מלבי"ם על ישעיהו יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · יד · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ירחם", הנה גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים, או מצד רחמי ה', או מצד מעשיהם הטובים, כי אם יהיו זכאים בעת הגאולה אז אין צריכים לרחמים וחמלה, רק כמו שבחר ה' בהם מקדם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש כן ישוב יבחר בם, אבל אם לא יהיו זכאים, ולא יהיו מובחרים שיבחר ה' בהם מצד הבחירה, (שגדר הבחירה הוא בעת שחלק הנבחר הוא המעולה והנאות אצל הבוחר), אז עכ"פ יפדם מצד הרחמים והחמלה שירחם על ענים ושעבודם ויחוש פן יאבדו בעכו"ם. וידוע כי שם יעקב יאמר על ההמונים והפחותים ובשם ישראל יקראו בעת היותם במדרגה מעולה ונשאה. עז"א הגאולה תהיה או מצד כי "ירחם ה' את יעקב", על ההמונים שאין ראוים מצד מעשיהם, או מצד כי יבחר עוד בישראל שהם המעולים.

"והניחם על אדמתם", יתן להם שם מנוחה מכל אויב ומציק, ובהכרח לבטל מלכות כשדים תחלה.

"ונלוה הגר עליהם", מצד שלותם והצלחתם.

"ונספחו", יהיו טפלים אל בית יעקב:

ביאור המילות

"יעקב, ישראל". בארתי הבדלם למעלה (י' כ'):

"ונלוה, ונספחו". הנלוה והנספח שניהם טפלים, כי זה ההבדל בין לוה וחבר, רק הנספח, הוא שטפילתו בדבר נוסף ומום בעיקר, ואמרו קשים גרים כספחת:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולקחום", ר"ל תחלה יקבלו גרים שיתגיירו בעת שלא יהיו בשלוה גמורה, אבל אח"כ יקחו עכו"ם אותם ויביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים רק "יתנחלו" (אחר שכבר יהיו "על אדמת ה')", לעבדים ולשפחות.

"והיו שבים", ישלמו אל העכו"ם שהרעו להם מדה כנגד מדה, את שוביהם ישבו גם המה, ומי שהוסיף להרע להם ונגש אותם בעבודת פרך, כן גם המה ירדו בם בעבודה קשה. (והנה מסדר הכתובים מבואר שנבא זאת על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז היעודים האלה. אמנם תנוח דעתך בזה עם מ"ש בתחלת קאפיטול י"א, שזמן הגאולה העתידה כבר התחילה מימי חזקיה ותלויה ועומדת, על עת יזכו, ואם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל, ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבא חזון למועד ויפח לקץ וכמ"ש חז"ל :

ביאור המילות

"ורדו בנגשיהם". הנוגש והרודה לוחץ על מס או עבודה, רק עם מושג הרדיה מקושר מושג הממשלה הקשה הלוחצת:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום הניח", שהוא אחר מפלת בבל (ועי' באור המלות):

ביאור המילות

"מעצבך ומרגזך ומן העבדה". העוצב והרוגז, התפעלות נפשיים, העוצב הוא לרוב על דבר החסר לה והנאבד ממנה, והרוגז על רעה או דבר זר מתחדש עליה עתה, ושניהם יוציאו את הנפש ממעמד המנוחה אל התנועה והטלטול הפנימי. והעבודה תוציא את הגוף ממעמד מנוחתו, ויצוייר שהנפש והגוף, הא' במעמד המנוחה, והשני במעמד הטלטול, לכן אמר פה ביום שיניח ה' את גופך מטלטול העבודה, ואת נפשך משני הטלטולים, העוצב על הטוב שחסר לה, והרוגז על הרעה הרוגשת אותה כל עת:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איך", מצייר ששואלים איך ומה היה הדבר שפתאום נשבת הנוגש על המסים, ואיך פתאום נבטלה "מדהבה", המלכות שנקראת מלכות הזהב, משיב לא נהיה זה במקרה, כי:

ביאור המילות

"מדהבה". כמו מזהבה, זהב, דהב בלשון כשדי, ונבוכדנצר נקרא אז מלכות הזהב, כי כן פתרו דניאל אנת הוא רישא די דהבא:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שבר ה'", שברו בהשגחה.

"מטה רשעים", הם הנוגשים והשוטרים הלוחצים את העם, "ושבט מושלים" הוא המושל בעצמו. ומבאר נגד מטה רשעים:

ביאור המילות

"מטה, שבט". בארתי למעלה (י' ה'), שבט הוא המושל, ומטה הוא הנוגש על ידו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מכה", שהיה מכה עמים בעברה (שם עברה מורה שכעס על לא דבר).

"מכת בלתי סרה", שהיתה המכה בלא סרה וחטא, שהגם שהעם לא חטאו היה מכה אותם. ונגד שבט מושלים אומר שהשבט הזה היה "רודה בגוים באף", ובקצף, הגם "שהמורדף בלי חשך" א"ע, ר"ל שהגם שהגוי שנרדף מפניו לא חשך את עצמו מן הרודף. והיה מוכן אליו לעשות לו כרצונו, מ"מ רדה אותם באף כאילו מרדו בו ופרקו עולו. "ועתה נחה שקטה כל הארץ":

ביאור המילות

"בעברה, באף". בארתי הבדלם (יג ט'), עברה מצייר קצף חנם, שע"י שהוא באף על חוטא, יתעבר על הכלל, ומצייר שהוא באף על גוים, ועי"כ מכה עמים קטנים שלא חטאו, כמ"ש בלתי סרה. וסרה, כמו תוסיפו סרה, החטא נקרא סרה, ובלתי סרה בלא עון. וכ"כ למעלה (א' ד'), שבגוי אחד יצויר כמה עמים, לכן מצייר הרדיה ותפישת ממשלה, על גוים גדולים, וההכאה והיסור בחנם, לעמים פרטיים, כדרך מושל אכזר, ומורדף שם להנרדף, ר"ל רודה באף הגם שלא חשך המורדף ואין מקום לאף:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נחה", מצייר כי כל הארץ למעלה כבר נחה שקטה, וכבר שכחה כל אשר עבר עליה מהמרגיז הזה, עד שפצחו רנה. והשמחה נתפשטה כ"כ עד כי:

ביאור המילות

"נחה שקטה". שקט הוא יותר ממנוחה, כמ"ש לא שקטתי (ואף גם) לא נחתי (איוב ג'), ופה מוסיף נחה גם שקטה לגמרי, גם פצחו רנה, כי התהפכה מהתפעליות היגון והרוגז אל השמחה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם ברושים וארזים", שמחו לך על מותך, כי מעתה לא יעלה כורת עליהם, כמו עד עתה שהיה כורת יערות לעשות סוללה ודיק, ור"ל על כדור הארץ למעלה יש שמחה כללית עתה שלוה ושקט, אבל לעומת זה התחדש עתה רוגז במקום אחר, כי:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאול מתחת רגזה לך", שהתרגזה השאול בשמעו כי תבא לשם בחשבו כי באת לשם להשמיד גוים ולאבד ממלכות:

"לקראת בואך", בעת ישמע מבואך כי אח"כ יראו שאתה פגר מובס.

"עורר". וכבר יחל השאול לעורר מתרדמתם את הרפאים והענקים וכל העתודים שהם השרים הישנים שם שנת עולם, כאילו יעורר אותם שילכו ויתחברו אל מחנותיך להלחם מלחמתך, וכבר "הקים כל מלכי גוים", הנמצאים בשאול מכסאותם, כאילו כולם מתחילים לעזוב את כסא מלכותם אשר בשאול, מיראתם מפניך, אבל כ"ז יהיה לקראת בואך טרם תבא, אבל עת שתבא אל בני השאול ויראוך, אז:

ביאור המילות

"רגז". ענין תנועה. המרגיז ארץ ממקומה:

"עורר". מקור לעורר:

"רפאים", הם הענקים:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כלם יענו", אחר שאנו רואים כי "חלית כמונו", וגם בך שלט חולי והפסד ההרכבה כעל כל מורכב מבשר ודם, א"כ הלא אלינו נמשלת, אנוש אנוש כמונו, וכמונו גם אתה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הורד שאול גאונך", וגם הורד שאול "המית נבליך", כי יתר המלכים הגם שגאונם ירד קבר, מ"מ עדן זוכרים את מעשיהם לדור אחרון בשירי האומה אשר שוררו עליו אנשים ופורטים את גבורותיו עפ"י הנבל, ואתה גם נבליך דממו לא יזכירו מעשיך עוד, רק תחתיך יוצע רמה:

ביאור המילות

"רמה. תולעה". טרם שפורש נקרא רמה, ואחר שרוחש ממקומו נקרא תולעה, וירם תולעים, אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כה). אנוש הקטן ממשיל כרמה. ובן אדם, שמציין הולד אדם מאדם, מציין עם תולעה הפורשת מרמתה, וכן פה הרמה שוכבת למצע, והתולעה רוחשת ומכסה למעלה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איך", ידוע שעמי קדם היו מיחסים הצלחת המלכות אל הכוכבים, ואמרו כי כוכב ההצלחה שלו בשמים מאיר עליו ומגיה אור. ועפ"ז מדמה כוכבו "לאור בן השחר", ר"ל אור המתחיל לזרוח על האופק מצד מזרח, שהכוכב אשר הוא במעמד העליה והזריחה אין דרכו לשקוע רק לעלות, ואיך נפלת לאחור משמים ארץ. ובנמשל כי היית בתכלית ההצלחה והעליה, ואיך נפלת נפילה פתאומית.

"נגדעת לארץ חולש", מצייר כי הכוכב הזה בנפלו נפל על "גוים" רבים, והתפוצץ לשברים בין הגוים, עד שנתחלק אורו בארץ לחבלים רבים בין גוים שונים, אבל לא נפלת בהאור הגדול שהיה לך מקדם, רק "חולש" וחסר כח, כאילו האור החלש והכהה שנפל עתה נפל על גוים, והם חלקוהו ביניהם בקו, שזה משל על שנתחלק מלכותו ואורו לגוים רבים ומלכיות שונות, אבל לא בגבורה והוד והדר כמקדם, רק בחולש ורפיון, כענין שנאמר בכיוצא בו (דניאל י"א), וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא כמשלו אשר משל:

ביאור המילות

"חולש". מענין חולשה וגבר ימות ויחלש:

"הילל בן שחר". ר"ל התנוצצות השחר והארתו, כמו בן חיל בן מות:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה אמרת בלבבך", העמים בימי קדם עובדי האלילים, חלקו את אליליהם לשלש מחלקות, תחתים שנים ושלישים,

  • א) הכוכבים המושלים למעלה וישימו משטרם בכח אלהות,
  • ב) בני אלים השוכנים בארץ על הרים הגבוהים הנועדים להם,
  • ג) אלים אמצעיים השוכנים באויר. ואחר שהיו מיחסים אל מלכיהם כח אלהות, היו מיחדים לו כוכב בשמים המושל ממשל רב בין בני עליון כמו שהמלך מושל למטה, ואת המלך הושיבו בין בני אלים התחתונים יושבי הר מועד, ומהבילים עליו כי ביכלתו לעלות על במתי עב אל בני אלים האמצעים ומשם יפרד להיות כוכב בשמים, (כידוע בהמיטאלאגיע הנמצאת בידינו שארית מלמודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם). וז"ש נגד כוכבו בשמים שהיה מתפאר "שיעלה בשמים להרים כסאו על כל כוכבי אל", ולמשול עליהם ממשל רב, ונגד המלך עצמו למטה שהתפאר "שישב" בקביעות "בהר מועד" הנמצא "בירכתי צפון", אשר שם ישבו בני אלים, החיים חיי האושר והאלהות ועם אדם לא ינוגעו, וגם התפאר כי מן ההר ההוא יתנשא אל בני אלים השוכנים בין הארץ והשמים, כי:

ביאור המילות

"הר מועד". כמו אהל מועד, המיועד לשכינתו הגדולה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אעלה על במתי עב". אל אלים האמצעים, ובזה יהיה לו "דימוי" בצד מה "אל האל העליון" שהוא הכוכב אשר בשמים:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך", אמנם לעומת שחשבת,

  • א) לעלות מן השפל עד השמים,
  • ב) להתפשט בממשלתך על כל כוכבי אל שהוא נמשל אל תפיסת מלכות וממשלה על כל העולם, יהיה בשניהם בהפך, כי נגד העליה לשמים "אל שאול תורד", ונגד התפשטות המשרה לקצוי ארץ, הנה רשותך יהיה מוגבל ומצומצם רק "בירכתי בור", שם יהיה מקומך לא אף אמה אחת משם והלאה:
 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראיך", גם אותם שרגילים לראותך, עתה "אליך ישגיחו" בהשגחה הרבה "ואליך יתבוננו", כי יסתפקו בך אם אתה הוא, כי ישאלו לעצמם וכי אפשר כי "זה הוא" האיש אשר "הרגיז כל" כדור "הארץ" ממקומו בתנועה אחת, וע"י התנועה החזקה הזאת "הרעיש ממלכות" הגרים על הארץ והפכם ע"י הרעש, עד כי:

ביאור המילות

"ישגיחו". שגח הוא הצצה יתירה, משגיח מן החלונות, ואחריו ההתבוננות להכיר את הדבר:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שם תבל", המיושב שמם "כמדבר", וגם "עריו" של עצמו "הרס", בעברתו הרס כמה ערים גם מארץ כשדים אשר לא שמעו לפקודתו, "אסיריו לא פתח" מן האזיקים גם בעת שהיו "ביתה", בבית הסהר כלואים שם, אשר אין חשש שיברחו מ"מ לא פתח אסירי ידיהם, ואיך נהפך עתה אחר מיתתו מן כל המלכים, כי.

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל מלכי גוים", התכבדו במיתתם בשני ענינים,

  • א) באיכות הקבורה, כי "שכבו בכבוד", שהשכיבו אותם אל קבריהם בכבוד גדול כחק המלכים,
  • ב) במקום הקבורה כי שכבו "איש בביתו", בקברות המלכים אשר הכינו להם בחיים בהיכליהם:
 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה", נהפכת בשני דברים אלה לבוז ולקלון,

  • א) כי קברך דמה "כנצר נתעב" מקום שישליכו שם פגרי הבהמות,
  • ב) כי גם שם לא הניחו אותך לשכב, כי "מן קברך" זה הדומה "כנצר נתעב" השלכת לחוץ, בבזיון גדול, והלבישוך אז "בלבוש הרוגים" שנהרגו בידי "טועני" ונושאי "חרב", שציירו על לבושך הרוגים מדוקרים בחרב, להזכיר רוב הרצח שרצחת. (וספרו חז"ל כי אחר מותו גררוהו מקברו והסחיבוהו בחוצות בבל בבזיון). מוסיף לאמר, למה הדמיון הזה שדמיתי כי לא דמה כבודך במותך לכבוד המלכים במיתתם, הלא גם "יורדי אל אבני בור", הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלא תכריכין על אבני הבור, כפגר המובס ונרמס, שאין מתטפלים בו להלבישו תכריכין, גם עם יורדי בור האלה.

ביאור המילות

"כנצר". נצר נקרא מקום שמשליכים שם פגרי הבהמות, ומגביל אל קבר של בני אדם, היושבים בקברים ובנצורים ילינו (לקמן ס"ה), ופה הוא מתאר את הקבר שדומה כנצר של פגרי בהמות, לא כקבר בני אדם:

"מטעני חרב". מנושאי חרבות כמו טענו את בעירכם (בראשית מה), הנהרגים מיד נושאי חרבות:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא תחד אתם בקבורה", גם אתה אינך ראוי להאחד ולהיות דומה בקבורה, כי אינך ראוי להקבר כלל, רק ליתן בשרך לכלבים.

"כי ארצך שחת", ומי יכבדך אחרי מותך אם שחת גם ארצך והרגת גם עמך, ולכן ראוי שלא לבד שישפכו כולם חמתם עליך אחרי מותך, כי גם ראוי "שלא יקרא לעולם זרע מרעים", שגם זרעו לא יקראו על כסא המשרה לעולם. כדברו זאת יתרגש המליץ, מוסיף אמרים, ולמה חרצת רק שלא יקראו למלוכה הלא מהראוי הוא, כי.

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכינו לבניו מטבח", בל יותר מהם איש, כי זאת להם מצד שני ענינים,

  • א) מגיע להם זה "בעון אבותם" העבר, שהחריבו תבל,
  • ב) לשמור הנזק בעתיד "בל יקומו" ויתגברו בשום פעם "וירשו ארץ", כי הם יטענו טענת ירושה על כל הארץ מצד אבותיהם שמלכו בכפה, לכן הכינו להם מטבח, למען "ימלא פני תבל ערים" מיושבות, שזה לא יהיה אם הם ירשו ארץ כי אז יחריבוהו. משיב ה' אל דברי המליץ לאמר.
 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקמתי", ה' אומר אני בעצמי אקום עליהם, ולא לבד שאכרית בית נבוכדנצר, כי גם "והכרתי לבבל שם ושאר" שאכרית המלוכה מבבל בכללה, ולא לבד המלוכה, כי גם.

ביאור המילות

"שם ושאר". ובהפך כן יעמד זרעכם ושמכם (לקמן סה), "ונין", בן הבן.

"ונכד", בן בן הבן, עי' (בראשית כא) אם תשקור לי ולניני ולנכדי:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמתיה למורש קיפוד", שתהיה שממה לעולם:

ביאור המילות

"קפד". ע"ל (ל"ד):

"מטאטא". היעים מכבדי הבית:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נשבע ה'", וה' קיים דבר זה בשבועה.

"לאמר", וכה אמר לברר דבריו. הלא "כאשר דמיתי", התכלית שירצה ה' במעשהו הוא העצה שלו (כנ"ל ה' י"ט), והאמצעיים שיעשה להקים התכלית ולהביאו אל הפועל הוא המחשבה. והנה במפלת אשור, תכלית מפלתו היתה שלא ירע לישראל, וזו היא העצה, והאמצעיים שהכין לזה הוא מפלת אשור בהר ציון, שעי"כ ראו גבורות ה' והשגחתו על עמו ולא יסף שוב עליהם עוד. אומר ה' הלא "כאשר דמיתי" האמצעיים אל עצתי הלא "כן היו", ומבואר "שגם העצה שיעצתי" שהוא בל ישתעבדו ישראל, לא לבד שהיתה כי גם "תקום לעולם", כי לא לבד שהצלתים מאשור כי כן אציל אותם מכל נוגשיהם. עתה מפרש, "(נגד כאשר דמיתי)".

ביאור המילות

"דמיתי, יעצתי". העצה אצל ה' היא התכלית הנרצה אצלו, והמחשבה היא הכנת האמצעיים להשגת התכלית (ע"ל ה' י"ט), המחשבות שהם האמצעיים צריכים לקלוע אל המטרה שהיא העצה והתכלית, כמ"ש מחשבות בעצה תכון (משלי כ' יח), אולם האדם אין בכחו לקבוע התכלית האמתית, כי הוא נחרץ לו מה', וכל אשר הוא חושב מחשבות שהם אמצעיים יובילהו רק להקים התכלית שקבע ה' שהוא עצת ה', כמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (שם יט כא), ואמר ה' הפיר עצת גוים, שהוא התכלית שלהם, וממילא הניא מחשבות עמים, שהם האמצעיים (תהלות לג י'). והנה התכלית קיימת לעולם, כי עצת ה' לא תשתנה, אבל האמצעיים הם רק לפי שעה עד שיוקם התכלית הנרצה, כמ"ש עצת ה' לעולם תעמוד, אבל מחשבות לבו שהם האמצעיים הם רק לדור ודור לפי הדור, ולכן אמר פה, כאשר דמיתי כן היתה לפי שעה, אבל מה שיעצתי שהוא התכלית תקום לעולם, כמ"ש בהבדל בין היה ובין תקום (למעלה ז' ז'):

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשבר אשור", המחשבה שלי בהאמצעיים היו שני ענינים,

  • א) לשבור את אשור בל ירע לישראל,
  • ב) לשברו "בארצי ועל הרי אבוסנו" בתבוסה מופלגת שיראו כולם שאני עשיתי זאת, ובל יזידו שום אומה ולשון עוד להלחם בהם, זה היו האמצעיים, והתכלית שהוא העצה "(נגד כאשר יעצתי)" היתה, שעי"כ "וסר מעליהם עלו", ועי"כ יסיר סבלו, (עיין באור המלות), עתה מבואר וברור כי.

ביאור המילות

"וסר מעליהם עלו, וסובלו מעל שכמו יסור". ולמעלה (י' כז) הקדים סבל אל העול? כי העול שעל הצואר הוא המכריח את השור לסבול הסבל על השכם, ולמעלה דבר בבחינת העם, שהם פורקים הסבל תחלה, ואינם רוצים לתת מס ועבודה. ואז רוצה להכריחם ע"י העול ואז יפרקו העול במה שינצחוהו. אבל פה ייחס הדבר אל ה' המושיע, והוא הסיר תחלה העול, והמם מחנה אשור, וסר הסבל ממילא:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זאת העצה היעוצה על כל הארץ", לא על מלך אשור לבד, כי התכלית שלא ישתעבדו ישראל היתה תכלית כוללת, וממילא גם "זאת היד הנטויה על כל הגוים", שימלאו לבם להשתעבד בם יפלו ג"כ ע"י ה' כמו אשור, כי אם היתה העצה רק על שעבוד אשור היו האמצעיים לריק, כי היה די אם היה נופל במדינתו ע"י סבה אחרת, לא ע"פ נס גדול כזה, ועתה אחר שהעצה הזאת והאמצעיים האלה הם ענינים כוללים, מבואר ג"כ מ"ש וכאשר יעצתי היא תקום היינו שתקום לעולם:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", אחר אשר ה' צבאות "יעץ ומי יפר" ומי ישנה את התכלית שבחר ה' לעצמו, וכן א"א שלא יוכל תמיד למצוא האמצעיים הנצרכים למלאות התכלית, ולא תגבר ידו על כל העמים, כי הלא "ידו הנטויה מי ישיבנה" ומי יעמוד בפניו:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשנת מות המלך אחז", מבואר (בד"ה ב') כי עוזיהו מלך יהודה יצא וילחם בפלשתים ויפרוץ את חומת גת ואשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים (כ"ו וא"ו), ובימי אחז מרדו הפלשתים ופשטו בערי השפלה והנגב ולכדו חלק גדול מיהודה (שם כ"ח י"ח), עד מות אחז שמלך חזקיה והכניעם שנית, וע"ז נבא המשא הזאת:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", אתה פלשת, עד עתה שמחת כולך בחיי אחז, יען כי "נשבר שבט מכך", כי ירד יהודה פלאים בימי אחז ולא יכלו לך, מעתה אל תשמחי עוד.

"כי משרש נחש", שהם מלכי יהודה הקודמים, "יצא צפע" נחש מזיק יותר, "ופרי" הצפע הזה יהיה שרף וארס מעופף המזיק למרחוק, שהוא חזקיה ופרי מעשיו הטובים שיזיקו לך:

ביאור המילות

"צפע". קשה מנחש כנ"ל (יא ח'):

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ורעו", מצייר שלות ישראל כבהמות הרועות בנאות דשא שהגדולות רועות והקטנות רובצות על ידם, כן "בכורי דלים ירעו, והאביונים" שהם גרועים מדלים "ירבצו לבטח", אבל את תהיה בהפך, בכוריהם ירעו, ואת "והמתי ברעב שרשך", שהוא הגבורים והגדולים ימותו ברעב בימי המצור. הם אביוניהם ירבצו בטח, ואת.

"ושאריתך", אחרי המצור "יהרוג" האויב הכובש, "בחרב":

ביאור המילות

"דלים ואביונים". אביון קשה מדל, האביון אין לו מאומה, ויבואר (לקמן כה ד', עמוס ד' א', ח' ו'. תהלות קיג ז', משלי יד לא):

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלילי", סנחריב כבש את פלשתים שלש שנים קודם שנפל בארץ יהודה (לקמן כ') וזה מה שנבא בפסוק הקודם ושאריתך יהרוג. עתה מציין כי בלכת סנחריב על ארץ יהודה לתפשה שעבר אז קרוב לארץ פלשתים התיראו ונמוגו שנית פן יבא שנית עליהם. ושלחו מרגלים לראות ואז השיגו התשובה כי נפל שדוד בהר ציון, ואין להם להתירא. וז"ש "הלילי שער וזעקי בעיר", לאמר "נמוג פלשת כלך", מדמה אותם לדונג הנמוג מפני האש, אבל יאמר כי עוד לא בא האש רק "מצפון עשן בא", לא בא עדיין רק העשן שהאש היתה עדיין ברחוק רק עשנו הגיע לשם, ר"ל אש האויב קרוב ומשחית בצפון, וכבר החל לעלות כליל העשן לפלשת, וכבר החל הדונג הרך הזה להתמוגג בפני העשן הזה, ובארו הטעם שנמוג לבבם בפני העשן, כי "אין בודד במועדיו", האנשי חיל אשר הוא מיעד ומזמין לא נמצא שילכו בודד, הוא אינו מזמין יחידים רק מחנות מחנות עוברים מכל צד, ובאין ספק תעבור גם מחנה מועדת ממחנותיו דרך ארצנו ותחריב המדינה שנית:

ביאור המילות

"הלילי שער זעקי עיר". בצאת לנשק לגנון ולהציל, מיללים בעיר הנשים ורכי לב הנשארים, וזועקים בשער הגבורים משיבי מלחמה שערה, אבל באין תקוה, זועקים בעיר, שיצאו להציל ולגונן, אבל בשער מיללים, כי רפתה ידם, ומלת כולך מוסב על הלילי זעקי. כולך, ואמרי נמוג פלשת:

"במועדיו". כמו ויועדו כל המלכים (יהושע יא ח'):

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומה יענה", מצייר כי המלאכים ששלח פלשת לתור אחר הדבר, ולידע מקום מהלך האש הזה, ודרך העשן ונתיבותיו, מה התשובה שהביאו להם לנחמם? ענו בבשורה.

"ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו", מן הצר הזה, כי הפילו ה' לפניהם. וכונת המליצה הזאת, כי הגם ששמחו הפלשתים על מפלת יהודה, מ"מ שב עתה ישועת ציון להם לבשורה טובה, שע"י נצלו מאויב יותר גדול, הוא סנחריב שהשחיתם לגמרי: