מלבי"ם על ישעיהו יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · יג · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משא בבל", ידוע כי מפלת בבל היתה ע"י שמרדו שרי בלשאצר באדוניהם, ע"י המראה שראה בלילה ההוא שכתב המלאך על הכותל ופתרו דניאל לרעה, והמורדים האלה הם הודיעו הדבר לחיל פרס ומדי שלחמו אז עם בבל, ושבו על בבל והחריבוה. עפ"ז נשא המשא הזה, כי רואה הוא איך הקדיש ה' גבורי חיל אכזרים להחריב את בבל, שהם חיל מדי ופרס. ויען שהם מארץ רחוקה ואין יודעים איך לבא ואיך לכבוש את העיר, הזמין אנשים מאנשי בבל שהם יקראו לחיל מדי ויראום איך יכבשו את המדינה:


ביאור המילות

"משא". הנבואות שנרשמו בשם משא, משונות בסדרן ובמליצתם מיתר נבואות, שנושא דבריו תמיד במשל ומליצה, ישים דבריו בפי מדברים ונושאים שונים, וברוב בא בם ענין ספורי, מצוייר בגונים משונים, ומעריך דמות הענין אשר קרה בדמיונות ומליצות. עד שירמיה (כג) התמרמר על שאמרו משא ה'. והוא מלשון ישא עליך משל:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על הר נשפה", תחלה ידבר אל השרים המורדים בבלשאצר שישאו נס לאנשי מדי לקרוא להם, ומצייר בהדרגה תחלה ישאו נס שיראוהו מרחוק וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו אליהם "ירימו קול להם", כי ישמעו הקול וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו יותר "יניפו יד" (להם). הוא הולכה והובאה ביד לסימן בואם הנה אל פתח העיר.

"ויבאו", ע"י שיקראו אותם ויראו להם דרך מבא העיר יבואו בפתחי נדיבים של בני בבל, (והוא מאמר הלציי, כמו שהנדיב פתחו פתוח לקבל כל אורח הבא ממרחק, כן יקבלו בני בבל את האורחים האלה אשר במלחמות תנופה ילחמו בם):


ביאור המילות

"נשפה". הר גדול, מלשון נשף על ששם תוקדם ותתאחר זריחת השמש, או על נשיבת הרוח הצח שם, מלשון גם נשף בהם ויבשו, או מענין וילך שפי, הר שקט ובוטח:

"הניפו". הרמה בגובה. הנפה, מעלה ומוריד מוליך ומביא, כמ"ש חז"ל בהנפת המנחה:

"פתחי". חסר בי"ת, כמו ימי עניה ומרודיה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני צויתי למקדשי", מוסב על כל הנאמר בפסוק הקודם, ר"ל כל זה צויתי למקודשי, שהם בני בלשאצר שהקדיש אותם ה' למרוד באדונם על פי נבואת דניאל ולקרוא לחיל מדי ופרס.

"גם קראתי גבורי", הם חיל מדי ופרס המוכנים "לאפי", למלאת נקמת חרון אפי.

"עליזי גאותי", שהם ישמחו במה שתתראה גאותי על ידם, (ור"ל כי באנשי חיל היוצאים לצבא יש שתי מידות, יש היוצאים רק להחריב ארצות ומצד שהם אכזרים ומתאוים לשפך דם. ויש היוצאים להגדיל שמם ושם מלכם ע"י גבורתם, והנה הראשונים ישחיתו יותר מן אותם היוצאים רק להתגאות לבד, אבל לעומת זה אחר שעקר כונתם רק אכזריות, לא יתאמצו כ"כ להראות גבורתם להיות לשם עולם, אבל אם בני הצבא נמצא ברוחם שתי המדות, האכזריות וגם אהבת הכבוד והגאוה, הם ירימו דגל להראות גבורתם, גם ישחיתו עד לכלה, עז"א כי מחנה מדי ופרס בשתי אלה ירימו קרן,

  • א) שהם מוכנים לאפי ואכזריות,
  • ב) שהם עליזי גאותי לבעבור הגאוה והכבוד:


ביאור המילות

"למקדשי". ענין הזמנה, ומובדל מנרדפיו, שגדרו על הפרשת אנשים מעסקיהם לדבר מיוחד, ומזה הקדושה מעניני הגוף. והקדשה המיוחדת לזנות:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קול המון", יצייר עתה חזיון המחנה הבאה פתאום על בבל, כאיש היושב בטח בארמונו ושומע תחלה "קול המון בהרים", ועדיין אינו יודע מה קול ההמון הלז אם רועים, קוצרים, המון חוגג, או צבא מלחמה. ואחר שיתקרבו יותר אז השיג כי הוא "קול שאון של ממלכות גוים הנאספים" למלחמה, ואחר שיתקרבו יותר אז עיניו יביטו מי הוא השר צבא ההולך בראשם, וראה כי "ה' צבאות" הוא שר הצבא "המפקד צבא למלחמה", כי לא הלכו בפקודת מלך ומושל רק ע"י דבר ה' ע"י המלאך:


ביאור המילות

"דמית". מורה שאינו רואה הדבר עצמו רק דמותו, דמות ארבע חיות, דמות המזבח:

"שאון, המון". המון מורגל, ושאון הבלתי מורגל, כנזכר לעיל (ה' יד):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באים", עתה התקרבו יותר עד שיכול לשאלם מי ומאין המה. ונגד השאלה מאין המה ימצא מענה "באים מארץ מרחק", ומוסיף מקצה השמים שהוא קצה הישוב, ונגד השאלה מי המה משיב "ה' וכלי זעמו", ונגד השאלה לאן ולאיזה תכלית הם הולכים, משיב "לחבל כל הארץ" של בני בבל. (וכונת המליצה לצייר בואם פתאום בעת שבני בבל היו שלוים ושקטים וחוגגים יום משתה ושמחה על נצחון האויבים, ולא הרגישו בהם כמו שתמצא ציור הזה עצמו, לקמן סי' כ"א):


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הילילו", עתה מתחיל לדבר לנכח בני בבל, אין לכם שום תקוה עוד, רק הילילו ובכו, "כי קרוב", עת יגיע קול שמועה במדינה כי צר ואויב יבא בשעריהם, יש הבדל בין אם יום הכסא קרוב או רחוק, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, כי אם יום הכסא קרוב, יש חסרון כי הפחד הפתאומי מביא מורך בלבבם, ומעלה שעי"כ מתאזרים ביותר עוז להכן לקראת נשק אחר שהזמן קרוב, ואם יום הכסא רחוק אז לא ימס לבבם כ"כ, אבל כן תרפינה ידיהם מהכין צרכי המלחמה כי סומכים א"ע שעוד יש עדן ועדנים, עפ"ז אומר כי בבשורה זאת יש שני חסרונות,

  • א) "כי קרוב יום ה'", ומצד זה תגדל הפחד הפתאומי, ובכל זאת גם לא יוכלו להתאמץ בהכנת צרכי המלחמה, יען כי "כשוד משדי יבוא" השוד יבוא משדי בעל היכולת אשר אין עצה וגבורה לנגד ה':


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן", מגביל עם הקודם, יען "כשוד משדי יבוא", על כן "כל ידים תרפינה", ולא יעשו דבר להכין צרכי המלחמה, ויען כי "קרוב יום ה'", לכן כל לבב אנוש ימס מן הפחד הפתאומי:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונבהלו", עתה מצייר מעמד העם בעת ביאת הצרה, תחלה יתבהלו פתאום, אח"ז יאחזו אותם "צירים" הבאים אל האשה בעת שהולד מתחיל לפתוח דלתות בטנה, וגם "חבלים" הנמשכים בעת שיושבת על המשבר, גם "יחילון" וירעדון כיולדה הרועדת בכל איבריה ע"י החבלים, וחוץ ממה שיתבהל כ"א בפ"ע, עוד "איש אל רעהו יתמהו", תגדל להם התמהון וההשתוממות עת יביט איש על חברו, כמי שהוא בבהלה פתאומית הבאה על הרבים שתגדל פחד כ"א עת יראה את העומדים סביבו איך גם הם מתפחדים ונמוגים.

"פני", וגם לא יצטרכו שיודיע איש לחברו פחדו ותמהונו, כי על הפנים לבד יהיה ניכר הפחד שיהיו פניהם דומים כלהבות אש, גם כמו שהלהבים כל שירבו הדברים המתלהבים כן יגדל הלהב, כן יתלהבו בלהב הפחד אחד מרעו, ויצרבו כל פנים מפני חברו:


ביאור המילות

"ונבהלו". בהלה נרדף עם הפחד, ועם המהירות, וגדרו התרגש פתאום מאיזה דבר, עד שאובד סדרו הטבעי והעצה וישוב הדעת:

"צירים וחבלים". שניהם מורגלים בעברי אצל יולדה, צירים מורה התפתחות צירי דלתות הרחם, מלשון הדלת תסוב על צירה. וחבלים המכאובות שתסבול אח"כ, וחיל הוא הרעדה והרתת שי"ל ע"י הלידה ומכאוביה:

"יתמהו". התמהון נבדל מרעיו, מתפלא, משתאה, שאלה יהיה בשכל, ותמהון אבדון ההרגשה והלב ועומד כאיש נדהם, אכה כל סוס בתמהון, ויתמהו האנשים איש אל רעהו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה", מתחיל לצייר איכות היום בעצמו, ומדמהו בחזיונו כאכזרי הטורף בלי רחמים כיום אפל מחותל בצלמות ולא סדרים.

"אכזרי ועברה", ר"ל כי המתעבר ואינו אכזרי בטבעו, או גם אכזר שלא בעת חמתו, עוד יש קצת תקוה, אבל היום הזה יהיה אכזרי בטבעו וגם בעת עברתו, ועברה "וחרון אף", בארתי (בבאור המלות) ההבדל ביניהם, כי חרון אף הוא רק על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא מה שיתעבר בעת חמתו להשחית הכל גם את מי שלא חטא נגדו. ועפ"ז אומר כי היום הזה יבא על החוטאים, ובעברתו ישחית גם את מי שלא חטא שהוא כלל המדינה, ומפרש נגד "עברה, לשום את הארץ לשמה", שהיא כלל הארץ והמדינה, ונגד "חרון אף" על החוטאים, אומר "וחטאיה ישמיד ממנה":


ביאור המילות

"ועברה וחרון אף". העברה נבדלת מיתר לשונות הבאים על הקצף, במה שעברה משתתפת עם פעל עבר שמורה שעובר גבול איזה דבר, ומציין מי שברוב כעסו מלא קצף בכלל, בין על מי שחטא כנגדו בין על מי שלא חטא כנגדו, כמו שבארתי בפי' התורה דברים (ג' כו) בפסוק ויתעבר ה' בי למענכם, ובכל מקומות שנזכר שם עברה בתנ"ך:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כוכבי", מצייר את היום כי חשכו שמשו וכוכבי נשפו מרוב הצרות שנתהוו בו.

"לא יהלו", בארתי בבאור המלות ההבדל בין אור, נגה, הלל, כי אור הוא המאיר לאחר, ונגה הוא המקבל אור מגשם אחר כמו הירח המקבל אור השמש, והלל הוא מה שנמצא הארה בעצמו ואינו מאיר לאחרים. עז"א הכוכבים לא ימצא בעצמותם שום הלל וזוהר, השמש תחשך, ולא יהיה כמו בלילה עת תחשך השמש, שאז הירח תוציא אור מן השמש ותאיר לארץ, לז"א כי גם "הירח לא יגיה אורו" של השמש, לא יוציאנו להאירו לארץ ע"י אור חוזר, והנמשל על מפלת שר בבל וכוכב הצלחתם בשמים ממעל:


