ביאור:בראשית מד לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבהרה: דף זה הוא דף במרחב הביאור של ויקיטקסט. משמעות הדברים, שבנוסף לטקסט המבואר דף זה מכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית. למעבר לביאורים מסורתיים לטקסט (במידה וקיימים) יש לחפש דף שהמילה "ביאור:" אינה מופיעה בתחילת שמו

‘‘‘ראו:‘‘‘ ’’’נאום ההגנה על בנימין‘‘‘

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי[עריכה]

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה[עריכה]

יהודה הרגיש מחוייבות להציל את יוסף כי הוא מנע מראובן להציל את יוסף בבור. לכן יהודה נדחף בראש אחיו ומתחיב ליעקב להחזיר את בנימין (ביאור:בראשית מג ט), ומתנדב להיות עבד במקום בנימין.

"נָא עַבְדְּךָ"[עריכה]

התמונה:

  • יוסף נמצא בביתו באולם גדול, אם אנשים "הַנִּצָּבִים עָלָיו" (ביאור:בראשית מה א).
  • יהודה עומד לפניו במרחק מסוים של שיחה.
  • האחים מקיפים את בנימין במרחק מאחוריו.
  • יהודה מדבר ארוכות ויוסף מקשיב בסבלנות.
  • יוסף התנהג כאילו שהוא לא ידע מי האיש שגנב.
  • סוף סוף יהודה מציין שמדובר ב"נַּעַר".

יהודה עמד, ולא כרע ולא בכה. הוא דיבר בעוצמה ובטחון עצמי. הוא לא ניסה להכחיש את העבירה, הן אין בטחון שלא אחד האחים האחרים גנב והחביא אצל בנימין בהנחה שבנימין המוגבל לא יואשם. אחרי כל המתנות והארוח מה היה חסר להם? גביע משומש? במיוחד שכבר כספם הושב להם בדרך פלא, וייתכן שבאותה דרך הגביע נכנס. יהודה היה יכול לדרוש משפט, ואפילו מפרעה, אבל הוא מרגיע את יוסף: "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (ביאור:בראשית מד יח).

יהודה אמר: "נָא עַבְדְּךָ", כמילת בקשה, בכבוד, מאדון ושליט. יהודה נזהר לתת כבוד לשליט ולא לזלזל בו. אולם חייבים לראות שהוא לא התרפס לפני יוסף ואמר: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ביאור:אסתר ח ה) כאסתר. כידוע, ליהודה היה "מַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ" (ביאור:בראשית יח יח), ואין ספק שלאחים גם היה כלים. המצב היה מסוכן מאוד. יהודה לא היה מוותר לחזור ללא בנימין. או שהשליט יקבל את טענותיו או שתפרוץ פה מלחמה. הן את שמעון ולוי אנחנו כבר מכירים מסיפור שכם (ביאור:בראשית לד כה). האחים ויוסף היו מוכנים להתקיף ולהעלות את הבית באש. יוסף היה צריך מאוד להזהר. תנועה אחת, וחיליו ינועו קדימה ותהיה התפוצצות שאי אפשר לעצור.

ומה אם ברכת אלוהים?[עריכה]

הברכה כבר התקיימה. ליעקב יש כבר נכדים מכל בן, וזרעו כבר בדרך לגדולה ועוצמה. בני יעקב, עצמם אינם חשובים יותר, אלא לצורך חינוך משפחתם.

אלוהים עצמו רצה שבני ישראל ירדו למצרים, כדי לענותם ולגבשם, כדי שיראו את גדולתו ויהיו לעמו. בשלב הזה ייתכן שיוסף חשב שחלום הנבואה השני הבטיח לו מלוכה על משפחתו במצרים, ולכן הוא קרא לבנו (מנשה). רק בסוף חייו יוסף הבין שהחלום לא יתגשם בחייו אלא מדובר ביציאת מצרים, שאלוהי מצרים ישתחוו לאלוהים, באומרו לאחיו: "אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (ביאור:בראשית נ כד).

יוסף הבין[עריכה]

יוסף ידע שאי אפשר לדחוף את יהודה יותר. האחים ויוסף היו מוכנים להתקיף ולהעלות את הבית באש. יוסף היה צריך מאוד להזהר: תנועה אחת או מילה אחת, וחיליו ינועו קדימה ותהיה התפוצצות שאי אפשר לעצור. אנשיו ימתו ופרעה יכעס. כך גם עשו הרגיש כאשר עמדו לפניו שני צבאות, וכ50 חילים בעורפו והוא וויתר ורץ לחבק את יעקב. יוסף ידע מראש את הסכנה כבר כשהוא הרשה לאחים להכנס לביתו. הוא ידע שהוא יתגלה עליהם ולא רצה שהמצרים יראו אותו בחולשתו, לכבודו ולכבוד פרעה.