מקראות גדולות ישעיהו יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מקראות גדולות ישעיהו · יד · >>


תוכן עניינים

א. כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: כי ירחם יהוה את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב

מנוקד: כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב.

עם טעמים: כִּי֩ יְרַחֵ֨ם יְהוָ֜ה אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וּבָחַ֥ר עוֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְהִנִּיחָ֖ם עַל־אַדְמָתָ֑ם וְנִלְוָ֤ה הַגֵּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנִסְפְּח֖וּ עַל־בֵּ֥ית יַעֲקֹֽב׃

יונתן

"כי ירחם ה' את יעקב" - לשמור להם הבטחת גאולתם מיד בבל

"ובחר עוד בישראל" - לעתיד יגאלם גאולה שלימה

"ונספחו" - ונוספו וכן ספחני נא (שמואל א ב) וכן מהסתפח בנחלת ה' (שם כז)


"כי ירחם", הנה גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים, או מצד רחמי ה', או מצד מעשיהם הטובים, כי אם יהיו זכאים בעת הגאולה אז אין צריכים לרחמים וחמלה, רק כמו שבחר ה' בהם מקדם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש כן ישוב יבחר בם, אבל אם לא יהיו זכאים, ולא יהיו מובחרים שיבחר ה' בהם מצד הבחירה, (שגדר הבחירה הוא בעת שחלק הנבחר הוא המעולה והנאות אצל הבוחר), אז עכ"פ יפדם מצד הרחמים והחמלה שירחם על ענים ושעבודם ויחוש פן יאבדו בעכו"ם. וידוע כי שם יעקב יאמר על ההמונים והפחותים ובשם ישראל יקראו בעת היותם במדרגה מעולה ונשאה. עז"א הגאולה תהיה או מצד כי "ירחם ה' את יעקב", על ההמונים שאין ראוים מצד מעשיהם, או מצד כי יבחר עוד בישראל שהם המעולים.

"והניחם על אדמתם", יתן להם שם מנוחה מכל אויב ומציק, ובהכרח לבטל מלכות כשדים תחלה.

"ונלוה הגר עליהם", מצד שלותם והצלחתם.

"ונספחו", יהיו טפלים אל בית יעקב:

ביאור המילות

"יעקב, ישראל". בארתי הבדלם למעלה (י' כ'):

"ונלוה, ונספחו". הנלוה והנספח שניהם טפלים, כי זה ההבדל בין לוה וחבר, רק הנספח, הוא שטפילתו בדבר נוסף ומום בעיקר, ואמרו קשים גרים כספחת:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ונלוה" - יתחברו גרים עליהם ונספחו וגו' כפל הדבר במ"ש

"ובחר" - עוד כאומר ותקטן עוד זאת בעיני ה' כי עוד יבחר בכל ישראל בימי המשיח ותהיה גאולה שלמה ואת כולם יניח על אדמתם

"כי ירחם ה'" - חוזר למעלה לומר וזה יקרב עת קץ בבל כי ירחם וגו' ובחורבן בבל תהיה תשועה לישראל

מצודת ציון

"והניחם" - תרגומו וישרינון

"ונלוה" - ענין חבור כמו לוית חן (משלי א) ונספחו ענין אסיפה וקבוץ כמו תחת חרול יסופחו (איוב ל)



ב. וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יְהוָה לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ולקחום עמים והביאום אל מקומם והתנחלום בית ישראל על אדמת יהוה לעבדים ולשפחות והיו שבים לשביהם ורדו בנגשיהם

מנוקד: וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יְהוָה לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם.

עם טעמים: וּלְקָח֣וּם עַמִּים֮ וֶהֱבִיא֣וּם אֶל־מְקוֹמָם֒ וְהִֽתְנַחֲל֣וּם בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל עַ֚ל אַדְמַ֣ת יְהוָ֔ה לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָח֑וֹת וְהָיוּ֙ שֹׁבִ֣ים לְשֹֽׁבֵיהֶ֔ם וְרָד֖וּ בְּנֹגְשֵׂיהֶֽם׃

יונתן

"והתנחלום" - יהיו ננחלים מהם וכן והתנחלתם אותם (ויקרא כה)

"ורדו" - לשון רידוי ונגישה כמו לא תרדה בו (שם)


"ולקחום", ר"ל תחלה יקבלו גרים שיתגיירו בעת שלא יהיו בשלוה גמורה, אבל אח"כ יקחו עכו"ם אותם ויביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים רק "יתנחלו" (אחר שכבר יהיו "על אדמת ה')", לעבדים ולשפחות.

"והיו שבים", ישלמו אל העכו"ם שהרעו להם מדה כנגד מדה, את שוביהם ישבו גם המה, ומי שהוסיף להרע להם ונגש אותם בעבודת פרך, כן גם המה ירדו בם בעבודה קשה. (והנה מסדר הכתובים מבואר שנבא זאת על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז היעודים האלה. אמנם תנוח דעתך בזה עם מ"ש בתחלת קאפיטול י"א, שזמן הגאולה העתידה כבר התחילה מימי חזקיה ותלויה ועומדת, על עת יזכו, ואם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל, ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבא חזון למועד ויפח לקץ וכמ"ש חז"ל :

ביאור המילות

"ורדו בנגשיהם". הנוגש והרודה לוחץ על מס או עבודה, רק עם מושג הרדיה מקושר מושג הממשלה הקשה הלוחצת:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ורדו" - ימשלו באותם שנגשו אותם לעבודה

"והיו שובים" - הם ישבו את האומות אשר שבו אותם מאז

"והתנחלום" - בית ישראל ינחלו מהם בהיותם על אדמתם להיות להם לעבדים ולשפחות

"ולקחום" - העמים יקחו את ישראל והביאום אל מקומם

מצודת ציון

"והתנחלום" - כמו ונחלום

"שובים" - מלשון שבי

"ורדו" - ענין ממשלה כמו וירד מיעקב (במדבר כד)



ג. וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: והיה ביום הניח יהוה לך מעצבך ומרגזך ומן העבדה הקשה אשר עבד בך

מנוקד: וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ.

עם טעמים: וְהָיָ֗ה בְּי֨וֹם הָנִ֤יחַ יְהוָה֙ לְךָ֔ מֵֽעָצְבְּךָ֖ וּמֵרָגְזֶ֑ךָ וּמִן־הָעֲבֹדָ֥ה הַקָּשָׁ֖ה אֲשֶׁ֥ר עֻבַּד־בָּֽךְ׃

יונתן

"ביום הניח ה' לך" - לישראל הכתוב מדבר

"מעצבך ומרגזך" - שעצבך והרגיזך מלך בבל ובראותך מפלתו יניח לך כי תצא חפשי


"והיה ביום הניח", שהוא אחר מפלת בבל (ועי' באור המלות):

ביאור המילות

"מעצבך ומרגזך ומן העבדה". העוצב והרוגז, התפעלות נפשיים, העוצב הוא לרוב על דבר החסר לה והנאבד ממנה, והרוגז על רעה או דבר זר מתחדש עליה עתה, ושניהם יוציאו את הנפש ממעמד המנוחה אל התנועה והטלטול הפנימי. והעבודה תוציא את הגוף ממעמד מנוחתו, ויצוייר שהנפש והגוף, הא' במעמד המנוחה, והשני במעמד הטלטול, לכן אמר פה ביום שיניח ה' את גופך מטלטול העבודה, ואת נפשך משני הטלטולים, העוצב על הטוב שחסר לה, והרוגז על הרעה הרוגשת אותה כל עת:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ומן העבודה" - ויהיה לך מנוחה מן העבודה הקשה אשר מלך בבל עבד בך

"והיה ביום" - חוזר הוא על מפלת בבל

"הניח ה'" - שיתן לך מנוחה ממה שהיית עד הנה בעצב וברוגז

מצודת ציון

"ומרגזך" - ענין תנועת החרדה כמו ותחתי ארגז (חבקוק ג)



ד. וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נגש שבתה מדהבה

מנוקד: וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה.

עם טעמים: וְנָשָׂ֜אתָ הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֛ה עַל־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְאָמָ֑רְתָּ אֵ֚יךְ שָׁבַ֣ת נֹגֵ֔שׂ שָׁבְתָ֖ה מַדְהֵבָֽה׃

יונתן

"מדהבה" - לשון מרבית גאוה ומשא כבד ורבותינו דרשו האומרים מדוד והבא


"איך", מצייר ששואלים איך ומה היה הדבר שפתאום נשבת הנוגש על המסים, ואיך פתאום נבטלה "מדהבה", המלכות שנקראת מלכות הזהב, משיב לא נהיה זה במקרה, כי:

ביאור המילות

"מדהבה". כמו מזהבה, זהב, דהב בלשון כשדי, ונבוכדנצר נקרא אז מלכות הזהב, כי כן פתרו דניאל אנת הוא רישא די דהבא:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"שבתה" - נתבטלה המדה המוזהבת רצה לומר העשירות בעלת מרבית הזהב

"שבת נוגש" - נתבטל הנוגש לעבוד עבודה

"ונשאת" - תרים קול לדבר המשל הזה וגו'

מצודת ציון

"שבת" - ענין בטול כמו רהב הם (שבת לקמן ל)

"מדהבה" - תרגום של זהב הוא דהבא וכן נאמר בים אנת ראשה די דהבא (דנייאל ב)



ה. שָׁבַר יְהוָה מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: שבר יהוה מטה רשעים שבט משלים

מנוקד: שָׁבַר יְהוָה מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים.