ביאור המילות

"יהלו אורם, יגיה". ההבדל בין אור, נוגה, הלל, אור הוא דבר המאיר מצד עצמו כמו השמש ואור הנר, ונוגה, בא רק על דבר שאין לו אור מצד עצמו רק מקבלו מזולתו, ככדור הירח, המקבל אורו מן השמש, ומשתתף עם הוראה השנית שיש לפעל זה מענין הוצאה. הגו סגים מכסף, על שנדמה כאילו מוציא נצוצי האור מהגשם המאיר אליו. ושם הלל, יהלו, מורה על דבר שאינו נותן אור לאחרים רק מבריק ומתנוצץ בעצמו אבל אינו מאיר, ויבואר זה כ"א במקומו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופקדתי", לשון מינוי, ימליץ השם ימנה את הרעה למושל על בבל לשלם להם כרעתם.

"על תבל", כונתו כמ"ש בפסוק ט', שיעניש את החוטאים וע"י העברה הכללית תדבק הרעה על כלל התבל, גם אשר לא חטאו, באופן שהרעה יהיה לו פקודה על התבל שלא חטאו. והעון על הרשע שחטא.

"והשבתי", ובזה הזדים ומזידים וחוטאים ישבית גאונם ותקפם, והעריצים החזקים אשר לא הזידו לחטוא, רק שהתגאו ברוחם במלכותם, ובהם הגם שגאונם שהוא תקפם ועשרם אינו שנוא בעיני ה' אחר שלא הזידו ולא חטאו, מ"מ אחר שגאותם שהתגאו ברוחם הוא שנוא בעיני ה' ישפיל גאות לבם. והנמשל, שרי בבל ומלכם שהם חטאו והזידו לה' יענישם על זדונם וישבית מלכותם, והמון עם שלא חטאו, מ"מ ישפיל גאותם על שהתגאו ע"י מלכות הזדון של נבוכדנצר. ועי' בבאור המלות:


ביאור המילות

"גאון, וגאוה". הגאוה הוא רק בעצם המתגאה, שמתנשא ברוחו לדמות א"ע יותר ממה שהוא. והגאון הוא חוץ לעצם המתגאה, המעלות שבעבורם יתגאו, כמו עושר גבורה חכמה מופלגת:

"זדים, עריצים". אינם נרדפים, זדים, שם החוטאים בזדון. ועריצים, שם הגבורים התקיפים:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אוקיר", מבאר הטעם שיגדל הקצף על בבל כ"כ, כי גם "אנוש" הקטן ששפכו את דמו יהיה יקר אצלי יותר מפז, "ואדם" הגדול במעלה יהיה עוד יקר יותר מכתם אופיר שהוא יקר מפז:


ביאור המילות

"אנוש". מורה אדם קטן בכ"מ כמו שהעירותי בכ"מ שנזכר שם זה, אבל אדם גדול מאנוש במעלה, וכן כתם אופיר יקר מפז:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן", אחר שאחשיב חשיבות בני אדם שנשפך דמם ע"י בני בבל, אשר אבדו גוים רבים.

"שמים ארגיז" וכו', ר"ל שלא תהיה מפלתה רק למטה רק יעקר גם שרשה ומזלה למעלה, ומצייר כאילו ירגיז השמים שהוא המקיף וממילא תרעש הארץ אשר היא המרכז תוך עגולת השמים.

"בעברת ה' וביום חרון אפו" בארתי למעלה פסוק ט':


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", עתה החל לצייר איכות אבדם והשמדתם בפרטיית, ומתחיל תחלה מן הנכרים אשר נמצאו בבבל מארצות שונות, אשר גרו או סחרו בה, באשר היתה צבי הארצות ומסחר העמים.

"כצבי, וכצאן", יש הבדל בין הצבי המודח ובין הצאן המפוזרות, כי הצאן צריכים אל הקיבוץ שיהיה העדר ביחד והרועה ישמרם מכל פגע, ואז הם בטוחים הגם שרועים בשדה או ביער, ובעת יתפזרו יאבדו ויהיו לטרף בפי זאבים, אבל הצבי מדרכו ללכת בדד ואין מטבעו שיתקבצו הצביים עדרים עדרים, כמ"ש דמה לך דודי לצבי על הרי בתר, רק שצריך הוא למעון ומקום מיוחד בו ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה ויסתר מן החיות החזקים ממנו, ובעת שידח ממעונתו ומקומו אינו בטוח מטרף. לפ"ז הצבי מודח מבקש את מקומו, והצאן המפוזרות מבקשים את העדר שלהם, וצריכים להתקבץ. כמשל הזה אמר כי הנכרים אשר ימצאו בבבל אשר עד עתה היה להם ארץ בבל כארצם, ועם כשדים כעמם, עתה בעת תלכד העיר יהיו נחשבים אם כצבי מודח המבקש את ארצו, ואם כצאן המפוזרות המבקשים את בני עמם, ומפרש נגד כצבי מודח "איש אל ארצו ינוסו", ונגד כצאן ואין מקבץ, "איש אל עמו יפנו", ור"ל שיפנה כל איש לבקש את בני עמו למען יתחברו ביחד וינוסו אל ארצם:


ביאור המילות

"מדח, ואין מקבץ". מודח מציין חוץ למקומו, וע"כ בא אצלו פעל השבה בכ"מ (דברים כב א', ש"ב יד ג', ירמיה טז טו, מ' יב, מג ה', יחזקאל לד ד' טז), ולא בא עליו פעל קיבוץ רק כשמדבר מן גלות ישראל שעם הנדיחה נקשר מושג הפיזור והניפוץ מעצמו (דברים ל' ד', ירמיה כג ג', כט יד, לב לז, מיכה ד' ה', צפניה ג' יט), אבל קיבוץ הוא הפך הפיזור והניפוץ כנ"ל (יא יב):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל הנמצא", הטעם שאיש אל עמו יפנו כי יירא לנוס לארצו בדד, כי כל הנמצא יחידי בדרך ידקר, והטעם שאיש אל ארצו ינוסו, ולא יתחברו עם בני בבל להלחם נגד האויב, כי כל הנספה אל צבא המלחמה יפול בחרב:


ביאור המילות

"הנספה". שרשו ספה ושתי הוראות לו, כליה, ויש נספה בלא משפט, תוספת, ספו שנה על שנה, הא' משתתף עם סוף מנע"ו, יחדו יסופו, יבא סופם וקצם. הב', עם יסף מנפ"י. ומתמצעים, במה שמשמשים דבר והפוכו, וענינו פה על הנוסף על אנשי המלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועלליהם", גם זה מוסב על הגרים בבבל מארצות אחרות, עולליהם אשר לא יוכלו לברוח עמהם ירוטשו אל הקירות לעיניהם באכזריות וישסו בתיהם וישכבו עם נשיהם. (ובזה אין כפל ענין במה שכפל דבר זה בפסוק י"ח, כי שם מדבר מבני בבל עצמם):


ביאור המילות

"ירטשו". לא נמצא רק על פגר אדם, וענינו העברת הצורה עד שלא יוכרו האיברים:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנני", עתה התחיל לספר מה שיעשו לבני בבל עצמם, עליהם לא יבוא האויב כמו על הגרים הנכרים שיבואו לשוסס בתיהם בעד ממון לבד, כי מאתם לא יבקשו כסף וזהב אך נפשות, "עליהם", על אזרחי בבל.

