רבינו בחיי על בראשית מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · מג · >>

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

אנכי אערבנו מידי תבקשנו וגו' וחטאתי לך כל הימים:    בעוה"ז כלומר אהיה קרוי חוטא כל הימים להיות חלקי עם החוטאים כגון גוזל אבותיו שנאמר (משלי כח, כד): "גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע":

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי לולא התמהמהנו:    פירוש רבינו חננאל ז"ל למדך הכתוב דחקו עצמן במאכל ולא הטיחו דברים כלפי אביהם עד שנתרצה מעצמו לפי שכבוד גדול היו נוהגים בו וכיון שנתרצה השיאם עצה בחמישה דברים, האחד הורידו לאיש מנחה, השני וכסף משנה קחו בידכם, השלישי ואת הכסף המושב וגו' אולי משגה הוא שמא הממונה על הבית שכחו שוגג צוה להם יעקב להחזירו מפני קדוש השם, הרביעי ואת אחיכם קחו, החמישי תפלה אמר להם ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימן:    מה שלא הזכיר את שמעון בשמו נראה שלא היה רצוי לאביו על דבר שכם ועל כן לא אמר ושלח לכם את שמעון, ובמדרש ושלח לכם את אחיכם זה יוסף, אחר זה שמעון, כוונתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האח האחר אולי עודנו חי:

ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש:    דרז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שהרי יעקב קודם ששלח לבנימין הקדים להתפלל:

ובמדרש "ואל שדי יתן לכם רחמים" מה ראה לברכם באל שדי ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב, עד שהוא במעי אמו עשו מריב עמו שנאמר (בראשית כה, כב): "ויתרוצצו הבנים", ברח מפני עשו ללבן ונצטער שנאמר (בראשית לא, מ): "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וגו'", כיון שנמלט מלבן בא עשו להרגו, באה לו צרת דינה וצרת רחל, בקש לנוח מעט בא לו רוגזו של יוסף, הוא שכתוב (איוב ג, כו): "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז", ולא היה מקבל תנחומין שנאמר וימאן להתנחם מיד באה לו צרת שמעון ואחר כך צרת בנימין לפיכך התפלל באל שדי מי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די, וכן דרז"ל (תהלים כ, ב): "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב וגו'", אלהי יעקב ולא אמר אלהי אברהם ויצחק מכאן לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה, ר' יהושע בן לוי פתר קרייה בגלות ואל שדי יתן לכם רחמים וכמו דכתיב (תהלים קו, מו): "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם", לפני האיש זה הקב"ה כמו שכתוב (שמות טו, ג): "ה' איש מלחמה", ושלח לכם את אחיכם, אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין, זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שכלתי שכלתי בחורבן בית ראשון שכלתי בחורבן השני לא אשכול עוד (ב"ר) מה שדרש רבי יהושע בן לוי האיש זה הקב"ה אפשר שכוון על מדת רחמים, ואמר ואל שדי יתן לכם רחמים זה הקב"ה כלומר יתן לכם שמו שהוא מדת רחמים, ובא לבאר כי הנביא נתן דעתו בתפלתו גם לדורות בקבוץ גלויות שהשכינה שורה עמנו בגלות תתעלה ותתייחד עם הרחמים, ואפשר גם כן שכוון על מלת האיש מפני שא"א להבין זה על יוסף שכבר אמר וקומו שובו אל האיש ודי שיאמר יתן לכם רחמים לפניו ומה טעם שיחזור האיש פעם אחרת, ומפני שדברי הנביא מיוסדים על קו המכוון אף כי בתפלתו ע"כ הוצרך לדרוש לפני האיש זה הקב"ה שהוא אל שלי והוא כאלו אמר יתן לכם רחמים לפניו, ומה שלא אמר לפניו כדי ללמדנו כי קרא בכאן לאל שדי האיש וכ"מ (שמות טו, ג): "ה' איש מלחמה", ובמדרש שיר השירים (שיר א') אשכול הכופר בן נזירא אמר אשכול זה הקב"ה איש שהכל בו:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקחו האנשים את המנחה הזאת:    על דרך הפשט מה שהזכירם בשם אנשים ולא בשם אחים להורות על הליכתם בזריזות גדולה כאנשים, ועוד כי היו נכנסים בארץ בפחד גדול והיו מתנכרים שלא יכיר אותם שום אדם כאחים אלא כאנשים נכרים:

וע"ד הקבלה הזכיר לשון אנשים רמז לעשרה הרוגי מלכות ומן הכתוב הזה יתחיל הרמז בהם ולכך תמצא שהזכיר בפרשה עשרה פעמים האנשים כאשר אבאר בסוף הפרשה בעזרת השם יתעלה:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

וטבוח טבח:    צוה זה למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו על השחיטה:

והכן:    זה נקור החלב, או יש לפרש והכן שזמן אותם בערב שבת ליום שבת כענין שכתוב (שמות טז, ה): " והיה ביום הששי והכינו וגו'", וכן תמצא בבראשית רבה "והכן" - אין והכן אלא שבת כמה דתימר "והכינו את אשר יביאו" הדא אמרה ששמר יוסף את השבת:

בצהרים:    זו היא שעת מאכל השרים והשופטים שיש להם להתעסק בצרכי צבור, וכן הכתוב יגנה האוכלים בשחר, הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת י, טז): "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו", וישבח האוכלים בצהרים הוא שאמר (קהלת י, יז): "אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו":

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

על דבר הכסף השב באמתחותינו:    אמרו אין דרך הבאים למצרים משאר הארצות לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בשאר מקומות העיר ובפונדקאות ומה שאנחנו מובאים בבית זה אין זה כי אם להתגולל ולהתנפל עלינו, כלומר שיעלילו עלינו, וכן תרגומו לאסתקפא כתרגום (דברים כב, יד): "עלילות דברים" תסקופי מלין:

ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו:    כי ידאגו על חמוריהם לפי שהבהמה בדרך היא חיי האדם וכל שכן כשלא יוכלו לשלוח לבתיהם בר ויפחדו פן ימותו ברעב, וכיוצא בזה (שמות יז, ג): "להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא", הזכיר ביחד בהמתם עמם לפי שהבהמות היו חייהם במדבר:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

אלהים יחנך בני:    כשאמר יעקב לעשו (בראשית לג, ה): "הילדים אשר חנן אלהים את עבדך" עדיין לא נולד בנימין ולכך ברכו עתה בחנינה:

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי נכמרו רחמיו:    כמנהג האחים מאב ואם.

ובמדרש: כי נכמרו רחמיו אל אחיו, שאלו יש לך אח מאם? אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים? אמר לו עשרה בנים יש לי. אמר לו: ומה שמם? (בראשית מו, כא): "בלע ובכר ואשבל וגו'", אמר לו: ומה טיבן של שמות אלו? אמר לו: על שם אחי והצרות שמצאוהו, בלע על שם שנבלע בין האומות, בכר על שם שהיה בכור לאמו, ואשבל שנשבה לבין האומות, גרא על שם שגר בארץ אחרת בין האומות, ונעמן על שם שהיו מעשיו נעימים, אחי שהיה אחי מאב ואם, וראש שהיה גדול ממני ועטרה לראשי, מפים על שלמד תורה מפי אבי כל מה שלמד משם ועבר, וחפים שנתחפה עד היום הזה, דבר אחר מפים וחפים הוא לא נתיפה בחופתי ואני לא נתיפיתי בחפתו, וארד על שם שאמר אבינו (בראשית לז, לה): "כי ארד אל בני אבל שאולה", ויש אומרים שהיו פניו דומים לורד, מיד ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה, וכן הוא נדרש גם כן במסכת סוטה (דף לו:):

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

הבכור כבכורתו:    מכה בגביע ואומר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון בני אם אחת הסבו כסדר הזה כפי תולדותיהן, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי מיד "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" זה מדרש רז"ל:

ויש לשאול למה היה מחשבתם בגביע אם תאמר שהיה אצלם הגביע ההוא כמעשה הכלים העשויים לשעות או בחכמת הכוכבים והמזלות, בכל ארץ מצרים הורגלו בזה הרבה ולא היה להם לתמוה בזה, אבל נראה שהיתה חכמה מחודשת אצלם בהכר הקולות, שהרי ידוע הוא כי בקול מתערב בו הדבור למי שיבין החכמה, וכן אמרו קול ורוח ודבור, וכמו שאמרו רז"ל בקול הנשמע בשבלים בימי ניסן בשעה שאין הרוח מנשבת כי אותה תנועה היא שבח והודאה להקב"ה, והוא שארז"ל מנין שהשבלים אומרים שירה שנאמר (תהלים סה, יד): "יתרועעו אף ישירו". ובאותה תנועה יש קול ובאותו הקול תערב בו דבור למבין החכמה ההיא, ועל כן היו אחי יוסף חושבים כי בהכאת הגביע היה הדבור מתערב עם הקול, ואין הדבור נשמע ומובן כי אם לבעל החכמה לבדה, ועל כן אמר "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" כי לא היה הענין מן החכמות המצויות ביניהם רק היתה חכמה מחודשת והיו תמהים עליה: