אחיו של יוסף סעדו עם המשנה למלך מצרים (שהיה יוסף בעצמו, רק שהם לא ידעו את זה), ובבוקר הם קיבלו רשות ללכת אל ביתם בארץ כנען.

המילה "אור" בפסוק זה אינה שם עצם אלא פועל בבניין קל, ומשמעותו כמו "האיר". הבוקר אור = כאשר הבוקר האיר, כאשר התחיל להיות מואר בחוץ. ראו גם אור = לילה?! . חז"ל למדו מפסוק זה דרך ארץ, שרצוי לצאת לדרך כשיש אור, ולא כשעדיין חשוך (תלמוד בבלי, פסחים ב.) .

שֻלַּח = שוחרר לדרכו; משמעות נוספת של הפועל בלשון המקרא היא: גורש, סולק.
אנשיו של יוסף הביאו את החמורים העמוסים, ושלחו במהירות את האחים. יוסף חשש שאחיו יחפשו בשקים לפני שהם מקבלים את התבואה, כדי לוודא שהכסף לא הושב מחדש, ולכן הוא דחף, שלח, גרש אותם במהירות. ברגע שהם יצאו מרשותו, הם איבדו את היכולת לעשות חיפוש, למצוא את הגביע ולהשיב אותו בלי שהגנב יענש, כי ייתכן שהגנב הכניס את הגביע ברגע שהוא קיבל את החמור לרשותו. בכל אופן מציאת הגביע היתה מאפשרת להם לבחור מי יתנדב לקחת את האחריות לגנבה.

שני בחורים מישיבת וולוז'ין נמצאו מתבטלים מדברי תורה, ושוקדים על הירחון המשכילי "הבוקר אור". לאחר שסולקו מהישיבה קרא עליהם אחד התלמידים: " הבוקר אור – והאנשים שולחו... " (יהודה גרינשפן, 'חיוכה של תורה'; ראו גם דרויאנוב, 'ספר הבדיחה והחידוד' 2290) .

הפסוק מייחס חשיבות רבה לחמורים - החמורים הם חלק בלתי נפרד ממשק הבית של האדם; ראו החמור - ידידו הטוב ביותר של האדם.

השקים מולאו בתבואה במשך הביקור אצל השליט, ובבוקר, החמורים העמוסים הובאו לאחים, והאחים והחמורים נשלחו לדרכם. לא נראה שהיתה לבנימין הזדמנות להחביא את הגביע בשקו בלי שהאחים יבחינו בו. בנוסף, לא ברור מדוע האחים, שידעו שכספם הושב בפעם הקודמת, לא בדקו, כדי לא להיות חשופים להאשמת גנבה חדשה. ייתכן שהאחים עדיין סבלו מהשכרות של הערב הקודם.