רבינו בחיי על בראשית מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · מד · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · מד · >>

Verse 1


כאשר יוכלון שאת. פירש הרמב"ן ז"ל יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו.


ושים כסף איש בפי אמתחתו. כסף שני זה לדעתם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה זה לדעתם וידעו בכסף כאשר ידעו במשא כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת. ואם היה שלא לדעתם אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו.


ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד בכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה היו הבאים נותנים שקיהם וכספיהם למשביר והוא מודד להם כפי הכסף הנמצא והם לוקחים הנתון להם באשר דבר מלך שלטון, ועוד כי באמונה הוא עושה, ועל כן לקחו פעם ראשונה גם בשניה שקיהם סגורים ולא ידעו מה שבתוכם.


Verse 2


Verse 3


והאנשים שולחו ה'מה ו'חמוריהם ה'ם י'צאו את העיר. גם זה מן הרמזים שבתורה כי מדת הדין מתוחה כנגדם מפני חטא המכירה. וכבר בארתי לך בענין דור הפלגה כי בכל מקום שתמצא בתורה השם המיוחד רשום למפרע הוא רמז למדת הדין, ומפני זה הוצרכו אחי יוסף לחזור לאחור בלכתם למחוז חפצם.

לא הרחיקו. כדי שלא יטריחו עליהם שיצטרכו לחזור ממקום רחוק.

Verse 4


Verse 5


הלא זה אשר ישתה אדני בו. פירוש הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו. והעליל אותם בגביע כדי להגדיל אשמתם, כי הגונב כוס מבית המלך הלא הוא מבזה את המלכות והוא חייב מיתה.

והוא נחש ינחש בו. כלומר היה לכם לחשוב כי ישאל למנחשים על זה וידע שאתם גנבתם אותו. ונתן בדבריו אלו טעם למה שרדף אחריהם יותר מכל הבאים שם משאר הארצות לפי שידע זה בחכמת הנחש שהם גנבוהו. והשיבו הם.

Verse 6


Verse 7


למה ידבר אדני כדברים האלה וגו'. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב. וזהו ק"ו שדרשו רז"ל מכלל עשרה ק"ו הנמצאים בתורה אם המציאה חזרנו ק"ו שלא נגנוב.


Verse 8


Verse 9


Verse 10


גם עתה כדבריכם כן הוא. כן הדין אצלנו כדבריכם שכולכם חייבין בדבר, עשרה שנמצאת גנבה אצל אחד מהם כולם נתפשין. אבל אני אעשה לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים.


Verse 11


Verse 12


בגדול החל. כדי שלא ירגישו שהיה יודע שאין הגביע כי אם באמתחת בנימן ועשה זה כדי להתנכר.


וימצא הגביע באמתחת בנימן. היו מביישים אותו והיו קורין לו גנב בר גנבתא, על שם שכתוב (בראשית לא) ותגנוב רחל את התרפים והיו מכים אותו על כתפיו. ולפי שהיו חושדים אותו ואין בו זכה ששרתה שכינה בחלקו זהו שכתוב (דברים לג) ובין כתפיו שכן. ומה שכתוב ויקרעו שמלותם אף בנימן בכלל, ולפי שהיו חושדים אותו והיה זכאי זכה ולקח עטרה על זה, שיצא ממנו מרדכי שקרע בגדיו על ישראל שנאמר ויקרע מרדכי את בגדיו. אבל הם היו ראויים לזה שבסבתם קרע אביהם את בגדיו שנאמר (בראשית לז) ויקרע יעקב שמלותיו, והנה הענין מדה כנגד מדה הן לעונש הן לשכר. ומה שקרעו אחי יוסף שמלותם הכל היה על ידי מנשה, שהרי מה שכתוב ויצו את אשר על ביתו מנשה היה, ולפי שהוא עשה כל הענין הזה והיה שליח לרדוף אחריהם ולהתעולל עליהם בגביע והיה סבה שקרעו שמלותם לכך נקרעה נחלתו חציה בארץ כנען וחציה בעבר הירדן.


