"להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא" - יזכירו לו בתלונותם גם המקנה לאמר לו כי הם צריכים מים רבים וצריך לתת עצה לכלם ולכך נאמר בשנית ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (במדבר כ יא) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) השוו בהמתן לגופן אמרו בהמה של אדם היא חייו המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא וטעם הזכירם אותי ואת בני ולא אמרו סתם "להמיתנו בצמא" או "להמית את כל הקהל הזה" שיכלול אנשים ונשים וטף כמאמרם בשאר המקומות (לעיל טז ג) כי יזכירו לו הבנים להרבות עליו תלונה שימהר לדבר כי הקטנים לא יסבלו הצמא כלל וימותו לעיני אביהם כטעם דבק לשון יונק אל חכו בצמא (איכה ד ד)
"ויצמא". אבל אח"כ כלו המים עד שצמאו, ואז חשבו שאין ה' בקרבם ושמשה עושה הכל מעצמו, ואז וילן העם וגו' ויאמר למה זה העליתנו ממצרים היתה תלונה על יצ"מ,
אולם גם בזה לא נשתתפו הזקנים, ולא התלוננו רק העם ההמונים:
ויצמא שם וגו'. הנה הענין יוליד התימה למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקושיא על משה שבמקום שיאזור חלציו בתפלה ובתחנונים בא בטענה לפני ה' עוד מעט וגו' שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא כי הכתוב מעיד כי צמאו למים:
ונראה כי ה' ניסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה' כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה' על הדבר ולא נתן להם מן יום לחודש אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם, ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה' היו מריבין עם משה וכשתקף עליהם הצמאון וילן העם על משה, לזה סדר הכתוב סדר המעשה ויצמא וגו' וילן וגו', לומר שלא עשו דבר זולת זה הא למדת כי לא צעקו לה'. וכן העיד הכתוב על נסותם וגו' היש ה' בקרבנו אם אין הא למדת כי לא היו מצדיקים בההשגחה. והן האדון ברוך הוא היה מכריחם לצעוק אליו ולהסיר המחשבה הרעה באמצעות תוקף הצמאון, וכל זה השכיל והבין משה ולזה לא התפלל אל ה' והיה מצפה לתקות האדון מהם, וכשראה כי גדול הכאב אמר לפני ה' מה אעשה לעם הזה פירוש מה אעשה להם להרחיק תלונתם מעלי ומזה תדע כי הרגיש משה כי אין דבר זה תלוי בתפלה שאם לא כן היה מתפלל כמו שעשה על הים, ולו יהיה שלא נענה היה מוסיף בתפלה עד שיענהו ה', וטען עוד לפני ה' עוד מעט וגו' פירוש אם תוסיף לצערם עוד מעט תולדות הדבר שתצא מהם היא וסקלוני, ולו יהיה שאחר תוסיף לצערם עד שיצעקו לפניך בבכיה רבה ותצא כוונת ה' לפועל אבל ביני ביני וילך משה בסקילה, וזו טענה הנשמעת. וראיתי לתת לב איך עם ה' הרואים דברים המופלאים והנוראים במצרים ועל הים ובמדבר יטעו בדבר ולא יצעקו אל ה' והלא הם המכירים תועלת הצעקה כי שמע את נאקתם במצרים. ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפילה על הדבר כל שה' ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם שאם לא כן הלא המה אבודים ולא יצטרכו לתפלה ואין זה אלא שאין ה' בקרבם, והוא הנסיון שאמרו היש ה' בקרבנו וגו':
למים. ה' במסורה דין ואידך רפאתי למים. הוי כל צמא לכו למים. ואדיריהם שלחו צעיריהם למים. ולא צמא למים. פי' אם יצמאו למים שאדיריהם ישלחו צעיריהם ולא ימצאו מים לכו למים דהיינו תודה ויתרפאו למים ולא יהיה לא רעב ללחם ולא צמא למים:
העליתנו. ב' במסורה דין ואידך המעט כי העליתנו במחלקותו של קרח לומר שאותם עצמם הם שדברו בכאן: