי בפרשנות ובשיקול הדעת האסתטי (כגון בדוגמאות האחרונות לעיל). ויש גם פסוקים וחלקי פסוקים קצרים (כגון בכותרות וסיומות למזמורים), שגם בהם צורת העיצוב תהיה תלוייה בשיקולים אחרים ולא לגמרי בחלוקה הפורמלית של הטעמים.

בנוסף יש גם פסוקים לא-מעטים שבהם נמצאות יחידות קצרות או בלתי מובהקות, או אפילו תיבה בודדת בתוך יחידה אחת פשוטה, והשאלה האם להבליט כל אחת מהן בשורה עצמאית תהיה תלויה אף היא בשיקול הדעת, והיא תיקח בחשבון את מספר התיבות ואת מורכבותן ומשמעותן. במקרים מהסוג הזה אי-אפשר להסתמך לגמרי על חלוקת הטעמים הפורמלית של המפסיקים המשנים (רביע גדול, צינור, קביע קטן, דחי, מהפך לגרמיה), בגלל התופעה השכיחה של "מפסיקים במקום משרתים": "יחידה פשוטה המתחלקת על ידי מפסיק שכיחה גם בטעמי אמ"ת; והיא מצויה בתחום שלטונם של רוב המפסיקים, השולטים על שתי תיבות ויותר."[178] בכל מקרה ברור שמרכיב קצר בתוך יחידה אחת פשוטה, כאשר ברור שאותו מרכיב אינו מהווה יחידה בפני עצמה, לא יקבל הבלטה בשורה נפרדת רק בגלל טעם המפסיק שחל בו.

אופן הביצוע הטכני של העיצוב בספרי אמ"ת

[עריכה]

כל הדרגות של ההזחה במהדורתנו מתבצעות ע"י ארבע תבניות אוטומטיות ופשוטות:

פרטי השימוש בתבניות הללו כבר תוארו בהערות לפסקאות הקודמות. אמנם יש גם תבנית נוספת שהיא שקופה לגמרי ואינה משפיעה כלל על העיצוב: תבנית:ר0. תבנית זו מיושמת בעיקר בפסוקים בעלי שלוש יחידות מובהקות, והיא מסמנת את המקום הכי מתאים בתוך הפסוק בשביל עוד חלוקה נוספת, כדי להגיע אל מספר זוגי של חלקים. כלומר: ע"י השימוש בתבנית זו מכילה מהדורתנו את כל המידע הדרוש בשביל הצגת הטקסט בשני טורים מקבילים, כאשר כל פסוק תמיד יתחיל בצד ימין, וכמות המלים בשני הצדדים תהיה ממוצעת (יחידה אחת מובהקת) עד קטנה (חצי יחידה).[180] כך יש בתוך מהדורתנו פוטנציאל, על ידי פיתוח טכני נוסף, להפוך לכלי יעיל שיכול להציג את ספרי אמ"ת בשלל של צורות ברוכות לפי בחירת המשתמש:

  1. חלוקת היחידות בתוך כל פסוק לפי שורות עם הזחות (הצורה המיושמת כעת בפועל). זוהי הצורה היעילה ביותר בשביל קריאה ולימוד.
  2. חלוקת כל פסוק בתוך שני טורים פנימיים מימין ומשמאל, כאשר כל טור פנימי יהיה בגודל של יחידה אחת ממוצעת. לא כל פסוק יתחיל בטור הפנימי הימני (ראש השורה). זוהי הצורה הקרובה ביותר למנהג כתבי־היד (ודומה למהדורת "סימנים"), והיא טובה אך לא מצוינת בשביל קריאה ולימוד.
  3. חלוקת כל פסוק בתוך שני טורים פנימיים מימין ומשמאל, כאשר כל טור פנימי יהיה בגודל של יחידה אחת ממוצעת. כל פסוק יתחיל תמיד בטור הפנימי הימני (ראש השורה) כתוצאה מחלוקת יחידות מסוימות לחצאי-יחידות. צורה זו עדיין דומה (אך ממש לא זהה) למנהג כתבי־היד, והיא קצת יותר יעילה לקריאה ולימוד מהצורה הקודמת.
  4. כל פסוק שלם בשורה בפני עצמו (ביחד עם רווחים בתוך השורה או בלעדיהם).
  5. הצגת כל הטקסט ברצף פשוט (בלי טורים ורווחים) כמו ברוב הדפוסים הקיימים.

כותרות באמצע השורה במשלי ואיוב

[עריכה]

בספרים משלי ואיוב יש 26 כותרות הכתובות באמצע השורה (כותרות ממורכזות) בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו. צורת הכתיבה המיוחדת הזו לא קיימת כלל בשאר ספרי המקרא. מדובר על כותרת אחת בספר משלי (י,א; "מִשְׁלֵ֗י שְׁלֹ֫מֹ֥ה") ועל הכותרות לרוב המענות בספר איוב.[181] בדרך כלל באה הכותרת בשורה הראשונה לאחר הפרשה הקודמת (בלי רווח של שורה ריקה ביניהן), והיא ממוקמת באמצע השורה בערך (עם רווח לפניה ולאחריה). אבל שתי הכותרות הממורכזות האחרונות שבספר איוב (מ,ג; מב,א) באות אחרי רווח של שורה ריקה.

יש גם 3 כותרות של מענות בחלק האחרון של ספר איוב שהן יחסית ארוכות, ולכן הן אינן ממורכזות אלא ממלאות את כל שורתן מתחילתה ועד סופה (כולל רווח קטן אפשרי באמצע כנהוג בספרי אמ"ת): לב,ו (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה, והיא באה לאחר שורה קצרה שהסתיימה קרוב לתחילתה); לח,א (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה לאחר שורה ריקה); מ,ו (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה הבאה לאחר שורה ריקה [בתחילת הטור הראשון שבדף]).

תופעת הכותרות הממורכזות אופיינית לשאר בכתבי־היד הטברנים האחרים הקרובים לכתר. הכותרות נכתבות באמצע גם בכתי"ל, אמנם יש בו פחות הקפדה אסתטית לסיים את הפרשה הקודמת בסוף שורה, ולפעמים נשאר רווח גדול בסופה. יש בו גם כמה מקומות נוספים שבהם יש רווח של שורה ריקה לפני הכותרת הממורכזת. בכתי"ש1 הכתיבה רשלנית יחסית, ויש בו מקומות חריגים שהכותרת אינה ממורכזת כלל, אלא נכתבת מתחילת השורה ברצף פשוט עם הטקסט לאחריה.

מבחינה פורמלית נראה לכאורה שצורת הכותרת הממורכזת מהווה פרשה סתומה לפניה ופרשה פתוחה לאחריה: שהרי הכותרת נכתבת בשורה חדשה לאחר רווח (פרשה סתומה), והטקסט ממשיך לאחריה בתחילת השורה הבאה (פרשה פתוחה). וכך אכן סומנו הכותרות במהדורה הדיגיטלית החדשה של "מקראות גדולות הכתר" בספרים משלי ואיוב (פרשה סתומה לפניהן ובפרשה פתוחה לאחריהן).

אמנם יש כמה קשיים בהגדרה זו:

  1. אם נשאר רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת שהיה מאפשר רווח של פרשה סתומה בתוך השורה, כמו שנמצא מספר פעמים בכתי"ל, הדבר אינו נעשה בפועל (בניגוד לכללי הכתיבה), והכותרת הממורכזת תמיד תהיה בשורה משלה.
  2. בנוסף יש להזכיר את הכותרות הממורכזות שבאות לאחר שורה ריקה בכתר (מ,ג; מב,א; ובכתי"ל בעוד מקומות) אמנם אינן מתחילות בתחילת שורתן.[182] אי אפשר לכנותן "פרשה סתומה" וגם לא "פרשה פתוחה"![183]
  3. וגם קשה מאוד לומר שסימן החלוקה הקלה יחסית (פרשה סתומה) תבוא דווקא בין הפרשה הקודמת לבין הכותרת של הפרשה הבאה, ואילו סימן החלוקה הכבדה יחסית (פרשה פתוחה) תבוא דווקא בין הכותרת לבין הפרשה שהיא מתייחסת אליה.

נראה אם כן שמדובר על תופעה ייחודית בספרים משלי ואיוב שאינה דומה בהכרח לחלוקה הרגילה בכ"א הספרים לפרשות פתוחות וסתומות. לכן במהדורתנו הקדשנו לה תבנית מיוחדת (תבנית:פרשה-מרכז) שמציגה את הכותרת בהזחה מיוחדת ובולטת כדי שתופיע באמצע הטקסט המחולק לשורות (בערך), והכותרת תבוא תמיד לאחר שורה ריקה כדי להבליט את היחס הנכון שלה כלפי הפרשה הקודמת והפרשה הבאה.[184] תיוג התופעה ע"י התבנית גם מאפשרת בעתיד (לאחר פיתוח טכני נוסף) את הצגת הכותרת שתהא ממורכזת בתוך הטקסט בשני טורים (בדומה למה שמופיע בכתבי־היד).

כותרות במזמורי תהלים

[עריכה]

כל מה שנאמר בסעיפים הקודמים, לגבי חלוקת הפסוקים בספרי אמ"ת ע"פ פיסוק הטעמים – נכון הוא ככלל, אבל הוא לא נכון לגבי כותרות המזמורים בספר תהלים. כותרות אלו יוצאות מן הכלל בגלל שיש הוראות מסורה מובהקים לגבי הרווחים הבאים אחריהן: לפעמים רווח באמצע השורה לאחר הכותרת (פרשה סתומה), לפעמים רווח עד סוף השורה לאחר הכותרת (פרשה פתוחה), ולפעמים אין רווח כלל לאחר הכותרת. לעומת שאר הרווחים בספרי אמ"ת שהם עניין של רשות, הרווחים הבאים אחרי כותרת נחשבו לחובה, ויש להם ביצוע נאמן בתוך כתר ארם צובה.[185]

במהדורתו השנייה של הרב ברויאר (חורב תשנ"ח) אין עיצוב מיוחד לפסוקי אמ"ת, אבל ברווחים הבאים אחרי הכותרות יש ביצוע מלא, ולכן הם ברורים ואפילו בולטים.

גם ב"כתר ירושלים" ו"במקראות גדולות הכתר" (כרך תהלים) יש ביצוע מלא של הכללים; אבל בגלל שכל שאר הפסוקים מעוצבים אף הם ברווחים באמצע, אם כן אין הבחנה ויזואלית בין פרשה סתומה אחרי כותרת (שהיא חובה) לבין רווח רגיל בפסוקי אמ"ת (שהוא רשות).

גם במהדורתנו עיצבנו את פסוקי אמ"ת ע"י חלוקה ליחידות לפי פיסוק הטעמים (אמנם בדרך שונה משתי המהדורות הללו). פרשה פתוחה אחרי כותרת המזמור תמיד תגרום לכך שהמשך המזמור יתחיל מחדש בראש השורה הבאה ע"י השימוש בתבנית:ר3 (וגם בתיעוד הנוסח נציין שיש כאן פרשה פתוחה). לעומת זאת, פרשה סתומה אחרי הכותרת תמיד תגרום לכך שהמשך המזמור יתחיל בשורה הבאה לאחר הזחה ע"י השימוש בתבנית:ר1; ובתיעוד הנוסח נציין באופן ברור שהזחה זו מציינת פרשה סתומה. כמובן שבמקום שאין רווח אחרי הכותרת לפי המסורה, גם במהדורתנו ימשיך רצף הטקסט בלי כל הפרעה.

סדרם של ספרי המקרא

[עריכה]

סדר הספרים במהדורתנו יהיה לפי המנהג המקובל בדפוסים במשך מאות שנים. לגבי התורה וספרי הנביאים הראשונים אין שום צורך להסביר את סדר הספרים במהדורתנו, כי הוא זהה לסדר המופיע בכתבי־היד שעליהם מבוססת המהדורה, ואין מסורת יהודית אחרת לגבי סדרם.

אמנם ראוי להקדיש קצת דברי מבוא לסדר הספרים בנביאים אחרונים ובכתובים, וכן לאופן הצגת סדר הספרים במהדורתנו.

ספרי נביאים אחרונים

[עריכה]

לגבי ספרי הנביאים האחרונים יש עדות על הבדל אחד בסדר הספרים: בברייתא המובאת במסכת בבא בתרא (י"ד ע"ב) יש סדר שהוא קצת שונה מהמקובל (המובאת שם בברייתא), ובו מופיע ספר ישעיהו לאחר ירמיהו ויחזקאל. לשון הברייתא:

"סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר".

סדר זה של הספרים בברייתא, והדיון עליו בגמרא, משקפים את הניסיון למצוא איזון בין שלושה שיקולים שונים: סדר כרונולגי, תוכן הספרים (פורענות מול נחמה), וגודל הספרים. יש לציין כי מיקום כזה של ספר ישעיהו לאחר ירמיהו ויחזקאל (ע"פ השיקול התכני שיש לסיים בדברי נחמה, במקום להעדיף את הסדר הכרונולוגי בשביל בספרי הנבואה הגדולים) אכן בא לידי ביטוי בכתבי־יד אשכנזיים מרובים מימי הביניים, וכן בכתבי־יד תימנים. אבל הוא לא בא לידי ביטוי כלל בכתבי־היד של המסורה הטברנית, ולא בכתבי־היד בספרד ואיטליה, וגם לא בעידן הדפוס.[186] לכן לא נתנו לו משקל בהצגת סדר הספרים במהדורתנו.

ספרי כתובים

[עריכה]

סדר הספרים בתלמוד הבבלי: במקורות מצאנו כמה דרכים שונות כיצד לסדר את ספרי הכתובים. באותה ברייתא מפורסמת המובאת במסכת בבא בתרא (י"ד ע"ב) הם מובאים לפי סדר שאינו מוכר לנו מדפוסי התנ"ך:

סידרן של כתובים: רות, וספר תהלים, ואיוב, ומשלי, קֹהלת, שיר השירים, וקינות, דניאל, ומגילת אסתר, עזרא, ודברי הימים.

סדר זה של הספרים משקף את מנהג בבל, וכך מופיע בכתבי־היד התימנים.[187]

ברור שהשיקול הכרונולוגי הכריע ברשימת הברייתא, כאשר הספרים מובאים בקדימה זמנית לפי המאורעות המובאים בהם או לפי זמני מחבריהם ע"פ חז"ל. בסדר זה ניכרת גם הצמדתם של שלושה ספרים: תהלים ואיוב ומשלי (כמקובל אצלנו אמנם בסדר שונה).

סדר הספרים בכתבי־היד הטברנים: סדר אחר של ספרי הכתובים מופיע בכתבי־היד הטברנים (וביניהם בכתר ארם צובה), ובעקבותיהם הלכו רוב כתבי־היד החשובים שנכתבו במזרח ובספרד בימי הביניים. סדר זה קרוב הרבה יותר לסדר המוכר אצלנו מאשר הסדר המובא בתלמוד, אמנם גם בו יש כמה הבדלים ניכרים:

  1. ספר דברי הימים בא בתחילת הכתובים ולא בסופם.
  2. הסדר הפנימי של ספרי אמ"ת שונה: תהלים, איוב, משלי (במקום תהלים, משלי, איוב).
  3. הסדר הפנימי של חמש מגילות הוא כרונולוגי במקום ליטורגי (אצלנו הם מסודרים לפי המועדים שבהם הן נקראות בציבור).

טבלה זו מסכמת את עיקר ההבדלים בין שלוש השיטות לסדר הכתובים:

הברייתא המובאת במסכת בבא בתרא וכתבי־היד התימנים כתבי־היד הטברנים והספרדים כתבי־היד האשכנזים ומנהג הדפוסים
מקום דברי הימים בסוף בהתחלה בסוף
הסדר הפנימי בספרי אמ"ת תהלים, איוב, משלי תהלים, איוב, משלי תהלים, משלי, איוב
הסדר הפנימי בחמש מגילות המגילות אינן צמודות
(אמנם הסדר כרונולוגי)
רות, שיר השירים, קֹהלת, איכה, אסתר
(סדר כרונולוגי)
שיר השירים, רות, איכה, קֹהלת, אסתר
(סדר ליטורגי)

מהדורות המקרא בעידן הדפוס הביאו את ספרי הכתובים לפי השיטה השלישית בטבלה. אמנם בדורות האחרונים התחילו חוקרי המקרא באומות העולם להוציא מהדורות המבוססות על כתבי־יד קדומים, וזה השפיע לעיתים גם על סדר הספרים בכתובים.[188] אבל מבין חכמי המסורה היהודים בתקופתנו רק אחד בלבד הוציא לאור את התנ"ך ע"פ כתבי־היד הטברנים והעתיק מתוכם גם את סדר הספרים: מדובר על מהדורתו הראשונה הרב מרדכי ברויאר (מוסד הרב קוק תשמ"ב).[189] אמנם אף הרב ברויאר ויתר על סדר זה בשתי מהדורותיו הנוספות (מהדורת חורב תשנ"ח, כתר ירושלים תש"ס), והביא בהן את ספרי הכתובים לפי הסדר המקובל. גם שאר המהדירים היהודים בדורות האחרונים שהכירו את כתבי־היד וביססו עליהם את מהדורותיהם באופן חלקי או לגמרי, תמיד הביאו בכל זאת את ספרי הכתובים לפי הסדר המקובל. ביניהם ראויים לציון: שתי מהדורותיו של אהרן דותן (הוצאת עדי ו-Biblia Hebraica Leningradensia), ומקראות גדולות הכתר.[190]

הצגת סדר הספרים במהדורתנו

[עריכה]

בשער הראשי למהדורתנו ארגנו את ספרי המקרא באופן שמדגיש היטב את מספרם של עשרים וארבעה ספרי המקרא ואת הארגון הפנימי בתוכם (לפי הסדר המקובל). בשערים המיוחדים לספרי הנביאים ולספרי הכתובים הצגנו את הספרים בטבלה המבליטה את הארגון הפנימי של הספרים. בטבלה זו מודגשת ההבחנה בין נביאים ראשונים לנביאים אחרונים,[191] ונקבעה בה מקום מיוחד לספרי אמ"ת, לחמש מגילות, ול"כתובים אחרונים".[192]

ניווט בתוך ספרי המקרא לפי פרקים ופסוקים ונושאים

[עריכה]

א. במהדורתנו יש מערכת סימני ניווט בשוליים של הטקסט (בצדדים), כמו שמקובל במהדורות רבות בעבר ובהווה. בצד ימין מופיעים המספרים לפסוקים ולפרקים (באותיות עבריות), ובצד שמאל מספרים לתחילת הסדרים. בתורה מופיעה בנוסף בצד שמאל החלוקה של פרשת השבוע לעולים לתורה.

ב. חלוקת הפרקים ומספרי הפסוקים צוינו במהדורתנו כמו במהדורותיהם של דותן וברויאר. חלוקה זו תואמת בדרך כלל את דפוס קורן, חוץ מעשרת הדברות ועוד מקומות בודדים.

ג. בעתיד יש כוונה להוסיף ניווט ענייני בתוך ספרי המקרא, כדי לאפשר את הצגת המקרא בדפים המכילים נושא שלם או סיפור שלם (ולא רק בדפי פרקים).

ניווט לפי הפרקים ומספרי פסוקים

[עריכה]

חלוקתם של ספרי המקרא לפסוקים היא מסורת עתיקה.[193] אמנם חלוקתם של הספרים לפרקים היא כידוע זרה לנוסח המסורה, וכמו כן המספור של הפסוקים לפי אותם פרקים.[194] בגלל שהשימוש במספרי הפרקים והפסוקים הפך להיות ברירת המחדל עבור הפניות למקומות ספציפיים במקרא, קיים צורך הכרחי ומובהק להכיל את המספרים האלה בכל מהדורה של המקרא. במהדורתנו הצגנו אותם בשוליים, באופן שמפריע כמה שפחות לרצף הטקסט. אך כוונתנו בעתיד לאפשר את הסתרתם לגמרי, וכמו כן את האפשרות לבחור במערכות ניווט אלטרנטיביות בתוך ספרי המקרא (ראו להלן).

מבחינה טכנית, השתמשנו בתבנית:מ:פסוק כדי ליצור את מערכת סימני הניווט בשוליים בצידי העמודים.[195] בגליון הנתונים בגוגל דוקס, הניווט נמצא בעמודות A-B (ציון מספרי הפרקים והפסוקים), ובעמודה D נמצאת תבנית:מ:פסוק ביחד עם כל המרכיבים של הניווט, כמו שהם מופיעים בפועל במהדורה: שם הספר, מספר פרק, מספר פסוק, מספר סדר (אם יש), עלייה (אם יש).

יש עדיין שני באגים קטנים בהצגת מערכת סימני הניווט:

  1. אם פסוק מתחיל בראש שורה, האות למספר הפסוק מופיעה בשורה הקודמת, כנראה בגלל שהתוכנה מפרידה בין הקוד של מספר הפסוק לתחילת הטקסט, כאילו יש רווח ביניהם (במקום להדביק אותם כראוי).
  2. בשורה שמתחילים בה שני פסוקים, האות של הפסוק הראשון יהיה ממוקם באמצע הגובה של השורה, ואילו האות של הפסוק השני מתחתיו. היישום המתבקש: האות הראשונה קצת למעלה, והאות השנייה קצת למטה.

הבדלים בין הדפוסים בחלוקת הפרקים ומספרי הפסוקים

[עריכה]

יש הבדלים בין הדפוסים השונים לגבי מקום התחלתם המדויק של פרקים מסוימים בתנ"ך, ובעקבות זה במספרי הפסוקים. חלק מהזמן ניתן להצביע על שוני בין דפוסים נוכריים (בדרך כלל של תנ"ך שלם) לבין דפוסים יהודיים מובהקים (כגון דפוסי המקראות הגדולות).[196] במקומות אחרים יש הבדלים במספרי הפסוקים מסיבות אחרות לגמרי (כגון בעשרת הדברות או במקום שיש תוספת פסוקים).

בפועל, חלוקת הפרקים ומספרי הפסוקים במהדותרנו זהים בכל מקום למהדורותיהם של דותן וברויאר. הם גם דומים בדרך כלל לדפוס קורן, חוץ מעשרת הדברות ומקום אחד בספר בראשית. להלן טבלה שמסכמת את ההבדלים הרלוונטיים בין מהדורות אחרות למהדורתנו:

חלוקת הפרקים ומספרי הפסוקים: הבדלים בין המהדורות
הפרק והנושא מקרא על פי המסורה במהדורות אחרות המהדורות האחרות המהדורות הדומות למהדורתנו
ספר בראשית, פרק ל"ב
הפרק מתחיל בפסוק הבא בדפוסים אחרים
בראשית לב,א
בראשית לב,ב-לג
בראשית לא,נה
בראשית לב,א-לב
היידנהיים, קורן בער, ליסר, בה"ל, לטריס, גינצבורג, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC, דותן (עדי), ברויאר, מכון ממרא, מג"ה, על התורה, ספריא
ספר שמות, פרק כ'
חלוקת הפסוקים בעשרת הדברות
(מידע מפורט)
שמות כ,א
שמות כ,ב-יג (12 פסוקים)
שמות כ,יד-כב
שמות כ,א
שמות כ,ב-יד (13 פסוקים)
שמות כ,טו-כג
היידנהיים, ליסר (חומש), בה"ל, גינצבורג, קורן, מג"ה, ספריא דותן (עדי), ברויאר, מכון ממרא, על התורה
שמות כ,א
שמות כ,ב-יז (16 פסוקים)
שמות כ,יח-כו
ליסר (מקרא), לטריס, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC.
ספר במדבר, פרק כ"ה
בדפוסים אחרים הפרק ממשיך עד הפסקא באמצע פסוק
במדבר כה,יח
במדבר כו,א (1)
{פ} במדבר כו,א (2)
במדבר כה,יח
במדבר כה,יט
{פ} במדבר כו,א
ליסר (מקרא), לטריס, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC. היידנהיים, ליסר (חומש), בה"ל, גינצבורג, קורן, דותן (עדי), ברויאר, מכון ממרא, מג"ה, על התורה, ספריא
ספר דברים, פרק ה'
חלוקת הפסוקים בעשרת הדברות
(מידע מפורט)
דברים ה,א-ה
דברים ה,ו-יז (12 פסוקים)
דברים ה,יח-כט
דברים ה,א-ה
דברים ה,ו-יח (13 פסוקים)
דברים ה,יט-ל
היידנהיים, ליסר (חומש), בה"ל, גינצבורג, קורן, מג"ה, ספריא דותן (עדי), ברויאר, מכון ממרא, על התורה
דברים ה,א-ה
דברים ה,ו-כא (16 פסוקים)
דברים ה,כב-לג
ליסר (מקרא), לטריס, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC.
ספר יהושע, פרק כ"א
תוספת של שני פסוקים
(מידע מפורט)
יהושע כא,א-לה
אין!
יהושע כא,לו-מג
יהושע כא,א-לה
יהושע כא,לו-לז!
יהושע כא,לח-מה
גינצבורג, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC, ספריא[197] בער, ליסר, בה"ל, לטריס, דותן (עדי), קורן, ברויאר, מכון ממרא, מג"ה, על התורה[198]
ספר שמואל, שמ"א פרק כ"ד
הפרק מתחיל פסוק אחד קודם בדפוסים אחרים
שמ"א כג,כט
שמ"א כד,א-כב
שמ"א כד,א
שמ"א כד,ב-כג
ליסר,[199], בה"ל, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC, ספריא בער, ליסר, בה"ל, לטריס, גינצבורג, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC, קורן, דותן (עדי), ברויאר, מכון ממרא, מג"ה, על התורה
ספר ירמיהו, פרק ל"א
הפרק מתחיל פסוק אחד קודם בדפוסים אחרים
ירמיהו ל,כה
ירמיהו לא,א-לט
ירמיהו לא,א
ירמיהו לא,ב-מ
בער, ליסר, גינצבורג, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC, ספריא בה"ל, לטריס, קורן, דותן (עדי), ברויאר, מכון ממרא, מג"ה, על התורה
נחמיה פרק ז'
תוספת של פסוק אחד
(מידע מפורט)
נחמיה ז,א-סז
אין!
נחמיה ז,סח-עב
נחמיה ז,א-סז
נחמיה ז,סח!
נחמיה ז,סח-עג
ליסֶר, בה"ל, לטריס[200] בער, גינצבורג, BHS, הקלדות WLC ו-UXLC, קורן, דותן (עדי), ברויאר, מכון ממרא, מג"ה, על התורה, ספריא.

ניווט לפי חלוקה עניינית של ספרי המקרא (לפי נושאים)

[עריכה]

בנוסף למערכת הניווט הבסיסית, הבנויה על חלוקות טכניות של ספרי המקרא (חלוקת הפרקים ומספרי פסוקים, החלוקה לעולים בתורה ולסדרים בנ"ך), יש מקום וכוונה להוסיף בעתיד ניווט ענייני לספרי המקרא, המבוסס על חלוקה פנימית של הספרים לפי נושאים המוגדרים בעזרת סימנים ספרותיים מובהקים. מערכת זו תאפשר את הצגת המקרא בדפים המכילים נושא שלם או סיפור שלם, ולא רק בדפי פרקים.

הצעה לחלוקה עניינית של חמישה חומשי תורה:

הצעה לחלוקה עניינית של ספרי הנביאים והכתובים: ניתן להשתמש בפרויקט מדריך לקריאת נביאים וכתובים. יש בו מעין "מפה" פנימית לכל אחד מספרי המקרא, ביחד עם הצעה למחזור שנתי של קריאה יומית. ב"שער נביאים" וב"שער כתובים", הדף הרלוונטי מופיע ליד כל ספר, לדוגמה: ספר שמואל, ספר ישעיהו, ספר איוב. את הפרויקט כולו ניתן להוריד בגרסתו העדכנית בקישור הזה; הוא נמצא כאן בוויקישיתוף.

הערות

[עריכה]
  1. ^ כרך יהושע-שֹפטים, עמ' 62*-69* (הדיון מורחב במיוחד בנוגע לחטפים באותיות לא גרוניות ולגעיות, וראו על כך בהמשך).
  2. ^ למידע נוסף על הטעמה כפולה בכתבי־היד ובדפוסים ראו להלן בהערות.
  3. ^ יש לציין שאף לגבי סימון הפשטא לא היה הרב ברויאר עקבי לחלוטין. שיטתו לסמן טעם כפול רק בפשטא ולא בשאר הטעמים אמנם הרבה יותר קרובה לשיטת הכתר מאשר שיטת קורן. אבל היא לא זהה לגמרי, בגלל שהרב ברויאר החליט לסמן פשטא נוסף בעקביות בכל תיבה במקרא שטעמה מלעיל. זוהי אמנם השיטה המקובלת ברוב כתבי־היד הקרובים לכתר (כולל כתי"ל) וכן בדפוסים, אבל היא לא בדיוק שיטת הכתר עצמו. בכתר נהוג שאם האות המוטעמת באה מיד לפני סוף התיבה, ואין אות אחרת חוצצת ביניהם, אז מסומן רק פשטא אחד בסוף התיבה (להרחבה ודוגמאות רבים ראו ייבין, כתר, כג.2-3, עמ' 212-214). נראה שגם בעניין זה רצה הרב ברויאר למצוא את האיזון הנכון לדעתו בין ייצוג מובהק של שיטת הכתר לבין טובתו של הקורא, ולכן בחר בשיטה משולבת: הסימון הכפול בא בשיטתו רק בטעם הפשטא (ובכך שיטתו דומה לשיטת הכתר), אבל בו בזמן סימן את הפשטא בעקביות בכל תיבה רלוונטית (כמו שמקובל בדפוסים), כנראה כדי למנוע מהקורא בלבול או טעות. וראוי להוסיף כאן עוד נקודה חשובה להבנת שיטתו של הרב ברויאר: ייבין הראה שם בספרו ששיטה זו של הכתר "אינה אפוא פוניטית אלא כנראה גראפית־אסתיטית". נראה אם כן שלפי הרב ברויאר (בעקבות ייבין) מדובר על מנהג מובהק בכתר אבל לא בחוק, על דבר שהוא רשות ולא חובה. כדי לחזק את הטענה שהרב ברויאר קיבל את עמדתו של ייבין בנושא הזה ואף קבע לפיה את השיטה במהדורותיו, יש לציין עוד שני מאפיינים בולטים במהדורותיו שיש בהם סטייה מובהקת ממנהג הכתר, דווקא בנושאים שלפי ייבין היו מנהגי רשות בעיניהם של בעלי המסורה: חטפים באותיות לא-גרוניות וסימון הגעיות (וראו על כך בהמשך).
  4. ^ בתיבה שטעמה בראשה כשהיא באה לאחר תיבה שטעמה בסופה.
  5. ^ מהדורתנו מיועדת באופן מובהק להיות "תיקון קוראים", ולכן נסמן בעקביות את ה"עולה" לנוחותו של הקורא (בניגוד לרב ברויאר ולמג"ה ביחד). אפשר להציע גם שלפי כללי המסורה "אינו זקוק לו", אמנם איסור של ממש לא התקבל אף בכתבי היד הטברנים המובהקים, והוא כאמור מסומן באופן קבוע בדפוסים. לסיכום המדיניות במהדורתנו לגבי טעמי אמ"ת ראו בסוף להלן.
  6. ^ ראו בהרחבה ייבין, כב.21-28, עמ' 207-212. יש לציין שרשימותיו של הרב ברויאר מהוות מקור מידע אובייקטיבי ומלא לכל המקומות במקרא שבהם אין מתיגת הזקף מסומנת לפי שיטת הכתר בכתבי־היד הקרובים לכתר (ובתוכם כתי"ל שמהדורתנו מבוססת עליו בחלקים החסרים בכתר); את הנטיות הכלליות בעניין זה בכתבי־היד הקרובים לכתר כבר תיאר ייבין, ורשימותיו של ברויאר משלימים את תיאורו.
  7. ^ בנושא הזה מומלץ לקרוא את תחילת מאמרו של הרב מרדכי ברויאר, "מסורת הכתיב ומסורת הקריאה", עיוני מקרא ופרשנות ז (תשסה), עמ' 25-32. וראו גם את מאמרו "ספקות שאין להם הכרע", לשוננו נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), שבו החלק השני מוקדש לאופן התצוגה של "קרי וכתיב" למעשה במהדורותיו (עמ' 289-292). מסקנתו: "נמצא שגם הספק המתעורר בסוגיה זו הוא בבחינת ספק שאין לו הכרע, שהרי אפשר להכריע כאן רק בין טוב פחות ובין טוב יותר."
  8. ^ יצוין שאף במקראות גדולות הכתר, שבה הביאו את מערכת המסורה בשלמותה כולל הערות ה"קרי" הבלתי־מנוקדות, בכל זאת הוסיפו פעם נוספת את ה"קרי" בשוליים בצד השני בניקודו ובטעמו לנוחותו של הקורא.
  9. ^ במהדורת קורן אמנם סימנו את הטעם ב"כתיב", במטרה לשמור על רצף שירת הטעמים בפסוק; כי במהדורת קורן ה"קרי" נמצא רק בשוליים, ולכן אם היו מסמנים את הטעם רק ב"קרי" אז הרציפות של הטעמים בפסוק הייתה נשברת. אמנם במהדורתנו יבוא ה"קרי" אחרי ה"כתיב" מיד ברציפות, ולכן אין סיבה לסמן שום סימן של הגיה בתוך ה"כתיב": לא את הניקוד ולא את הטעמים. יצוין שאהרן דותן נהג במהדורותיו המדויקות על־פי כתי"ל לפי שיטת קורן בדיוק (ניקוד וטעמים ב"קרי" בשוליים, וטעמים בלבד בתוך אותיות ה"כתיב"), אע"פ שבכתי"ל מנוקד כמובן ה"כתיב" ולא ה"קרי", ולמרות זאת לא נמנעו מהדירי מקראות גדולות הכתר לשבח אותו על נאמנותו לכתב־היד. ואילו הקלדת וסטמינסטר המדעית (WLC) על־פי כתי"ל פעלה לפי השיטה שנקטנו במהדורתנו: ה"כתיב" וה"קרי" כתובים ברצף אחד אחרי השני, ה"כתיב" באותיותיו בלבד וה"קרי" בניקוד וטעמים. וכך עשו גם במהדורת מכון ממרא.
  10. ^ היתה לכך גם סיבה טכנית במקור: זה לא פשוט לציין הערות בשוליים הצדדיים, וכל ניסיון לציין אותן בצדדים בדף אינטרנט עלול לגרום לבעיות בלתי צפויות בתצוגה על המסך. וראו עוד בנספח על "ניווט וסימני ניווט".
  11. ^ יש רצף כזה של "קרי וכתיב" ב-15 פסוקים במקרא: יהושע יח,יט; שמ"ב כא,יב (תיבה אחת ועוד שתי תיבות מיד לאחריה); מל"ב ד,כג; מל"ב יז,לא; ירמיהו נא,לד; יחזקאל כג,מג; איוב י,כ; איכה ה,ז; אסתר ח,יג; דניאל ד,כד; דניאל ה,כג (שלוש פעמים ברצף); דניאל ט,כד; עזרא ד,יב; נחמיה יג,כג; דה"א ז,לד. וראו תופעה דומה בהערה הבאה.
  12. ^ ב-9 מקומות בכתר ארם צובה יש הערת "קרי" אחת בשביל שתי תיבות רצופות (לא היו דוגמאות מהסוג הזה בחלקים המבוססים על כתי"ל): שמ"א כ,ב; שמ"ב ה,ב; שמ"ב כא,יב (מיד אחרי קרי וכתיב של תיבה אחת); מל"א יז,טו; ירמיהו יד,יד; ירמיהו מח,כ; יחזקאל מב,ט; משלי כא,כט; איוב לח,יב. במקומות האלה הבאנו את שתי התיבות של ה"כתיב" ביחד, ואחר כך את שתי התיבות של ה"קרי" ביחד בהתאם להערות, והשתמשנו לשם כך בתבנית:מ:כו"ק של שתי מילים בהערה אחת כדי לתייג אותם.
  13. ^ והם: שמ"ב יג,לג; שמ"ב טו,כא; מל"ב ה,יח; ירמיהו לח,טז; ירמיהו לט,יב; ירמיהו נא,ג; יחזקאל מח,טז; רות ג,יב.
  14. ^ במקום אחד מיוחד מופיע "כתיב ולא קרי" בין שתי תיבות מוקפות (מל"ב ה,יח); גם במקום הזה השימוש בתבנית והתצוגה יעילים.
  15. ^ והם: שופטים כ,יג; שמ"ב ח,ג; שמ"ב טז,כג; שמ"ב יח,כ; מל"ב יט,לא; מל"ב יט,לז; ירמיהו לא,לח; ירמיהו נ,כט; רות ג,ה; רות ג,יז.
  16. ^ יצוין שכך נהג גם הרב ברויאר במהדורתו, כנראה בעקבות שיטת קורן, ולמרות שלכאורה יש בשיטה זו סטייה מדרכם של בעלי המסורה הטברנים והכתר, שלפעמים ציינו "קרי וכתיב" בתיבות הללו, אבל לא בעקביות. הרב ברויאר העדיף כנראה את העקביות.
  17. ^ לכן נציין "קרי וכתיב" בתוספת של אֵם קריאה, כגון בספר עזרא (ו,יד): בכתי"ל כתיב "נְבִיָּ֔אה" וקרי "נְבִיָּ֔א". במהדורת קורן ציינו כאן "קרי וכתיב", ואילו ברויאר הלך לפי העיקרון שלא לסמן כלל עניינים של אִמות קריאה, ולכן רק רשם "נְבִיָּ֔אה" בפנים. במהדורתנו ציינו "קרי וכתיב" במקום זה בדומה למהדורת קורן, כי התוספת של אֵם קריאה אכן מורגשת היטב לקורא. כמו כן יש מקומות שבהם מופיע כתיב מלא וי"ו לאחר ניקוד של קמץ (קטן או חטוף). מדובר על אות וי"ו שבאה בכתיב בנוסף לניקוד הקמץ, בתור אֵם קריאה של חולם. לעתים קרובות צוין "קרי וכתיב" או "יתיר" במקומות הללו בכתבי־היד הקרובים לכתר (וכמו כן בדפוסים), ולעתים רחוקות אף בכתר עצמו (ראו במ"ק על הושע ח,ב בכתר). במהדורתנו נסמן "קרי וכתיב" במקומות הללו בעקביות, ובכל מקום נתעד לא רק את נוסח הכתר אלא גם את הערת המסורה שבו. ראו בתיעוד הנוסח במקומות הבאים: דברים לב,יג; ישעיהו יח,ד; מד,יז; נח,יד; יחזקאל כא,כח; מד,ג; הושע ח,ב; נחום א,ג; ב,א; תהלים פט,כט; משלי כב,ח; כב,יא; כב,יד; דה"א יח,י; דה"ב לד,כב. יש יוצא מן הכלל אחד בלבד: "עַד־יַעֲבׇור־זָֽעַם" (ישעיהו כו,כ), שם בחרנו לשמור על רציפות המקפים במקום לשבור אותה על פי הכרח השיטה (ובניגוד למה שעשו במהדורת סימנים), כי במקרה הספציפי הזה הרציפות נחוצה יותר לטובת הקורא מאשר ציון ה"קרי".
  18. ^ כתי"ל מציין קרי מפורש במקום אחד בלבד (דברים יג,טז); תעדנו את נוסח הכתיב והקרי במקום הזה, אבל הוא לא מופיע בפסוק (כמו בשאר המקומות ובשאר המהדורות).
  19. ^ ייבין, ח.1 (עמ' 76). ראו ח.1-5 לדיון על פרטי השיטה בכתר ולדוגמאות רבות, ולהשוואת השיטה לכתבי־היד הקרובים.
  20. ^ ובכך הלכנו בדרכן של מהדורת דותן והקלדת וסטמינסטר; וכבר הסברנו את השיטה לעיל.
  21. ^ ראו ייבין (ו.9, עמ' 71-72) לתיעוד מנהגי כתבי־היד בניקוד שם הוי"ה ושם אנדו"ת, ולהוכחות שאכן בוטאו תנועת o בשם הוי"ה. לדעתו של ייבין מדובר על "נוהג, שסיבתו אינה ברורה". ניתן אמנם להציע את ההסבר הפשוט הזה: ייתכן שבכתר ארם צובה ויתר המסרן על ניקוד החולם בשם הוי"ה בניקוד לְעוֹלָם כדי להבליט את ההבדל בינו לבין שם הוי"ה בניקוד אֱלֹהִים. אחרת היה נשאר רק ניקוד אחד, דהיינו קמץ (קו ונקודה) בוי"ו מול חיריק (נקודה) בלבד להבחין ביניהם (יְה־וָה מול יְה־וִה). אמנם אם כותבים את החולם רק בניקוד אֱלֹהִים אז ההבחנה בולטת יותר: יְה־וָה מול יְהֹ־וִה. חשוב לציין שיש עוד סימנים נפוצים שהסופרים ויתרו בהם לעתים קרובות, כגון נקודותיים בסוף פסוק (ראו ייבין כא.4, עמ' 198-199). בכתי"א מדובר על סימון שהוא מעשהו של הסופר ולא של המסרן, והסופר סימן את סוף הפסוק רק בכשליש עד מחצית הפסוקים בכ"א הספרים (ורק בכעשירית מהם בספרי אמ"ת). ואילו המסרן סמך על ה"סילוק" ולא הקפיד להשלים נקודותיים בסופי הפסוקים. בכתי"ל סוף הפסוק מסומן לעתים בנקודה אחת בלבד או בלי שום סימן בכלל (חוץ מהסילוק). בדרך כלל לא נהוג לציין תופעות כאלו שאין בהם משמעות אף במהדורות המתועדות ע"פ כתבי היד (כגון דותן וברויאר ומג"ה), וגם במהדורתנו לא נציין אותם בתיעוד. אבל בהקלדת וסטמינטסר אכן יש הערה מיוחדת ל"סוף פסוק" חסר בכתי"ל.
  22. ^ יצויין שגם שם אדנו"ת בא בדרך כלל בלי חולם בכתי"א ("אֲדנָי") חוץ ממקומות בודדים (ראו בייבין). לכן ניתן להצביע על חוסר עקביות במהדורת מכון ממרא, שבה מנקדים שם אדנו"ת בנקודת חולם ("אֲדֹנָי") למרות שאין נקודה בכתי"א, לעומת שם הוי"ה שבו בחרו לא לנקד נקודת חולם במהדורתם (בהתאם לכתבי־היד).
  23. ^ אמנם השאירו בה את סימן הטעם כדי לאפשר את רצף הקריאה, כי בדפוס קורן ה"קרי" מובא בשוליים ולא ברצף הטקסט.
  24. ^ חשוב להעניק בעתיד גם את האפשרות להעתיק את הטקסט המקראי בכינוי (כגון ה') במקום להעתיק את שם הוי"ה ככתבו, בשביל משתמשים שאינם רוצים להדפיס אותו כצורתו. לגבי כתיבת שם הוי"ה בספרים שאינם מהדורה מובהקת של המקרא (כגון בתוך סידורי תפילה או ספרי לימוד), ראו בנספח על מהדורה "מנוקדת" ומהדורת "כתיב".
  25. ^ במהדורת מכון ממרא השיטה היא לנקד "יְה־וִה" במקומות האלה בלי חולם (!). קשה להבין את השיטה הזאת, כי בכתר ארם צובה התיבה דווקא מנוקדת בחולם, ולכן היא מנוקדת כך ("יְהֹ־וִה") גם במקראות גדולות הכתר.
  26. ^ ראו ייבין, כתר, כג.2-3 (עמ' 212-214) לגבי סימון כפול של הפשטא; כח.5 (עמ' 233-234) לגבי סימון כפול בשאר הטעמים, ורשימה מלאה של המקומות בכתר ארם צובה ובכתבי־היד הקרובים אליו.
  27. ^ ראו כאן עבור קישורים לסריקות מלאות של חומשי היידנהיים וספרי המקרא של בער. וראו במאמרו של ישראל מאיר לוינגר, "ר' וולף היידענהיים, חייו ומפעלו: תקי"ז-תקצ"ב", המעין כו, א (תשמ"ו), 16-27; ב (תשמ"ו), 35-42 (שהצביע שם בעמ' 24 על שיטה זו בחומשים של היידנהיים).
  28. ^ גם במהדורת מכון ממרא סימנו פשטא נוספת בהברה מלעיל בכל תיבה שמתאימה לכך (כמו במהדורתיו של הרב ברויאר ובדפוסים המקובלים ובניגוד לשיטת הכתר). אבל לפשטא הנוספת מלעיל השתמשו ברוב המקומות בתו הדומה של הקדמא (אולי כדי שהטעם מלעיל יופיע באמצע האות ולא בסופה). בניגוד לכך, במהדורות ברויאר ובמקראות גדולות הכתר הקפידו להשתמש דווקא בתו של פשטא על שתי האותיות, וכך נעשה גם במהדורתנו.
  29. ^ שיטתם של רוב כתבי־היד וגם של הדפוסים היא לסמן פשטא נוסף בהברה המוטעמת בכל תיבה שמוטעמת מלעיל, וכך נהגנו במהדורתנו. אך כבר הערנו לעיל (ב.) שבכתר ארם צובה אין סימון של פשטא באות שלפני האחרונה אף אם ההברה המוטעמת נמצאת באות ההיא. ראו על כך בייבין כג.2 (עמ' 212).
  30. ^ בטעם כפול של זרקא, כדי לסמן את הטעם בהברה מלעיל בתוך התיבה, השתמשנו בתו היוניקוד U+0598 ("זרקא"); שימוש זה גורם לטעם לשבת מעל האות בתצוגה. ואילו באות האחרונה השתמשנו בתו היוניקוד U+05AE ("צנור"), כדי שהטעם יופיע בצד שמאל של האות. בהגדרות של היוניקוד יש טעות (!) בהבחנה בין שני התווים. השימוש שעשינו בהם במהדורתנו נובע מהמיקום שלהם בתצוגה. והשוו את תצוגתו של טעם הסגול בתוך התיבה ובסוף התיבה כראוי בפונטים שהשתמשנו בהם, למרות שמדובר על תו אחד בלבד ביוניקוד. לסיכום: לא רצינו להשתמש פעמיים בתו המוגדר "צנור" משתי סיבות: בגלל התצוגה, וגם כי אז לא יופיע שום "זרקא" בטקסט במקומות האלה.
  31. ^ ראו דוגמה זו בתוך חומש היידנהיים: הזרקא והסגול העיקריים בסוף התיבה מופיעים משמאל לאות האחרונה (כמו שמקובל בכתבי־היד ובדפוסים). ואילו הטעם הנוסף בתוך התיבה, הבא רק כדי לציין את ההברה המוטעמת, יושב מעל האות באמצע. תצוגה זו מתאפשרת במהדורתנו ע"י השימוש בתווי היוניקוד ל"זרקא" (בסוף התיבה) ו"צנור" (בתוך התיבה), כמו שכתבנו בהערה הקודמת. והשוו מהדורת בער, שבה סימנו המהדירים טעם כפול בהברה המוטעמת, אך לא הקפידו כלל שזרקא וסגול יופיעו משמאל לאות האחרונה (וגם לא תלישא גדולה ואין עקביות אפילו לגבי פשטא). ראו שם לדוגמה יהושע כב,כט.
  32. ^ אמנם השוו לדבריו של ויינברג, "המבנים של הקמץ הקטן" (1.1 עמ' 151), שנכתבו לפני שיצא ספרו של ייבין לאור: "אם ישאל השואל מדוע קבעו חכמי המסורה הטברנים סימן אחד בשביל קמץ גדול וקמץ קטן, התשובה חייבת להיות שהאבחנה ביניהם לא היה ידוע להם: סימן הקמץ שלהם סימן תנועה אחת." ואילו לפי ייבין מדובר על תווך מצומצם של תנועה שאף בו ציינו לעתים הבדלים בקריאתם ע"י סימנים נוספים: "בהערות המסורה... נקראת צורה שבה חטף־קמץ: "חטף", ואילו צורה שבה געיה: "געי" או "גרש"... "געי" פירושו שהתנועה נקראת בגְעִייה או בשהייה מסוימת, "חטף" פירושו שהיא נקראת בלי געייה והשהיה זו. הוראתם של מונחים אלה קרובה מאוד להוראת אורך וקוצר, אך אינה בהכרח זהה עמה; יש להניח ש"חטף", ומסומן בחטף־קמץ, הוראתו תנועה קצרה, כשם שחטף־פתח קצר מפתח וחטף־סגול קצר מסגול, והוא אפוא מוראה על קוצר; "געי" מורה על השהיה בקריאה, אך לא[ו] דווקא על אורך התנועה ממש. "גרש", המורה פעמים על געיה פעמים על טעם (יא.1), נרדף כאן ל"געי"." והשוו לדבריו של ויינברג (המובאים להלן בסעיף זה בהערה) על המתג בקמץ הבא לפני שווא, שאין לו תפקיד אחד מוגדר וברור מאליו.
  33. ^ בדרך כלל תנועה שזהה לתנועת החטף שאחריה היא תנועה קטנה, כגון נַעֲרוֹ או נֶאֱמָן. דוגמה בולטת לכך באותיות היחס בכ"ל: אם התיבה מתחילה באות גרונית המנוקדת בחטף אז באותיות בכ"ל תהיה התנועה הקטנה המקבילה, כגון: חֲלוֹם-בַּחֲלוֹם-לַחֲלוֹם-כַּחֲלוֹם, אֱמֶת-בֶּאֱמֶת-לֶאֱמֶת-כֶּאֱמֶת, ולכן גם אֳנִיָּה-בָּאֳנִיָּה (בקמץ קטן שהיא התנועה הקטנה המקבילה). אך כאשר אות היחס באה במקום ה"א הידיעה, אז קוראים את הניקוד של ה"א הידיעה בלי שינוי.
  34. ^ הערת הרב ברויאר: כולל חטף קמץ שהפך לקמץ בהשפעת השווא שלאחריו, כגון: פָּעׇלְךָ, תָעׇבְדֵם, שהם במקום פָּעֳלְךָ, תָעֳבְדֵם.
  35. ^ חשוב לציין שכתר ארם צובה מרבה לסמן קמץ חטוף בתיבה קֳדָשִׁים, כנראה כדי למנוע טעות מהקורא, שידע לקרוא בהגיית קמץ חטוף; אותה תופעה קיימת גם בכתי"ל. גם מכך נראה שהגייתם של בעלי המסורה הטברנים מתאימה יותר לשיטת המדקדקים בימינו בעניין זה מאשר למסורת ההגייה הספרדית. בדוגמאות מהסוג הזה ברור שלא נחליף חטף קמץ בשווא למרות שהאות אינה גרונית (ראו להלן חטפים באותיות לא גרוניות).
  36. ^ לדיון בסיסי על שתי השיטות מאת האקדמיה ללשון העברית, ראו כאן. ראוי לציין שיש תיבות לא מעטות במקרא שבהן מופיע אֵם קריאה של וי"ו לאחר קמץ (קטן); בהרבה מכתבי־היד גם רשום "קרי" בתיבות אלו בכתיב חסר וי"ו (אבל בדרך כלל אין ציון של "קרי" בכתר עצמו). באחת הדוגמאות (יחזקאל כג,מב) מופיע הכתיב "סָובָאִ֖ים" (סָבָאִ֖ים קרי אפילו בכתר), דהיינו שאֵם הקריאה בכתיב מציינת הגייה של קמץ שבא במקום חטף קמץ באות לא גרונית.
  37. ^ ביטוי נוסף של המחלוקת קיים בתיבות בבניין הפעל, כגון "יָֽעֳמַד־" (ויקרא טז,י); "מָעֳמָ֛ד" (מל"א כב,לה); "מָעֳמָ֑ד" (תהלים סט,ג). לגבי התיבה "כָּל" בספרי אמ"ת, הנכתבת פעמיים בלתי־מוקפת בטעם מרכא (תהלים לה,י ומשלי יט,ז), ראו להלן: תיבה הראויה להיות מוקפת.
  38. ^ יוצא מן הכלל הוא הסידור החדש של קורן (אשכנז וספרד), שבו לדוגמה מנקדים צָהֳרַיִם בקמץ קטן בצד"י; אמנם בתנ"ך קורן הוותיק אין סימון כלל לקמץ קטן. להסבר מלא ומפורט על שיטת הניקוד המיוחד שבסידור קורן, שיש לה משמעות רבה גם למהדורת התנ"ך שלנו, ראו את מאמרו של חנן אריאל, "על סימון הקמצים, השוואים וההטעמה בסידור קורן", באתר הוצאת קורן.
  39. ^ יצוין שב"תיקון קוראים" הזה מציינים מצד אחד את הקמץ הקטן לפי המסורת הספרדית ולא לפי השיטה האחרת ע"פ כללי הדקדוק. אבל מצד שני, בעניין אחר השנוי במחלוקת דומה, הם לא מציינים שווא נע במלים כגון "שְׁתֵּי" ו"שְׁתַּיִם" אלא שווא נח, בניגוד למסורת ההגייה הספרדית ובהתאם לכללי הדקדוק (ולטעם היתיב שיכול לבוא בהן). למידע נוסף על הגיית תיבה זו ראו במאמרו של חנן אריאל, עמ' 6 ובמיוחד בהערה 48. במהדורתנו איננו מבחינים כעת בין שווא נע לשווא נח מסיבה טכנית: עדיין אין שני תווים שונים בשבילם ביוניקוד. אבל ברמת העיקרון נראה שיש לבצע גם בנושא זה את התיעוד הכפול, שיכיל את שיטת המדקדקים החדשים והעברית המדוברת ביחד עם מסורת הקריאה הספרדית, והקורא יבחר.
  40. ^ התחשבנו גם בדעתו של דודזון במילונו, כגון: תׇעׇבְדֵם (שמות כ,ד; כג,כד; דברים ה,ח; וכן לגבי וְנׇֽעׇבְדֵם בדברים יג,ג); השוו ויינברג הנוטה גם הוא לדעה שהפעלים האלה בבניין הׇפעל (3.5.5b [עמ' 162] ושם בהערה 42 ולעיל בהערה 35 [עמ' 160]). במקומות אחדים שבהם נשאר ויינברג בספק גמור, הקביעה אם יש קמץ קטן בתיבה נעשתה לפי מסורת הקריאה הספרדית, כגון: אָֽרָה־לִּ֜י / קָֽבָה־לִּי֙ (במדבר כב,ו, יא); קׇֽבׇל־עָ֖ם (מל"ב טו,י); יׇפְיָפִ֡יתָ (תהלים מה,ג). לעתים ציינו בנוסף את קריאתו בקול (אודיו) של הרב ירמיהו וידר מישיבה אוניברסיטה בניו יורק, קריאה מדויקת על פי כללי הדקדוק מפיו של תלמיד חכם מובהק ובעל קורא מומחה, בקיא בתנ"ך ובלשון המקרא, שנמצא כאן וכאן.
  41. ^ לדוגמה: תיבת כׇּֽל־ מוקפת שיש בה געיה בכתר, ותיבת קָֽדָשִׁים (תיבה זו מנוקדת כאמור פעמים רבות "קֳדָשִׁים" בחטף קמץ בכתר כדי למנוע טעות). בכך תיווצר בהכרח אי-עקביות, כי לגעיות בכתר ובכתבי־היד הקדומים יש תפקידים נוספים מלבד הנעת השווא; כדבריו של ויינברג, "המבנים של הקמץ הקטן" (2.1.2.1d עמ' 154): "תפקידו של המתג מגוון, מורכב, ולעתים קרובות לא ברור—אי אפשר לקבל כדבר המובן מאליו שיש לו פונקציה באופן מכני "לפתוח את ההברה", כלומר לזהות את השווא הבא לאחריה כשווא נע (מה שהופך את הקמץ לקמץ קטן)"; והשוו את מאמרו של חנן אריאל, עמ' 3-4. ויינברג הוסיף שם (e) ש"ציונו של המתג נעשה באופנים שונים במהדורות שונות של המקרא" (כוונתו כנראה גם לכתבי־היד). גם בתנ"ך מהדורת "סימנים" (פלדהיים) נתקלו באותה בעיה, כי מסמנים בה קמץ קטן בעקביות לפי השיטה הספרדית בלבד, אך בו בזמן מהדורתם הושפעה מכתבי־היד הטברנים לגבי סימון הגעיה. לכן יש מקומות במהדורתם שהדפיסו את התיבה "כל" בקמץ קטן ביחד עם סימן של "מאריך" (געיה): "כׇּֽל", למרות שהתופעה הזאת לא מתיישבת לכאורה עם השיטה הספרדית. בדומה לכך, אם באים לסמן קמץ רחב בתיבות "קָדָשִׁים", "שָׁרָשִׁים" ונגזריהם הרלוונטיים אז תיווצר תוצאה הכרחית של חוסר עקביות בשילובה של המסורת הספרדית עם נוסח הכתר, כי פעמים רבות נכתבים בכתר "קֳדָשִׁים" ו"שֳׁרָשִׁים" בקמץ חטוף. לכן אי-סימון של הקמץ הקטן כשאין חטף, ביחד עם הגייה של החטף כקמץ קטן כשהוא קיים, יוצרים מצב מטעה שגורם לקורא לחשוב שמדובר על הגייה שונה למרות שבאמת מדובר על אותה תיבה בדיוק. גם אי-העקביות הזאת מופיעה בתנ"ך סימנים, שבו מבליטים את הקמץ החטוף כדי שייראה כמו קמץ קטן, ובאותה תיבה מסמנים קמץ רחב כשאין חטף.
  42. ^ יש כ-350 תיבות במקרא שבהם יש מחלוקת בין שתי שיטות ההגייה לגבי קמץ גדול וקמץ קטן (לפי מספר הפעמים שתבנית:מ:קמץ מופיעה במהדורתנו). כוונתנו בעתיד שהקורא יוכל לבחור את שיטת הקריאה המועדפת עליו לכל המבנים הדקדוקיים.
  43. ^ יצויין שבמהדורת מכון ממרא אין שימוש בסימן זה אלא בנקודת חולם רגילה, דבר שגורם לפעמים לשיבושים בתצוגה בפונטים חדשים.
  44. ^ על צורתו של הקו ראו ייבין, המסורה למקרא, פרק תשיעי 305 (עמ' 178): "הקו שאחר התיבה המוטעמת לגרמיה הוא קו מאונך. בכתבי־היד מידתו כחצי גובה אות, והוא בא על פי רוב בגובה חלקן העליון של האותיות, אך לעתים גם בגובה אמצען או בגובה חלקן התחתון. בדפוסים אורכו כגובה אות." ולגבי הפסק ראו שם 311 (עמ' 180): "פָּסֵק, פְּסִיק, הוא קו מאונך הבא אחרי התיבה, ברווח שבינה לבין זו שאחריה."
  45. ^ ראו ייבין, שם, שהפסק "מסומן אחר תיבה המוטעמת בטעם מחבר, ומורה שיש להפסיק בקריאתה הפסקה כלשהי, אך לא עד כדי הפיכת הטעם המחבר לטעם מפסיק. הפָּסֵק הותקן כנראה לאחר התקנת מערכת הטעמים, המחברים והמפסיקים, ובא להשלימה במקומות שבהם מערכת זו לא הספיקה. התקנתו המאוחרת ביחס עשויה להסביר את חוסר השיטתיות שבסימונו." וראו גם את דבריו של ברויאר, טעמי המקרא ו.1 (עמ' 128): "המסורה מכירה רק סימן אחד, המורה על הפסקה בלבד – בלא כל משמעות מוסיקלית – והוא הפָּסֵק. צורת הפסק הוא קו מאונך, המפריד בין שתי תיבות. עצם מקומו של הפסק מעיד עליו, שהוא סימן להפסקה, ולא סימן נגינה; שהרי אין הוא מסומן מתחת לתיבה על מעליה – ככל טעמי המקרא – אלא הוא מסומן אחרי התיבה. ומכאן, שהפסק מורה על הפסקת הקריאה הבאה אחרי המלה; ואילו המפסיק והמשרת מורים על הנגינה, המלוה את המלה עצמה." והעיר שם ברויאר על חוסר הנגינה: משום כך אמרו על פסק ש"לא נמנה עם הטעמים (=המפסיקים) ולא עם המשרתים" (משפטי הטעמים ח' ע"א).
  46. ^ משרתו של מונח לגרמיה הוא בדרך כלל מרכא, ורק לעתים רחוקות יש לו שני משרתים (מונח ומרכא, מרכא ומרכא, אזלא ומרכא). על משרתיו של הטעם "מונח לגרמיה" ראו ברויאר, טעמי המקרא, ג.1 (עמ' 83); ייבין, המסורה למקרא, פרק תשיעי 309-310 (עמ' 180).
  47. ^ ראו ייבין, המסורה למקרא, 308 (עמ' 179): "ויש כתבי־יד, בייחוד אלו שבניקוד מורחב, המעירים בגיליון על כל קו מאונך אם הוא פסק (פס֗, פ֗) או לגרמיה (לגר֗, לג֗). גם בכתבי־יד שאינם מעירים דרך שיטה, יש הערות במקומות שעשויים לטעוֹת בהם. כך, למשל, במס"ק ל מעירים "ל֗ג֗ר֗" בשני המקומות שבהם טעם זה בא לפני פזר (עיין למעלה), וביש' מב, ה, מעירים "פ֗ס֗ק֗."
  48. ^ לעתים רחוקות הנוסח שונה, ואז הכרענו לפי כתר ארם צובה. לדוגמה: ביהושע טו,יח יש קו מאונך של מונח לגרמיה בכתר ארם צובה ובמקראות גדולות דפוס ונציה (רפ"ו), אבל הוא חסר בפסוק המקביל בשופטים א,יד. בכתבי־יד אחרים (כתי"ל וכתי"ק וכתי"ש1) הקו חסר בשני המקומות. הפסוק ביהושע מובא ברשימת הלגרמיה של גינצבורג (ראו כאן למקורותיה), אבל ברשימת ויקס השמיט אותו בכוונה (ראו שם דיון בהערה 27); וראו עוד ברשימת ברויאר, טעמי המקרא, ו.11 (עמ' 137-140), ושם בהערה 9 (עמ' 138).
  49. ^ לעתים יש אי-התאמות בין רשימות הפסק השונות, ואז בדרך כלל נתנו עדיפות לרשימות הפסק בתוך כתי"ל (בסוף התורה, בסוף הנביאים, ובסוף הכתובים); התחשבנו בפריטים המובאים בהן ובפריטים הנעדרים מהן, ובמיוחד כאשר הנתונים שבהן תואמים לקביעות אחרות של המסורה. אבל כל מקרה נדון לגופו.
  50. ^ המסורה למקרא, פרק תשיעי 306 (עמ' 178). וראו גם את רשימת גינצבורג של כל לגרמיה במקרא, על סמך הערות "לגרמיה" בשוליים בכתבי־היד.
  51. ^ בכתי"ל יש עליו ציון מפורש "פ֗ס֗ק֗"; ובכתר ארם צובה יש בו הערת מסורה "ב֗" שמשווה אותו לַפָּסֵק הברור בביטוי הזהה בתהלים פה,ט (וגם שם אותה הערה). לגבי רשימת הפסק בכתי"ל, שבה הפסוק הזה נעדר, ראו את רשימת הַפָּסֵק של ויקס עמ' 128 הערה 20; רשימת הַפָּסֵק בכתי"ל לישעיהו משובשת היא, וברשימות אחרות הפסוק מופיע.
  52. ^ ראו את רשימת ויקס של לגרמיה הסמוך לרביע, שהיא "רשימה מוסמכת למדי" לדעתו של ייבין, המסורה למקרא, 308 (עמ' 179). גם ברויאר ערך רשימה כזו, שבה הוא מקטלג את כל המקומות לפי סוגים (טעמי המקרא, ו.11 (עמ' 137-140). גם רשימת גינצבורג של כל לגרמיה במקרא כוללת את הלגרמיה הסמוך לרביע. להלן רשימה של לגרמיה הסמוך לרביע, המבוססת בעיקר על רשימתו של ויקס: בראשית ג,טו; יז,יד; כג,ו; כט,ט2; מה,ה; שמות ל,יג; במדבר ז,יג2 ,יט2, וכו'; י,כט; י,לה2; כ,כא; דברים א,לג2; ה,ד; ה,כא2 (אצל ויקס רשום בטעות כב2); לב,לט; יהושע ה,יד; ט,יב; טו,יח (ויקס השמיט את הפסוק הזה לאור הפסוק המקביל בשופטים א,יד אבל הקו נמצא בכתר ארם צובה); שופטים יא,מ; טז,ב; יח,ז2; כ,כח; שמואל שמ"א יא,ט; יא,יב2; טז,ה; טז,ז2; כ,כה; כו,טז2; שמ"ב יב,כג; טו,כ; טו,ל; מלכים מל"א ו,כט; ז,כג2; יט,ד2; מל"ב ב,יב; ה,כב; כה,טז; ישעיהו ט,טז; יט,טז2; כא,ח2; כב,ב; כב,יא; מט,כא2; ירמיהו נ,לד; נב,כ; יחזקאל כד,יז; לה,יב; זכריה א,ח; ו,טו; י,יב2; שיר השירים ד,יד; ח,יד; רות א,יג; ג,ג; ג,יג; קהלת ט,ג; דניאל ד,טו2; נחמיה ב,יב; דברי הימים דה"א ג,א2; יח,י; דה"ב ד,ב2; כא,יט. בשני מקומות ברשימתו של ויקס אין קו של לגרמיה בכתבי־היד (כתי"א וכתי"ל), אבל יש לגרמיה בחלק מהדפוסים: מל"ב יז,לו (ליסר, לטריס, בער, קורן); ירמיהו כ,ד (ליסר, לטריס). בנוסף השמיט ויקס מרשימתו את שלושת הפסוקים הבאים (ראו שם הערה 27): ישעיהו ז,כה (בער); דניאל יא,ו (כתבי־יד שונים); דה"ב יח,ג (כתבי־יד שונים).
  53. ^ ראו ויקס, עמ' 118, המבוסס על הערות מסורה.
  54. ^ ראו ויקס, עמ' 120, המבוסס על הערות מסורה.
  55. ^ טעמי המקרא, ו.12 (עמ' 141).
  56. ^ דותן קיבל את דעתו של ויקס בנושא הזה (עמ' 120 הערה 6).
  57. ^ ספר דקדוק הטעמים לר' אהרן בן משה בן אשר, חלק ב: הפירוש והניתוח, שער ט"ז, עמ' 246.
  58. ^ לשתי מהדורותיו של דותן ראו בביבליוגרפיה; וראו עוד ייבין, כז.2 (עמ' 231) על פסוק זה: "ושמא הכוונה בדוגמה זו להטעמת מרכא עם הלגרמיה בתיבתו."
  59. ^ טעמי המקרא, ו.12 (עמ' 141).
  60. ^ טעמי המקרא, ד.20 (עמ' 119). וראו גם ייבין, המסורה למקרא, פרק תשיעי 307 (עמ' 179).
  61. ^ שם קובע ברויאר ש"יחידה פשוטה המסתיימת ברביע מתחלקת לעתים קרובותת על ידי לגרמיה – אפילו שתי תיבותיה קצרות."
  62. ^ בסוף סעיף ד.20 (עמ' 119) מציע ברויאר שגם מנוסח הטעמים באמ"ת ניתן להוכיח שהטעם ביחידה פשוטה הוא לגרמיה ולא פסק.
  63. ^ למידע טכני נוסח על התו של רווח מיוחד זה, ושל רווחים אחרים ביוניקוד, ראו כאן.
  64. ^ לסיכום של הכללים לשתי הצורות של לגרמיה בספרי אמ"ת ראו ייבין, המסורה למקרא, 333 (עמ' 197).
  65. ^ על לגרמיה מהסוג הזה בספרי אמ"ת ראו ברויאר, טעמי המקרא, יד.2 (עמ' 321).
  66. ^ למקורותיה של רשימת הלגרמיה ראו כאן.
  67. ^ למקורותיה של רשימת הפסק ראו כאן.
  68. ^ מהפך לגרמיה ואזלא לגרמיה נמצאים ברשימת הפסק במקומות הבאים: תהלים ט,יז; יח,נ (כנראה שהכוונה לא הייתה ל"עַל־כֵּ֤ן ׀ אוֹדְךָ֖" אלא ל"בַגּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה"); לז,ז; נ,א; נה,כ (שְׁמַ֤ע ׀ אֵ֨ל ׀ וְֽיַעֲנֵם֮ - השני נמצא ברשימת הלגרמיה); סח,יט (לא ברשימת הלגרמיה); סח,כ (לא ברשימת הלגרמיה); סח,לו; עב,יט; פד,ד; קי,ד; קיז,ב; קיח,כז; קלז,ז (לא ברשימת הלגרמיה); משלי ח,ל (לא ברשימת הלגרמיה); ח,לד (לא ברשימת הלגרמיה); ל,טו (לא ברשימת הלגרמיה); איוב ז,כ.
  69. ^ על הקו המאונך של תיבת "לַמְנַצֵּ֬חַ ׀" בטעם עילוי ראו ברויאר, טעמי המקרא, יד.3, סוף עמ' 321. קו מאונך של פסק בכתר שאינו מובא ברשימת הפסק של גינצבורג נמצא במקומות הבאים: תהלים לו,א; מד,א; מז,א; מט,א; נה,כד; סא,א; סט,א; פא,א; פה,א; צב,י. רק בשני מקומות חסר קו מאונך של פסק בכתר לעומת רשימתו של גינצבורג: תהלים פו,א; משלי ד,ז.
  70. ^ טעמי המקרא, א.26.ב (עמ' 18-19). במקום אחד רשם גינצבורג את הקו של שלשלת גדולה כפסק (תהלים פט,ג).
  71. ^ ראו מנחת שי על בראשית (יב, ג) שהרב ברויאר ציטט אותו פעמים רבות בהקדמותיו למהדורותיו: "ואנכי לא ידעתי איזה יכשר הזה או זה, או אם שניהם טובים. ואני בתומי אלך בדרך הספרים שהם כולם בשוא לבד; והמדקדק לקרותן כהוגן תבוא עליו ברכה." דברי המנחת שי אינם מבטלים את האפשרות שיש בסימון החטפים שיטה מובהקת של המסורה אלא הפוך: "המדקדק לקרותן כהוגן תבוא עליו ברכה". אבל דבריו רומזים גם לבעיה עמוקה יותר, דהיינו שחוסר הבהירות והעקביות בעניין זה בכתבי־היד ובדפוסים, עד כדי כך שאי אפשר להכריע לטובתה של אף שיטה אלא שיש לכתוב "כולם בשוא" בתמימות, נובע מהעובדה הפשוטה שאין לסימון החטפים באותיות לא גרוניות משמעות מובנת לפי שיטת ההגיה של הסופרים והמהדירים.
  72. ^ ברוב המכריע של המקומות מדובר על שווא במקום חטף פתח באות לא גרונית. לפעמים מדובר על שווא במקום חטף קמץ (שלאחריה אות גרונית); ראו על כך בהערה בסוף תת-הסעיף הזה. לעתים רחוקות מדובר על תופעה ייחודית בכתר שאין כמעט כדוגמתו בכתבי־היד האחרים, דהיינו שווא שיבוא במקום חטף חיריק (!) בחמש במקומות בכתר (מל"א יז,יא; תהלים יד,א [פעמיים]; תהלים נג,ב [פעמיים]); עליהן נציין במקומן בתיעוד הנוסח, ולהסבר של התופעה ראו ייבין, ב.6 (עמ' 21). בנוסף חשוב לציין שכלל התיבות שיש בהן חטף באות לא גרונית הן הרוב המכריע של התיבות המובאות ברשימות "נוסח כתב היד" שבסוף כל אחת ממהדורות ברויאר. רשימות אלו מהוות תיעוד מלא ואובייקטיבי לתופעה זו בכל המקרא. אבל הן לא מושלמות, ולפעמים נשמטה תיבה אף מעינו הבוחנת של הרב ברויאר; לדוגמה ראו את התיבה "וִיבֹקֲק֖וּ" (ירמיהו נא,ב).
  73. ^ אמנם אין במקראות גדולות הכתר ביצוע מלא ועקבי למדיניות זו, כי יש לא מעט מקומות שבהם מוצאים בכתר חטף באות לא גרונית, ואילו במהדורתם מופיע שוא. בדרך כלל ציינו את המקומות האלה בתיעוד הנוסח במהדורתנו. ראו לדוגמה: "וּֽתֲבֻקְשִׁ֗י" (יחזקאל כו,כא, במג"ה "וּֽתְבֻקְשִׁ֗י"); "כָּלֲל֖וּ" (שם כז,ג, במג"ה "כָּלְל֖וּ"); ויש עוד כמה דוגמאות שם בפרק כ"ז. בדוגמה האחרונה ייתכן שמדובר על טעות בהקלדה בעקבות הביטוי המקביל המופיע אח"כ בשוא: "כָּלֲל֖וּ יָפְיֵֽךְ" בפסוק ג' בחטף, לעומת "כָּלְל֥וּ יָפְיֵֽךְ" בשוא בפסוק י"א. דוגמה זו מדגימה גם תופעה אחרת, דהיינו שבכתר יש כמה דוגמאות מרשימות של תיבות וביטויים החוזרים על עצמם כמה פעמים, לפעמים בחטף ולפעמים בשוא, כך שהרושם הנוצר הוא לא של שיטה עקבית או מובהקת (ויש דוגמאות עוד יותר מרשימות לתופעה זו).
  74. ^ ייבין, כתר, סיכום.3 עמ' 377).
  75. ^ טענו שם גם טענה עקרונית נוספת: "אין גם מקום לטענתו של הרב ברויאר בדבר זרות ההגיה של החטפים האלה בתקופתנו... קביעתו של נוסח מסוים לפרטי פרטיו נועדה ליצור אחידות בתוך מציאות מגוונת ומשתנה. כל סימני הניקוד של המסורה הטברנית משקפים לאמיתו של דבר מנהג הגיה מסוים בתקופה שהיו קיימים גם מנהגים אחרים. מנהג זה נבחר על־ידי בעליי המסורה הטברנים כראוי לקיבוע ולהנצחה ולדחות מפניו שאר מנהגים, ומרגע שנתקבלו סימניו כסימני המסורה המוסמכים, הם היו אמורים להתקיים כ'נוסח המסורה' בכל מסגרת הגיה, בין שהיא תואמת את הסימנים ובין שאינה תואמת אותם..." (עמ' 66*). כלומר: על ההגיה להתאים את עצמה לגמרי אל נוסח המסורה הכתוב, ואין להתאים כלל את סימני ההגיה הכתובים לצורכי ההגיה בפועל. תיאור זה נכון לרוב לגבי התפשטותו של נוסח המסורה ברחבי התפוצות, אמנם נראה שיש בהקצנתו קביעה אידאולוגית יותר מאשר טענה היסטורית. כי התיאור המוקצן מתעלם מכמה תופעות: (א) הגיוון שבכתבי־היד בנושא הזה, גיוון שבולט לעין, ואי־אפשר להסביר אותו רק על ידי ההנחה שלא היו לסופרים מקור אמין להסתמך עליו (בניגוד ברור לשאר כללי הניקוד והטעמים); (ב) מגמות של "הרחבה" ו"שכלול" המוזכרים אצל ייבין, שבהן ניסו אף כתבי־היד הקרובים לכתר, ובוודאי המאוחרים מהם, ליצור עקביות והתאמה בתחום הניקוד והטעמים; (ג) מגמת ההתאמה לצורכי הקורא בדפוסים, ובמיוחד בדורות האחרונים מאז דפוס קורן.
  76. ^ יוצא מן הכלל חטף קמץ בכתר שבא במקום קמץ קטן (חטוף) בצורות כגון קֳדָשִׁים הבאה בכתר לעתים קרובות במקום קָדָשִׁים (שתי הצורות מופיעות בכמה מקומות בכתר) וכמו כן "שׇׁרָשָׁיו", וגם בשם "מׇרְדֳּכַי" במגילת אסתר. אמנם השוו את הניקוד בתיבות שבהן לאחר החטף קמץ באה אות גרונית, כגון קֳהָת (תיבה זו ונגזרותיה באות במקומות רבים בכתר בחטף קמץ, אמנם לפעמים גם בשווא פשוט), שבא במהדורתנו קְהָת בשוא (כמו בהמהדורות ברויאר). על תופעת חטף קמץ לסימון קמץ חטוף (כדי למנוע טעות), ראו ייבין ב.5 (עמ' 19-20). על שווא נע שלפני אות גרונית שנהגה מעין תנועתה (של הגרונית), ראו במאמרו של חנן אריאל, עמ' 6.
  77. ^ בתור סימן אורתוגרפי (גליף מעל האות) במערכת היוניקוד, סימן הווריקה (U+FB1E) הוא גרסה אחרת של סימן הרפה (U+05BF). במהדורות שונות של סידורי תפילה בעבר, יש שסימנו שווא נא על ידי השימוש בסימן קו הרפה, או בסימן עיגול המסורה, או בטעם הסגול (כולם מעל האות). אך לכל הסימנים האלה יש משמעויות אחרות, ולעתים נחוץ להשתמש בהם למטרותיהן המקוריות בתוך מהדורת מקרא או בפסוקים המובאים בתוך הסידור. לכן עדיף להשתמש בסימן אחר לגמרי, שאינו מתחום המקרא, כדי לסמן שווא נע. סימן הווריקה יכול להיות פתרון טוב בינתיים, עד שמערכת היוניקוד תתמוך בסימן מיוחד עבור "שווא נע".
  78. ^ יצוין שברוב המקומות יש כתבי־יד כאלה, והדפוסים הנפוצים קרובים לכתר בנושא הזה עוד יותר מכתבי־יד (בניגוד למה שכתבו במבוא ל"מקראות גדולות הכתר"); וראו על כך לעיל.
  79. ^ ראו על כך ייבין, ה.8-12, עמ' 64-66.
  80. ^ ראו ייבין, כד.2-4, עמ' 217-218. בהקלדת וסטמינסטר היו במקור סימנים של מרכא בתיבת תביר לרוב. אבל החל מגירסה 4.14 הפכו אותם לגעיות כי כך יש לקרוא את כתי"ל לדעתם. ולכן רשימת השינויים בהקלדת וסטמינסטר בין גירסה 4.12 ל-4.14 מהווה רשימה טובה (אבל לא מושלמת) לתופעה זו במקרא. על פי רשימה זו כבר נעשו תיקונים במהדורתנו בכל החלקים של המקרא החסרים בכתר והמבוססים על הקלדת כתי"ל. אולם עדיין ייתכן שיש מקומות חריגים שעדיין דורשים תיקון. (יצויין שבדיקה זו הכילה בפועל את בדיקת כל השינויים מגירסה 4.10 והלאה; עיון בגירסאות הקודמות לגירסה 4.10 מראה שאין בהן שינויים רלוונטיים למהדורתנו.)
  81. ^ לפרטים ראו ייבין, כד.4, עמ' 218, ובתיעוד הנוסח על שה"ש ב,ז.
  82. ^ ייבין, כט.2 עמ' 235. המידע בנושא זה כאן מבוסס על מה שמובא שם, וגם ב-כט.3 עמ' 235-236.
  83. ^ כך מקובל בדפוסים, שבהם אין מקף בתיבת משרת; וכך גם עשה הרב ברויאר בכל מקום שמצא מקף בתיבת משרת בכתבי־היד, ובעקבותיו במהדורות "סימנים" ומכון ממרא.
  84. ^ ברשימה זו מובא הנוסח המופיע במהדורתנו; לתיעוד המלא של מקורות הנוסח בחמשת הדוגמאות ראו בדף העריכה של הפרק לכל דוגמה. מבחינה טכנית אנחנו משתמשים במקומות האלה בשתי תבניות: תבנית:מ:גרש ותלישא גדולה ותבנית:מ:גרשיים ותלישא גדולה.
  85. ^ ראו ברויאר, טעמי המקרא, ב.53 (עמ' 64). למידע נוסף על התופעה ראו ייבין, כח.2, עמ' 232.
  86. ^ לפי ברויאר (שם, הערה 39): "הקורא מקדים את הגרש לתלישא הגדולה; שהרי ברוב המקרים הגרש הוא השליש האחרון; ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם."
  87. ^ תופעה זו קיימת אף בכתבי־היד; וראו בכתי"ק מל"ב יז,יג <שֻׁ֠͏֜בוּ>.
  88. ^ יש לציין שאפילו במקראות גדולות הכתר לא שמרו על שיטת הכתר בשני המקומות מהסוג הזה (ויקרא י,ד; יחזקאל מח,י), ובמקום זה ציינו את הטעמים לפי מנהג הדפוסים. ובנוסף לכך בצפניה ב,טו בא הגרשיים לאחר תלישא גדולה באות הראשונה (!).
  89. ^ יוצא מן הכלל מהדורת גינצבורג (כרך א, כרך ב), המציינת בעקביות את סימן הרפה בעשרות אלפי תיבות.
  90. ^ יש בהחלטה זו חוסר עקביות, והיא פוגעת במגמתו המוצהרת של מקראות גדולות הכתר להציג את שיטת הכתר במלואה.
  91. ^ אמנם במהדורת "סימנים" החליטו להדפיס את סימן הרפה בהרבה יותר מקומות מהמהדורות האחרות, בעצם בכל מקום שלדעתו של המהדיר יש קוראים הנוטים לטעות.
  92. ^ שלושת התיבות הללו מפורטות בהערת מנחת שי לישעיהו לד,יא. בכל אחת מהן יש סימן רפה ברור בכתר ארם צובה ובכתי"ל.
  93. ^ אנחנו מודים לבעלי האתר "מקראות גדולות על התורה" שהוסיפו על מהדורתנו את סימן הרפה בעשרות מקומות, ובאדיבותם שיתפו אותנו בתוצאות. ניתן לראות את המקומות המסומנים ב"רפה" שם על ידי החיפוש הזה. הרשימה הבאה מיוסדת על החיפוש הזה אבל גם הוספנו עליו.
  94. ^ על השלשלת ראו ברויאר ה.1, עמ' 120.
  95. ^ על טעם זה ועל ניגונו ראו ברויאר ג.27, עמ' 99-100.
  96. ^ על הנוסח המדויק של דוגמה זו בכתר ארם צובה ראו ייבין כח.3 עמ' 232-233.
  97. ^ ראו ברויאר ה.10, עמ' 127. על צורתם של שני הטעמים בכתבי היד ראו ייבין כא.3, עמ' 198: "פזר גדול ('קרני פרה') הוא זווית בלבד: ˇ, בלי עיגולים בקצותיה (כבדפוסים). אין זו אפוא הרכבה של שתי התלישות (כך כבר ויקס, 21). משרתו, הגלגל, צורתו כשל משרת הפזר בטעמי אמ"ת: עיגול שהושאר בו פתח מלמעלה (מט.5)." טעם המשרת (ירח בן יומו) אינו מוקלד במהדורתנו, אלא מובא מתוך תבנית:ירח בן יומו. השימוש בתבנית זו מיועד להבחין בינו לבין "גלגל" בטעמי אמ"ת (הזהה לו) ולבין "אתנח הפוך" בטעמי אמ"ת (שצורתו דומה לו בפונטים המקובלים). יוצא שכל הפסוקים שבהם מופיע "ירח בן יומו" מתויגים ע"י התבנית שלו. למידע נוסף על הטעמים הדומים לו בספרי אמ"ת ראו לעיל.
  98. ^ ג.27, עמ' 100.
  99. ^ יש טבלה דומה גם לפסוק מעשה ראובן בספר בראשית, וגם היא מופיעה בדף של הפרק והפרשה והספר המלא. כל הטבלאות מבוססות על דף הבסיס הטכני כאן.
  100. ^ יש להבדיל בין טעם הצינור שהוא טעם מפסיק, לבין טעם הצינורית שהוא טעם מחבר ומשני. הצינור נכתב תמיד בסוף התיבה משמאל לאות האחרונה, ואילו הצינורית נכתבת תמיד על גבי אות אחת בתחילת התיבה או באמצעה (והיא יושבת על גבי האות שלה באמצעה). בתור טעם משני, הצינורית תמיד נכתבת ביחד עם עוד טעם, שהוא הטעם העיקרי באותה תיבה או בתיבות מוקפות. ראו לדוגמה משלי ל,לג ("י֘וֹצִ֤יא"). וראו עוד להלן, "צינורית".
  101. ^ לדעתו של ייבין, מדובר על קווים הדומים למרכא בכתר ובכתבי־היד הקרובים, וכך הדפיס אותם ברויאר במהדורותיו האחרונות (כגון ע֭וּרָ֥ה בנז,ט). אך דותן ומג"ה הכריעו שקו כזה הוא געיה, וכך הדפיס אותם אף ברויאר במהדורתו הראשונה (כגון ע֭וּרָֽה). וכך נראה גם לנו באופן כללי, ולכן הבאנו את הקווים האלה במהדורתנו כגעיות. ייבין הביא את דבריו של חיבור מסורה קדום: "אלא שקצת הסופרים מביאים תחת אות הטעם במקומות הקשים את מקלו בצורת המרכא ואינו מרכא, אל כדי שייוודע שהוא האות המוטעמת..." (ההדגשה אינה במקור). ייבין הציע שם גם סיבה שלא כתבו סימן מאונך כגעיה אלא נטוי לצד שמאל כמרכא: כדי שהקורא לא יחשוב שמדובר בהטעמה מלעיל ומדובר בגעיה לאחר הטעם (המצויה לעתים בכתר). מציאות זו לגבי הקווים הנדירים ממילא בהברה המוטעמת מחלישה את הטיעון שבגלל התקדים לכאורה בכתבי־היד, יש לסמן אותה בקו של געיה דווקא, ולא על ידי הכפלת הטעם (ראו על כך להלן).
  102. ^ תשעת המקומות בכתר הם: ק֭וּמָֽה (תהלים מד,כז), ע֭וּרָֽה (נז,ט; קח,ג), יִ֭מָּחֽוּ (סט,כט), צָ֭רָתִֽי (פו,ז), קָ֭רָֽאתִי (קלח,ג), אָ֭נָֽה (קלט,ז), אֹ֭כֵֽל (משלי יג,כה), אָ֭נֹכִֽי (איוב כט,טז). רוב הדוגמאות שבכתבי־היד הקרובים הם באותם פסוקים; ראו ייבין, מד.1, עמ' 301-302.
  103. ^ לגבי הצינור, אין בתנ"ך סימנים ציון של מקום הטעם (ראו שם לדוגמה תהלים יג,ו ("בָטַחְתִּי֮" ולא "בָטַֽחְתִּי֮"). בנוסף לכך, טעם הצינור בתנ"ך סימנים נדפס על גבי האות האחרונה באמצעה (לא לשמאלה), וזה מגביר את הקושי להבחין בינו לבין "צינורית".
  104. ^ ביניהם: ספר תהלים "סימנים" מסודר בסדר חדש באותיות מאירות עיניים בשילוב ניקוד מיוחד לקריאה נוחה ומדוייקת (ירושלים: פלדהיים, תשס"ב); תהלים המפואר אור החיים מדוייק מנוקד בשוא נע וקמץ קטן עם מנחה וערבית תפילות והוספות רבות מסודר באותיות מאירות עיניים בפאר והדר (ירושלים: אור החיים, תשס"ו); תהלים עבודה שבלב מדוייק ומהודר ביופיו עם פיסוק לכל משפט והדגשת שוא נע וקמץ רחב כולל הקדמה לכל פרק ופרק לעורר ההבנה והכוונה (הוצאת אייל, תשע"ב), מהודרה חדשה ומתוקנת; ספר תהילים שעריו בתודה עם תפילות נחוצות, שיר השירים, פרקי שירה ונשמת כל חי (מכון שירה חדשה, אין תאריך). ראו דוגמאות מתוך ספרי התהלים האלה בקישור הזה. לגבי הפריט הראשון, דהיינו ספר תהלים "סימנים", יש לשים לב שצבעו בו את שני הטעמים (דחי וצינור) בצבע אפור בכל מקום שהם לא נכתבים במקום הטעם, כאילו היו טעמים מחברים. עיצוב זה מקשה על קריאת הפסוק לפי חלוקת הטעמים. עוד יותר מוזר שלגבי צינור, הוסיפו קו של געיה בכל תיבה של צינור, כולל ברוב רובן של התיבות הנקראות מלרע (בניגוד גמור לסימון הטעם הכפול לדחי ולשאר הטעמים הכפולים בכ"א הספרים).
  105. ^ ראו: סידור מהולל שם א-ד-נ-י / הסידור המושלם (כרמיאל: הוצאה פרטית של אזולאי שלמה, תשע"ב); סידור המפורש כוונת הלב השלם (ירושלים: שירה חדשה, תשע"ד); סידור עבודה שבלב השלם (מכון שירה חדשה / הוצאת היכלות, אין תאריך); סידור פאר ישראל (אשקלון: הוצאת פאר הקודש, תשע"ד). ראו דוגמאות מתוך הסידורים האלה בקישור הזה.
  106. ^ סידור כוונת הלב השלם (מכון שירה חדשה תשע"ד), מבוא, עמ' 10-11.
  107. ^ מתוך 4465 פסוקי אמ"ת, רק 421 מתחלקים בחלוקה ראשית ע"י עולה ויורד (כ-9.4%).
  108. ^ ברויאר, טעמי המקרא, ט.9א, עמ' 217.
  109. ^ אמנם אין זה דעתו של ייבין, מט.1, עמ' 331. "מסימונו של ה"עולה" בדוגמות הנזכרות בהברה הראויה לגעיה קלה אין להסיק שהוא בא במקום געיה, שכן געיה כבדה וגעית־שוא באות בתיבות אלו לפני ה"עולה", ולא היתה הטעמה כזו באפשר אילו כוח ה"עולה" היה ככוח געיה. סימון ה"עולה" בהברה הראויה לגעיה אין סיבתו כנראה אלא גראפית."
  110. ^ ברויאר, שם, ט.8א, עמ' 217 הערה 4. שאר ההסבר להלן על "עולה ויורד" מבוסס על ייבין, מט.1, עמ' 330-331; ועל דברי ברויאר שם בגוף הטקסט בעמ' 217. הבאנו לרוב את הדוגמאות של ברויאר, אך רובן נבחרו מתוך הפניותיו של ייבין.
  111. ^ ייבין שם, עמ' 331; אמנם לדעתו אין זה באמת "טעם־משנה" (ראו לעיל). יצויין שב-6 מקומות בכתר כתב המסרן געיה באות של ה"עולה": ב,ז; לז,ז; עח,לח; פ,טו; משלי ח,לד; איוב יד,יד.
  112. ^ כך בדפוסים כגון לטריס, קורן (לְֽתֽוֹכַ֫חְתִּ֥י בגעיה בהברה הראויה לכך). וכך מסומן ה"עולה" אפילו במהדורות מסוימות המבוססות באופן מלא או חלקי על כתר ארם צובה, כגון ברויאר ו"סימנים".
  113. ^ ייבין וברויאר ציינו חריג יחיד לכלל הזה בכתר ארם צובה: כִּֽי־דַלּ֢וֹתִ֫י מְאֹ֥ד (קמב,ו).
  114. ^ כתבי־היד הקרובים רגילים לסמן את ה"עולה" באות ה"א בשם הוי"ה (ויש תופעה דומה לגבי סימון מהפך מצונר בתיבה זו; ראו ייבין מט.3, עמ' 332; נג.1; ולהלן במבוא). שם הוי"ה מוטעם ב"עולה ויורד" במקומות הבאים בכתר ארם צובה: תהלים כז,יד; תהלים פד,ג; *תהלים פה,ט ("עולה" מסומן באות ה"א); תהלים קד,א (באות יו"ד לאחר תיקון); תהלים קל,ז; תהלים קמב,ו; *משלי ל,ט (באות ה"א).
  115. ^ על שמו וצורתו של אתנח הפוך ראו ייבין, מט.6, עמ' 333-334. (השם ניתן לו ע"י ייבין על יסוד צורתו ועל התיאור שלו בקטע מסורה קדום: "הטעם אשר דומה לאתנח ההפוך מתנגן שני ניגונים ומשתפל".) על אתנח הפוך כמשרת ראו ברויאר, טעמי המקרא, יא.57, עמ' 293-294.
  116. ^ בכתר ארם צובה יש השמטה שיטתית ועקבית כזאת של ה"עולה" ב-11 פסוקי אמ"ת; ראו פירוט בפרק החמישי של המבוא למהדורה.
  117. ^ אכן במקום אחד, איוב ט,כב (אַחַ֗ת הִ֥יא), גרמה השמטת ה"עולה" בכתבי־היד לשיבושים מגוונים בדפוסים. במקום לנקד אַחַ֗ת הִ֥֫יא הם ניקדו: אַֽחַת־הִ֭יא (!) או אַחַת־הִ֭יא (!) או אַחַ֗ת הִ֭יא (קורן!), בגלל שהמדפיסים לא הבינו שמדובר על "עולה ויורד". דוגמה זו מבהירה את חשיבותו של סימון ה"עולה" בשביל הקורא והלומד.
  118. ^ עולה ויורד מוטעם בשתי תיבות ב-55 פסוקים, שהם כ-13% מתוך 421 פסוקים המוטעמים ע"י עולה ויורד.
  119. ^ המקף בין שתי תיבות של עולה ויורד מסומן בכתר ארם צובה בששה פסוקים (מתוך 55): תהלים ע,ו (ח֫וּשָׁה־לִּ֥י); קטו,א (לֹ֫א־לָ֥נוּ); משלי ה,יט (וְֽיַעֲלַ֫ת־חֵ֥ן); כג,ז (כֶּ֫ן־ה֥וּא); ל,יז (לִֽיקְּהַ֫ת־אֵ֥ם); ל,יט (עֲלֵ֫י־צ֥וּר). הקפה בין תיבת ה"עולה" לתיבת היורד נמצאת לפעמים גם בכתבי־היד הקרובים לכתר, כגון עג,כח (לִ֫י־ט֥וֹב) וקמד,יג (אֶ֫ל־זַ֥ן) בכתי"ל; לתיאורים של כתבי־יד נוספים ראו ייבין, מט.1 עמ' 330.
  120. ^ לכן מפתיע שבמהדורת סימנים, שהיא "תיקון קוראים" מובהק ויש בה תוספת סימנים לרוב כדי להדריך את הקורא, לא מצאו לנכון לסמן את ה"עולה" במקומות האלה. וכך גם אצל ברויאר ומכון ממרא.
  121. ^ לרשימה מפורטת של כל הפסוקים ראו בפרק החמישי של המבוא למהדורה.
  122. ^ הפתרון האופטימלי, לדעתנו, היה לסמן את ה"עולה" בצבע אפור בפסוקים האלה, בדומה למקפים בין תיבות ה"עולה" וה"יורד" (ראו "ב." בהמשך.). אך אפשרות זאת לא קיימת היום מבחינה טכנית, כי הדפדפנים מכריחים את סימני הניקוד והטעמים להופיע תמיד בצבע של האות.
  123. ^ בששת המקומות שהמקף מסומן בכתר ארם צובה, המקף במהדורתנו יופיע בצבע רגיל. לרשימה מפורטת של כל הפסוקים ראו בפרק החמישי של המבוא למהדורה.
  124. ^ הרב ברויאר במהדורותיו סימן את ה"עולה" תמיד בהברה שלפני ה"יורד", ואילו במג"ה מסמנים אותו תמיד כהופעתו בכתר. אם כן מהדורתנו קרובה יותר למג"ה בנושא הזה.
  125. ^ ייבין, מט.1-2 עמ' 331. אמנם בתיבות אחדות שבהן ה"עולה" אינו במקומו הקבוע אלא בהברה אחרת שאיננה ראויה לגעיה, ולא בוצע תיקון בכתר, ה"עולה" יופיע במהדורתנו במקומו הקבוע ע"פ הכללים ונעיר על המיקום החריג בהערות הנוסח. והם: תהלים נב,ט (מָע֫וּזּ֥וֹ); סח,כא (לְֽמוֹשָׁ֫ע֥וֹת); קלז,ז (יְֽרוּשָׁ֫לָ֥͏ִם); לב,י (לָרָ֫שָׁ֥ע). אמנם אם בוצע תיקון בכתר אז הבאנו תמיד את נוסח התיקון: תהלים קלז,ו; תהלים קמד,ז; משלי ה,יט (ראו ייבין מט.3 עמ' 332). והשוו עוד נ,כג (יְֽכַ֫בְּ֫דָ֥נְנִי!); ראו ייבין שם, עמ' 331.
  126. ^ ראו ייבין מט.3, עמ' 332; נג.1, עמ' 350.
  127. ^ ראו ייבין, מט.5, עמ' 333.
  128. ^ ע"פ ייבין, מה.1, עמ' 310. הנקודה מסומנת 5-6 פעמים; ראו כאן לרשימה מפורטת.
  129. ^ "נוסח הטעמים ב'כתר' לאור ספרו של ישראל ייבין (סיום)", לשוננו ניסן-תמוז תשל"א, עמ' 175-191.
  130. ^ לפני ספרו של ייבין, היה נדמה לחוקרים שבמקומות רבים מאוד, טעם המרכא במקרא היא בעצם געיה, בעקבות נוסח הדפוסים; ראו ברויאר, שם, עמ' 175-176.
  131. ^ הציטוט מתוך ברויאר, שם, עמ' 176-177; הבאנו את הדוגמאות מהמקרא בניקוד מלא, וההדגשות הן משלנו.
  132. ^ ברויאר מעיר כאן שהדבר נכון גם למרכא המשרת לרביע גדול, כגון כְּמ֥וֹ־עֵ֗שֶׂב (תהלים צב,ח). וראו עוד דוגמות שכתוב בהן מקף בכתר ארם צובה ולא נשמטה ההקפה: לַ֥עֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי (תהלים מ,ט); מַ֥עַלְלֵי־אֵ֑ל (תהלים עח,ז).
  133. ^ לדיון נוסף על תיבה זו ראו בהמשך דבריו של ברויאר שם, עמ' 180.
  134. ^ ראו גם את דבריו של ייבין עצמו (נא.3.ה, עמ' 346) לגבי התיבה "כָּל" בתהלים (לה,י) ובמשלי (יט,ז), שהקמץ הוא תנועה קטנה דווקא. ייבין מצביע שם על תופעה שקיימת בתיבות שבהן המשרת של לגרמיה אינו מהפך אלא מרכא כאשר מדובר בהברה סגורה אחת מנוקדת בתנועה קטנה, ובניגוד לדעתם של חוקרים אחרים שהציעו שתיבת "כָּל" נמלטה מן ההקפה. בפירוש דעת מקרא על תהלים (לה,י; עמ' קצד הערה 4) הסביר המפרש את התופעה: "'כל' שבפסוק זה בלי מקף ובמרכא, ואף על פי כן בקמץ ולא בחולם. והוא משום שהמרכא היא טעם חלש ביותר, והיה בכחה לבטל את המקף – אבל לא היה בכחה להפוך את הקמץ לחולם. ולפי שיקול דעת זה יש לחשוב את הקמץ לקטון. ולפי ההגיה המקורית של בעלי הניקוד, שהיא דומה להברה האשכנזית (או התימנית) בימינו, אין כאן בעיה. אולם לפי ההברה הספרדית יש כאן בעיה: כלום יתכן להגות קמץ קטן בהברה מוטעמת? והבעיה הזאת היא מעין הבעיה שבהגיית הקמצים שבתבות 'שמרני' שבמזמור טז ו'מירדי' (קרי) שבמזמור ל. וכמו בתבות ההן אף כאן מסורת העדות המחזיקות בהברה הספרדית להגות 'כל' שבפסוק זה בקמץ גדול. וביחוד כשאומרים את הפסוק הזה ב'נשמת כל חי' מקפידים להשמיע את הקמץ הגדול. ואף על פי שהמדקדקים שבימינו אין דעתם נוחה מכך, מצינו שרבים מן המדקדקים הקדמונים סברו כך, וראוי לסמוך על דעתם ולא לשנות ממסורת אבות."
  135. ^ וראו עוד שם יא.1-10, עמ' 263-268.
  136. ^ ברויאר, ט.22 (עמ' 226).
  137. ^ ברויאר, ט.23-27 (עמ' 227-231). יש סה"כ 6 תיבות זעירות המנוקדות כאילו היו מוקפות. "אֶ֥ת" במקומות הבאים (3): תהלים מז,ה; תהלים ס,ב; משלי ג,יב. "פֶּ֥ן" במקום הזה: משלי ל,ט. "כׇּ‍֥ל" במקומות הבאים (2): תהלים לה,י; משלי יט,ז.
  138. ^ בכתי"ל התיבות מוקפות בפועל ("אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ"). הנוסחים המופיעים בדפוסים התמודדו עם הבעיה בדרכים אחרות. בחלקם יש מרכא באות רי"ש ("אַֽשְׁרֵ֥י הָאִ֗ישׁ" או "אַֽשְֽׁרֵ֥י הָאִ֗ישׁ"), ובחלקם התיבות מוקפות בפועל בלי מרכא ("אַֽשְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ"). והשוו גם את הדוגמה "מַ֥עֲדֶה־בֶּ֨גֶד׀" (משלי כה, כ) שכבר הובאה לעיל (והיא מוקפת בפועל).
  139. ^ 139.0 139.1 "הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀" במקומות הבאים (9): תהלים קו,א; קיא,א; קיב,א; קיג,א; קלה,א; קמז,א; קמח,א; קמט,א; קנ,א. לגבי "הַלְלוּ־יָהּ" כתב ברויאר (ט.27, עמ' 230): "המהפך או המרכא בא תמיד בתיבה זעירה הנוחה להיות מוקפת: מִי, אֶת, אִם, כׇּל, עַל, פֶּן; או הוא בא בתיבות הַלְלוּ יָהּ, המוקפות בכל מקום; כגון: הַלְלוּ־יָ֡הּ (קמו, א), הַלְלוּ־יָ֭הּ (קלה, ג); והמקף מושמט רק במקום שהן מוטעמות באזלא לגרמיה, שיש מרכא משני לפניו: הַ֥לְלוּ יָ֨הּ׀… השמטת המקף… איננה משנה את אופי התיבה… והדבר ניכר גם בהטעמת הַ֥לְלוּ יָ֨הּ׀… תיבה זו מוטעמת באזלא לגרמיה, שהוא תמורת עולה ויורד; אולם אין אזלה לגרמיה יכול לשמש בתפקיד זה, אלא אם כן הוא שולט רק על תיבתו בלבד… ומכאן, שתיבת הַ֥לְלוּ יָ֨הּ׀ נחשבת כתיבה אחת, גם אחרי השמטת המקף שבה."
    הדפסת תיבת "הַלְלוּ־יָהּ" בסידורי התפילה: חוסר העקביות בתיבה זו יכול לבלבל את ציבור המתפללים. לכן בקטעי התפילה המבוססים על ספר תהלים, מומלץ להדפיס בסידורים "הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀" או "הַלְלוּ־יָהּ" כשתי תיבות מוקפות (בהתאם לכתיב של המסורה), במקום להדפיסן כתיבה אחת בניגוד לכתיב של המסורה ("הַלְלוּיָהּ") או כשתי תיבות בלי מקף ("הַלְלוּ יָהּ"). ובוודאי שאין להדפיס אותן כשתי תיבות, לעתים עם מקף ולעתים בלי מקף (באופן המבוסס לכאורה על הכתר), כי התיבה ראויה להיות מוקפת אפילו כשהמקף אינו כתוב בכתב־היד! הטעמתה בראש התיבה ("הַ֥לְלוּ") הוא בניגוד לכללי הדקדוק, ואי אפשר לקרוא אותה כהוגן בלי מקף.
  140. ^ ברויאר, ט.28-34 (עמ' 231-235). והשוו ייבין, מא.4 ב. ("נסיגת טעם לראש תיבה"); ו-ג. ("הקפה"), עמ' 284.
  141. ^ ברויאר, ט.18 (עמ' 224).
  142. ^ ברויאר, ט.35-36 (עמ' 235-236).
  143. ^ ראו ייבין מט.4, עמ' 332: "חמש דוגמות מוטעמות ברביע אף על פי שלפני העו"י בא משרת (מרכא)". בדומה לכך ציין ברויאר שהמשרת לעולה ויורד הוא רביע קטן אם נותרה לשמאלו רק תיבה אחת, אמנם הוא גם העיר ש"לכלל זה יש חריגים אחדים. בחמשה מקומות יש רביע קטן במקום צינור…" (י.6, עמ' 246-247, ושם הערה 5). אך מתברר שבכל חמשת המקומות מדובר על תיבות זעירות (במקום אחד על שתי תיבות זעירות מוקפות): תהלים טו,ה; תהלים לה,י; תהלים מב,ה; תהלים עד,ט; משלי ל,ט. לכן לא נראה שהם חריגים מהכלל שאין משרת בין רביע קטן לעולה ויורד, אלא שהם דווקא מתאימים לכלל הזה: אף ברויאר עצמו ציין שתי דוגמאות השייכות לכלל שבהן יש תיבה מוקפת לפני תיבת העולה ויורד ולפניה רביע קטן (תהלים כה,ז; תהלים מ,יז). נראה אם כן שמדובר בתיבות הראויות להקפה לתיבת העולה ויורד, ולכן הן מתאימות לכלל של רביע קטן הבא לפני עולה ויורד.
  144. ^ מבוסס על ברויאר, ט.27 עמ' 230 עם שינויים קלים וקצת תוספת.
  145. ^ ברואיר, טעמי אמ"ת ט.28 (עמ' 231).
  146. ^ על שלושת הדוגמאות במהפך ראו ייבין, מב.16.4 (עמ' 293).
  147. ^ וכך בקורן=מֵ֤אִישׁ־מִרְמָ֖ה (מקף).
  148. ^ לפי ייבין, שם, א,ל,ש1=א֤וֹדֶה שִּׁמְךָ֖ (אין מקף); אמנם ל13,ת=א֤וֹדֶה־שִּׁמְךָ֖ (מקף). קורן=א֘וֹדֶ֤ה. סימנים!=א֤וֹדֶה מלעיל.
  149. ^ קורן=מֵ֤אִֽיר־עֵינֵ֖י (געיה בהברה המוטעמת ומקף).
  150. ^ יש עוד מקום בכתר שבו תיבת מרכא כטעם משני מוקפת בפועל (כְּמ֥וֹ־עֵ֗שֶׂב בתהלים צב,ח), אך הדוגמה לא שייכת לכאן.
  151. ^ 151.0 151.1 יש כאן תופעה נדירה בשני מקומות בלבד: "כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בִּֽי" (תהלים יח,כ) ו"כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בּֽוֹ" (כב,ט). על שני המקומות נמסרה הסכמה שגם לפי בן־אשר יש צינורית בתיבת "כִּי" הבאה לפני תיבה שטעמה בראשה והיא משרתת לסילוק (ולכן התיבה "כִּי" ראויה להקפה, אך המקף נשמט ממנה בפועל). בשאר כל המקומות תיבת "כִּי" מוקפת לפי בן־אשר (ואין בה טעם), ואילו לפי בן־נפתלי היא מוטעמת תמיד בצינורית. וראו ייבין מב.2 (עמ' 285-286). למרות הגעיה בתיבה "חָ֥פֵֽץ", לא נראה שנשמט הטעם העיקרי והגעיה נכתבה במקומו, כי המרכא היא טעם משרת רגיל לפני סילוק. ואולי נכתבה הגעיה לתיקון הקריאה (ואם כן גם "חָ֥פֵֽץ" ראויה להקפה). לפרטים נוספים ראו ייבין: בחלק מכתבי־היד התיבה "כִּ֘י" או התיבה "חָ֥פֵֽץ" מוקפת בפועל, או שתיהן כאחת, לפי הנתונים המובאים שם אצל ייבין. ויש להוסיף על הנתונים שהביא שגם בכתי"ק13 "חָ֥פֵֽץ" מוקפת במקום השני. כתר ארם צובה לא שרד בשני המקומות, וחבל על דאבדין.
  152. ^ "ע֤וּרָה" מלעיל, אמנם אם היא מגיעה לפני אחת מאותיות אהחע"ר היא מלרע ("ע֭וּרָֽה"). השוו: "ח֥וּשָׁה לְעֶזְרָתִ֑י" (תהלים לח,כג).
  153. ^ עוד אפשרות שנסינו בעבר הייתה לשים רווח באמצע השורה ובתוכו הסימן {ס}. הסימן היה נחוץ בגלל שהרווחים יכלו ליפול גם בתחילת שורה או בסוף שורה, ולא רק באמצעה כמו שצריך. אולם שיטה זו פחות בהירה והרבה פחות אסתטית בסביבת האינטרנט, למרות שהיא מקובלת ברוב המהדורות המודפסות על נייר וגם ברוב ספרי התורה.
  154. ^ יש במקרא מספר רשימות בעלות פריטים רבים שבהן יש "מעין צורת השיר" על ידי השימוש בפרשות סתומות רבות באמצע פסוק כדי להבחין בין פריט לפריט (הדוגמאות הכי מוכרות לתופעה זו הן שירת העתים במגילת קֹהלת ורשימת עשרת בני המן במגילת אסתר). ברשימות הללו לא תייגנו את כל הפרשות בתבנית:פסקא באמצע פסוק (אמנם ייתכן שבעתיד גם הם יתוייגו). למידע נוסף על התופעה ראו בסעיף הבא.
  155. ^ ב"פסקא באמצע פסוק" של פרשה פתוחה, צורת הפרשה בכתר במקומות רבים היא שורה חדשה ללא רווח של שורה ריקה, כך שאין הפסקה ויזואלית מוחלטת בין שני חלקי הפסוק. וכך היא תופיע במהדורתנו במקומות המתאימים. הדבר בולט במיוחד בשופטים ב,א, שם יש פרשה פתוחה בולטת של שורה ריקה לפני פסוק א', ובאמצע הפסוק פרשה פתוחה כאשר הטקסט ממשיך בתחילת השורה הבאה ללא שורה ריקה. (יוצא מן הכלל בעזרא ב,לו, שם ציין יהושע קמחי באופן מיוחד רווח של שורה ריקה באמצע הפסוק.) יצויין שבמהדורת "כתר ירושלים" סימנו פרשה פתוחה ברווח של שורה ריקה תמיד, אפילו במקום של "פסקא באמצע פסוק" ששם אין שורה ריקה בכתר, כך שבשופטים ב,א יש רווח גדול זהה לפני החצי הראשון של הפסוק וגם לאחריו; בכך הלכה לאיבוד צורת הפרשה שבכתר, שאינה מפרידה לגמרי בין שני חלקי הפסוק. צורת הפרשה המיוחדת תוצג על ידי השימוש בתבנית:פפפ (במקום תבנית:פפ הרגיל) או בתבנית:ססס (במקום תבנית:סס הרגיל). יצויין שתבנית:פפפ תהיה צמודה תמיד לתיבה האחרונה שלפני הפרשה, כדי לצמיד לה מספר רווחים גדולים ולוודא שהיא לא תופיעה בסוף שורתה ממש (כך שלא תהיה הפסקה של פרשה כלל) אלא בראש השורה הבאה.
  156. ^ ההסבר הזה בנוי על ניתוחו המפורט של הרב מרדכי ברויאר לצורת השיר בכתבי־היד המקבילים; ראו בפרק החמישי בספרו כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא (מוסד הרב קוק, תשל"ז), עמ' 149-189.
  157. ^ ברויאר, שם, עמ' 165-171.
  158. ^ ברויאר, שם, עמ' 171-183.
  159. ^ תיאור זה של הפיכת צורת השיר בספרי אמ"ת ל"מובהקת" בכ"א הספרים הוא בניגוד לניסוחו של ברויאר, שלגבי שירת דוד כתב שהדמיון לשירת אמ"ת בכתר "טושטש במידה מסויימת" לעומת כתי"ק (עמ' 177). וכך היא "נראית כשירה לכל דבר", אמנם "אף על פי כן ניכר גם בא, שאין זו שירה כשאר כל השירות…" אלא "שגם השירה שבא כתובה על פי המנהג של שירת אמ"ת; אין ביניהן אלא רוחב השורות" (עמ' 178). במקום להשתמש בלשון המעטה ("אין ביניהן אלא רוחב השורות") נראה לנו לתאר את השינוי הכל כך בולט של הסופר, כלומר לעבור באמצע כ"א הספרים מכתיבה בשורות צרות לכתיבה בשורות רחבות, ואת התוצאה של השינוי הבולט הזה, בתור צורת השיר המובהקת. יש בה פונציאל להגיע לרמה כזו לגמרי מבחינה אסתטית (לדוגמה בכתיבת שירת "האזינו" ב-70 שורות), והיא גם מעלה את החלוקה העניינית לרמת הביצוע האפשרית הגבוהה ביותר. כלומר, היא לא רק "נראית כשירה לכל דבר", אלא מצליחה בפועל להיות כתיבה שירית לכל דבר. אמנם ברמת העיקרון אנחנו מקבלים את דעתו של הרב ברויאר שצורה זו מבוססת על צורת הכתיבה בספרי אמ"ת.
  160. ^ לניתוח מלא של כל התופעה שקראנו לו "מעין צורת השיר" ראו ברויאר, שם, עמ' 149-165.
  161. ^ הבדל טכני בין הדפים לשני השירים בתורה (שירת הים ו"האזינו") לבין השירים בנביאים וכתובים: לשני השירים בתורה הטקסט הוקלד רק פעם אחת (בדף הראשי בתוך הרצף של פרשת השבוע) ובנספחים הוא מופיע ע"י הכללות. אבל בצורת השיר בספרי הנביאים והכתובים הטקסט הוקלד פעם נוספת (או פעמים נוספות) בתוך הנספחים בסוף אותו דף.
  162. ^ יצויין שברשימה זו, שכל פריט בו מהווה פסוק אחד מלא אך קצר, קיים ביצוע מלא בכתר ע"י השימוש בפרשות סתומות באמצע השורה. אמנם ביצוע זה שבכתב־היד אינו בא לידי ביטוי כלל במהדורת "כתר ירושלים"; שם כל פריט/פסוק מתחיל בשורה חדשה לאחר רווח על פי שיטתם. במהדורתנו השתמשנו ברווחים באמצע השורות בשביל רשימה זו, כדי להזכיר ולו במעט את האופי העיצוב שבכתב־היד, ואמנם בעיקר לשמור על עיצוב ברור ושימושי עבור הקריאה במסך.
  163. ^ יש גם רשימות שחלוקת פריטיהן בפסוקים מלאים (וראש כל פסוק הוא גם פרשה סתומה): דברים כו,טו-כו (רשימת הארורים שבה יש פרשה אף בפסוק כ' ברוב כתבי־היד, וראו בהערות מיוחדות על התורה לפרשת כי תבוא); דה"א א, י"ב, ט"ו, כ"ג, כ"ה (ראו בהערה הקודמת), כ"ז.
  164. ^ לא עשינו עיצוב כזה בשורות שלפני שירת הים ושירת האזינו, למרות ההקפדה על כך בספרי התורה, כי ממילא אנחנו משתמשים ברווח של שורה ריקה לפרשות פתוחות גם אם הכתיבה שלפניהן אינה מגיעה עד סוף השורה.
  165. ^ בהתלחת הפרויקט הפונקציה הזאת עוד לא היתה נתמכת בדפדפנים, ולא הצלחנו ליישם אותו כראוי ב"מקרא על פי המסורה". לכן בגירסה הישנה נשארה תבנית:בעבודה בראש פרשת בשלח ובמגילת אסתר, כדי לציין שעיצוב הטקסט עדיין אינו גמור. למידע טכני נוסף ראו בדיון בארכיון של המזנון כאן ובדף השיחה לפרשת בשלח.
  166. ^ יש להטיל ספק בעצם ההנחה המקובלת שהרווחים בספרי אמ"ת מתואמים באופן מודע לפי הטעמים המפסיקים. כי הכתיבה בספרי אמ"ת (כולל הנחת הרווחים) הוא מעשהו של הסופר שכותב את נוסח אותיות, ולא מעשהו של המסרן והנקדן שמוסיף אח"כ את סימני הניקוד והטעמים. זאת אומרת שהסופר מניח את התשתית בהעברת מסורת הכתיב, ואילו המסרן מוסיף אח"כ את מסורת הקוראים. ברור שסופר המניח רווחים בפסוקי אמ"ת בדרך כלל ישים אותם במקומות שראויים להפסקה, ובאותם במקומות יהיו בדרך כלל טעמים מפסיקים מדרגה ראשונה. אמנם הסופר אינו משועבד למסורת הקוראים המדויקת, ולכן הדבר תלוי גם בפרשנות אישית ובאילוצי כתיבה מקומיים. כך ייתכן שהסופר לא יבצע את חלוקת הפסוק לפי השיטה הקפדנית של בעלי הטעמים, שהרי הטעמים האלה אינם מוצגים לפניו בעת כתיבתו.
  167. ^ אולי צריך לומר: "בפתיחות".
  168. ^ כך החליט גם הרב ברויאר לעשות במהדורתו השנייה (חורב, תשנ"ז). במהדורה זו נדפסו פסוקי אמ"ת ככלל ברציפות פשוטה, ויוצאים מן הכלל רק רווחי הפרשות לאחר הכותרות במזמורי תהלים (פרשות אלו נחשבות לחובה), והכותרות הממורכזים בספרים איוב ומשלי. על שתי התופעות הללו ראו להלן.
  169. ^ יש בלשון הברייתא רמז למרחק המעשי בין שיטת הסופרים בימי הביניים לבין המהדורות החדשות "כתר ירושלים" של ברויאר ומג"ה: "אבל לבלר מובהק מרצפון בפתיחות באתנחייתא וסופי פסוקי". אבל במהדורות החדשות הללו אין אף פעם רווח אחרי סוף פסוק! אמנם ייתכן ש"פתיחות" אינן רק מקומות פתוחים של רווחים, אלא גם במשמעות של "לפתוח מחדש" לא רק לאחר רווח אלא גם בתחילת שורה. אבל אפילו לפי זה עדיין קצת קשה מבחינת הלשון, שיהיו "פתיחות באתנחייתא" במובן של רווח שבא מיד לאחר הטעם, ובאותה נשימה שאותן ה"פתיחות" יהיו גם ב"סופי פסוקי" למרות שתחילת הפסוק לא יבוא אחר כך מיד אלא בשורה הבאה.
  170. ^ מהדורתו השנייה של גינצבורג היא המופיעה בתנ"ך שיצא לאור בהוצאת מאגנס (תשט"ו) "מוהגים לפי המסורה עפ"י בן־אשר בידי משה דוד קאסוטו". בדברי הפתיחה שם כתוב: "פרי עבודתו [של קאסוטו] שובץ ביד־אמנים לתוך אחת ההוצאות הקיימות, שנראתה בעיניו מתאימה לשמש יסוד להתקנת ההוצאה שלו עפ"י כה"י של בן אשר...". ב"אחת ההוצאות הקיימות" הכוונה למהדורתו השנייה של גינצבורג שהתנ"ך הזה הוא העתק ממנו.
  171. ^ לדוגמאות וכללים ראו ברויאר, עמ' 241-242.
  172. ^ במקום שנמצא בדיוק בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק השתמשנו בתבנית:ר1. תבנית זו מעבירה את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה רגילה.
  173. ^ ראו ברויאר, טעמי המקרא, עמ' 241-243.
  174. ^ לדוגמאות וכללים של "עולה ויורד" ראו ברויאר, עמ' 243-246. לדוגמאות של תחום "אתנח" המתחלק על ידי "רביע גדול" ראו שם, עמ' 249-250. על האפשרות לקבוע כללים לחלוקת הפסוק לשלושה חלקים כתב שם ברויאר (עמ' 246): "אין בידינו כללים ברורים הקובעים את דרך חלוקתו של הפסוק: אימתי הוא מתחלק על ידי עולה יורד, ואימתי הוא מתחלק על ידי אתנחתא או רביע. אך נקוט כלל זה בידך: הפסוק מתחלק תמיד עד ידי עולה ויורד, אם חלקו השני של הפסוק כולל שש תיבות או יותר; וכן הדבר בדרך כלל – אך לא תמיד – אם חלקו השני של הפסוק כולל חמש תיבות. כנגד זה הפסוק מתחלק על ידי עולה ויורד רק לעתים רחוקות, אם חלקו השני של הפסוק כולל רק ארבע תיבות. ולעולם אין הפסוק מתחלק על ידי עולה ויורד, אם חלקו השני של הפסוק כולל רק שלוש תיבות או פחות."
  175. ^ בדף העריכה, במקום שנמצא בדיוק בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק, השתמשנו בתבנית:ר1, ובין היחידה השנייה לשלישית השתמשנו בתבנית:ר2. תבנית:ר1 מעבירה כאמור את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה רגילה, ותבנית:ר2 מעבירה את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה כפולה.
  176. ^ במקרים מהסוג הזה השתמשנו בתבנית הרגילה (תבנית:ר1) בשביל היחידה השנייה בפסוק וגם בשביל השלישית.
  177. ^ בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק השתמשנו בתבנית:ר1 כרגיל, וכן בין היחידה השלישית והרביעית. אבל בין היחידה השנייה והשלישית (באמצע הפסוק) השתמשנו בתבנית:ר3. תבנית זו מעבירה את הטקסט לאחריה אל תחילת השורה הבאה בלי הזחה, והיא מתייגת את כל הפסוקים הארוכים שבהם יש יחידה באמצע פסוק שמתחילה מחדש בראש שורה.
  178. ^ בראויר, טעמי המקרא, עמ' 310. לתיאור התופעה ראו את כל הפרק הקצר המוקדש לה (עמ' 310-314); ובמיוחד את סעיפים יב. 4-5 על עולה ויורד, וסעיף 6 על אתנחתא ורביע.
  179. ^ בתחילת העבודה על ספרי אמ"ת לא השתמשנו בתבנית זו בתחילת כל פסוק חדש, אלא בתגיות <poem>[...]</poem> כדי שכל שורה חדשה בדף העריכה תופיע כך גם במסך (ולא בהמשך השורה הקודמת שורה כרגיל בתוכנת מדיה-ויקי). זהו הפתרון העדיף מבחינת העיצוב האסתטי של דף העריכה, אמנם ויתרנו עליו בגלל באג קשה שאינו מאפשר "ציטוט" של טקסט מתוך התגיות, וגם גורם לשיבושים קלים בתצוגה. כל הפרקים הקיימים בספרי אמ"ת כבר עברו מהשיטה הקודמת לשיטה הנוכחית.
  180. ^ אבל לא ארוכה מאוד כמו בפסוקים רבים במהדורות "כתר ירושלים" ומג"ה.
  181. ^ יש כותרות ממורכזות בראש מענות בפסוקים הבאים: ג,ב; ד,א; ו,א; ח,א; ט,א; יא,א; יב,א; טו,א; טז,א; יח,א; יט,א; כ,א; כא,א; כב,א; כג,א; כה,א; כו,א; כז,א; כט,א; לד,א; לה,א; לו,א; מ,א; מ,ג; מב,א.
  182. ^ משני המקומות בכתר, והמקומות הנוספים בכתבי־יד אחרים, נראה שלא הניחו הסופרים רווח של שורה ריקה לפני הכותרות בדרך כלל רק כדי לחסוך במקום (כי הכותרת הממורכזת בשורה בפני עצמה כבר מבהירה בלאו הכי שיש כאן עניין חדש), ולא בגלל שאסור כלשהו להניח רווח כזה.
  183. ^ במהדורה הדיגיטלית של מקראות גדולות הכתר סימנו, בשני המקומות, פרשה פתוחה לפני הכותרת ואחרי הכותרת. הסימון לפני הכותרת היא כמובן בגלל השורה הריקה, אבל אין מקום אחר בכל המקרא שבו פרשה פתוחה פותחת דווקא לאחר רווח ולא בתחילת שורתה!
  184. ^ בשני המקומות בכתר שבהם באה שורה ריקה לפני הכותרת הממורכזת ציינו את העובדה בהערות הנוסח. בשאר המקומות אין שורה ריקה בכתר.
  185. ^ ראו על כך במאמרו של ישראל ייבין, The Division into Sections in the Book of Psalms, Textus VII (1969), עמ' 78-102.
  186. ^ ישראל ייבין, המסורה למקרא (ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשס"ג), עמ' 37.
  187. ^ הסדר הזה מתועד גם בספר החילופים, עמ' מא. ראו שוב ישראל ייבין, המסורה למקרא (ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשס"ג), עמ' 37.
  188. ^ ב-BHS יש פשרה מסויימת בסדר הספרים בכתובים: אמנם דברי הימים מופיע בסוף ספרי הכתובים ולא בתחילתם, אבל כל שאר הספרים באים לפי הסדר בכתבי־היד.
  189. ^ וכן בממשק של המהדורה הדיגיטלית של מכון ממרא. התנ"ך של מכון ממרא דומה להפליא למהדורות ברויאר בכלל, ולמהדורה הראשונה שלו בפרט.
  190. ^ בכרך "חמש מגילות" של מקראות גדולות הכתר מובאות המגילות בסדר הליטורגי המקובל, והממשק בגירסה הדיגיטלית מביא את כל ספרי המקרא בסדר הרגיל.
  191. ^ על הבחנה זו ועל עצם הביטויים "נביאים ראשונים" ו"נביאים אחרונים" ראו במאמרו של מיכאל אביעוז, "על מקור הכינוי נביאים ראשונים", JSIJ כרך 8 (2009).
  192. ^ הכינוי "כתובים אחרונים" לקוח מהכרך האחרון של תנ"ך לעם, והוא מתאים לעניין. ראוי לבדוק מבחינה היסטורית עד כמה קיימת התייחסות כללית לשלושת הספרים דניאל, עזרא, ודברי הימים, ואם היה כינוי בשביל שלושתם.
  193. ^ לפרטים ראו במאמרו של יצחק פנקובר, "חלוקת הפסוקים במקרא" (אנגלית). Vetus Testamentum 50:3, שנת 2000.
  194. ^ על כניסתה של חלוקת הפרקים לכתבי־יד ודפוסים של התנ"ך בעברית, ראו את מאמרו של יצחק פנקובר, "חלוקת הפרקים במקראות גדולות רפ"ה" (אנגלית). Vetus Testamentum 48:3, שנת 1998.
  195. ^ מסיבות טכניות היה צורך להשתמש בתבנית אחרת בצורת השיר בכ"א הספרים: תבנית:מ:פסוק-שירה. כל המערכת של סימני הניווט עוצבה ע"י משתמש:Inkbug, וגם הביצוע שלה בפועל הוא תרומתו. הדוגמה הנסיונית הראשונה לסימון מספרי פסוקים בצדדים עדיין נמצאת כאן.
  196. ^ למידע על חדירתה של חלוקת הפרקים לכתבי־יד ודפוסים של התנ"ך בעברית, ועל ההבדלים בין דפוסים שונים, ראו את מאמרו של יעקב פנקובר, "חלוקת הפרקים במקראות גדולות רפ"ה" (אנגלית). Vetus Testamentum 48:3, שנת 1998.
  197. ^ ב-BHS התוספת נדפסה ברצף הטקסט כפסוקים ממוספרים, אך באותיות קטנות. בהקלדות WLC ו-UXLC היא מופיעה באות אפורה ומסומנת ב"X". באתר ספריא יש מספרים לשני הפסוקים של התוספת, אבל הם ריקים מתוכן!
  198. ^ התוספת נמצאת בשוליים התחתיים של העמוד בדפוסים של בער, לטריס, קורן, ודותן (עדי). אך בכל המהדורות הללו שני הפסוקים אינם ממוספרים, ויש סה"כ 43 פסוקים ביהושע פרק כ"א. במהדורת ליסר יש הערה בתחתית העמוד, ובה כתוב שלהוסיף את שני הפסוקים "טעות הוא ואינם ראויים להיות". ב"על התורה" התוספת מובאת בסוגריים מרובעים עם הערה.
  199. ^ חסר המספר 23 לפסוק האחרון בפרק כ"ד!
  200. ^ התוספת מובאת בשוליים או בהערה (בלי מספר עצמאי של פסוק) במהדורות בֶּר, גינצבורג, BHS (הפניה לעזרא ב,סו), קורן, דותן (עדי).