ביאור:ספרי זוטא במדבר/י

פרק י

פסוק ב

השוו ספרי עב, כדברי ר' יאשיה. לדרשה "לא נעשו ליהושע" ראו שם פיסקה עה.
אלעזר בן מתיא מסיק לעניין מסחר, שמעשה מקשה בכסף ובזהב יקר יותר מיציקה.
לדברי ר' יהודה השוו יומא ו א, על הדמיון בין שני השעירים.

"וַיְדַבֵּר ה' עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" – עֲשֵׂה לְךָ – מִשֶּׁלְּךָ. לְךָ – לֹא נַעֲשׂוּ לִיהוֹשֻׁעַ.
"חֲצוֹצְרוֹת", כַּמָּה? אָמַרְתָּ שְׁתַּיִם. שֶׁל מָה? אָמַרְתָּ שֶׁל "כֶּסֶף".
"מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם" – מִן הַקָּשֶׁה, לֹא מִן הָרַךְ.
אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא אָמַר: לִמְּדַתְךָ תּוֹרָה לִהְיוֹת שֻׁלְחָנִי, לוֹמַר: כֶּסֶף מִן הַקָּשֶׁה, זָהָב מִן הַקָּשֶׁה – יָפֶה מִן הָרַךְ.
לְפִה שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" – מִצְוָה. יָכוֹל אִם הָיוּ שֶׁל זָהָב יְהוּ כְּשֵׁרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "כֶּסֶף".
בִּזְמַן שֶׁהֵן כֶּסֶף – כְּשֵׁרוֹת; אִם אֵינָן כֶּסֶף – אֵינָן כְּשֵׁרוֹת.
לְפִה שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף", יָכוֹל שֶׁאֵין אַתְּ עוֹשֶׂה לִכְנוֹס? אָמַרְתָּ "תַּעֲשֶׂה" – עוֹשֶׂה אַתְּ לִכְנוֹס.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָה אִם שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִיעוּט חֲצוֹצְרוֹת שְׁתַּיִם, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "שְׁתֵּי"? – שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת!
"וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת", שֶׁתְּהֵא מְזַמֵּן בָּהֶן אֶת הָעֵדָה וּמַסִּיעַ בָּהֶן אֶת הַמַּחֲנוֹת.

פסוק ג

ראו ספרי עג: שם מופיעה הדרשה על פס' ד, שבו לא מפורש לאן יקהלו הנשיאים. כאן היא מופיעה גם בפס' ג, כפשט.

"וְתָקְעוּ בָהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה", אֵינִי יוֹדֵעַ לְאֵיכָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

פסוק ד

מפרש "באחת"-כאחת, ביחד; לא בחצוצרה אחת. דורש את לשון הרבים. לעניין מקום ההתכנסות ראו לעיל פס' ג.

"וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ" – "בְּאַחַת יִתְקָעוּ", וּבִשְׁתֵּיהֶן יִכְלוּ כְּאַחַת.
אוֹ "בְּאַחַת", יָכוֹל בְּאַחַת מֵהֶן? אָמַרְתָּ "אִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ" – וּבִשְׁנֵיהֶן יִכְלוּ כְּאַחַת.
אוֹ "וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" –
נֶאֱמַר כָּאן "וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ", וְנֶאֱמַר בָּעֵדָה "וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ";
מַה "וְנוֹעֲדוּ" שֶׁנֶּאֱמַר בָּעֵדָה – "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", אַף "וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ" שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן – אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד!

פסוק ה

המחנה המזרחי נוסע כשתוקעים ומריעים פעם אחת; וראו להלן.

"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחוֹנִים קֵדְמָה" – בַּמִּזְרָח יִסְעוּ תְּחִלָּה.
כְּשֶׁאָמַר "וּתְקַעְתֶּם" – רִבָּה תְּרוּעָה אַחַת לְכָל מַחֲנֶה וּמַחֲנֶה.

פסוק ו

התקיעה בחצוצרות מתוארת כדומה לתקיעה בשופר בראש השנה. הדרשה על "תרועה שנית" אינה מסבירה את המספר שלוש, אלא את החיוב בתקיעה לפני התרועה וגם אחריה; והשוו ספרי עג, שם דורשים לעניין זה את "תרועה יתקעו". לעניין "שלוש של שלוש שלוש" ראו ראה"ש ד ט.

"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה" – הַחוֹנִים בַּדָּרוֹם יִסְעוּ שְׁנִיָּה.
כְּשֶׁאָמַר "וּתְקַעְתֶּם" "וּתְקַעְתֶּם", רִיבָּה שְׁתֵּי תְּרוּעוֹת לְכָל מַחֲנֶה וּמַחֲנֶה.
וּמִנַּיִן שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית";
אִם לִמֵּד שֶׁיְּהֵא שְׁנִיָּה, שֶׁלְּפָנֶיהָ קְדָמַתָּה אַחֶרֶת – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהִיא שְׁנִיָּה לָהּ!
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית"? אֶלָּא זוֹ שֶׁלְּפָנֶיהָ תְּהֵא פְּשׁוּטָה, אַף מֵאַחֲרֶיהָ תְּהֵא פְּשׁוּטָה!

פסוק ז

ההבדל בין כינוס הנשיאים לכינוס כל העדה הוא בכך שלכינוס הנשיאים היתה תרועה ולכינוס כל הקהל היתה תקיעה; וראו לעיל בדרשה לפס' ד.

"וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ" – מֵרִיעַ אַתָּה בְּשֶׁל נְשִׂיאִים.

פסוק ח

בניגוד לתקיעה בחצוצרות, תקיעת שופר אינה ע"י כהן כשר דווקא.

"וּבְנֵי אַהֲרֹן", יָכוֹל בְּנֵי חֲלָלָה וּבְנֵי גְרוּשָׁה וּבְנֵי חֲלוּצָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הַכֹּהֲנִים".
"יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת" – לֹא בַּשּׁוֹפָרוֹת! "וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם" – לִפְנֵי שִׁילֹה. "לְדֹרֹתֵיכֶם" – לְבֵית הָעוֹלָמִים.

פסוק ט

השוו תענית ג ה. מתריעים גם על מלחמה בא"י שאינה נגד ישראל, ראו תוספתא תענית ב י-יא. בחו"ל מתריעים רק בזמן מלחמת כיבוש שטחים, ובא"י - על כל צרה!
לעניין היחס בין החצוצרות לשופרות ראו ראה"ש ג ד.
לעניין הזכרון לטובה ראו לעיל בדרשה לפרק ה טו, על הזכרון לטובה של הסוטה שלא חטאה.

"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה", יָכוֹל כֵּיוָן שֶׁתָּבֹאוּ בִּשְׁעַת מִלְחָמָה?
וּמִנַּיִן עַל שִׁדָּפוֹן וְעַל יֵרָקוֹן וְעַל חָסִיל וְעַל כָּל צָרַת צִבּוּר?
אָמַרְתָּ: "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם", מִכָּאן אָמְרוּ: עַל אֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין:
עַל הֲצָרַת שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל, וְעַל הַחֶרֶב, וְעַל הַדֶּבֶר, וְעַל חַיָּה רָעָה, וְעַל הָאַרְבֶּה, וְעַל הֶחָסִיל,
וְעַל הַשִּׁדָּפוֹן, וְעַל הַיֵּרָקוֹן, וְעַל הַמַּפֹּלֶת, וְעַל הַחֳלָיִים, וְעַל הַמְּזוֹנוֹת, וְעַל הַמָּטָר.
שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" – כֹּל שֶׁיָּצֵר לָכֶם!
"עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם", אֵין בַּמַּשְׁמָע אֶלָּא אִם הָלַכְתָּ אֶצְלָם – הָרֵעַ!
וּמִנַּיִן אִם בָּאוּ עָלֶיךָ – הָרֵעַ? אָמַרְתָּ: "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם - וַהֲרֵעֹתֶם".
אוֹ מַה לִּימֵּד? בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מְקוֹם הַמִּלְחָמָה – הָרֵעַ; יָכוֹל אַף בָּאָרֶץ כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּאַרְצְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם"!
"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת", לֹא בַּשּׁוֹפָרוֹת.
"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", נֶאֱמַר כָּאן "זִכָּרוֹן" וְנֶאֱמַר לְמַטָּה "זִכָּרוֹן" (במדבר ה, טו);
מַה "זִכָּרוֹן" הָאָמוּר כָּאן – הוֹשָׁעָה וַהֲטָבָה, אַף זִכָּרוֹן הַנֶּאֱמָר לְמַטָּן – הוֹשָׁעָה וַהֲטָבָה!

פסוק י

הדרשה מרבה קרבנות שונים המוקרבים גם בשבת: תמידים, מוספים, קרבן הפסח וכבשי עצרת. על כולם תוקעים בחצוצרות.
בסוף מופיעה שוב הדרשה שהובאה גם לעיל פס' ט, על הזכרון לפני ה'.

"יוֹם" – זֶה יוֹם טוֹב; "בְּיוֹם" – זֶה יוֹם הַשַּׁבָּת; "וּבְיוֹם" – זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים.
"שִׂמְחַתְכֶם" – אֵלּוּ הָרְגָלִים. "מוֹעֲדֵיכֶם" – אֵלּוּ הַתְּמִידִים; כְּשֶׁאָמַר "וּמוֹעֲדֵיכֶם" – רִבָּה כָּל תָּמִיד וְתָמִיד.
"וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם" – אֵלּוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים; "וְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם" – רִבָּה רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
"וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת" – לֹא בְּשׁוֹפָרוֹת! "עַל עוֹלוֹתֵיכֶם" – אֵלּוּ עוֹלוֹת חוֹבָה; "וְעַל זִבְחֵיכֶם" – זוֹ זְבִיחַת הַפֶּסַח.
'עַל זֶבַח' – "זִבְחֵי", רִבָּה כָּל כְּתֻבָּתָם; "וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם" – רִבָּה שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת!
"וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן": נֶאֱמַר כָּאן זִכָּרוֹן וּלְמַעְלָה זִכָּרוֹן;
מַה זִּכָּרוֹן הָאָמוּר לְמַעְלָה – הוֹשָׁעָה וַהֲטָבָה, אַף זִכָּרוֹן הָאָמוּר לְמַטָּה – הוֹשָׁעָה וַהֲטָבָה.
"וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"

פסוק כח

סדר המסע לא היה חד פעמי אלא בכל מסעות ישראל במדבר.

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם" – כְּסֵדֶר חֲנִיָּתָן כָּךְ סֵדֶר נְסִיעָתָן.
וּמִנַּיִן שֶׁבְּכָל הַמַּסָּעוֹת לֹא הָיוּ נוֹסְעִין אֶלָּא כַּסֵּדֶר הַזֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיִּסָּעוּ"!

פסוק כט

לדעת ת"ק יתרו הוא בנו של רעואל. ר' יוסי מזהה את רעואל עם יתרו. לאגדות מקבילות על יתרו וצאצאיו ראו ספרי עח-פא, מכילתא עמלק ב א-ב וספרי דברים שנב.
הדרשות מציגות, באמצעות מדרש על הפסוק הנדון יחד עם דברי הימים א ד ועם הסיפור על בני רכב שבירמיה לה ובדברי הימים א ב את צאצאיו של יתרו כתלמידי חכמים וכצדיקים, ומזהה אותם עם בני רכב.

וְכִי חוֹבָב הָיָה חוֹתְנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה? וַהֲלֹא רְעוּאֵל הָיָה חוֹתְנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן" (שמות ב, יח)!
אָמַרְתָּ "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה" – חוֹבָב הָיָה חוֹתְנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא רְעוּאֵל הָיָה חוֹתְנוֹ!
וּמִי הָיָה רְעוּאֵל? אֲבִי אֲבִיהֶן שֶׁל תִּינוֹקוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רְעוּאֵל הָיָה שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה רֵעוֹ שֶׁל אֱלֹהִים,
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (שמות יח, יב)!
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ; נִקְרָא שְׁמוֹ יִתְרוֹ, שֶׁהוֹתִיר דָּבָר אֶחָד בַּתּוֹרָה.
וּמַה דָּבָר אֶחָד שֶׁהוֹתִיר בַּתּוֹרָה? שֶׁאָמַר לְמֹשֶׁה "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם" (שמות יח, כא),
הָא כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִיר דָּבָר אֶחָד בַּתּוֹרָה – כָּךְ הַמָּקוֹם הוֹתִיר אוֹת אַחַת עַל שְׁמוֹ.
שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה נִקְרָא שְׁמוֹ יֶתֶר, חָזַר לִהְיוֹת נִקְרָא יִתְרוֹ; נִקְרָא שְׁמוֹ קֵינִי, שֶׁקִּנֵּא לַמָּקוֹם בַּעֲבוֹדָה זָרָה;
נִקְרָא שְׁמוֹ חוֹבָב, שֶׁהָיָה מְחַבֵּב אֶת הַתּוֹרָה.
הָא כְּשֵׁם שֶׁהָיָה מְחַבֵּב אֶת הַתּוֹרָה – כָּךְ בָּנָיו חִבְּבוּ אוֹתָהּ מֵאַחֲרָיו,
שֶׁכֵּן הַמָּקוֹם אוֹמֵר לְיִרְמְיָה "הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים... וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן... וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן" (ירמיה לה, ב).
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִיְּרִיחוֹ הֲרֵי הֵן מַנִּיחִין כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֵּית פֵּרוֹת מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה –
וְהָלְכוּ לָהֶן לַעֲרָד, לַמִּדְבָּר אֵצֶל יַעְבֵּץ! הָא כְּשֵׁם שֶׁהָיָה מְחַבֵּב אֶת הַתּוֹרָה – כֵּן בָּנָיו חִבְּבוּ אוֹתָהּ מֵאַחֲרָיו,
וּכְשֵׁם שֶׁעָשָׂה מֵאַהֲבָה – כָּךְ הַמָּקוֹם נָתַן לוֹ מֵאַהֲבָה.
שֶׁכֵּן הַמָּקוֹם אוֹמֵר לְיִרְמְיָה "לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים" (ירמיה לה, יט) –
שֶׁלֹּא יִפְסְקוּ מִמֶּנּוּ יוֹשְׁבֵי סַנְהֶדְרִין לְעוֹלָם.
הָא אִם מִי שֶׁהָיָה מִגּוֹיֵי הָאֲרָצוֹת וּמִמִּשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל שֶׁעָשָׂה מֵאַהֲבָה נָתַן לוֹ הַמָּקוֹם מֵאַהֲבָה –
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִלּוּ הָיָה מִיִּשְׂרָאֵל!

גם רחב זוכה לדרשות מפליגות, הנשענות על הסיפור שביהושע ב ועל מגילות היוחסין שבדברי הימים א ד; וראו גם ספרי עח. סיכום הדרשה עליה דומה לסיום הדרשה על יתרו דלעיל.

וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּרָחָב הַזּוֹנָה, שֶׁהִטְמִינָה אֶת מְרַגְּלֵי יְהוֹשֻׁעַ;
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר" (יהושע ב, א).
יֵשׁ אוֹמְרִין כְּלֵי נַגָּרוּת הָיוּ בְּיָדָן דורש "חֶרֶשׁ"-חָרָשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִין כְּלֵי קַדָּרוּת הָיוּ בְּיָדָן דורש "חרש"-חרס..
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָמַר לָהֶן עֲשׂוּ עַצְמְכֶן כְּחֵרְשִׁין, וְאַתֶּם עוֹמְדִין עַל רָזֵיהֶן.
"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה", רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת שֶׁל גְּנַאי הָיָה לָהּ:
נִקְרָא שְׁמָהּ רָחָב הַזּוֹנָה – כִּשְׁמָהּ.
דָּבָר אַחֵר: רָחָב הַזּוֹנָה – שֶׁהָיְתָה מְזַנָּה עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה מִבִּפְנִים וְעִם הַלִּיסְטִים מִבַּחוּץ,
שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" (יהושע ב, טו).
דָּבָר אַחֵר: רָחָב הַזּוֹנָה – שֶׁהָיְתָה מֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא הָיָה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּנֵי אָדָם רָעִים וְקָשִׁים מֵהֶם.
דָּבָר אַחֵר: רָחָב הַזּוֹנָה – שֶׁהָיְתָה מֵאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, מֵאוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ, יז);
וְעָלֶיהָ הוּא אוֹמֵר "וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבּוּץ" (דברי הימים א ד, כא) – שֶׁהָיְתָה עֲסוּקָה בְּבוּץ.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁהִטְמִינָה אֶת הַמְּרַגְּלִים בְּבוּץ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה עֲסוּקָה בְּבֵי סִינָן בגדי בוץ (bússinon),
"לְבֵית אַשְׁבֵּעַ" – לַבַּיִת שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לָהּ הַמְּרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ לִי בַּה'" (יהושע ז, יב);
וְנֶאֱמַר "וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ו, כה).
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה רוֹדֶה בָּרָקִיעַ – כָּךְ יְהֵא זַרְעֵךְ קַיָּם לְפָנַי לְעוֹלָם;
שֶׁעָמְדוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה נְבִיאִים, וְכוּלָּהֶם כֹּהֲנִים, וְאֵלּוּ הֵן: יִרְמְיָה וְחִלְקִיָּהוּ, שְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה, חֲנַמְאֵל, שַׁלּוּם
וְיֵשׁ אוֹמְרִין אַף יְחֶזְקֵאל, וּבּוּזִי, וְאַף חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ הָיְתָה.
כְּתִיב הָכָא "אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה" (מלכים ב כב, יד) וּכְתִיב הָתָם "אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן" (יהושע ב, יח).
וּמָה אִם מִי שֶׁהָיְתָה מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּמִמִּשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל שֶׁעָשְׂתָה מֵאַהֲבָה – נָתַן לָהּ הַמָּקוֹם מֵאַהֲבָה,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִלּוּ הָיְתָה מִיִּשְׂרָאֵל!

גם הגבעונים זוכים לדרשות אוהדות, למרות שעשו מה שעשו במרמה; אבל השוו קידושין ד א, המכנה את הגבעונים "נתינאי" ואוסרת ליהודים להתחתן איתם.

וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בַּגִּבְעוֹנִים, עַל שֶׁקֵּרְבוּ אֶת עַצְמָן – קֵרְבָן הַמָּקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא" (דברי הימים א ד, כב) יוֹקִים – שֶׁקִּיֵּם לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית.
כֹּזֵבָא – שֶׁכִּזְּבוּ בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁאָמְרוּ לוֹ "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ עֲבָדֶיךָ" (יהושע ט, ט) וַהֲלֹא לֹא הָיוּ אֶלָּא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן!
וּמָה אִם מִי שֶׁהָיָה מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּמִמִּשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל שֶׁקֵּרְבוּ אֶת עַצְמָן – קֵרְבָן הַמָּקוֹם,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִלּוּ הָיָה מִיִּשְׂרָאֵל!

רות המואביה מצטיירת כגיורת העדיפה על מחלון וכליון, למרות שאין לה ייחוס מכובד כמו שיש להם. שכרה הוא שהאריכה ימים עד ימי שלמה ששפט את הזונות.

וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, עַל שֶׁאָמְרָה לַחֲמוֹתָהּ "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז) –
נִתַּן לָהּ שֶׁתְּהֵא הַמַּלְכוּת שֶׁלָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא;
וְעָלֶיהָ הוּא אוֹמֵר "וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף" (דברי הימים א ד, כב) – זוֹ מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן;
יוֹאָשׁ – שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַחַיִּים, וְשָׂרָף – שֶׁשָּׂרְפוּ אֶת הַתּוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר: יוֹאָשׁ – שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְשָׂרָף – שֶׁשָּׂרְפוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה,
"אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב" – שֶׁנָּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מוֹאֲבִיּוֹת.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁהִנִּיחוּ אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָלְכוּ וְנִסְתַּחֲפוּ בִּשְׂדֵה מוֹאָב. "וְיֹשְׁבֵי לָחֶם" – זוֹ נָעֳמִי הַשָּׁבָה בֵּית לָחֶם.
"וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים" – כְּבָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְפֹרָשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. "הֵמָּה הַיּוֹצְרִים" – זֶה בֹּעַז וְרוּת.
"וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים" – זֶה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְנֶטַע. "וּגְדֵרָה" – זוֹ סַנְהֶדְרִין הַיּוֹשֶׁבֶת עִמּוֹ וְגוֹדֶרֶת דִּבְרֵי תוֹרָה.
"עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם", מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא מֵתָה רוּת עַד שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹמֹה בֶּן בְּנָהּ יוֹשֵׁב בַּדִּין שֶׁל זוֹנוֹת?
שֶׁנֶּאֱמַר "עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם";
וְאוֹמֵר (מלכים א ב, יט) "וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ" – זוֹ בַּת שֶׁבַע; "וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ" – זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה.
הָא כָּל כְּלִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה דָּבָר אֶחָד בִּפְנֵי הַמָּקוֹם – הַמָּקוֹם נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ.

הדרשה חוזרת ליתרו ושואלת כיצד אמר לו משה "אנחנו", והרי הוא לא הגיע לא"י! – לשאלה ניתנות שלוש תשובות: משה האמין בטעות שיכנס עם העם תוך זמן קצר לא"י; משה ניסה למשוך את יתרו; משה טען בטעות שהכניסה לא"י היא ישירות מהמדבר.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה", זוֹ הָיְתָה לוֹ כְּנֶגֶד הַכֹּל הכבוד הגדול ביותר שזכה לו, שֶׁהָיָה נִקְרָא חוֹתְנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.
"נֹסְעִים אֲנַחְנוּ", וְכִי מֹשֶׁה הָיָה נוֹסֵעַ עִמָּהֶן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג, כז)!
יֵשׁ אוֹמְרִין: עֲדַיִן לֹא הָיָה הַדָּבָר בְּיָדוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָר הָיָה הַדָּבָר בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת" וְגוֹ'. (דברים ד, כב)
דָּבָר אַחֵר: "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ" בִּשְׁבִיל לְחַזֵּק יָדוֹ שֶׁל יִתְרוֹ.
דָּבָר אַחֵר: "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ", לֹא כְּמוֹת שֶׁהָיִינוּ נוֹסְעִים בְּכָל שָׁעָה, שֶׁהָיִינוּ נוֹסְעִים מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וְחוֹנִים בָּזֶה,
אֶלָּא עַכְשָׁיו אָנוּ נִכְנָסִים כֵּיוָן ישירות אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִיָּד.

הדרשה טוענת בנגוד לפשט, שיתרו לא הלך לארצו אלא נשאר במחנה ישראל וזכה ביריחו ובסביבתה, כפיקדון זמני עד בניית בית המקדש. בניגוד לטענה דלעיל, שמשה ניסה לפתות את יתרו להשאר במחנה ישראל, כאן הוא מודיע לו מראש שהפקדון הוא זמני, ל400 שנים בלבד.
לפי דעת 'יש אומרים' צאצאי יתרו יצאו מאיזור יריחו כבר עם מות יהושע, והלכו לערד במדבר כדי ללמוד תורה מחכם ששמו יעבץ.

"אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם", לָכֶם הוּא, אֵין לַגֵּרִים חֵלֶק בּוֹ!
שֶׁלֹּא תְּהֵא סָבוּר שֶׁאַתְּ בָּא וְנוֹטֵל כְּאֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי הִטְעֵיתַנִי;
אֶלָּא עַל מְנָת כֵּן אַתְּ בָּא, עַל מְנָת שֶׁאֵין לַגֵּרִים נַחֲלָה בָּאָרֶץ! אַף עַל פִּי כֵן, "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ".
"כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל", וַהֲלֹא בְּכָל הַשָּׁעוֹת הַמָּקוֹם מְדַבֵּר טוֹבוֹת עַל יִשְׂרָאֵל!
אֶלָּא הַמָּקוֹם אָמַר לָנוּ לִהְיוֹת מְטִיבִים לַגֵּרִים, וּלְךָ אָנוּ מְטִיבִים מִכָּל הַגֵּרִים!
וּמָה הָיְתָה הַטּוֹבָה שֶׁהֵטִיבוּ לוֹ? כְּשֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִפְרִישׁוּ דִּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ חֵלֶק בָּרֹאשׁ,
וְאָמְרוּ: אֵיזֶה שֵׁבֶט שֶׁיַּעֲלֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּתְחוּמוֹ – יְהִי נוֹטֵל אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת תְּבוּאָתָהּ
תַּחַת מְקוֹם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְקַיֵּם בָּהּ "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" (דברים יב, יד).
וְנָתְנוּ אוֹתָהּ לְיִתְרוֹ, וְהָיָה אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ אַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים שָׁנָה;
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'" (מלכים א ו, א)
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ לַה' הָלְכוּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה" (שופטים א, טז).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין שָׁם כָּל זְמַן שֶׁהָיָה יְהוֹשֻׁעַ קַיָּם, שֶׁהָיוּ מוֹצְאִין לִלְמֹד תּוֹרָה.
לְאַחַר מִיתָתוֹ אָמַר: כָּל עַצְמִי לֹא בָּאתִי וְהִנַּחְתִּי כָּל מַה שֶׁהָיָה לִי – אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה;
וְעַכְשָׁיו אֲנִי זוֹרֵעַ וְקוֹצֵר, וְאֵימָתַי אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ אָדָם לָמֵד תּוֹרָה בָּעִיר,
וְזֶה הַמָּקוֹם צוֹנֵן הוּא מִדְבָּר וְאֵין שָׁם חִטִּים! כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֵהֶם כָּךְ – הָלַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים".
הָלְכוּ וּמָצְאוּ אֶת יַעְבֵּץ יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם וּמְלָכִים יוֹשְׁבִין עִמּוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין שָׁם.
אָמְרוּ: אָנוּ גֵּרִים, אֵיךְ נֵשֵׁב עִם אֵלּוּ? מֶה עָשׂוּ? יָשְׁבוּ עַל שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְהָיוּ שׁוֹמְעִין וְלוֹמְדִין;
שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, נה) "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים" – שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין עַל הַשַּׁעַר;
"שִׁמְעָתִים" – שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִין וְלוֹמְדִין; "סוּכָתִים" – שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַסְכִּין מאזינים לָהֶם.

פסוק ל

דורש את הכפילות "ארצי ומולדתי" – הקרקעות והמשפחה, או: הנכסים והמקום (כבוד) בעירי; וראו ספרי עט.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי", אָמַר לוֹ: אִם בִּשְׁבִיל אֶרֶץ - אִם בִּשְׁבִיל נְכָסִים; אֲנִי הוֹלֵךְ!
יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶרֶץ וְאֵין לוֹ נְכָסִים, יֵשׁ לוֹ נְכָסִים וְאֵין לוֹ מִשְׁפָּחָה.
אֲנִי אֵינִי כֵּן; אֶלָּא יֵשׁ לִי אֶרֶץ, וְיֵשׁ לִי נְכָסִים, וְיֵשׁ לִי מִשְׁפָּחָה, וּמָקוֹם הָיָה בְּעִירִי.
אִם לֹא אֵלֵךְ בִּשְׁבִיל אַרְצִי - אֵלֵךְ בִּשְׁבִיל מִשְׁפַּחְתִּי; אִם לֹא אֵלֵךְ בִּשְׁבִיל מִשְׁפַּחְתִּי - אֵלֵךְ בִּשְׁבִיל אַרְצִי!

לפי הדרשה הזאת חזר יתרו לארצו וגייר את משפחתו ואת בני מדינתו ואיתם חזר וישב ביריחו. כך ניתן ליישב את הפשט בפסוקנו עם הזיהוי של יתרו עם "הקיני חותן משה" המופיע בשופטים א טז; וראו דברי ר' אלעזר המודעי במכילתא עמלק ב ב.

דָּבָר אַחֵר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ" לָמָּה חָזַר לְאַרְצוֹ? אֶפְשָׁר שֶׁכְּמוֹת יִתְרוֹ מְסָרֵב עַל דִּבְרֵי מֹשֶׁה?
אֶלָּא כָּךְ הָיָה יִתְרוֹ מְחַשֵּׁב וְאוֹמֵר: וְכִי מָה הַנֵּר הַזֶּה בֵּין חַמָּה לִלְבָנָה? מֹשֶׁה – חַמָּה, וְאַהֲרֹן - לְבָנָה.
מָה אוֹר יֵשׁ לִי בֵּינֵיהֶם? - אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי וּמְגַיֵּר אֶת כָּל בְּנֵי מְדִינָתִי וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
לְפִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר "כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ"! יָכוֹל הָלַךְ וְלֹא עָשָׂה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים... וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם" (שופטים א, טז) מְלַמֵּד שֶׁהָיָה עִמָּהֶן עַם רָב.

לפי הדרשות הבאות היה יתרו חייב כספים לאנשים שהפקידו אצלו את כספיהם, או שלווה מהם כספים עבור צדקה למי שלא עמדו במחיר הגבוה של החיטה (שנגרם כתוצאה מהברד שפגע בשעורים), והיה חשוב לו לפרוע את החובות.

דָּבָר אַחֵר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ" לָמָּה חָזַר לְאַרְצוֹ? אֶלָּא כָּךְ הָיָה יִתְרוֹ מְחַשֵּׁב וְאוֹמֵר:
כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הָיוּ בְּנֵי אָדָם מַפְקִידִין אֶצְלִי פִּקְדוֹנוֹת, שֶׁאֲנִי הָיִיתִי הַנֶּאֱמָן שֶׁבָּעִיר.
וְאִם אֲנִי מַנִּיחָן וְהוֹלֵךְ לִי - הֵן אוֹמְרִין: בָּרַח לוֹ יִתְרוֹ, וְלָקַח כָּל פִּקְדוֹנוֹתָיו וְנָתַן לַחֲתָנוֹ! נִמְצֵאתִי מוֹצִא שֵׁם רָע עָלַי וְעָלֶיךָ!
אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמַחֲזִיר אֶת כֻּלָּן!
דָּבָר אַחֵר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ", לָמָּה חָזַר? אֶלָּא הָיָה מְחַשֵּׁב וְאוֹמֵר:
הַשָּׁנָה הַזֹּאת שְׁנַת בַּצֹּרֶת הָיְתָה, וַאֲנִי לָוִיתִי וּפִרְנַסְתִּי אֶת הָעֲנִיִּים.
וְאִם אֵין אֲנִי הוֹלֵךְ וּפוֹרֵעַ אֶת הַחוֹבוֹת - נִמְצֵאתִי מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם! אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּפוֹרְעָן!
וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁנַת בַּצֹּרֶת הָיְתָה? שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרִים נֻכָּתָה" (שמות ט, לא) -
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקוּ הַחִטִּים אֶלָּא הַשְּׂעוֹרִים, אִם אֵין שְׂעוֹרִים - הַחִטִּים מִתְיַקְּרִים:

פסוק לא

לפי הדרשה הזאת גזר משה על יתרו ואסר עליו לעזוב את ישראל, כדי שלא יצא על ישראל שם רע שאינם מקבלים גרים. נראה שהדרשה מושפעת מתנועה רחבה של גיור שהיתה לפני עליית הנצרות , ומראייה של היהדות כדת מיסיונרית המעוניינת בגיור, כי הוא מכבד שם שמים; וראו ספרי פ.
המילים "אל נא" מכוונות גם ל"תעזוב אותנו" וגם ל"והיית לנו לעיניים", כלומר לדוגמא בעיני הגויים לאי קבלת גרים.

"וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ", אֵין 'נָא' אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: אָמַר לוֹ, אִם אֵין אַתְּ בּוֹא וְלֵךְ עִמָּנוּ
בְּבַקָּשָׁה, בִּגְזֵרָה – אֵין אַתְּ מֻתָּר לְהַנִּיחֵנוּ!
וְ"כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" אָמַר לוֹ: אִלּוּ אָדָם שֶׁלֹּא הִכִּיר נִסָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹלֵךְ עִמָּנוּ – לֹא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחֵנוּ;
אֶפְשָׁר אַתָּה, שֶׁהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְהִכַּרְתָּ נִסָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! בִּגְזֵרָה! אֵין אַתְּ מֻתָּר לְהַנִּיחֵנוּ!
"וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" – שֶׁלֹּא תְּהֵא "לָּנוּ לְעֵינָיִם", לְעֵינֵי כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, וְיֹאמְרוּ: דּוֹמֶה שֶׁאֵין אָנוּ רוֹצִים לְקַבֵּל אֶת הַגֵּרִים!
וְעוֹד דָּנִים אֶת הַדְּבָרִים מִקַּל וָחֹמֶר, וְאוֹמְרִין: מָה אִם מִי שֶׁהָיָה נִקְרָא חוֹתְנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – לֹא רָצוּ לְקַבְּלוֹ,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שְׁאָר כָּל הַגֵּרִים! נִמְצֵאתָ מוֹנֵעַ אֶת הַגֵּרִים לָבוֹא עִמָּנוּ, וּמְמַעֵט כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם!
אֶלָּא אַף אַתְּ בּוֹא וְלֵךְ עִמָּנוּ, וְנִמְצֵאתָ מַרְגִּיל אֶת הַגֵּרִים לָבוֹא עִמָּנוּ וּמַרְבֶּה כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם,
לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח).

פסוק לב

שלוש הגדרות ל"טוב": על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים, המותאמות לשלוש האליטות בסוף ימי בית שני – כהנים, חכמים וחסידים. מבני בניו של יתרו היו כהנים (ראו ספרי עח,) תלמידי חכמים וחסידים.

"וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא", 'הַטּוֹב' – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג, כה).
דָּבָר אַחֵר: 'הַטּוֹב' – זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ" (משלי ד, ב).
דָּבָר אַחֵר: 'הַטּוֹב' – זֶה מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהלים לא, כ).
הִבְטִיחוֹ שֶׁיֵּשׁ לְבָנָיו חֵלֶק בְּכָל אֵלּוּ.

פסוק לג

"דרך שלושת ימים" אינה זמן ההליכה אלא מרחק ההליכה שעשו ביום יצאו מהר סיני. ר' שמעון דורש זאת לזכותם, שהיו רוצים להכנס לא"י, אפילו אם יהרגו במלחמה!
מכאן עד סוף הדרשה על ענני הכבוד – ראו ספרי פב-פג.

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים", וְכִי דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָיָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב" (דברים א, ב)!
מָה אֲנִי מְקַיֵּם "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים"? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִלְּכוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים;
שֶׁבְּכָל יוֹם הָיוּ מְהַלְּכִין שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הִלְּכוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מִיל.
הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה חִבָּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הִיא חֲבִיבָה,
שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה - הֲרֵי הוּא רָץ וְהוֹלֵךְ, כְּשֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמִּלְחָמָה - הֲרֵי רַגְלָיו מִשְׁתַּבְּרוֹת.
אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינָן כֵּן, אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ קְרוֹבִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיוּ רַגְלֵיהֶם נוֹשְׂאוֹת אוֹתָן,
וְאוֹמְרִין אֵלּוּ לְאֵלּוּ: אִלּוּ אָנוּ נִכְנָסִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמֵתִים מִיָּד - אֵין אָנוּ כְּדַאי?
שֶׁאָנוּ נִכְנָסִין אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ!

האם היה הארון לפני ישראל או בתוך המחנה, בין הדגלים? הסתירה נפתרת ע"י הכפלת הארון, וראו גם סוטה ז ט.

"וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם", וְנֶאֱמַר "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" (במדבר יד, מד)!
יֵשׁ אוֹמְרִין: שְׁתֵּי אֲרוֹנוֹת הָיוּ עִמָּהֶן, אֶחָד לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה וְאֶחָד בְּאֶמְצַע הַמַּחֲנֶה;
זֶה שֶׁהָיָה לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה - הָיְתָה הַתּוֹרָה בְּתוֹכוֹ, וְזֶה שֶׁהָיָה בְּאֶמְצַע הַמַּחֲנֶה - הָיוּ שִׁבְרֵי הַלּוּחוֹת בְּתוֹכוֹ.
"לָתוּר לָכֶם מְנוּחָה", רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְקַנְסוֹר הַזֶּה, שֶׁהוּא מַקְדִּים לִפְנֵי הָאֻמּוֹת קֹדֶם שְׁלֹשָׁה יָמִים לְתַקֵּן לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ,
שֶׁנֶּאֱמַר "וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם" (דברים א', ל"ב-ל"ג).
"וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם" וְגוֹ' וְנֶאֱמַר "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" (שמות יד, יט).
וְנֶאֱמַר "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם" (שמות מ, לח) וְנֶאֱמַר "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם" (שמות יג, כב).
וְנֶאֱמַר "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן" (שמות יג, כא) מְלַמֵּד שֶׁהָיָה עִמָּהֶם שִׁבְעָה עַנְנֵי כָּבוֹד:
אֶחָד לִפְנֵיהֶם וְאֶחָד אַחֲרֵיהֶם, וְאֶחָד מִימִינָם וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלָם, וְאֶחָד עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶם מִפְּנֵי הַחַמָּה,
וְאֶחָד מִתַּחַת רַגְלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מְהַלְּכִין יְחֵפִים;
וַעֲנַן שְׁכִינָה הָיָה מְקַדֵּם לִפְנֵיהֶם קֹדֶם לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, מַשְׁפִּיל לָהֶם אֶת הֶהָרִים וּמַגְבִּיהַ אֶת הַגֵּיָאיוֹת,
הַנָּמוּךְ – מַגְבִּיהוֹ, וְהַגָּבוֹהַ – מַשְׁפִּילוֹ, וְעוֹשֶׂה לָהֶם דֶּרֶךְ וְאִיסְרָט לְהַלֵּךְ.
חָבִיב הוּא הָאָרוֹן, שֶׁהַמִּשְׁכָּן כֻּלּוֹ לֹא נַעֲשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָאָרוֹן, וְכָל נִסִּים שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂין בְּיִשְׂרָאֵל - בָּאָרוֹן הָיוּ נַעֲשִׂין.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם" שֶׁהָיָה הוֹרֵג נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְהָיָה הוֹרֵג לִפְנֵיהֶם שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם" אֲפִילּוּ יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל הָיָה נִמְשָׁךְ חוּץ לַמַּחֲנֶה - הָיָה עַמּוּד הֶעָנָן נִמְשָׁךְ וּמֵגִין עָלָיו בִּמְקוֹמוֹ.
יָכוֹל שֶׁהָיָה מֵגִין עַל אֲחֵרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "עֲלֵיהֶם": עֲלֵיהֶם הָיָה מֵגִין, לֹא הָיָה מֵגִין עַל אֲחֵרִים!
יָכוֹל שֶׁהָיָה מֵגִין בַּלַּיְלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "יוֹמָם": בַּיּוֹם הָיָה מֵגִין, לֹא הָיָה מֵגִין בַּלַּיְלָה!
יָכוֹל עַמּוּד הֶעָנָן לֹא הָיָה מֵגִין בַּלַּיְלָה, אֲבָל עַמּוּד הָאֵשׁ יְהֵא מֵאִיר בַּיּוֹם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ" (שמות מ, לח): עַמּוּד הֶעָנָן בַּיּוֹם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ בַּלַּיְלָה.
"בְּכָל מַסְעֵיהֶם", אֲפִילּוּ יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל הָיָה נִכְנָס חֶדֶר לִפְנִים מִן הַחֶדֶר - הָיָה עַמּוּד הָאֵשׁ נִכְנָס וּמֵאִיר עָלָיו בִּמְקוֹמוֹ.
יָכוֹל שֶׁהָיָה מֵאִיר עַל אֲחֵרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל": לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה מֵאִיר, לֹא הָיָה מֵאִיר עַל אֲחֵרִים!

בספרי פד מסיקים מהשיעור של 85 אותיות שהפרשה נחשבת כחומש בפני עצמו, וספר תורה שנותרו בו 85 אותיות מטמא את הידים, וראו גם ידים ג ה. כאן מסיקים מסקנה הפוכה: ספר שיש בו 85 טעויות אינו כשר לקריאה בתורה, אבל נראה שאם יש בו פחות מכך – אפשר לקרוא בו!
המשל מבוסס על דרשה בגנותם של ישראל, שהתלוננו על אריכות הדרך של שלושת ימים, במקום להודות על עמוד הענן.

כָּל סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ טָעִיּוֹת - לֹא יִקָּרֵא בּוֹ עַד שֶׁיּוּגַּהּ.
יֵשׁ אוֹמְרִין: לֹא נֶאֶמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ מְקוֹמָהּ שֶׁל פָּרָשָׁה.
הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה", "וַיֹּאמֶר", "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים"!
אֶלָּא מוֹשְׁלִין אוֹתוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִבְנֵי מְדִינָה שֶׁהָלְכוּ אֵצֶל מוֹשֵׁל שֶׁבְּעַכּוֹ,
אָמְרוּ לוֹ: הִיגַעְתָּ עִמָּנוּ! נֵלֵךְ אֵצֶל מוֹשֵׁל שֶׁבְּצוֹר! הִגִּיעוּ לְצוֹר וְהָלְכוּ לְצִידוֹן, וּמִצִּידוֹן הָלְכוּ לְכִידוֹן.
מִשֶּׁנִּתְיַגְּעוּ אָמְרוּ: הוֹגַעְתָּנוּ וְטֵרַפְתָּנוּ הִיגַעְתָּ!
שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ מְקוֹמָהּ שֶׁל פָּרָשָׁה.

פסוק לה

מי יזם את ההליכה והכתיב את הקצב שלה: הענן, המסמל את הקב"ה – או משה? הדרשה טוענת שמשה גרם לענן להתרומם, בהחלטתו לצאת לדרך. משה הפעיל את הקב"ה, שסמך עליו שיוביל! – וראו גם ספרי פד.

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה" – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹסְעִין עַל פִּי מֹשֶׁה.
כְּתִיב "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה'", וּכְתִיב "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט, כג). וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְקַיֵּם כָּל הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ? הָא כֵּיצַד?
בִּזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹסְעִין הָיָה עַמּוּד הֶעָנָן נֶעֱקָר מִמְּקוֹמוֹ עַל פִּי הַמָּקוֹם, וְלֹא הָיָה לוֹ רְשׁוּת לַהֲלֹךְ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מֹשֶׁה.
נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם "עַל פִּי ה'" וְ"עַל פִּי מֹשֶׁה"!
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ 'הֲרֵינִי יָשֵׁן לִי עַד שֶׁתְּעִירֵנִי מִשְּׁנָתִי'.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינִי מְהַלֵּךְ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי 'לֵךְ'.

ראו ספרי פד דרשות דומות עד סוף הפסוק.

"קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ", מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּן בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מִתְכַּנְּסִין לַמִּלְחָמָה.
"וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ", בְּשָׁעָה שֶׁפָּנֶיךָ עִמָּנוּ – הֵם נָסִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות לג, טו).
"וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ", וְכִי מָה הֵם כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ וְכָל מַמְלְכוֹת הָאֲדָמָה, שֶׁהֵם קְרוּאִים אוֹיְבִים וְשׂוֹנְאִים לַמָּקוֹם?
אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא אוֹיֵב וְשׂוֹנֵא לְיִשְׂרָאֵל – כְּאִלּוּ הוּא אוֹיֵב וְשׂוֹנֵא לַמָּקוֹם, וְכֵן הוּא: אוֹיְבֵי הַמָּקוֹם.
שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ" (שמות כג, כב), וְנֶאֱמַר "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב, ג).
וְאוֹמֵר "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא... תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים" (תהלים קל"ט, כ"א-כ"ב).
וְאוֹמֵר "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיה סג, ט), אֲבָל אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אִם צַר הוּא לוֹ, וְאִם אֵינוֹ צַר לוֹ;
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו) –
הָא יָדַעְתָּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּצָרָה, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ עִמָּהֶן בְּצָרָה.
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִין בְּמִצְרַיִם, לֹא נִגְלֵית שְׁכִינָה עַל מֹשֶׁה אֶלָּא מִתּוֹךְ הַצַּעַר וּמִתּוֹךְ הַסְּנֶה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד, י) – זֵכֶר לַלְּבֵנִים שֶׁהָיוּ בָּנָיו עוֹשִׂים בְּמִצְרַיִם.
אָמַר לָהֶם: אַתֶּם הֱיִיתֶם מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם בִּלְבֵנִים שֶׁל טִיט, וּלְפָנַי יְהוּ מְשֻׁעְבָּדִים בִּלְבֵנִים שֶׁל סַפִּיר!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹי וֵאלֹהָיו" (שמואל ב ז, כג).
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מְלַמֵּד שֶׁעָבְרָה עִמָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה בַּיָּם!
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא עָבְרָה עִמָּהֶם עֲבוֹדָה זָרָה בַּיָּם, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם:
כְּדֶרֶךְ שֶׁהֱיִיתֶם מְשֻׁעְבָּדִים – כִּבְיָכוֹל הַשִּׁעְבּוּד לְפָנָי.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב, יב).
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: כְּאִלּוּ הוּא מוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּתוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל עַצְמוֹ וְעוֹקְרָהּ!
אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין הַדָּבָר כֵּן! כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר;
וְכָל מִי שֶׁעוֹזֵר אֶת יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ עוֹזֵר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
שֶׁנֶּאֱמַר "אוֹרוּ מֵרוֹז וגו' כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג).

פסוק לו

השלמה לדרשה שבתחילת הפסוק הקודם: גם הפסקת ההליכה, כמו היציאה אליה – היתה ביוזמתו של משה, והשוו לדברי רבי בספרי פד, שהענן סימן למשה שיאמר "שובה ה'...".
בעניין הברכה לישראל שיהיו רבבות ואלפים ראו שם בסוף הפיסקה.

"וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה'", הָא כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ נוֹסְעִין עַל פִּי מֹשֶׁה – הָיוּ חוֹנִין עַל פִּי מֹשֶׁה.
"וּבְנֻחֹה", בְּהֵ"י, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְּגָלִים וְהָאָרוֹן; מְלַמֵּד שֶׁאַף הָאָרוֹן לֹא הָיָה נוֹסֵעַ, אֶלָּא עַל פִּי מֹשֶׁה.
"שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָמַר מֹשֶׁה 'אֵינִי מַנִּיחַ שְׁכִינָה שֶׁתֵּרֵד בָּאָרֶץ עַד שֶׁתְּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל!
וּבַמֶּה אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּבָרְכֵם? שֶׁיֵּעָשׂוּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת! שׁוּב וַעֲשֵׂם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת.'
עַל כָּל מַסָּע וּמַסָּע שֶׁיְּהוּ נוֹסְעִין – יְהוּ אֶלֶף נַעֲשֶׂה רִבּוֹא! לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא).
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תֵּרֵד שְׁכִינָה לָאָרֶץ, וִיהִי שָׁם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת.
שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁתֵּי רְבָבוֹת – כְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא שׁוֹרָה לְמַעְלָן;
שֶׁנֶּאֱמַר: "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן" (תהלים סח, יח),
אַף בָּאָרֶץ אֵינָהּ שׁוֹרָה אֶלָּא בְּתוֹךְ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"!