Verse 13


Verse 14


ויפלו לפניו ארצה. כל העשרה ובנימן עמהם ג"כ, כדי לקיים ואחד עשר כוכבים משתחוים לי.


Verse 15


Verse 16


מה נאמר לאדני. בכסף ראשון. מה נדבר עתה בגביע. ומה נצטדק ומה טענה נטעון ונצטדק. האלהים מצא את עון עבדיך. הצדיקו עליהם את הדין ואמרו ידענו כי נקיים אנחנו מכל זה אבל אנחנו חייבין ממקום אחר, ומלפני ה' יתעלה יצא המקטרג להזכיר את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו.

Verse 17


חלילה לי מעשות זאת. כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות חמס לכם. ונראה כי דעת יוסף היתה כי חיוב העשרה אשר נמצאת גנבה ביד אחד מהם אינו אלא כשהם מתאספים כולם ביחד לגנוב ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו, אבל כשנמצאה הגנבה ביד אחד מהם הוא לבדו חייב מיתה והאחרים פטורין כי אולי לא ידעו בגנבה. ועל כן אמרו הם הננו עבדים לאדני, אנו קונסים את עצמנו להיות עבדים לאדני, זהו שאמרו גם אנחנו כלומר גם אנחנו הנקיים שלא ידענו בגנבה, גם אשר נמצא הגביע בידו אנו מקבלים על עצמנו להיות הדין שוה בנו כאלו ידענו בגנבה. והשיב יוסף חלילה לי מעשות זאת לקחת אתכם לעבדים כי אולי לא ידעתם בגנבה אבל האיש הנמצא הגביע בידו, הוא חייב מיתה וזהו שהוסיף הוא, אבל איני רוצה להמיתו אלא הוא יהיה לי עבד ואתם הנקיים עלו לשלום אל אביכם.

וע"ד הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף.


וכבר ידעת כי כתונת הפסים היה תחלת הסבות וראשית גלגול הדברים ונחשב להם לאכזריות גדול מה שטבלו הכתונת בדם השעיר ואמרו לאביהם זאת מצאנו, לפיכך היה העונש בהם בגופם שהתחיל השעבוד בהם אחרי מות יוסף מיד, ואחר זמן בהרוגי מלכות שנדונו בגופותם, כי הגוף כתונת לנפש, ועל כן תמצא בפרשה זו י' פעמים האנשים לרמוז על עשרה הרוגי מלכות. והיה לו לומר אחי יוסף או בני יעקב, ואלו הם ויקחו האנשים את המנחה הזאת, הבא את האנשים, כי אתי יאכלו האנשים, ויבא האיש את האנשים, וייראו האנשים, ויבא האיש את האנשים, ויתמהו האנשים, אמתחות האנשים, והאנשים שלחו, אחרי האנשים, הרי עשר פעמים אנשים. ואלו הם עשרה הרוגי מלכות. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי חנניא בן תרדיון, רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חוצפית המתורגמן, ר"א בן שמוע. עליהם, אמר דוד ע"ה (תהלים ט) כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים. ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולן ביחד.


וכן תמצא בפרקי היכלות אמר רבי ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאת השמועה מכרך גדול שברומי שצוה לופינוס קיסר ותפשו ארבעה אנשים אלו מאבירי ישראל רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע ורבי אלעזר בן דמא ורבי יהודה בן בבא ומאתים ושמונה אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם. וכיון שראה ר' נחוניא בן הקנה גזרה זו עמד והורידני למרכבה ובקשתי שאלה מסוריאל שר הפנים ואמר לי עשרה נכתבו בבית דין של מעלה ונתנו לו לסמא"ל הרשע שרו של עשו ואמרו לו לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים גזרת (שמות כא) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ושמורה לו להנקם ממנו עד שתגיע (ישעיה כד) יפקד ה' על צבא המרום במרום, בגדיים וכבשים של יום הבכורים. אמר רבי ישמעאל כל ההתראות הללו וכל התנאין הללו התרו בו והתנו עם סמא"ל הרשע, והוא אמר קבלתי עלי ויבחר עשרה מאבירי ישראל. אמר רבי ישמעאל מה עשה זהוריאל ה' אלהי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזרות ומכות גדולות קשות ועזות ומבוהלות ונוראות וכבדות על רומי מפני חמה שנתמלא על סמאל הרשע שקבל עליו כל התנאים הללו, אלא מיד נטל נייר וכתב עליו נקמה זו עתידה ושמורה לרומי הרשעה, תעלה ענן אחד ותעמוד למעלה מרומי ששה חדשים וירד שחין לח על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל הפירות וכל מיני מתכות, ואחרי כן תעלה ענן אחרת ותדחה את חברתה ותעמוד במקומה ששה חדשים אחרים, וירד נגע צרעת וספחת ובהרת וכל מיני נגעים על רומי הרשעה עד שתבא שעה שיאמר אדם לחברו הילך רומי הרשעה בפרוטה היא וכל אשר בה ויאמר לו אינה מתבקשת לי, עד כאן בפרקי היכלות.


אבל יש לתמוה ממה שכתוב כי רבי חנינא בן תרדיון הוחלף בלופינוס קיסר ולופינוס קיסר הוא שנשרף, וכן כל השאר כי כן כתוב שם וכמדה זאת לכל חכמי ישראל. ושמעתי בזה כי כשם שהוחלף יצחק באיל והוקבע לו שכר כאלו הוקרב וכאלו עפרו צבור על גבי המזבח, כן הוחלפו חכמי ישראל באחרים, וכיון שטעמו טעם מיתה במה שנתפשו ונגמר דינם לכך הם קבלו ענשם והרי זה כאלו נהרגו. ומה שאמר הכתוב ושים כסף איש בפי אמתחתו, ירמוז אל הענין הזה, כי הכתוב המשיל את הנפש לכסף צרור והגוף לאמתחת כי הוא אמתחת הנפש. וכן לפי דעתי מה שהזכיר למעלה כי עתה שבנו זה פעמים, רמז למה שאמר הכתוב (איוב לד) על תשובות באנשי און, וכתיב (איוב לג) פעמים שלש עם גבר, והוא מאמר יהודה שהתחיל במצות יבום תחלה. והבן היטב כי מזה הזכיר בסוף וישובו העירה והיה אפשר לומר וישובו מצרימה, אבל הוא מלשון עיר קטנה והמשכיל יבין. ומפני זה נחתמה הפרשה.


ואתם עלו לשלום אל אביכם. והיה יכול לומר לכו לשלום לדרככם, אבל הפרשה מבוארת באחי יוסף לשעה, ורומזת לעשרה הרוגי מלכות לדורות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכן דרשו רז"ל חכמי האמת ז"ל עשרה הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, וכן הכתוב אומר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.


Verse 18


מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף (משלי טו, א)

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה.


ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.


ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות.


והנה יהודה בן יעקב החזיק במדה הזאת שדבר ליוסף בלשון רכה ועל כן השיב חמתו שהיה מראה להם שהוא כועס על דבר הגביע.


וידוע כי לא היה ראוי כעס ליוסף המעליל אותם בענין הגביע כי אם ליהודה ויתר אחיו הנקיים שהיו מתנצלים ולא שוה להם, ואע"פ כן היה יהודה חכם גדול וגבור בגבורת הגוף ובגבורת הנפש שכבש את יצרו ולא כעס, אע"פ שהיה ראוי להם לכעוס ראה יהודה כי עתה לא היה מקום לכעוס אבל היה צריך למענה רך כדי להשיב חמת האדון יוסף, ועל כן נגש אליו להתוכח עמו ורצה לגלגל הענינים כולן שאירעו להם עמו עד עתה וכוון לשלשה דברים. לדין, לפיוס, ולמלחמה, וזהו שכתוב


ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים. דין ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב (דברים כה) ונגשו אל המשפט ושפטום. פיוס הוא שכתוב (יהושע יד) ויגשו בני יהודה אל יהושע. למלחמה שנאמר (שמואל ב י) ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה. והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר בי אדני, כמי שבא וכלי מלחמתו בידו והוא ערוך מלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה אם לדין אם לפיוס אם למלחמה.


או יאמר בי אדני, העון בי, מפני שנמצא עון הגביע לבנימן ואין ליהודה ואחיו בזה עון אשר חטא זולתי לבנימן לבדו, על כן יחלה פניו לאמר לו שלא ישים העון בבנימן כי אם בו וכשיעכב אותו כאלו נמצא הגביע בידו ושיפטור לבנימן, כי זאת שאלתו של יהודה בכל ספורי דבריו והוא הדבר אשר היה מבקש, שעליו אמר ידבר נא עבדך דבר, כי הדבר הזה הוא חלופי בנימן בו.


ואל יחר אפך בעבדך. כלומר כשאני אומר לפטור לבנימן החשוד ולתפוש אותי שאני נקי, טענה יש לי בזה כי איש כמוך נגיד ומצוה לאומים כפרעה ראוי לך שתשמע טענותי והסבה שעליה אני אומר לך כזאת לתפוס הנקי ולפטור החשוד. ומספר טענותיו והולך כי זאת לו בסבת הערבות שעשה עליו, ומתחיל להזכיר ראשונות אדוני שאל את עבדיו.


ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה כענין שכתוב (משלי כה) בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם. וכתיב (משלי טו) מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו שהזכיר להם (בראשית מב) את האלהים אני ירא. ועל כן אמר


אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני, הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה.


והורידו עבדיך. כנוי שהיה לו לומר והורדת. או יאמר והורידו כי הם הגורמים. ולכן תפול נא תחנתי לפניך שתתחסד עמנו ותרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער עבד עולם, כי טוב אני ממנו לכל דבר ולך תהיה צדקה, ונמצאת אתה עושה כמה טובות, תקנה עבד טוב ממנו, ותקיים נפש הזקן, ותציל אותי מן החטא, כי אין תקנה בלא זאת.


ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וגו' כי איך אעלה אל אבי. כלומר טוב לי שאהיה עבד עולם ממה שאעלה אל אבי מבלעדי הנער.


ובמדרש ויגש אליו יהודה, עמד האריה כנגד השור, יהודה נקרא אריה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה, יוסף נקרא שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו. ויאמר בי אדני, אל תעביר עלינו מדת הדין. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, יכנסו דברי באזניך, זקנתו של זה ע"י שעכבה פרעה לילה אחד לקה הוא וביתו בנגעים גדולים שנאמר (בראשית יב) וינגע ה' את פרעה וגו', הזהר שלא תלקה. אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אביו שנאמר (בראשית לא) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, הזהר שלא תחול עליך קללה. שנים ממנו נכנסו לכרך שכם והחריבוהו בשביל נקבה, וכאן בשביל זכר, כל שכן על אכסניא של הקב"ה שנאמר (דברים לג) חופף עליו כל היום. כי כמוך כפרעה, מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף עתה גוזר ואינך מקיים, וכי זו היא שימת עין שאמרת ואשימה עיני עליו. מה פרעה להוט אחר הזכרים אף אתה להוט אחר הזכרים. מה פרעה מלך ואתה שני לו, כך אבא מלך בארץ ואני שני לו. ואם שולף אני חרבי ממך אני מתחיל ומסיים אני בפרעה רבך.


Verse 19


Verse 20


Verse 21


Verse 22


ועזב את אביו ומת. ימות הנער בבואו בדרך מצד שהוא מעונג ורך ולא נסה שיבא ארח ברגליו. ויכלול עוד מה שימות גם אביו מצער בנו, ובא ללמד בזה כי חיי האב תלויים בחיי הנער, וכן באר אחר כך כי מצד שנפש יעקב קשורה בנפש הנער אם אולי יקרה לו אסון לנער ימות גם אביו, וזהו שאמר והיה כראותו כי אין הנער ומת.


Verse 23


Verse 24


Verse 25


Verse 26


Verse 27


ילדה לי אשתי. היה ראוי שיאמר ילדה רחל, אבל הענין כי לא לקח אשה מדעתו כי אם רחל ולכן יאמר עליה אשתי, כלומר שלא נולד לי מאשה שהיא אשתי ברצוני רק שנים ושמתי עליהם אהבתי כאלו הם יחידים והשאר כבני הפילגשים הם אלי. וזהו שמקדים הכתוב בכל מקום רחל ללאה, שנאמר (רות ד) כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, (בראשית לא) ויקרא לרחל וללאה השדה, כי עיקר הבית היתה רחל. ובפרשה זו כתוב בני רחל אשת יעקב, ובלאה לא הזכיר הכתוב כן. כן פי' הרמב"ן ז"ל.


Verse 28


Verse 29


Verse 30


Verse 31


Verse 32


כי עבדך ערב את הנער. נכנסתי ערב בשבילו וקבלתי עלי תנאי מה שאין לו פדיון כל הימים, כל אחי מבחוץ ואני מבפנים להיות מנודה בשני עולמות, וזהו שהזכיר כל הימים, בעוה"ז ובעוה"ב, כלשון הכתוב (דברים ו) לטוב לנו כל הימים שפירושו כן.


ונראה כי כיון שהזכיר לשון אליך היה ראוי לומר וחטאתי לך, ועוד כי כן אמר לו (בראשית מג) אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים, אבל אמר וחטאתי לאבי, כאלו אמר וחטאתי לאלהים, ויכלול יעקב אביו ואביו שבשמים, כי מפני שכבר הזכיר להם את האלהים אני ירא לכך יודיענו יהודה כי נקשר בזה בקשר חזק ואמיץ להיות גוזל אבותיו וחוטא לשניהם בשני עולמות, וזהו שאמר כל הימים כלומר בכל הימים.


ובמדרש כי עבדך ערב את הנער, זהו שאמר הכתוב (משלי ו) בני אם ערבת לריעך וגו', דרך הערב לשאול מן הלוה תרצה שאכנס ערב בשבילך, על זה אמר נוקשת באמרי פיך, ודרך הערב ג"כ שהוא מודה למלוה בכך ועל זה אמר (שם) נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך, רעיך השני מלא, כלומר שצריך להתרפס לפני שניהם לפני המלוה שימתין לו ולפני הלוה שיוציאנו מן הערבות. ועל מי נאמר מקרא זה על יהודה שהיה ערב ליעקב אביו, שאמר כי עבדך ערב את הנער. אמר לו יוסף כשם שאתה ערבת לבנימן למה לא ערבת לאחיך, שאני רואה בגביע שלי שאתה מכרת לאחיך בכסף וצערת את אביך עד שאמר טורף טורף. כששמע יהודה צעק בקול גדול, אמר כי איך אעלה אל אבי וגו'. אמר לו בוא ונתוכח שנינו, אמור מליך וסדר זיינך. אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה שוקים במצרים, קפץ וחזר ואמר י"ב, אמר יהודה לאחיו אני אחריב מהם שלשה, טולו כל אחד שוק אחד. אמרו לו יהודה אין מצרים כשכם, אם תחריב מצרים תחריב את כל העולם כלו. אמר לו בתחלה באת עלינו בעלילה ואמרת לנו מרגלים אתם, שניה לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הזקן ואתה נשבע בחיי פרעה הרשע, אם אני מוציא חרבי מנרתקה אמלא כל מצרים הרוגים, א"ל יוסף אם תוציא חרבך אני כורכה על צוארך. א"ל יהודה אם אפתח פי אבלע אותך. אמר לו יוסף אם תפתח פיך אני סותמה באבן. אמר יהודה מה נאמר לאבי, אמר לו יוסף אמור לו הלך החבל אחר הדלי. אמר לו דין שקר אתה דן אותנו, אמר לו אין דין שקר אלא מכירת אחיכם. אמר יהודה נורא דשכם דלוק בלבי, אמר לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי. אמר יהודה רתח אנא ולית מהימן לי. אמר יוסף רתחא דידך אנא מתבר. אמר יהודה עכשיו אני צובע שוקים שבמצרים בדם, אמר לו צובעים אתם כל ימיכם שכן צבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרוף טורף יוסף. הסכימה דעתם להחריב את מצרים כיון שראה יוסף כן אמר אתודע להם ולא יחריבו מצרים, מיד ויאמר יוסף לאחיו אני יוסף אחיכם.