עם טעמים: שָׁבַ֥ר יְהוָ֖ה מַטֵּ֣ה רְשָׁעִ֑ים שֵׁ֖בֶט מֹשְׁלִֽים׃

יונתן

"שבר ה' מטה רשעים" - שהיה מכה עמים בעברה


"שבר ה'", שברו בהשגחה.

"מטה רשעים", הם הנוגשים והשוטרים הלוחצים את העם, "ושבט מושלים" הוא המושל בעצמו. ומבאר נגד מטה רשעים:

ביאור המילות

"מטה, שבט". בארתי למעלה (י' ה'), שבט הוא המושל, ומטה הוא הנוגש על ידו:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"שבט וגו'" - כפל הדבר במ"ש

"מטה רשעים" - רצה לומר העם שהיו מכים באומות כמטה הזה



ו. מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה רדה באף גוים מרדף בלי חשך

מנוקד: מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ.

עם טעמים: מַכֶּ֤ה עַמִּים֙ בְּעֶבְרָ֔ה מַכַּ֖ת בִּלְתִּ֣י סָרָ֑ה רֹדֶ֤ה בָאַף֙ גּוֹיִ֔ם מֻרְדָּ֖ף בְּלִ֥י חָשָֽׂךְ׃

יונתן

"מורדף בלי חשך" - מורדף כל גוי וגוי על ידו בלי חשך עצמו מרדוף ומדלוק אחר כל אומה ואומה


"מכה", שהיה מכה עמים בעברה (שם עברה מורה שכעס על לא דבר).

"מכת בלתי סרה", שהיתה המכה בלא סרה וחטא, שהגם שהעם לא חטאו היה מכה אותם. ונגד שבט מושלים אומר שהשבט הזה היה "רודה בגוים באף", ובקצף, הגם "שהמורדף בלי חשך" א"ע, ר"ל שהגם שהגוי שנרדף מפניו לא חשך את עצמו מן הרודף. והיה מוכן אליו לעשות לו כרצונו, מ"מ רדה אותם באף כאילו מרדו בו ופרקו עולו. "ועתה נחה שקטה כל הארץ":

ביאור המילות

"בעברה, באף". בארתי הבדלם (יג ט'), עברה מצייר קצף חנם, שע"י שהוא באף על חוטא, יתעבר על הכלל, ומצייר שהוא באף על גוים, ועי"כ מכה עמים קטנים שלא חטאו, כמ"ש בלתי סרה. וסרה, כמו תוסיפו סרה, החטא נקרא סרה, ובלתי סרה בלא עון. וכ"כ למעלה (א' ד'), שבגוי אחד יצויר כמה עמים, לכן מצייר הרדיה ותפישת ממשלה, על גוים גדולים, וההכאה והיסור בחנם, לעמים פרטיים, כדרך מושל אכזר, ומורדף שם להנרדף, ר"ל רודה באף הגם שלא חשך המורדף ואין מקום לאף:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"רודה באף גוים וגו'" - ר"ל על כי הוא משל על העובדי כוכבים באף ובחימה שפוכה לכן היה הוא מורדף מבלי מניעה כי היה מורדף עד לכלה

"בעברה" - בחרון אף

"מכת בלתי סרה" - הכה מכה מתמדת שלא תסור מן המוכה

מצודת ציון

"רודה" - ענין ממשלה

"חשך" - ענין מניעה כמו ולא חשכת (בראשית כב)



ז. נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה

מנוקד: נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה.

עם טעמים: נָ֥חָה שָׁקְטָ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ פָּצְח֖וּ רִנָּֽה׃

יונתן

"פצחו רנה" - זאת הרנה פצחו נחה שקטה כל הארץ


"נחה", מצייר כי כל הארץ למעלה כבר נחה שקטה, וכבר שכחה כל אשר עבר עליה מהמרגיז הזה, עד שפצחו רנה. והשמחה נתפשטה כ"כ עד כי:

ביאור המילות

"נחה שקטה". שקט הוא יותר ממנוחה, כמ"ש לא שקטתי (ואף גם) לא נחתי (איוב ג'), ופה מוסיף נחה גם שקטה לגמרי, גם פצחו רנה, כי התהפכה מהתפעליות היגון והרוגז אל השמחה:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"נחה" - הנה עתה במפלתו שקטה הארץ ואנשיה פצחו רנה

מצודת ציון

"נחה שקטה" - פתרון אחד להם וכפל המלה בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דנייאל יב)והדומים

"פצחו" - ענין פתחון פה והרמת קול שמחה וכן פצחי רנה וצהלי (לקמן נד)



ח. גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון מאז שכבת לא יעלה הכרת עלינו

מנוקד: גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ.

עם טעמים: גַּם־בְּרוֹשִׁ֛ים שָׂמְח֥וּ לְךָ֖ אַרְזֵ֣י לְבָנ֑וֹן מֵאָ֣ז שָׁכַ֔בְתָּ לֹֽא־יַעֲלֶ֥ה הַכֹּרֵ֖ת עָלֵֽינוּ׃

יונתן

"גם ברושים שמחו" - אף שלטונין חדיאו שמחו על מפלתך


"גם ברושים וארזים", שמחו לך על מותך, כי מעתה לא יעלה כורת עליהם, כמו עד עתה שהיה כורת יערות לעשות סוללה ודיק, ור"ל על כדור הארץ למעלה יש שמחה כללית עתה שלוה ושקט, אבל לעומת זה התחדש עתה רוגז במקום אחר, כי:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"מאז" - יאמרו בשמחתם הנה מאז שמת נ"נ לא יעלה עוד הכורת עלינו ולפי שהמשיל אותם לברושים וארזים אמר לשון הנופל בהם

"גם ברושים וגו'" - הוא משל על השרים והשלטונים



ט. שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכסאותם כל מלכי גוים

מנוקד: שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם.

עם טעמים: שְׁא֗וֹל מִתַּ֛חַת רָגְזָ֥ה לְךָ֖ לִקְרַ֣את בּוֹאֶ֑ךָ עוֹרֵ֨ר לְךָ֤ רְפָאִים֙ כָּל־עַתּ֣וּדֵי אָ֔רֶץ הֵקִים֙ מִכִּסְאוֹתָ֔ם כֹּ֖ל מַלְכֵ֥י גוֹיִֽם׃

יונתן

"לקראת בואך" - כשתרד לגיהנם ומה היא הרגזה לעורר לקראתך

"רפאים" - ענקים השוכבים שם

"כל עתודי ארץ" - כל מלכי העכו"ם השרים והשרות הכתוב מושלם לפרים ולפרות ולעתודים כמו (תהלים כב) כי סבבוני פרים וכמו (עמוס ד) פרות הבשן אשר בשומרון וכאן מושלם לעתודים

"הקים" - השליך

"מכסאותם" - שבגיהנם כל מלכי גוים


"שאול מתחת רגזה לך", שהתרגזה השאול בשמעו כי תבא לשם בחשבו כי באת לשם להשמיד גוים ולאבד ממלכות:

"לקראת בואך", בעת ישמע מבואך כי אח"כ יראו שאתה פגר מובס.

"עורר". וכבר יחל השאול לעורר מתרדמתם את הרפאים והענקים וכל העתודים שהם השרים הישנים שם שנת עולם, כאילו יעורר אותם שילכו ויתחברו אל מחנותיך להלחם מלחמתך, וכבר "הקים כל מלכי גוים", הנמצאים בשאול מכסאותם, כאילו כולם מתחילים לעזוב את כסא מלכותם אשר בשאול, מיראתם מפניך, אבל כ"ז יהיה לקראת בואך טרם תבא, אבל עת שתבא אל בני השאול ויראוך, אז:

ביאור המילות

"רגז". ענין תנועה. המרגיז ארץ ממקומה:

"עורר". מקור לעורר:

"רפאים", הם הענקים:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"הקים" - השאול כל המלכים מכסאותם לצאת לקראתך וענין מליצה הוא

"עורר לך" - השאול הקיץ בעבורך את המתים מן העתודים הם השרים המנהיגים את העם כעתודים ההולכים בראש העדר

"שאול מתחת" - בני שאול אשר מתחת לארץ חרדו לקראת בואך שמה והוא ענין מליצה והפלגה כאלו יפחדו ממנו גם שמה

מצודת ציון

"שאול" - גיהנם

"רגזה" - ענין תנועת החרדה

"עורר" - מלשון התעוררות והקצה

"רפאים" - כן נקראים המתים כי נרפו ונחלשו על ידי המיתה



י. כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: כלם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת

מנוקד: כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ.

עם טעמים: כֻּלָּ֣ם יַֽעֲנ֔וּ וְיֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ גַּם־אַתָּ֛ה חֻלֵּ֥יתָ כָמ֖וֹנוּ אֵלֵ֥ינוּ נִמְשָֽׁלְתָּ׃

יונתן

"גם אתה חלית כמונו" - תמיהים אנו איך באת עליך רעה שגם אתה נחלית להיות כמונו למות


"כלם יענו", אחר שאנו רואים כי "חלית כמונו", וגם בך שלט חולי והפסד ההרכבה כעל כל מורכב מבשר ודם, א"כ הלא אלינו נמשלת, אנוש אנוש כמונו, וכמונו גם אתה:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"כולם יענו" - כולם ירימו קול ויאמרו אליך גם עתה עם רוב ממשלתך הנה נעשית חולה במכאובי המיתה ויסורי גיהנם כמונו

מצודת ציון

"יענו" - ענין הרמת קול כמו וענו הלוים וכו' קול רם (דברים כז)

"חלית" - מלשון חולה

"נמשלת" - ענין דמיון והשוואה



יא. הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: הורד שאול גאונך המית נבליך תחתיך יצע רמה ומכסיך תולעה

מנוקד: הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.