"כסף לא יחשבו", דקדק במליצתו כי הכסף לא היה בחשיבות אצלם למאומה, והזהב הגם שא"א כלל שימצא אדם שיכחיש חשיבות הזהב, מ"מ הם לא יחפצו בו, ר"ל שיניחו כל כסף וזהב וילכו רק להשמיד ולאבד:


ביאור המילות

"לא יחשבו, לא יחפצו". בלתי נרדפים, כי יצוייר שיחשב איזה דבר מפני מעלתו, ובכ"ז לא יחפוץ בו, ויצוייר שיחפוץ גם דבר בלתי חשוב:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקשתות", יל"פ שנמשך למעלה "הנני מעיר את מדי, והנני מעיר קשתות אשר נערים תרטשנה", או יבואר שהניחו הנערים בהקשתות במקום החצים, וישליכו אותם מן הקשת אל הקירות כזרוק אבני קלע.

"על פרי בטן" וכו', הבדלתי בבאור המלות, פרי בטן הם יונקי שדים ובנים הם הגדולים, וההבדל בין רחם וחוס, רחמים לא יצדק רק על בעלי חיים שקצרה נפשו מראות בצרתם, וחוס הוא על איבוד ממון שחס על ממונו לבל יאבדהו. וידוע שמטבע אנשי הצבא להתמלא רחמים על הילדים הרכים יותר מעל הבחורים, כי על הגדולים יתאכזרו לנקום מהם, לא על היונקים. אולם באופן אחר יחיו יותר את הגדולים שיוכלו לכבשם לעבדים ושפחות ותחוס עיניהם עליהם, אבל היונקים לא ישיגו מהם תועלת, לעומת זה אמר שעל פרי בטן שדרך לרחם עליהם הם לא ירחמו, ועל בנים הגדולים שדרך לחוס עליהם מפני תועלת הממון לא תחוס עינם אחר שלא יחשובו כסף וזהב:


ביאור המילות

"בנים, פרי בטן". בנים גדולים, פרי בטן קטנים, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ז' ז'), מצייר שיתן בן הגדול בעד פשע המרד הגדול, והעולל הקטן בעד חטאת השוגג הקטן:

"ירחמו, תחום עינם". הרחמים, לא יהיה רק מאדם לאדם, במה שיתפעל מצרת חברו, והחסה תהיה גם על בע"ח וכלים, ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון, כי ענינו שחס מלהשחית דבר שיקוה ממנו תועלת או צורך. ובזה תבין דברי הגמ' (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקים אותו, פליגי בה תרי אמוראי, ח"א מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, וח"א מפני שמטיל קנאה במ"ב, האי דנחית קמי' דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור חוס ורחם עלינו, אמר רבה כמה ידע האי גברא לרצוי' למרי', א"ל אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה לחדודי לאביי עביד. כי המתפלל הזה שנה דבריו ואמר אתה חסת על קן צפור, ולא אמר אתה רחמת, ולמ"ד הטעם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, לא היה ראוי להשתיק אותו, ולכן לא השתיקוהו אז, אך הלא להטעם מפני שמטיל קנאה במ"ב, אין הבדל שגם במ"ש אתה חסת על קן צפור, שלא מפני רחמנות צוה המצוה, רק מפני חיסתו שלא יתמעטו בריותיו שיש לעולמו צורך בהם, יש קנאה במ"ב, כאילו אין צורך להעולם רק בקן צפור לא בשאר מינים, ולטעם הזה לא יפה התפלל. ואחר שרבה שבח אותו, השיב לו אביי והא משתקין אותו תנן, והמשנה לא בארה הטעם, ולא היה ראוי לו להתפלל בלשון שיש ספק בהתרת אמירתו, כי לא ידענו איזה משני הטעמים הוא עקר:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צבי ממלכות", שכל המלכיות היו נכנעים תחת בבל והיתה חמדת הממלכות, וידוע כי לפי גדולת גאון הממלכה וגדלה ראוי שעיר המלוכה תבנה לתפארת וכלילת יופי, ובזה בבל היתה תפארת גאון כשדים, שגאונה של כשדים היה מתפאר בבבל עיר הממלכה שהיתה נערכת ביפיה לעומת גאונה של כשדים, עתה תהיה כמהפכת וכו':


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא תשב", שתתישב בקביעות, ואף גם לא תשכן אפילו דרך עראי, (עיין באור המלות).

"ולא יהל", גם מי שיחשיך לו בנסיעתו בערב ויוכרח ללון שם לא יהל שם, היינו שלא ידליק שם אור וגם לא יחזיק כל דבר אשר לו הלל והארה פן ירגישו בו החיות והנחשים השוכנים בעיי החרבות. ואפילו הרועים הרובצים את צאנם ביום, ג"כ לא ירביצו שם כי יהיה מקום שמם לגמרי:


ביאור המילות

"תשב, תשכון". פעל שכן המוגבל אל פעל תשב תורה הישיבה הקביעית, והשכינה תורה דרך עראי, ע"ל (יח ג', לב טז).

"לנצח. דור ודור". בכ"מ שידבר על הזמן בבחינת נצחיותו מראש עד סוף, יאמר לעולם או לנצח, וכשידבר בבחינת שהוא מתחלק במחשבה לימי דורות, יאמר לדור ודור, כמו שהעירותי ע"ז תמיד במקומו. ופה, על הישיבה הקביעיית יצדק לעולם, כי היא נמשכת בלי הפסק, ועל השכינה הארעיית, שהוא מקרה, המתחיל ופוסק בחלק מן הזמן, אומר שלא יקר מקרה זה בשום דור:

"יהל". מענין אם אראה אור כי יהל (איוב לא כז):

"וערבי". מענין ערב ונשף. הלן שם בערב:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ורבצו", מצייר ענינה כמדינה מיושבת שדרך להמצא בני אדם הדרים בבתים ובהמות הרובצים בשדות ועופות השוכנים על האילנות וילדים קטנים מרקדים ברחובות, נגד בהמות הרובצות אומר כי ירבצו ציים, נגד הגרים בבתים אומר כי יהיו אוחים מין קוף תחת אדם, נגד העופות השוכנים (כי לשון שכינה בא על עופות), אומר כי יהיו בנות יענה והמרקדים יהיו שעירים:


ביאור המילות

"ורבצו". פעל רבץ בא תמיד על הבהמות, ופעל שכן בא על העופות לרוב, (בראשית ג' כד, לקמן לד יא, יחזקאל יז כג, לא יג, לב ד', תהלות נה ז', קד יב):

"ואוחים". מין קוף בעל זנב:

"וציים". מלשון ציה, בעל חי שלא ימצא רק במדבר ציה ולא יכנע לעולם:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וענה", בהיכלי השרים יש היכל גדול אשר שם יתקבצו כולם יחד להתענג בשמחה ושירים, וחדרים קטנים המיוחדים שיתבודד שם איש איש לבדו, עפ"ז אומר כי האיים שהיא חיה הבאה מאיי הים, ואינה יכולה להתחבר אל יתר החיות הם יצעקו באלמנותיו שהם החדרים הקטנים, והתנים יצעקו בהיכל הגדול.

"וקרוב", הפסק מלכות אחת יהיה באחד משני פנים,

  • א) על צד העונש בשנתמלאה סאתה ובא עת פקודתה,
  • ב) מפני שהגיע זמן הצלחת מלכות אחרת ותמו ימי מלכות זו, כי אין מלכות נוגעת בחברתה, עז"א שמלכות בבל תכלה מצד שתי הסבות האלה.
  • א) על צד העונש "כי קרוב לבוא עתה". עת פקודתה להעניש אותה על מה שהרעו והצירו לישראל.
  • ב) מצד שהגיע זמן מלכות ישראל ובנין בית הבחירה, שמוכרח שתכלה מלכות בבל תחלה, ועי"כ ימי בבל הקצובים למלכותה היו רק שבעים שנה מיום גלות ישראל, עז"א וימיה הקצובים לה למלכות וממשלה "לא ימשכו", כי יכלו לסוף שבעים שנה:


ביאור המילות

"באלמנותיו". כמו ואלמי החצר (יחזקאל מא טו), חדרים קטנים שלפני הבית.

"ואיים", חיה הנמצאת באיים רחוקים: