ביאור:ספרי זוטא במדבר/ה

פרק ה

פסוק ב

היולדת אסורה לבוא למקדש ולאכול קדשים, אבל לטבולי יום מותר להכנס לחיל שבמקדש, ומותר להם גם לאכול מעשר שני, ומכאן מסיק הדרשן שמותר גם ליולדת לאכול מעשר שני; וראו גם ספרא יולדת פרק א ח.

לפי שנאמר "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד), יכול אף במעשר?
תלמוד לומר "ואל המקדש לא תבא", קדש שהוא כמקדש
אין באין אלא אחר ביאת שמש - אף קדש אין באים לו אלא אחר ביאת שמש
אף אני ארבה קדשי קדשים! תלמוד לומר "בכל קדש לא תגע", שאני אומר
מה מקדש, אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש - אף הקדש, אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש
או מה מקדש, אין מחוסרי כפרה באין לו - אף הקדש, אין מחוסרי כפרה באין לו?
אלו קדשי מקדש, אף אני אביא קדשי הגבולין, שאין באין אלא לאחר ביאת השמש
ולמה מעטת המעשר? מפני שהוא נאכל בטבול יום.

מרחיב את האיסורים המוטלים על היולדת גם לטמאים אחרים המטמאים במגע, שנאמר "וידבר ה' אל משה... דבר אל בני ישראל וישלחו מן המחנה..." במדבר ה א-ב.

אין במשמע "בכל קדש לא תגע", אלא היולדת
כשאמר "וידבר ה' אל משה לאמר" - ריבה
אבל אומר אני: מה היולדת, שהיא מטמאה במגע ובמשא - אף אני מרבה כל המטמאים במגע ובמשא כמוה
כשאמר "צו את בני ישראל" - לרבות את הטמאין במגע אבל לא במשא.

החובה ליציאה מהמחנה חלה הן כאיסור על מי שנטמאו מחוץ למחנה להכנס לתוכו, הן כחובה על מי שנטמאו בתוכו – לצאת ממנו. אם עברו על כך בשוגג חייבים חטאת.

אין במשמע אלא במי שנטמא בחוץ אל יכנס לפנים; אבל המיטמא בפנים אל יצא לחוץ?
אמרת "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה".
וישלחו - הרי בעשה; ומנין בלא תעשה? אמרת "ולא יטמאו את מחניהם". ומנין אם יהיו שוגגין יהו בהבאת חטאת?
אמרת "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' והביא את אשמו לה' על חטאתו וגו'" (ויקרא ה, ו)

הנטמא בטומאה קלה אמנם חייב לצאת מן המחנה, אבל אם לא נכנס למקדש הוא פטור מקרבן.
אם נכנס למקדש בשגגה הוא חייב חטאת, ואם עשה כך במזיד הוא חייב כרת, שנאמר "ונכרתה הנפש ההיא" (במדבר יט כ).

יכול אף המטמא טומאה קלה בתוך השוק יהא בהבאת חטאת?
וכי היכן היא עשה ולא תעשה של הבאת חטאת? על מי שנטמא ונכנס למקדש שוגג!
ומנין אם היו מזידין בהכרת? אמרת "ואיש אשר יטמא וגו'" (במדבר יט, כ)!

החומרה בכניסה למקדש בטומאה חלה גם על מחוסרי כפרה ועל טבולי יום; אמנם מותר למחוסר כיפורים להכנס לעזרת הנשים, ולטבול יום גם לחיל (ראו לעיל) – אבל לא מעבר לכך; וראו כלים א ח.

אין במשמע אלא מי שלא הוזה כל עיקר.
"טמא" – לרבות שהוזה ביום השלישי ולא שנה ביום השביעי. "יהיה" - לרבות שהוזה ושנה ולא טבל.
"עוד" - לרבות שהוזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו. "בו" - לרבות שהוזה ושנה וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו
לכולם בעשה ולא תעשה בהבאת חטאת ובהכרת.

הצרוע והזב משולחים מן המחנה, אבל אינם משולחים לאותו המקום: השילוח תלוי בסוג הטומאה; וראו גם את הדרשה על המחיצות בספרי א.

"וישלחו... טמא" ישתלח טמא מת ממקום טבול יום וממקום מחוסרי כפרה
"וישלחו... זב" ישתלח זב ממקום טמא מת. "וישלחו... צרוע" ישתלח מצורע ממקום הזב
יכול כולם ישתלחו חוץ למחנה אחת? אמרת "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה", ריבה כאן מחנה אחת
"אל מחוץ למחנה תשלחום", ריבה כאן שתי מחנות "ולא יטמאו את מחניהם", ריבה כאן שלש מחנות!
יכול כולן ישתלחו חוץ לשלש מחנות? אפשר שהן נחלקין: זה למקום זה, וזה למקום זה, וזה למקום זה
הא מה הדבר החמור שבכולן, חוץ לשלש מחנות? זה מצורע. והזב חוץ לשתי מחנות, וטמא מת חוץ למחנה אחת.

השוו כלים א ו-ט: שם הניסוח שונה: דרגת הקדושה השניה - א"י המערבית – חסרה שם, ואילו כאן מונים את ההיכל יחד עם "בין האולם ולמזבח"; וראו את ההערה של ר' יוסי בסוף משנה ט שם, המופיעים גם כאן. הייחוס של מיעוט הכניסה למקום כלשהו לדרגת קדושתו מביא לטענה אבסורדית, שהמקום המקודש ביותר הוא הגג של ההיכל.

מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו: עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות
ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והבכורים, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.
ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, שארץ כנען כשרה לבית השכינה, להקים בה את בית המקדש אין עבר הירדן כשר לבית השכינה
ערי חומה מקודשת מן הארץ, שמצורעין הולכין בכל הארץ ואינם הולכין בערי חומה
ירושלם מקודשת מערי חומה, שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלם ואין נאכלין בערי חומה
הר הבית מקודש מירושלם, שזבים וזבות נכנסים בירושלם ואין נכנסים בהר הבית
החיל מקודש מהר הבית, שארמיים כינוי לגויים – רומאים וטמאי מת נכנסין בהר הבית ואין נכנסין לחיל
עזרת הנשים מקודשת מן החיל, שטבול יום נכנס לחיל ואינו נכנס לעזרת הנשים
עזרת ישראל מקודשת מעזרת הנשים, שמחוסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסין לעזרת ישראל
ישראל מעורבי שמש נכנסים לעזרת הכהנים על רוחב אחת עשרה ועל אורך מאה ושלשים וחמש
אבל לא היו עומדים על הדוכן, והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסים לפנים מכאן
ובעלי מומין כהנים פרועי ראש ושתויי יין היו נכנסים לפנים מכאן
אבל לא היו נכנסים בין האולם ולמזבח ולא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות
ושאר הכהנים נכנסים לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ארבע אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדש הקדשים
וכהן גדול היה נכנס לבית קדש הקדשים ארבע פעמים ביום הכפורים.
אמר ר' יוסי: בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל:
שאין פרוע ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם
וכדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה.
אבא שאול אומר: העלייה היתה מקודשת מכולם, שלא היו עולים לשם אלא אם כן היה להם צורך!
ר' יהודה אומר: הגג היה מקודש מן העליה, שלא היו עולים לשם אלא פעם אחת לשלש שנים, לתקן כולה עורב

השילוח תקף לא רק לטמאים הוודאיים אלא גם לאלו הנמצאים בתהליך שיתכן שיביא אותם לטומאה וודאית, כגון מצורע מוסגר, שאם יתפתח הנגע שלו הוא יהיה מוחלט (ראו למשל ויקרא יג ד-ח); וכן זב שראה זוב פעם אחת, ואם יראה אותו שוב פעמיים במשך 2-3 ימים הוא יחשב כזב גמור (ראו זבים א ג.)

"צרוע" זה מוחלט; "כל צרוע" זה מוסגר.
"זב" זה זב גמור; "כל זב" לרבות זב שראה שתי ראיות; "וכל זב" לרבות זב שראה ראיה אחת

הדרשן קורא "כל טמא לנפש" כמורה על חפצים טמאים מנגיעה במת או בשרץ, שגם אותם יש להוציא מן המקדש עד שיטוהרו במי חטאת.

"כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", יכול שאין לי שהוא משתלח אלא אדם, שהוא יכול להשתלח?
כשאמר "טמא" לרבות כלים הנוגעים במת "כל טמא" לרבות כלים הנוגעין בשרץ
"וכל טמא" לרבות שאר כל המיטמאין שיראו קודם לרגל

שורת דרשות אלטרנטיביות, מהצד השני: יש להוציא את המצורע לא רק מירושלים אלא מכל ערי החומה (ראו כלים א ז;) אפילו אם הפסח נעשה בטומאה, אין הזבים וכו' אוכלים ממנו לכתחילה (ראו תוספתא פסחים ח ט, כר' יהושע.)

"צו את בני ישראל", לרבות ערי חומה
ובצד השני "וישלחו... זב" שבשעה שהן עושין הפסח בטומאה, זבין וזבות יולדות לא היו אוכלין ממנו
ואם אכלו - הרי אלו פטורין:

מחוסרי כפרה הם בדרך כלל נשים שעדיין לא הביאו את קרבן היולדת; ממילא דורשים "נקבה" עליהן, ומכאן שבן הזוג – הזכר – הוא טבול היום. הם משולחים מרוב המקדש – ראו לעיל "אין במשמע..."; לעניין שילוח המצורעים - יש להוציאם משלושת המחנות, ראו לעיל "אל מחוץ למחנה..."

"מזכר", זה טבול יום "ועד נקבה" לרבות מחוסרי כפרה
"אל מחוץ למחנה תשלחום" חוץ לשלש מחנות יש לשלח את המצורעים.

פסוק ד

ישראל, כולל הטמאים עצמם – לא התנגדו להוצאת הטמאים ועשו כפי שהצטוו; וראו גם ספרי סוף א.

"ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם", ר' אלעזר ביר' שמעון אומר: אין במשמע אלא המשלחים לא הוצרכו
ומנין אף המשתלחים לא הוצרכו? תלמוד לומר "כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל"
הן מעצמן עשו; לא הוצרכו שיעשיאום משה ואהרן!

פסוק ה

השוו ספרא חובה פרשה י א, שם לומדים את חובת הוידוי והסמיכה מעבודת יום הכיפורים.

"וידבר... דבר אל בני ישראל איש או אשה", לפה שנאמר "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה, ה)
יתודה על חטא אשר חטא. "עליה" על החטאת כשהיא קיימת, לא משנשחטה

בתורה שבכתב אין, לפי פשוטה, תפילת חובה חוץ מוידוי מעשרות ומקרא ביכורים, הנעשים פעם אחת בשנה, והוידוי על קרבן עולה ויורד, המובא ע"י המטמא את המקדש. הדרשה מתאמצת לבסס את חובת הוידוי של היחיד והציבור בזמן הזה, לאחר החורבן.
ההקשר של הפסוק מויקרא הוא של טומאת המקדש, בדומה להקשר של פס' ב לעיל. הדרשה מרחיבה את חובת הוידוי לכל עבירות היחיד והציבור, ומנתקת אותו מהמקדש – עד שהיא מחייבת וידוי אפילו לציבור שבגלות. בסופה מצוטטת תפילת דניאל הכוללת וידוי ציבורי, שנאמרה בחו"ל.

אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת המקדש. ומנין את מרבה שאר כל המצות?
אמרת "דבר... והתודו". ומנין אף מיתות וכריתות? אמרת 'חטאת' "חטאתם".
"כל חטאת" לרבות מצוה בלא תעשה "כי יעשו" לרבות מצות עשה
אין במשמע ודוי אלא ליחיד. מנין אף לצבור ודוי? אמרת "דבר... והתודו"
יכול בזמן שהן מביאין מתודין? ומנין אף בזמן שאין מביאין? אמרת "בני ישראל... והתודו"
ומנין אף מיתות וכריתות? אמרת 'חטאת' "חטאתם".
"כל חטאת" לרבות מצוה בלא תעשה "כי יעשו" לרבות מצות עשה
אין במשמע ודוי אלא בארץ, ומנין אף בגלות ודוי? אמרת "והתודו את עונם ואת עון אבותם" (ויקרא כו, מ)
וכן דניאל אומר "לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים" (דניאל ט, ז) מפני מה? "כי חטאנו לך"

הוידוי נעשה בנוכחות ציבור מישראל (כולל גרים) ולא מהגויים.

"דבר אל בני ישראל", ע"י ישראל מתודים, ואין מתודים לא ע"י גוים ולא ע"י תושבים
או "בני ישראל" פרט לגרים? אמרת "איש" לרבות הגרים

דורש "כי יעשו", ומרחיב את חובת הוידוי גם למחשבות על חטאים, למרות שאין עליהן עונש. הוידוי הוא לא רק על חטאים שבין אדם לחברו אלא גם על חטאים המחייבים קרבן אשם, כגון מעילות, וכן על חטאים שאינם מחייבים אפילו בקרבן, כגון הנשבע לשקר; ואף אם חשב לעשות חטא ולא עשה אותו.

"איש או אשה כי יעשו", שחשבו לעשות ולא עשו
"מכל חטאת האדם", ממה שבינו לבין חבירו: על הגניבות ועל הגזלות ועל לשון הרע
"למעול", אף על אשמות מתודים. יכול בזמן שהן מביאין מתודין? מנין בזמן שאין מביאין?
תלמוד לומר "למעול" יכול אשם שהודע שלו טעון חטאת? ומנין אף אשם שאין הודע שלו טעון חטאת?
תלמוד לומר "למעול מעל", לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל.

חייבי מיתות בית דין חייבים להתוודות בשעת הוצאתם להורג, ראו סנהדרין ו ב; והשוו ספרי סוף ב.

"ואשם,,, ואשמה" לרבות כל חייבי מיתות שיתודו
יכול אף הנהרגין על פי זוממין? אמרת לא אמרתי אלא "ואשמה הנפש ההיא"

פסוק ו

לכאורה הגזלן חוטא חטא גדול מהגנב, הן משום שהשתמש בכח, הן משום שנשבע לשקר שלא גזל; למרות זאת הגנב המשלם כפל או ארבעה וחמישה - פטור מהחומש ומהאשם ואילו הגזלן, שעיקר תשלומו הוא הקרן הנגזלת עצמה - חייב בהם, שנאמר "בראשו".

"והשיב את אשמו בראשו", כשהוא בראשו - מביאין עליו חומש ואשם
אין מביאין על תשלומי כפל ועל תשלומי ארבעה וחמשה חומש ואשם!
ממעט אני בגנב, שאינו משלם לאחר שבועה; לא אמעט בגזלן, שהוא משלם אחר שבועה?
תלמוד לומר "והשיב את אשמו בראשו": כשהוא בראשו - מביאין עליו חומש ואשם
אין מביאין על תשלומי כפל ועל תשלומי ארבעה וחמשה חומש ואשם

החומש הוא מחוץ לקרן, כלומר 25% מהגזילה. הוא מועבר לנגזל כקנס לגזלן.

"וחמישיתו יוסף עליו" - על החומש לבד ממנו.
"ונתן לאשר אשם לו" - למי שנגזל ממנו.
 

פסוק ח

ראו ספרי ד;
אין להשיב את הגזילה לקטן, אלא לאפוטרופסים שלו או ליורשיו, אבל ניתן להחזיר אותה לאשת הנגזל.
הדרשה מזהה את האיש שאין לו גואל עם הגר שמת ואין לו יורשים; וראו גם ספרי שם וב"ק ט יא.

"ואם אין לאיש גואל", לאיש מחזירין, ואין מחזירין לקטן. אין לי אלא איש; מנין את מרבה אשה ויורשי קטן?
תלמוד לומר "ואם אין לאיש גואל" ואיזה הוא האיש שאין לו גואל? זה הגר שמת ואין לו יורשין!
למי הוא גזילו? הוי אומר לכהן

השוו ערכין ז ג; גם בדיני חרמות אין מניחים לכהן המחזיק בשדה לזכות בו בעצמו, אלא כל הכהנים שותפים בו. דורש "לה'", וראו גם ספרי ד.

"להשיב האשם אליו", מיכן אמרו הרי כהן שגזל את הגר, ומת הגר
מנין שמוציאין מידו ונותנין לכהן אחר? ת"ל "האשם המושב לה' לכהן"!

הכהנים זוכים בתשלום הקרן והחומש של הגר שמת בלי יורשים. הכספים הללו אסורים לזרים אבל הם רכוש הכהנים, ואינם כספי הקדש; וראו גם ספרי ד. לאחר התשלום, על הגזלן שנשבע לשקר להביא גם קרבן איל לאשם, והאימורים שלו ניתנים למשמרת הכהנים שזכו בכסף; וראו ב"ק ט יא-יב, הטוענת – בניגוד לדרשתנו – שאם הביא כסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא.
אם הגזלן מת לפני שהביא את איל האשם – אין מקריבים את האיל, כדין אשם שמתו בעליו. אם האיל מת – על הגזלן להביא איל אחר.

"האשם" זה הקרן; "המושב" זה החומש; "לה'" לאסרו לזרים
או יכול יהא מקודש לשם? תלמוד לומר "לכהן"
"מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו", מכאן אמרו משמרה שזכת בכסף - תזכה באיל
"אשר יכפר", פרט שיקדים איל לכסף; "בו" פרט לאיל שמת הגזלן; "עליו" לרבות האיל שמת האיל
ובצד השני אתה אומר "עליו" מכפר הוא אשמו עליו!

פסוק ט

מפרש "וכל תרומה" במובן רחב – החל על כל מתנות הכהונה.

"וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל" ריבה קדשים אחרים סתומין, שאין מפורשין בענין הזה
ואת מה אני מרבה? החלה והחרמים והעורות והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור.

בניגוד לספרי ד, שכספי גזל הגר מתחלקים בין כל כהני המשמרת, כאן טוענים שרשאי אדם לבחור לאיזה כהן לתת את הכספים, בדומה לשאר הקדשים - ראו ספרי ו. כאן מובאת דעת רבן גמליאל ור' נתן ושם דעת ר' עקיבא.
רבן גמליאל מנסה להשוות את מעמדו של הכהן שלו נמסרה המתנה לדין החתן, הזכאי בהפרת נדרי אשתו. ר' עקיבא טוען ששאר כהני המשמרת כבר זכו בחלקם לפני שהמתנה נמסרה לכהן אחד מביניהם, ולכן על כולם להתחלק בה. רבן גמליאל דורש בסופו של הדיון את הפסוק "איש... לכהן לו יהיה".

ומנין אתה אומר, רשאי הוא אדם ליתן את קדשיו לכהן אחד? אמרת "אשר יקריבו לכהן לו יהיה"
קל וחומר אמר רבן גמליאל לפני ר' עקיבא: ומה אם דבר שאין לי בו חלק, אם תתנהו לי הרי הוא שלי
דבר שיש לי בו חלק, אם תתנהו לי לא יהיה שלי?
אמר לו ר' עקיבא: לא! אם אמרת בדבר שאין לך בו חלק, אם אתנהו לך יהיה שלך, שכן אין לאחר עמך בו חלק
תאמר בדבר שיש לך בו חלק, אם אתנהו לך יהיה שלך? שכן יש לאחר עמך בו חלק!
אמר רבן גמליאל: ומה אם אשה, שאין לי בה חלק, אם אקדשנה לי הרי היא שלי,
זכיי בהפר נדריה ואין אחר אוסר על ידי!
אמר לו ר' עקיבא: לא! אם אמרת באשה, שאין לך בה חלק, אם אקדשנה לך תהא שלך
זכיי בהפר נדריה ואין אחר אוסר על ידיך, שכן אין לאחר עמך חלק בה
תאמר בדבר שיש לך בו חלק, אם אתננו לך יהיה שלך? שכן לאחר עמך בה חלק!
אמרת "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"!

פסוק י

יש קדשים הנאכלים ע"י הבעלים, ויש כאלו הניתנים לכהן. על שני המקרים נאמר "ואיש את קדשיו לו יהיו."

"ואיש את קדשיו לו יהיו", קדשי ישראל לישראל: מעשר כספו ומעשר בהמתו ושלמיו
קדשי כהן לכהן: חטאתו ואשמו מעשרו ובכורו

לפני שהלך לזפרין טען ר' עקיבא שיש לוודא שהמשמרת שזכתה בכספי הגזילה היא שמקריבה את איל האשם; כאמור לעיל פס' ח, אבל אחרי ששב משם שינה ר' עקיבא את דעתו וטען שאין להקפיד על כך, אלא המשמרת המשרתת בזמן הבאת האשם היא שזוכה בו, וראו גם ספרי ד. כשם שאין מוציאים את הכסף מהכהנים אם מת הגזלן – כך אין מוציאים אותו אם הגזלן הביא את האשם באיחור.

"איש אשר יתן לכהן לו יהיה", לפה שאמרת משמרה שזכת בכסף - תזכה באיל
הרי מי שנתן כסף לכהן לא הספיק להביא את האיל עד שמת האיש
יכול יטול הכסף מכהן ויחזיר ליורשי האיש? אמרת "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"!
אמר ר' אלעזר ביר' שמעון: זו היתה משנת ר' עקיבא עד שלא בא מזפרין
משבא מזפרין אמר לי: בין יהויריב נוטל את הכסף, בין ידעיה נוטל את הכסף
הרי מי שנתן כסף ליהויריב, לא הספיק להביא את האיל עד שנכנסה ידעיה
יכול יטול הכסף מיהויריב ויחזיר לידעיה? אמרת "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"!
"איש אשר יתן" מתנת איש מתנה, אין מתנת קטן מתנה

ראו תרומות א א. והשוו לעיל פסוק ח – הצד השני: שם עסקו בגביית החזר הגזלה וכאן בתשלום להקדש.

אין לי אלא מתנת איש, ומנין את מרבה מתנת אשה ויורשי קטן? אמרת "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה"!

פסוק יב

הלכות קינאוי. הדרישה לעדי קינוי היא חידוש של התושב"ע ביחס לתושב"כ, והיא הופכת את הסתירה לעניין משפטי החורג מהזוגיות של הבעל ואשתו. העדות על הקינוי היא של שני עדים יהודים או גרים – ראו סוטה א א. הגרים יכולים לקנא, שנאמר "איש איש", ומכאן שהם יכולים גם להעיד על קינוי.

"דבר אל בני ישראל", על ידי ישראל מקנין, אין מקנין לא על ידי גוים ולא על ידי תושבים
או "בני ישראל" פרט לגרים? אמרת "איש איש", לרבות את הגרים.

גם בשומרת יבם החשודה בכך יש לקנות, ואם היא נסתרה אחר כך אין ליבם אותה וראו שם משנה ב.
הקינוי נעשה גם לאנשים נוספים שאינם יכולים לקנות, כגון שהתחרש וכו' – וראו סוטה ד ח; ואפילו השכן יכול לקנא לאשת שכינו; אמנם להשקות את מי שנסתרה יכול רק הבעל עצמו.

ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו, שיקנא להם - בעשה
ומנין בלא תעשה? אמרת "וידבר ה' אל משה לאמר" דורש לאמור – לאו אמור
ועדיין אין במשמע אלא אשתו הנשואה לו לקנוי; ומנין אתה מרבה ארוסתו ויבמתו וכל שהיא לו משום אשות?
אמרת "לאמר ואמרת אליהם". לפה שנאמר "והביא האיש את אשתו אל הכהן" - האיש משקה ואין בית דין משקין
או האיש מקנא ואין בית דין מקנין? אמרת "ישראל... וקנא", לרבות בית דין שיקנו
מיכן אמרו אלו שב"ד מקנין להן, מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורין
לא להשקותה אמרו, אלא לפסלה מכתובתה. "האיש... וקנא" לרבות שכינו שיקנא לו

אם הבעל בגד באשתו עם אחת מקרובותיה, ואפילו עם אימה או עם אחותה – אין אשתו אסורה לו, אבל אם קינא לאשתו והיא נסתרה עם מושא הקינוי - היא אסורה עליו; וראו גם ספרי ז.

"איש איש כי תשטה אשתו", אשתו אסורה, אין קרובותיה אוסרות אותה
והלא תאמר וכי דין הוא? הואיל והוא אוסר עליה והיא אוסרת עליו!
מה לימד באיסור שהוא אוסר עליה, אם בא עליה אחד מכל האסורים לה - נאסרה עליו מיד
יכול אף באיסור שהיא אוסרת עליו, אם בא על אחת מכל האסורות לו - תאסר אשתו ולא תהא מותרת לו?
תלמוד לומר "אשתו": אשתו אסורה עליו, אין קרובותיה אוסרות אותה
ממעט אני בקרובותיה ולא אמעט באמה ואחותה? תלמוד לומר "אשתו": אשתו אסורה עליו אין קרובותיה אוסרות אותה!

האשה המועלת בבעלה (בלשון חכמים: משַנָּה) מועלת בכך בחברה כולה וגורמת למתירנות כבחברה המודרנית, ובכך פוגעת ביסודות החברה בכלל.

"ומעלה בו", שינת בו. אין לי אלא בו, מנין אתה מרבה שאר כל בני אדם? תלמוד לומר "ומעלה בו מעל".
 

פסוק יג

אין קינוי לבהמה, ואם הזהיר אותה שלא תיסתר עם בהמה מסוימת – אין בכך כלום.
זמן הסתירה המחייב את הבעל להשקות את אשתו קצר מאד, וראו בביאור לתוספתא סוטה א א, שלהגדרות השונות כאן יש גם משמעויות סימבוליות למין.

"ושכב איש" - ע"י איש הוא מקנא אותה, אינו מקנא אותה ע"י בהמה; "אותה" - זו שהתרו בה:
"ונעלם מעיני אישה" אין לי אלא מאישה, מנין אני מרבה כל בני אדם? תלמוד לומר "ונעלם מעיני"
"ונסתרה והיא נטמאה" איני יודע כמה זמן לפחות נמשכת הסתירה? אמרת "שכבת זרע" - כדי שכבת זרע
הוי אומר כמה היא סתירה? כדי טומאה; כמה היא טומאה? כדי ביאה
כמה היא ביאה? כדי הערייה; כמה היא הערייה? כדי חזרת דקל, דברי ר' ישמעאל.
ר' אליעזר אומר: כדי מזיגת כוס. ר' יהושע אומר: כדי לשתותו.
בן עזאי אומר: כדי לצלות ביצה. ר' עקיבא אומר: כדי לגמעה.
ר' יהודה בן בתירה אומר: כדי לגמות שלש ביצים מגולגלות זו אחר זו.
ר' אלעזר בן פנחס אומר: כדי שיקשור גרדי את הנימה. פלומו אומר: כדי שתושיט ידה ותטול ככר מן הסל
אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" (משלי ו, כו)

בניגוד לעדי הקינוי, שהם עדים כשרים בבית הדין, עדי הטומאה אינם חייבים להיות עדים כשרים, ואפילו עבד יחיד שראה את האשה נטמאת עם מושא הקינוי פוסל אותה מלשתות וכן פוסל אותה מלקבל כתובה.

"ועד" - שהוא כשר להועיד; ומנין אף עד שאינו כשר להועיד? תלמוד לומר 'עד' "ועד".
מיכן אמרו, אמר עד אחד, אני ראיתיה שנטמאת - לא היתה שותה
ולא עוד, אלא אפילו עבד אפילו שפחה - הרי אלו נאמנין לפסלה מכתובתה, ואינה שותה, ותאסר על בעלה לעולם!

אשה שהעיד בה עד שנטמאה אסורה לבעלה, לבועלה ואם בעלה כהן – אינה אוכלת את התרומה; וראו ספרי ז. אבל בסוטה א ב וכן בסוטה ה א דורשים רק פעמיים "נטמאה... נטמאה".

"והיא נטמאה" ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר "נטמאה" שלשה פעמים?
אלא טמאה לבעל, טמאה לבועל וטמאה לתרומה!

פסוק טו

למרות שבית דין מוסמכים לקנות אם הבעל לא עשה זאת – אין הם יכולים להשקות את האשה שנסתרה. וראו סוטה ד ה.

"והביא האיש את אשתו אל הכהן", זה הוא שאמרנו האיש משקה ואין בית דין משקין

דורש "קרבנה" – קרבן המביא לטהרת האשה, שהרי היא נכנסת למקדש, ואינה יכולה להכנס אם היא מחוסרת כיפורים על נגעה או על זיבתה; אבל קרבנות אחרים שהתחייבה בהם, כגון חטאת על חילול שבת בשגגה או נדרים ונדבות שנדרה – אינו חייב להביא עבור אשתו כשמשקה אותה; וראו דעת חכמים בספרי ח.

"והביא את קרבנה עליה", יכול אף בזמן שחללה שבת? תלמוד לומר "קרבנה".
כשאמר "את קרבנה" - לרבות קרבן נגעה וזיבתה
ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו? מרבה אני את שהן באין לטהרה, וממעט אני אלו שאין באין אלא לכפרה!

מותר לכהן להוסיף שמן לשיירי המנחה כשהוא אוכל אותם, אבל בזמן הטקס והקרבת הקומץ המנחה צריכה להיות יבשה.
האיסורים לתת על מנחת הסוטה שמן ולבונה חלים על כל אדם, ולא רק על הבעל ועל הכהן המקריב את המנחה. אבל אם בטעות הוסיף שמן או לבונה ופסל את המנחה, והכין מנחה אחרת – אין בכך כלום. דווקא על מנחת "זכרון", כלומר זו המוקרבת בטקס השקיית הסוטה נאסר לצקת שמן ולתת לבונה, ולא על מנחה פסולה.

"לא יצוק עליו שמן" - צק הוא על שייריו
"ולא יתן עליו לבונה" - מגיד שהוא בשתי אזהרות: משום 'בל יצוק עליו שמן' ומשום 'בל יתן עליו לבונה'
"כי מנחת קנאות הוא", לשם שהוא מנחת קנאות - כל העם עוברין בו
יכול יהוא עוברין בפיסולו? תלמוד לומר "זכרון"

אם הסוטה עברה בשלום את המבחן, וניקתה ממנו – יש בטקס כדי להזכיר אותה לטובה; אבל אם חטאה – הטקס מזכיר את עוונה והקב"ה פוגע בה, וכן כל אדם הרואה אותה מזכיר את חטאה; וראו לעניין ההזכרה לטובה תוספתא סוטה ב ד, ולעניין "מזכרת עוון" ספרי יח.

נאמר כאן "זכרון" ונאמר להלן "זכרון" (ויקרא ו, ח)
מה "זכרון" אמור למטן, הושעה והטבה - אף "זכרון" האמור כאן, הושעה והטבה
יכול אף על פי שלא חטאה? תלמוד לומר "מזכרת עון".
דבר אחר: "מזכרת עון", שכל הרואה אותה מזכיר עונה ועון אבותיה שגידלו אותה:

פסוק טז

בניגוד לזקן ממרה, שמשהים את המתתו לרגל כדי לפרסם את מותו (ראו סנהדרין יא ד), את השקיית הסוטה אין דוחים לרגל דווקא, אלא כשהיא מועלית למקדש מבצעים את הטקס מיד.
יש לפנות את העזרה בזמן הטקס, כדי שייראה משער ניקנור (ראו סוטה א ה) פתח ההיכל ועליו הטבלה שעשתה הילני המלכה, ראו תוספתא יומא ב ג.

"והקריב אותה הכהן" - אינה באה בתוך הרגל.
"והעמידה לפני ה'" - יפנה עליה העזרה.

פסוק יז

ראו סוטה ב ב. אם אין עפר מתחת הטבלה – הכהן מביא עפר ממקום אחר, מניח אותו שם ואז לוקח כמות שניכרת לעין לערבוב במי הכיור, שנאמר "יקח הכהן"; והשוו גם ספרי י, שם דורשים את הדין שמביא עפר ממקום אחר מלשון העתיד "יהיה", וכאן – מ"הכהן".

"ולקח הכהן מים קדושים" מקודשין מן הכיור, ושיעורן חצי לוג.
אי "חרס", יכול בשבר של חרס? תלמוד לומר "בכלי חרס" הא מה הדבר? בקערה של חרס
"ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" - יהא לו מקום מתוקן שם
כיצד? נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה
וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה, כשהוא מגביהה - נוטל עפר מתחתיה.
מניין אתה אומר אם אין שם עפר מתקן שם? תלמוד לומר "יקח הכהן".
דוסתאי בן יהודה אומר: "יקח הכהן" - ולא זר. "ונתן על המים" - כדי שייראה

ראו סוטה ב ב, יבמות יב ו, וכלשון הדרשה תוספתא סוטה א ו.

עפר שוטה - כדי שייראה; אפר פרה - כדי שייראה; רק יבמה - כדי שייראה; דם צפור מצורע - כדי שייראה!

פסוק יח

ראו סוטה א ו. החבל שומר שלא יחשפו שדי הסוטה מבעד לבגדים הקרועים.

יחגרנה בחבל של מגג; ר' אליעזר אומר: שני חגורים היה חוגרה: אחד למעלה מדדיה ואחד למטה מדדיה

אם האשה קיטעת (גידמת) או חיגרת אינה שותה.

מה תלמוד לומר "והעמיד... ונתן", ולא קטעת וחיגרת

ראו לעיל בדרשה לפס' טו.

"ונתן על כפיה את מנחת הזכרון", נאמר כאן "זכרון" ונאמר למעלן "זכרון" (ויקרא ו, ח)
מה זכרון אמור למעלן, הושעה והטבה - אף זכרון אמור כאן, הושעה והטבה!

כל הכנת המנחה צריכה לכתחילה להיות לשם הסוטה המסוימת שלפנינו, אבל בדיעבד היא כשרה גם אם לא כיוון לשמה.

"מנחת קנאות הוא", שיהו כל מעשיה לשם קנאה
יכול אם לא היו כל מעשיה לשם קנאה לא תהא כשרה? תלמוד לומר "היא"
"וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים", יראה אותה את המים.

פסוק יט

ראו תוספתא סוטה א ד, וספרי ט, פרה ד ד, תוספתא נגעים א ח, סנהדרין ו ח, ונגעים ג א.

"והשביע אותה הכהן" - אין משביעין שתי סוטות כאחת, ולא שורפין שתי פרות כאחת
ולא עורפין שתי עגלות כאחת, ולא הורגין שני אנשים כאחת
ולא מסגירין שנים כאחת, ולא מחליטין שנים כאחת.

 

ראו סוטה ז א. הגנב והגזלן נשבעים שבועת העדות ושבועת הפיקדון, ראו שם. חשוב שהסוטה תבין את תוכן הטקס.
ההשבעה כוללת גם סטיות נוספות, שיכול אדם לקנא להן, למרות שאין משקים אותה עליהן - ראו סוטה ב ה, והשוו לעיל בדרשה לפס' יב.

"ואמר אל האשה", בלשונה; אל הגנב ואל הגזלן בלשונם
"אם לא שכב איש אותך" לרבות המערה אותה מכל צד
"ואם לא שטית טומאה תחת אישך" - לרבות אשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו
יכול כל אלו שותות? תלמוד לומר "תחת אישך"; את שהוא תחת אישה – שותה; אין כל אלו שותות!
"טומאה", להוציא דרך איברים.

פסוק כ

הטקס כולל האשמה בוטה כלפי הסוטה, המובנת רק לפי פרשנות חז"ל, שהוסיפו את איסור הסתירה של האשה. לעניין גלגול השבועה והרחבתה ראו סוטה ב ה. וראו בדרשה לפס' יט.

"ואת" מזידה היית!
"כי שטית תחת אישך וכי נטמאת", לרבות בן תשע שנים ויום אחד, שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו!
דבר אחר: "ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך", לא על זו אנו משביעין אותך בלבד
אלא על כל מה ששטית מבלעדי אישך!

פסוק כא

"שבועת האלה היא שבועה שיש בה קללה. השימוש בה הוא רק בהשבעת הסוטה; הכהן אינו חייב להשביע דווקא בלשון הקללה; אם השביע בלעדיה יצא, אבל אם השתמש רק בקללה ולא בלשון שבועה – לא יצא; והשוו ספרי יד, לימוד הפוך: "כל השבועות שבתורה אינה אלא באלה ובשבועה"

"והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה", יכול אף שבועת הדיינין באלה?
אמרת "והשביע הכהן" וגו'; שבועת האשה באלה, אין שבועת הדיינין באלה
מה תלמוד לומר "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה"?
אם השביעה בשבועה – יצא; אם השביעה באלה - לא יצא

החרשת, כמו הגידמת והחיגרת – אינה שותה. כאן מפרטים את הקללה: מדובר בהוקעה חברתית של הסוטה בפי הציבור, וראו גם לעיל בסוף הדרשה לפס' טו.

"ואמר הכהן לאשה" פרט לחרשת
"לאלה ולשבועה" יכול עצמה של אשה לאלה ולשבועה? אמרת "בתוך עמך",
שיהיו כל הנשים נשבעות בך, ולטות מקללות זו את זו ואומרות: אם עשית חפץ זה - יהא סופך כסופך של פלונית!

ראו סוטה א ז. הדוגמאות של דור המבול, אנשי סדום והמצריים מובאות בתוספתא ג ב-ג כדוגמאות לכלל אחר: "בטובה שהטלתי לכם, בה אתם מתגאים לפני? – בה אני נפרע מכם!"

"בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה" - ממקום שהתחילה העבירה, משם התחיל הפורענות
הירך התחילה בעבירה תחלה, ואחר כך הבטן; לפי כך תלקה הירך תחלה, ואחר כך הבטן - ושאר הגוף לא פלט
וכן הוא אומר "וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה" (בראשית ז, כג)
מי שהתחיל בעבירה תחלה - ממנו התחילה הפורענות!
וכן הוא אומר "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית" וכתיב "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים" (בראשית י"ט, ד'-י"א)
מי שהתחיל בעבירה תחלה - ממנו התחילה הפורענות!
וכן הוא אומר "ומת כל בכור ארץ מצרים" (שמות יא, ה) מי שהתחיל בעבירה תחלה - ממנו התחילה הפורענות!

ראו סוטה א ח. הדוגמא של שמשון עדיין נכנסת תחת הכלל "מקום שהתחיל בעבירה - ממנו התחילה הפורענות"

שמשון הלך אחר עיניו, ולפיכך ניקרו פלשתים את עיניו:

פסוק כב

ראו סוטה א סוף ז: "ושאר הגוף לא פלט".

"ובאו המים המאררים האלה במעיך", אין לי אלא במעיך; ומניין אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה?
תלמוד לומר "ובאו" ובאו אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה!

הכפילויות "בטן... ירך", ו"אמן אמן" נדרשות שהעונש אינו מוגבל רק לאשה הנואפת אלא משיג גם את הגבר שעמו נאפה, למרות שהוא אינו נוכח בטקס בעצמו; וראו גם סוטה ה א, שם דורש ר' עקיבא כפילות אחרת "ובאו... ובאו". כמו כן נדרשות הכפילויות על גלגול השבועה שמוטלת על האשה – ראו סוטה ב ה; וראו לעיל בדרשות לפס' יט-כ.

"לצבות בטן ולנפל ירך",
רבן גמליאל אומר: ומניין כדרך שהמים בודקין את האשה כך הן בודקין את האיש? תלמוד לומר "לצבות בטן ולנפל ירך"
"אמן אמן", אמן על האלה - אמן על השבועה; אמן מאיש זה - אמן מאיש אחר
אמן לשעבר - אמן לעתיד לבוא; אמן שלא נטמאתי מן הארוסין - אמן שלא נטמאתי מן הנשואין!

פסוק כג

השוו ספרי טז. בניגוד לגט, כאן אין הבעל יכול לכתוב את המגילה.

"וכתב את האלות", יכול כל האלות שבתורה הוא כותב? תלמוד לומר "האלה"
"הכהן" - שאם כתבה ישראל או כהן קטן - פסולה:

פסוק כד

ר' עקיבא מסכים בסופו של דבר עם ר' אליעזר, אבל מסייג את דבריו לזמן שבו המגילה כבר נכתבה, ומאפשר לה להודות לפני כן; וראו גם סוטה ג ג, ותוספתא סוטה ב ג בכל מקרה הלחץ הנפשי על הסוטה גדול מאד ויש חשש שהיא תגיע להודאת שוא כדי שלא לשתות.

"והשקה את האשה" על כרחה. ר' אליעזר אומר: מכין אותה ברחבו של סייף ומערערין אותה ומשקין אותה על כרחה.
אמר לו ר' עקיבא: לא נדע אם טהורה היא, אם אמרה טמאה אני ואם אמרה טהורה אני
אימתי משקין אותה על כרחה? משהשם נמחק!

ראו סוטה ג ד. הדרשה והמשנה מתארות את הפורענות הבאה על האשה. כאן יש גם חריזה.

"ובאו בה המים המאררים למרים", מה תלמוד לומר? אלא יהו עושין בה מיני פורעניות משונות
היתה מלובנת בעלת עור בהיר - עושין אותה שחורה; מאודמת - עושין אותה ירוקה; צהובה
יתרע פיה, יתפח צוארה, יהא בשרה נצל, תהא זבה מבית השלחים
תהא מפהקת/תהא מתעטשת/תהא מתפרקת איברים איברים!

פסוק כה

טקס הסוטה מלמד שגם בהבאת הביכורים יש מצוות תנופה; וראו ספרי דברים ש, שמייחסים את הדרשה לר' אליעזר בן יעקב.
גם אם האשה נסתרה פעמיים, או עם שני גברים שונים - היא מביאה מנחה אחת.
המנחה צריכה להיות בכלי אחד, ואין לחלק אותה לשני כלים.

"ולקח הכהן מיד האשה" נאמר כאן "מיד" ונאמר להלן "הטנא מידך"(דברים כו, ד)
מה מיד שנאמר להלן – תנופה, אף מיד שנאמר כאן – תנופה!
"את מנחת הקנאות", מגיד שמביאה מנחה אחת לשם שתי קנאות!
"והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח", מלמד שהיא טעונה תנופה והגשה!
"וקמץ הכהן מן המנחה", מן המנחה המחוברת, שלא תהא מונחת בתוך שני כלים - וקומץ!

פסוק כו

השוו ספרי יז: שם נאמר שהקטרת המנחה מעכבת, כלומר אין להשקות את האשה לפניה. כאן חולק על כך ר' שמעון.

"והקטיר המזבחה", מקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים.
"ואחר ישקה את האשה את המים", אחר כל המעשים הללו. ומנין אף למעשה יחידי? תלמוד לומר "ואחר".
ר' שמעון אומר: נאמר השקאה קודם למנחה ונאמר השקאה לאחר המנחה, ומה תלמוד לומר "ואחר"?
אלא אם קדמה מנחה - כשרה, ואם קדמה השקאה – כשרה.

פסוק כז

ראו לעיל פס' כד. אם האשה נאפה בשוגג, כגון שלא ידעה עם מי היא שוכבת – אינה נענשת כששותה את המים. חז"ל ממשיכים את המגמה של פרשנות טקס הסוטה כעונש על חטא ולא כאורדיליה; והשוו לעיל בדרשה על פס' כ.

"והשקה את המים" - זו היא שאמרנו: משנמחקה המגילה - משקין אותה על כרחה:
"והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה" - פרט לשוגגת.

פסוק כח

גלגול השבועה כלל, כפי שראינו לעיל בדרשה על פס' כב, גם תנאי לעתיד, כלומר התנאי "וטהורה היא" אינו מתקיים כל זמן שהאשה בחיים.
יש אומרים ורבן גמליאל חולקים בשאלה אם הסוטה עשויה להיות מעוברת.
ר' אלעזר עונה לר' ישמעאל בספרי יט, "אם כן ילכו כל העקרות ויקלקלו", וטוען שהפקידה היא פיצוי הולם לסבל ולבזיון שבטקס ההשקאה. נראה שזו גם דעתו של ר' עקיבא בספרי שם.
לדברי ר' יהודה ראו דברי ר' יהודה בן בתירא בתוספתא סוטה ב ד.
לדברי ר' שמעון ראו ספרי שם: אם לא נטמאה - טהורה היא ומותרת לבעלה.

"ואם לא נטמאה האשה" – לשעבר, "וטהורה היא" - לעתיד לבא
ויש אומרים "וטהורה היא" - טהור הוא הולד; רבן גמליאל אומר: "ונקתה ונזרעה זרע" פרט לזרועה, לומר אין עוברה שותה!
"ונזרעה זרע", ר"א אומר: כדאי הוא הצער שינתן לה שכרה בנים, שאם היתה עקרה נפקדת.
ר' יהודה אומר: היתה יולדת כעורים - תלד נאים, שחורים - תלד לבנים, קצרים - תלד ארוכים
נקבות - תלד זכרים, היתה יולדת לשתי שנים - יולדת בכל שנה, יולדת אחד - תלד שנים שנים.
ר' שמעון אומר: אין נותנין לעבירה שכר!
אלא לפי שהיתה אסורה לזרע לשעבר, יכול תהא כן לעתיד? תלמוד לומר "ונזרעה זרע", מותרת היא לזרע מעתה.

פסוק כט

ראו ספרי במדבר כ, דעת ר' יאשיה: השקאת הסוטה נוהגת גם בעתיד, במקדש, ולא רק במשכן; אבל לא בבמה.
מחלוקת האם משקים גם נשים פסולות, כמפורט בפנים.

"זאת תורת הקנאות" - המקנא יקנא בשילה ובבית העולמים. יכול אף בבמה? תלמוד לומר "זאת"!
"אשה תחת אישה", מה תלמוד לומר אשה אשה בכל הפרשה?
לרבות אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל
בת ישראל לממזר ולנתין, ולעמוני ולמואבי, מצרי ואדומי, פצוע דכא וכרות שפכה, לכותי ולחלל
לרבות כל הפסולות, שישתו. ר' אלעזר ברבי שמעון אומר: אין משקין את הפסולות!

פסוק ל

אשת כהן שותה, ואם אינה טמאה היא נטהרת, למרות שהיתה אסורה עליו בדרך למקדש ולמרות שהכהנים החמירו וגירשו את נשיהם שנשבו.
אשת סריס שותה, למרות שאינו יכול לעבר אותה, וראו סוטה ד ד. כנראה הובא דינה כאן בעקבות המשנה.
כשמדובר באשת כהן שיירי המנחה אינם נאכלים; ראו תוספתא סוטה ב ז, אבל שאר דיני ההשקאה זהים לאלו של ישראל.

"או איש אשר תעבור עליו", 'איש' "או איש", לרבות כהן והסריס, שיקנו
והיה בדין שלא יקנא כהן, והלא אומר וכי דין הוא
ומה אם שבויה, שאינה אסורה איסור שעה לישראל - הרי היא אסורה איסור עולם לכהן הדיוט
שוטה, שהיא אסורה איסור שעה לישראל - אינו דין שתהא אסורה איסור עולם לכהן?
תלמוד לומר 'איש' "או איש", לרבות כהן והסריס!
"והעמיד את האשה לפני ה'", לרבות אשת כהן ואשת סריס, שהן שותות!
"ועשה לה הכהן", יכול כל האמור בענין?
ומניין אף על פי שלא עשה לה, אלא השביעה והשקה והקטיר קומץ מנחתה, דיו?
תלמוד לומר "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת"

פסוק לא

אם הבעל קינא לאשתו הוא חייב להשלים את התהליך ולהשקות אותה את המים.
לעניין זה ולעניין יסורי המצפון של הבעל השוו ספרי במדבר כא.
ר' חלפתא ור' שמעון חולקים בשאלה אם אשה טמאה מתה מיד או שזכויותיה מעכבות את מותה; וראו דברי ר' עקיבא שם. ר' שמעון טוען שהשהיה בעונשה של הסוטה עלולה לחלל את השם ולפגוע בהרתעה של המים המרים; וראו גם סוטה ג ד-ה.

"ונקה האיש מעון" - מגיד שהוא בנשיאות עון עד שלא תשתה האשה
ומנין אף האשה תהא בנשיאות עון? אמרת "והאשה ההיא תשא את עונה".
ר' יהודה אומר: הרי ששתת ונמצאת טמאה, אין בעלה חושש שמא נסתרה פעם אחרת
ונטמאה ולא היה יודע בה; שנאמר "ונקה האיש מעון".
ר' חלפתא אומר: הרי אשה ששתת מים והיו בידיה זכיות - יתלו לה לשעה
ומניין שסופן לבדקה אחר זמן? אמרת "והאשה ההיא תשא את עונה."
ר' שמעון אומר: חלול השם היה בדבר, שאילו לא היו המים בודקין אותה על אתר
כיון שהיתה יורדת מן המקדש היתה אומרת לחברותיה 'אל תמנעו מלחטוא!
כבר שתיתי ולא פגעו בי המים, דומה שאין בהן צורך כלל!' לכך נאמר "והאשה ההיא תשא את עונה" – מיד!