עם טעמים: הוּרַ֥ד שְׁא֛וֹל גְּאוֹנֶ֖ךָ הֶמְיַ֣ת נְבָלֶ֑יךָ תַּחְתֶּ֙יךָ֙ יֻצַּ֣ע רִמָּ֔ה וּמְכַסֶּ֖יךָ תּוֹלֵעָֽה׃

יונתן

"המית נבליך" - נבלים וכנורות שהיו מזמרים לפניך ויש לפתור המית נבליך המית בני נבל עושי נבלה שבחיילותיך ומדומה אני שבמסורה הגדולה חיבר את זה ואת זמרת נבליך (שם ה) באלף בית של ב' לשונות


"הורד שאול גאונך", וגם הורד שאול "המית נבליך", כי יתר המלכים הגם שגאונם ירד קבר, מ"מ עדן זוכרים את מעשיהם לדור אחרון בשירי האומה אשר שוררו עליו אנשים ופורטים את גבורותיו עפ"י הנבל, ואתה גם נבליך דממו לא יזכירו מעשיך עוד, רק תחתיך יוצע רמה:

ביאור המילות

"רמה. תולעה". טרם שפורש נקרא רמה, ואחר שרוחש ממקומו נקרא תולעה, וירם תולעים, אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כה). אנוש הקטן ממשיל כרמה. ובן אדם, שמציין הולד אדם מאדם, מציין עם תולעה הפורשת מרמתה, וכן פה הרמה שוכבת למצע, והתולעה רוחשת ומכסה למעלה:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"תחתיך" - הרמה היה לך למצע והתולעה למכסה ממעל

"המית נבליך" - קול המית נבלים וכלי נגון שהיה נשמע בביתך הנה גם היא ירדה שאולה כי פסקו אותן השמחות

"הורד" - מה שהיית מתגאה עודך חי הנה הורד הגאוה אל השאול כי הנך כאחד העם

מצודת ציון

"הורד" - מלשון ירידה

"המית" - מלשון המיה ושאון

"נבליך" - שם כלי זמר נבל

"יצע" - מלשון מצע המשכב



יב. אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים

מנוקד: אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.

עם טעמים: אֵ֛יךְ נָפַ֥לְתָּ מִשָּׁמַ֖יִם הֵילֵ֣ל בֶּן־שָׁ֑חַר נִגְדַּ֣עְתָּ לָאָ֔רֶץ חוֹלֵ֖שׁ עַל־גּוֹיִֽם׃

יונתן

"הילל בן שחר" - כוכב הנוגה המאיר אור ככוכב הבוקר זו הקינה על שרה של בבל נאמרה שיפול משמים

"נגדעת לארץ" - אתה נבוכדנצר שהיית חולש על גוים מטיל גורל עליהם על המלכים מי מהם ישרתך ביום פלוני ומי ביום פלוני ורבותינו דרשוהו שהיה מטיל גורל על המלכים למשכב זכור


"איך", ידוע שעמי קדם היו מיחסים הצלחת המלכות אל הכוכבים, ואמרו כי כוכב ההצלחה שלו בשמים מאיר עליו ומגיה אור. ועפ"ז מדמה כוכבו "לאור בן השחר", ר"ל אור המתחיל לזרוח על האופק מצד מזרח, שהכוכב אשר הוא במעמד העליה והזריחה אין דרכו לשקוע רק לעלות, ואיך נפלת לאחור משמים ארץ. ובנמשל כי היית בתכלית ההצלחה והעליה, ואיך נפלת נפילה פתאומית.

"נגדעת לארץ חולש", מצייר כי הכוכב הזה בנפלו נפל על "גוים" רבים, והתפוצץ לשברים בין הגוים, עד שנתחלק אורו בארץ לחבלים רבים בין גוים שונים, אבל לא נפלת בהאור הגדול שהיה לך מקדם, רק "חולש" וחסר כח, כאילו האור החלש והכהה שנפל עתה נפל על גוים, והם חלקוהו ביניהם בקו, שזה משל על שנתחלק מלכותו ואורו לגוים רבים ומלכיות שונות, אבל לא בגבורה והוד והדר כמקדם, רק בחולש ורפיון, כענין שנאמר בכיוצא בו (דניאל י"א), וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא כמשלו אשר משל:

ביאור המילות

"חולש". מענין חולשה וגבר ימות ויחלש:

"הילל בן שחר". ר"ל התנוצצות השחר והארתו, כמו בן חיל בן מות:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"נגדעת" - נכרתה לנפול בארץ אתה המטיל גורלות על האומות על מי ילך להלחם כמ"ש כי עמד מלך בבל וגו' לקסם קסם וגו' (יחזקאל כא)

"הילל בן שחר" - אתה נ"נ אשר היית דומה לכוכב הבוקר המאיר ביותר

"משמים" - ר"ל מרום המעלה והממשלה

מצודת ציון

"הילל" - ענין הארה ונוגה כמו בהלו נרו (איוב כט)ויקרא כן כוכב השחר על כי הוא המאיר ביותר

"נגדעת" - ענין כריתה כמו שקמים גודעו (לעיל ט)

"חולש" - ענין גורל ובדרז"ל ומטילין חלשים על הקדשים בי"ט (שבת קמח)



יג. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון

מנוקד: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.

עם טעמים: וְאַתָּ֞ה אָמַ֤רְתָּ בִֽלְבָבְךָ֙ הַשָּׁמַ֣יִם אֶֽעֱלֶ֔ה מִמַּ֥עַל לְכֽוֹכְבֵי־אֵ֖ל אָרִ֣ים כִּסְאִ֑י וְאֵשֵׁ֥ב בְּהַר־מוֹעֵ֖ד בְּיַרְכְּתֵ֥י צָפֽוֹן׃

יונתן

"ממעל לכוכבי אל" - ישראל

"בהר מועד" - הר שהכל מתועדים שם הוא הר ציון

"בירכתי צפון" - בעזרה מקום שנבחר בו ירך הצפוני כענין שנאמר (ויקרא א) על ירך המזבח צפונה


"ואתה אמרת בלבבך", העמים בימי קדם עובדי האלילים, חלקו את אליליהם לשלש מחלקות, תחתים שנים ושלישים,

  • א) הכוכבים המושלים למעלה וישימו משטרם בכח אלהות,
  • ב) בני אלים השוכנים בארץ על הרים הגבוהים הנועדים להם,
  • ג) אלים אמצעיים השוכנים באויר. ואחר שהיו מיחסים אל מלכיהם כח אלהות, היו מיחדים לו כוכב בשמים המושל ממשל רב בין בני עליון כמו שהמלך מושל למטה, ואת המלך הושיבו בין בני אלים התחתונים יושבי הר מועד, ומהבילים עליו כי ביכלתו לעלות על במתי עב אל בני אלים האמצעים ומשם יפרד להיות כוכב בשמים, (כידוע בהמיטאלאגיע הנמצאת בידינו שארית מלמודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם). וז"ש נגד כוכבו בשמים שהיה מתפאר "שיעלה בשמים להרים כסאו על כל כוכבי אל", ולמשול עליהם ממשל רב, ונגד המלך עצמו למטה שהתפאר "שישב" בקביעות "בהר מועד" הנמצא "בירכתי צפון", אשר שם ישבו בני אלים, החיים חיי האושר והאלהות ועם אדם לא ינוגעו, וגם התפאר כי מן ההר ההוא יתנשא אל בני אלים השוכנים בין הארץ והשמים, כי:

ביאור המילות

"הר מועד". כמו אהל מועד, המיועד לשכינתו הגדולה:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"בירכתי צפון" - היא ציון שעמדה בצד צפון ירושלים וכפל הדבר במ"ש

"בהר מועד" - הוא הר ציון כי שם היו נועדים כל ישראל והשכינה עמהם

"ממעל וגו'" - כפל הדבר במ"ש

"השמים אעלה" - רצה לומר אעלה במעלה רמה למשול על כולם עד ימי עולם

מצודת ציון

"מועד" - מלשון וועד ואסיפה כמו הנה המלכים נועדו (תהלים מח)

"בירכתי" - ענינו צד ועבר וכן ירך המזבח (ויקרא א)



יד. אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: אעלה על במתי עב אדמה לעליון

מנוקד: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.

עם טעמים: אֶעֱלֶ֖ה עַל־בָּ֣מֳתֵי עָ֑ב אֶדַּמֶּ֖ה לְעֶלְיֽוֹן׃

יונתן

"אעלה על במתי עב" - איני כדאי לדור עם בני אדם אעשה לי עב קטנה באויר ואשב בה ויונתן תירגם אסיק עלוי כל עמא


"אעלה על במתי עב". אל אלים האמצעים, ובזה יהיה לו "דימוי" בצד מה "אל האל העליון" שהוא הכוכב אשר בשמים:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"אדמה לעליון" - להיות כמוהו לשבת מופרד מבני אדם והוא ענין מליצה על מרבית הגאוה שהיה לו

"על במתי עב" - על גבהי העב

מצודת ציון

"במתי" - גבהי וכן על במותימו תדרוך (דברים לג)

"עב" - ענן

"אדמה" - מלשון דמיון



טו. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: אך אל שאול תורד אל ירכתי בור

מנוקד: אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר.

עם טעמים: אַ֧ךְ אֶל־שְׁא֛וֹל תּוּרָ֖ד אֶל־יַרְכְּתֵי־בֽוֹר׃

יונתן


"אך", אמנם לעומת שחשבת,

  • א) לעלות מן השפל עד השמים,
  • ב) להתפשט בממשלתך על כל כוכבי אל שהוא נמשל אל תפיסת מלכות וממשלה על כל העולם, יהיה בשניהם בהפך, כי נגד העליה לשמים "אל שאול תורד", ונגד התפשטות המשרה לקצוי ארץ, הנה רשותך יהיה מוגבל ומצומצם רק "בירכתי בור", שם יהיה מקומך לא אף אמה אחת משם והלאה:
 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"אך" - כלפי שאמר אעלה על במתי עב אמר לא כן יהיה אך תורד לשאול ולתחתית הבור

מצודת ציון

"ירכתי" - ענינו סוף ותחתית וכן וירכתו על צדון (בראשית מט)



טז. רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ראיך אליך ישגיחו אליך יתבוננו הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות

מנוקד: רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.

עם טעמים: רֹאֶ֙יךָ֙ אֵלֶ֣יךָ יַשְׁגִּ֔יחוּ אֵלֶ֖יךָ יִתְבּוֹנָ֑נוּ הֲזֶ֤ה הָאִישׁ֙ מַרְגִּ֣יז הָאָ֔רֶץ מַרְעִ֖ישׁ מַמְלָכֽוֹת׃

יונתן

"ישגיחו" - יביטו דרך חורין וחרכין (אבוע"ר בלע"ז)

"יתבוננו" - (פורופנשי"ר בלע"ז)


"ראיך", גם אותם שרגילים לראותך, עתה "אליך ישגיחו" בהשגחה הרבה "ואליך יתבוננו", כי יסתפקו בך אם אתה הוא, כי ישאלו לעצמם וכי אפשר כי "זה הוא" האיש אשר "הרגיז כל" כדור "הארץ" ממקומו בתנועה אחת, וע"י התנועה החזקה הזאת "הרעיש ממלכות" הגרים על הארץ והפכם ע"י הרעש, עד כי:

ביאור המילות

"ישגיחו". שגח הוא הצצה יתירה, משגיח מן החלונות, ואחריו ההתבוננות להכיר את הדבר:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"רואיך" - הרואים אותך בשאול יביטו אליך ויתבוננו להסתכל אליך בכונת הלב ויאמרו היתכן שזהו האיש אשר היה מרגיז הארץ בחייו

מצודת ציון

"ישגיחו" - ענין הבטה בכונת הלב

"יתבוננו" - ענין הסתכלות בעיון רב כמו ואתבונן אליו בבוקר (מלכים א' ג)

"מרגיז" - ענין תנועת הרעדה



יז. שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: שם תבל כמדבר ועריו הרס אסיריו לא פתח ביתה

מנוקד: שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה.

עם טעמים: שָׂ֥ם תֵּבֵ֛ל כַּמִּדְבָּ֖ר וְעָרָ֣יו הָרָ֑ס אֲסִירָ֖יו לֹא־פָ֥תַח בָּֽיְתָה׃

יונתן

"לא פתח ביתה" - לא פתח להם בית אסיריהם להוציאם כל ימי חייהם לפוטרם ללכת לביתם כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה


"שם תבל", המיושב שמם "כמדבר", וגם "עריו" של עצמו "הרס", בעברתו הרס כמה ערים גם מארץ כשדים אשר לא שמעו לפקודתו, "אסיריו לא פתח" מן האזיקים גם בעת שהיו "ביתה", בבית הסהר כלואים שם, אשר אין חשש שיברחו מ"מ לא פתח אסירי ידיהם, ואיך נהפך עתה אחר מיתתו מן כל המלכים, כי.

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"לא פתח ביתה" - לא התיר אסיריו ללכת לביתם

"שם תבל" - מקום המיושב שם לשממה כמדבר

"ועריו" - אף ערי עצמו הרס בעברתו

מצודת ציון

"תבל" - כן נקרא מקום הישוב

"ביתה" - הה"א בסופה במקום למ"ד בתחלתה



יח. כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו

מנוקד: כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ.

עם טעמים: כָּל־מַלְכֵ֥י גוֹיִ֖ם כֻּלָּ֑ם שָׁכְב֥וּ בְכָב֖וֹד אִ֥ישׁ בְּבֵיתֽוֹ׃

יונתן

"איש בביתו" - בקברו וכן ת"י בבית עלמיה


"כל מלכי גוים", התכבדו במיתתם בשני ענינים,

  • א) באיכות הקבורה, כי "שכבו בכבוד", שהשכיבו אותם אל קבריהם בכבוד גדול כחק המלכים,
  • ב) במקום הקבורה כי שכבו "איש בביתו", בקברות המלכים אשר הכינו להם בחיים בהיכליהם:
 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"איש בביתו" - כל אחד שכב בכבוד בקברו



יט. וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב לבוש הרגים מטעני חרב יורדי אל אבני בור כפגר מובס

מנוקד: וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס.

עם טעמים: וְאַתָּ֞ה הָשְׁלַ֤כְתָּ מִֽקִּבְרְךָ֙ כְּנֵ֣צֶר נִתְעָ֔ב לְב֥וּשׁ הֲרֻגִ֖ים מְטֹ֣עֲנֵי חָ֑רֶב יוֹרְדֵ֥י אֶל־אַבְנֵי־ב֖וֹר כְּפֶ֥גֶר מוּבָֽס׃

יונתן

"כנצר נתעב" - כיונק אילן הנתעב בעיני בעליו שחופר ומשרש ומוציאו כך השלכת מקברך אמרו חכמים כשנעשה בהמה וחיה ז' שנים המליכו עם הארץ את אויל מרודך וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורין עד יום מותו כשמת הוציאו אויל מרודך מבית הסוהר להמליכו ולא קבל עליו אמר אם ישוב למלכותו יהרגני אמרו לו מת ונקבר ולא האמין עד שהוציאוהו מקברו וגיררוהו

"לבוש הרוגים מטועני חרב" - בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים

"מטועני חרב" - מדוקרי רמחים מדוקר בלשון ערבי מוטען

"יורדי אל אבני בור" - אל עמקי בור מקום שהאבנים צוללים שם ירדת

"כפגר מובס" - ת"י מדשדש כמו נבוס קמינו (תהלים מד) ועל הרי אבוסנו (לעיל יד כה) מתבוססת בדמיך (יחזקאל טו) הנדוש כטיט חוצות


"ואתה", נהפכת בשני דברים אלה לבוז ולקלון,

  • א) כי קברך דמה "כנצר נתעב" מקום שישליכו שם פגרי הבהמות,
  • ב) כי גם שם לא הניחו אותך לשכב, כי "מן קברך" זה הדומה "כנצר נתעב" השלכת לחוץ, בבזיון גדול, והלבישוך אז "בלבוש הרוגים" שנהרגו בידי "טועני" ונושאי "חרב", שציירו על לבושך הרוגים מדוקרים בחרב, להזכיר רוב הרצח שרצחת. (וספרו חז"ל כי אחר מותו גררוהו מקברו והסחיבוהו בחוצות בבל בבזיון). מוסיף לאמר, למה הדמיון הזה שדמיתי כי לא דמה כבודך במותך לכבוד המלכים במיתתם, הלא גם "יורדי אל אבני בור", הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלא תכריכין על אבני הבור, כפגר המובס ונרמס, שאין מתטפלים בו להלבישו תכריכין, גם עם יורדי בור האלה.

ביאור המילות

"כנצר". נצר נקרא מקום שמשליכים שם פגרי הבהמות, ומגביל אל קבר של בני אדם, היושבים בקברים ובנצורים ילינו (לקמן ס"ה), ופה הוא מתאר את הקבר שדומה כנצר של פגרי בהמות, לא כקבר בני אדם:

"מטעני חרב". מנושאי חרבות כמו טענו את בעירכם (בראשית מה), הנהרגים מיד נושאי חרבות:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"יורדי אל אבני בור" - ר"ל אשר מרוב הלכלוך יורדים במלבושים כאלה בעמקי הבור כגוף הפגר הנרמס כי לגודל המאוס לא יפשטו המלבושים מעליהם ואמר שבמלבוש כזה יגררו פגר נ"נ ללעג ולקלס

"לבוש הרוגים" - בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים מדוקרי חרב מרוב הלכלוך

"ואתה" - אבל אתה נשלכת מקברך כמו שעוקרין ענף המחוטב לזרקו להלן כי ארז"ל בשעה שנטרד נ"נ לשבת שבעה שנים עם החיות המליכו עם הארץ את אויל מרודך בנו וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורים עד יום מותו כשמת הוציאו את אויל מרודך להמליכו ולא קבל אמר אם ישוב למלכותו יהרגני ולא האמין שמת עד שהוציאוהו מקברו וגררהו

מצודת ציון

"כנצר" - כענף וכן ונצר משרשיו יפרה (לעיל יא)

"מטעני חרב" - מדוקרי חרב והוא לשון ערבי

"אבני בור" - עומק הבור מקום שהאבנים צוללים ויורדים

"כפגר" - כן נקרא גוף ההרוג וכן רב הפגר (עמוס ח)

"מובס" - נרמס ונדרס כמו יבוס צרינו (תהלים ס)


<< · מקראות גדולות ישעיהו · יד · >>