ביאור:ספרי זוטא במדבר/ה
פרק ה
[עריכה]פסוק ב
[עריכה]היולדת אסורה לבוא למקדש ולאכול קדשים, אבל לטבולי יום מותר להכנס לחיל שבמקדש, ומותר להם גם לאכול מעשר שני, ומכאן מסיק הדרשן שמותר גם ליולדת לאכול מעשר שני; וראו גם ספרא יולדת פרק א ח. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע" (ויקרא יב, ד), יָכוֹל אַף בְּמַעֲשֵׂר?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא", קֹדֶשׁ שֶׁהוּא כַּמִּקְדָּשׁ.
אֵין בָּאִין אֶלָּא אַחַר בִּיאַת שֶׁמֶשׁ – אַף קֹדֶשׁ אֵין בָּאִים לוֹ אֶלָּא אַחַר בִּיאַת שֶׁמֶשׁ.
אַף אֲנִי אֲרַבֶּה קָדְשֵׁי קָדָשִׁים! תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע", שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:
מַה מִּקְדָּשׁ, אֵין בָּאִין לוֹ אֶלָּא לְאַחַר בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ – אַף הַקֹּדֶשׁ, אֵין בָּאִין לוֹ אֶלָּא לְאַחַר בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ.
אוֹ: מַה מִּקְדָּשׁ, אֵין מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה בָּאִין לוֹ – אַף הַקֹּדֶשׁ, אֵין מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה בָּאִין לוֹ?
אֵלּוּ קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ; אַף אֲנִי אָבִיא קָדְשֵׁי הַגְּבוּלִין, שֶׁאֵין בָּאִין אֶלָּא לְאַחַר בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ.
וְלָמָּה מִעַטְתָּ הַמַּעֲשֵׂר? מִפְּנֵי שֶׁהוּא נֶאֱכָל בִּטְבוּל יוֹם.
מרחיב את האיסורים המוטלים על היולדת גם לטמאים אחרים המטמאים במגע, שנאמר "וידבר ה' אל משה... דבר אל בני ישראל וישלחו מן המחנה..." במדבר ה א-ב. |
אֵין בְּמַשְׁמַע "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע", אֶלָּא הַיּוֹלֶדֶת.
כְּשֶׁאָמַר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" – רִבָּה.
אֲבָל אוֹמֵר אֲנִי: מַה הַיּוֹלֶדֶת, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – אַף אֲנִי מְרַבֶּה כָּל הַמִּטַּמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כָּמוֹהָ.
כְּשֶׁאָמַר "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לְרַבּוֹת אֶת הַטְּמֵאִין בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְּמַשָּׂא.
החובה ליציאה מהמחנה חלה הן כאיסור על מי שנטמאו מחוץ למחנה להכנס לתוכו, הן כחובה על מי שנטמאו בתוכו – לצאת ממנו. אם עברו על כך בשוגג חייבים חטאת. |
אֵין בְּמַשְׁמַע אֶלָּא בְּמִי שֶׁנִּטְמָא בַּחוּץ אַל יִכָּנֵס לִפְנִים; אֲבָל הַמִּיטַּמֵּא בִּפְנִים אַל יֵצֵא לַחוּץ?
אָמַרְתָּ "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה".
"וִישַׁלְּחוּ" – הֲרֵי בַּעֲשֵׂה; וּמִנַּיִן בְּלֹא תַעֲשֶׂה? אָמַרְתָּ "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם". וּמִנַּיִן אִם יִהְיוּ שׁוֹגְגִין יְהוּ בְּהֲבָאַת חַטָּאת?
אָמַרְתָּ "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא וגו' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ וגו'" (ויקרא ה, ו)
הנטמא בטומאה קלה אמנם חייב לצאת מן המחנה, אבל אם לא נכנס למקדש הוא פטור מקרבן. |
יָכוֹל אַף הַמִּטַּמֵּא טֻמְאָה קַלָּה בְּתוֹךְ הַשּׁוּק יְהֵא בְּהֲבָאַת חַטָּאת?
וְכִי הֵיכָן הִיא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל הֲבָאַת חַטָּאת? עַל מִי שֶׁנִּטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ שׁוֹגֵג!
וּמִנַּיִן אִם הָיוּ מְזִידִין בְּהִכָּרֵת? אָמַרְתָּ "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וגו'" (במדבר יט, כ)!
אֵין בְּמַשְׁמַע אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא הֻזָּה כָּל עִקָּר.
"טָמֵא" – לְרַבּוֹת שֶׁהֻזָּה ביום השלישי וְלֹא שָׁנָה ביום השביעי.
"יִהְיֶה" – לְרַבּוֹת שֶׁהֻזָּה וְשָׁנָה וְלֹא טָבַל.
"עוֹד" – לְרַבּוֹת שֶׁהֻזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וְלֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ.
"בּוֹ" – לְרַבּוֹת שֶׁהֻזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וְהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְלֹא הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ.
לְכֻלָּם בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, בְּהֲבָאַת חַטָּאת וּבְהִכָּרֵת.
הצרוע והזב משולחים מן המחנה, אבל אינם משולחים לאותו המקום: השילוח תלוי בסוג הטומאה; וראו גם את הדרשה על המחיצות בספרי א. |
"וִישַׁלְּחוּ... טָמֵא" – יִשְׁתַּלַּח טְמֵא מֵת מִמְּקוֹם טְבוּל יוֹם וּמִמְּקוֹם מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה.
"וִישַׁלְּחוּ... זָב" – יִשְׁתַּלַּח זָב מִמְּקוֹם טְמֵא מֵת. "וִישַׁלְּחוּ... צָרוּעַ" – יִשְׁתַּלַּח מְצֹרָע מִמְּקוֹם הַזָּב.
יָכוֹל כֻּלָּם יִשְׁתַּלְּחוּ חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת? אָמַרְתָּ "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה", רִבָּה כָּאן מַחֲנֶה אַחַת.
"אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם", רִבָּה כָּאן שְׁתֵּי מַחֲנוֹת; "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם", רִבָּה כָּאן שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת!
יָכוֹל כֻּלָּן יִשְׁתַּלְּחוּ חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת? אֶפְשָׁר שֶׁהֵן נֶחֱלָקִין: זֶה לְמָקוֹם זֶה, וְזֶה לְמָקוֹם זֶה, וְזֶה לְמָקוֹם זֶה.
הֵא, מָה הַדָּבָר הֶחָמוּר שֶׁבְּכֻלָּן חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת? זֶה מְצֹרָע. וְהַזָּב חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת, וּטְמֵא מֵת חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת.
השוו כלים א ו-ט: שם הניסוח שונה: דרגת הקדושה השניה - א"י המערבית – חסרה שם, ואילו כאן מונים את ההיכל יחד עם "בין האולם ולמזבח"; וראו את ההערה של ר' יוסי בסוף משנה ט שם, המופיעה גם כאן. הייחוס של מיעוט הכניסה למקום כלשהו לדרגת קדושתו מביא לטענה אבסורדית, שהמקום המקודש ביותר הוא הגג של ההיכל. |
מִכָּאן נָתְנוּ חֲכָמִים מְחִצּוֹת וְאָמְרוּ: עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת.
וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ? שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהַבִּכּוּרִים, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת.
אֶרֶץ כְּנַעַן מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, שֶׁאֶרֶץ כְּנַעַן כְּשֵׁרָה לְבֵית הַשְּׁכִינָה, להקים בה את בית המקדש אֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כָּשֵׁר לְבֵית הַשְּׁכִינָה.
עָרֵי חוֹמָה מְקֻדֶּשֶׁת מִן הָאָרֶץ, שֶׁמְּצֹרָעִין הוֹלְכִין בְּכָל הָאָרֶץ וְאֵינָם הוֹלְכִין בְּעָרֵי חוֹמָה.
יְרוּשָׁלַם מְקֻדֶּשֶׁת מֵעָרֵי חוֹמָה, שֶׁקָּדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָלִין בִּירוּשָׁלַם וְאֵין נֶאֱכָלִין בְּעָרֵי חוֹמָה.
הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִירוּשָׁלַם, שֶׁזָּבִים וְזָבוֹת נִכְנָסִים בִּירוּשָׁלַם וְאֵין נִכְנָסִים בְּהַר הַבַּיִת.
הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מֵהַר הַבַּיִת, שֶׁאֲרָמִיִּים כינוי לגויים – רומאים וּטְמֵאֵי מֵת נִכְנָסִין בְּהַר הַבַּיִת וְאֵין נִכְנָסִין לַחֵיל.
עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַחֵיל, שֶׁטְּבוּל יוֹם נִכְנָס לַחֵיל וְאֵינוֹ נִכְנָס לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים.
עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֶזְרַת הַנָּשִׁים, שֶׁמְּחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים נִכְנָסִין לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים וְאֵין נִכְנָסִין לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל.
יִשְׂרָאֵל מְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ נִכְנָסִים לְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה וְעַל אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ,
אֲבָל לֹא הָיוּ עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם הָיוּ עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִים לִפְנִים מִכָּאן.
וּבַעֲלֵי מוּמִין כֹּהֲנִים, פְּרוּעֵי רֹאשׁ וּשְׁתוּיֵי יַיִן, הָיוּ נִכְנָסִים לִפְנִים מִכָּאן,
אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא לָאוּלָם וְלֹא לַהֵיכָל וְלֹא לִסְבִיבוֹת הַמִּזְבֵּחַ אַרְבַּע אַמּוֹת.
וּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לָאוּלָם וְלַהֵיכָל וְלִסְבִיבוֹת הַמִּזְבֵּחַ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִין לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
וְכֹהֵן גָּדוֹל הָיָה נִכְנָס לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַרְבַּע פְּעָמִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל:
שֶׁאֵין פְּרוּעַ רֹאשׁ וּשְׁתוּי יַיִן וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נִכְנָסִין לְשָׁם.
וּכְדֶרֶךְ שֶׁהֵן פּוֹרְשִׁין מִן הַהֵיכָל בִּשְׁעַת הַקְטָרָה, כָּךְ הָיוּ פּוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הָעֲלִיָּה הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת מִכֻּלָּם, שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹלִים לְשָׁם אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לָהֶם צֹרֶךְ!
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגָּג הָיָה מְקֻדָּשׁ מִן הָעֲלִיָּה, שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹלִים לְשָׁם אֶלָּא פַּעַם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, לְתַקֵּן כּוֹלֶה עוֹרֵב.
השילוח תקף לא רק לטמאים הוודאיים אלא גם לאלו הנמצאים בתהליך שיתכן שיביא אותם לטומאה וודאית, כגון מצורע מוסגר, שאם יתפתח הנגע שלו הוא יהיה מוחלט (ראו למשל ויקרא יג ד-ח); וכן זב שראה זוב פעם אחת, ואם יראה אותו שוב פעמיים במשך 2-3 ימים הוא יחשב כזב גמור (ראו זבים א ג.) |
"צָרוּעַ" – זֶה מֻחְלָט; "כָּל צָרוּעַ" – זֶה מֻסְגָּר.
"זָב" – זֶה זָב גָּמוּר; "כָּל זָב" – לְרַבּוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת; "וְכָל זָב" – לְרַבּוֹת זָב שֶׁרָאָה רְאִיָּה אַחַת.
"כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנֶפֶשׁ", יָכוֹל שֶׁאֵין לִי שֶׁהוּא מִשְׁתַּלֵּחַ אֶלָּא אָדָם, שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּחַ?
כְּשֶׁאָמַר "טָמֵא" – לְרַבּוֹת כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת. "כָּל טָמֵא" – לְרַבּוֹת כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְּשֶׁרֶץ.
"וְכֹל טָמֵא" – לְרַבּוֹת שְׁאָר כָּל הַמִּטַּמְּאִין שֶׁיֵּרָאוּ קֹדֶם לָרֶגֶל.
שורת דרשות אלטרנטיביות, מהצד השני: יש להוציא את המצורע לא רק מירושלים אלא מכל ערי החומה (ראו כלים א ז) אפילו אם הפסח נעשה בטומאה, אין הזבים וכו' אוכלים ממנו לכתחילה (ראו תוספתא פסחים ח ט, כר' יהושע.) |
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לְרַבּוֹת עָרֵי חוֹמָה.
וּבַצַּד הַשֵּׁנִי דבר אחר: "וִישַׁלְּחוּ... זָב", שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין הַפֶּסַח בְּטֻמְאָה, זָבִין וְזָבוֹת יוֹלְדוֹת לֹא הָיוּ אוֹכְלִין מִמֶּנּוּ.
וְאִם אָכְלוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.
מחוסרי כפרה הם בדרך כלל נשים שעדיין לא הביאו את קרבן היולדת; ממילא דורשים "נקבה" עליהן, ומכאן שבן הזוג – הזכר – הוא טבול היום. הם משולחים מרוב המקדש – ראו לעיל "אין במשמע..."; לעניין שילוח המצורעים - יש להוציאם משלושת המחנות, ראו לעיל "אל מחוץ למחנה..." |
"מִזָּכָר", זֶה טְבוּל יוֹם; "וְעַד נְקֵבָה", לְרַבּוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה.
"אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם" חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת יש לשלח את המצורעים..
פסוק ד
[עריכה]"וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם", רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּירַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין בַּמַּשְׁמָע אֶלָּא הַמְשַׁלְּחִים לֹא הֻצְרְכוּ;
וּמִנַּיִן אַף הַמִּשְׁתַּלְּחִים לֹא הֻצְרְכוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" –
הֵן מֵעַצְמָן עָשׂוּ, לֹא הֻצְרְכוּ שֶׁיַּעֲשִׂיאוּם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן!
פסוק ה
[עריכה]"וַיְדַבֵּר... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה", לְפִה שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ" (ויקרא ה, ה)
יִתְוַדֶּה עַל חֵטְא אֲשֶׁר חָטָא. "עָלֶיהָ" – עַל הַחַטָּאת כְּשֶׁהִיא קַיֶּמֶת, לֹא מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה.
בתורה שבכתב אין, לפי פשוטה, תפילת חובה חוץ מוידוי מעשרות ומקרא ביכורים, הנעשים פעם אחת בשנה, והוידוי על קרבן עולה ויורד, המובא ע"י המטמא את המקדש. הדרשה מתאמצת לבסס את חובת הוידוי של היחיד והציבור בזמן הזה, לאחר החורבן. |
אֵין בַּמַּשְׁמָע שֶׁיִּתְוַדֶּה הַיָּחִיד אֶלָּא עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה שְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת?
אָמַרְתָּ "דַּבֵּר... וְהִתְוַדּוּ". וּמִנַּיִן אַף מִיתוֹת וּכְרִיתוֹת? אָמַרְתָּ 'חַטָּאת' "חַטָּאתָם".
"כָּל חַטֹּאת" – לְרַבּוֹת מִצְוָה בְּלֹא תַעֲשֶׂה; "כִּי יַעֲשׂוּ" – לְרַבּוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה.
אֵין בַּמַּשְׁמָע וִדּוּי אֶלָּא לַיָּחִיד. מִנַּיִן אַף לַצִּבּוּר וִדּוּי? אָמַרְתָּ "דַּבֵּר... וְהִתְוַדּוּ".
יָכוֹל בִּזְמַן שֶׁהֵן מְבִיאִין מִתְוַדִּין? וּמִנַּיִן אַף בִּזְמַן שֶׁאֵין מְבִיאִין? אָמַרְתָּ "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִתְוַדּוּ".
וּמִנַּיִן אַף מִיתוֹת וּכְרִיתוֹת? אָמַרְתָּ 'חַטָּאת' "חַטָּאתָם".
"כָּל חַטֹּאת" – לְרַבּוֹת מִצְוָה בְּלֹא תַעֲשֶׂה; "כִּי יַעֲשׂוּ" – לְרַבּוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה.
אֵין בַּמַּשְׁמָע וִדּוּי אֶלָּא בָּאָרֶץ, וּמִנַּיִן אַף בַּגָּלוּת וִדּוּי? אָמַרְתָּ "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֺנָם וְאֶת עֲוֺן אֲבֹתָם" (ויקרא כו, מ)
וְכֵן דָּנִיֵּאל אוֹמֵר "לְךָ ה' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים" (דניאל ט, ז), מִפְּנֵי מָה? "כִּי חָטָאנוּ לָךְ".
הוידוי נעשה בנוכחות ציבור מישראל (כולל גרים) ולא מהגויים. |
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל מִתְוַדִּים, וְאֵין מִתְוַדִּים לֹא עַל יְדֵי גּוֹיִם וְלֹא עַל יְדֵי תּוֹשָׁבִים.
אוֹ "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פְּרָט לַגֵּרִים? אָמַרְתָּ "אִישׁ" – לְרַבּוֹת הַגֵּרִים.
דורש "כי יעשו", ומרחיב את חובת הוידוי גם למחשבות על חטאים, למרות שאין עליהן עונש. הוידוי הוא לא רק על חטאים שבין אדם לחברו אלא גם על חטאים המחייבים קרבן אשם, כגון מעילות, וכן על חטאים שאינם מחייבים אפילו בקרבן, כגון הנשבע לשקר; ואף אם חשב לעשות חטא ולא עשה אותו. |
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ", שֶׁחָשְׁבוּ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ.
"מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם", מִמַּה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ: עַל הַגְּנֵבוֹת וְעַל הַגְּזֵלוֹת וְעַל לָשׁוֹן הָרָע.
"לִמְעֹל", אַף עַל אֲשָׁמוֹת מִתְוַדִּים. יָכוֹל בִּזְמַן שֶׁהֵן מְבִיאִין מִתְוַדִּין? מִנַּיִן בִּזְמַן שֶׁאֵין מְבִיאִין?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לִמְעֹל". יָכוֹל אָשָׁם שֶׁהוֹדַע שֶׁלּוֹ טָעוּן חַטָּאת? וּמִנַּיִן אַף אָשָׁם שֶׁאֵין הוֹדַע שֶׁלּוֹ טָעוּן חַטָּאת?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לִמְעֹל מַעַל", לְרַבּוֹת הַנִּשְׁבָּע בַּשֵּׁם לַשֶּׁקֶר וְהַמְקַלֵּל.
"וְאָשַׁם... וְאָשְׁמָה" – לְרַבּוֹת כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁיִּתְוַדּוּ.
יָכוֹל אַף הַנֶּהֱרָגִין עַל פִּי זוֹמְמִין? אָמַרְתָּ: לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא "וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא".
פסוק ו
[עריכה]לכאורה הגזלן חוטא חטא גדול מהגנב, הן משום שהשתמש בכח, הן משום שנשבע לשקר שלא גזל; למרות זאת הגנב המשלם כפל או ארבעה וחמישה - פטור מהחומש ומהאשם ואילו הגזלן, שעיקר תשלומו הוא הקרן הנגזלת עצמה - חייב בהם, שנאמר "בראשו". |
"וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ", כְּשֶׁהוּא בְּרֹאשׁוֹ – מְבִיאִין עָלָיו חֹמֶשׁ וְאָשָׁם,
אֵין מְבִיאִין עַל תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְעַל תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה חֹמֶשׁ וְאָשָׁם!
מְמַעֵט אֲנִי בַּגַּנָּב, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם לְאַחַר שְׁבוּעָה; לֹא אֲמַעֵט בַּגַּזְלָן, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם אַחַר שְׁבוּעָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ": כְּשֶׁהוּא בְּרֹאשׁוֹ – מְבִיאִין עָלָיו חֹמֶשׁ וְאָשָׁם,
אֵין מְבִיאִין עַל תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְעַל תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה חֹמֶשׁ וְאָשָׁם.
החומש הוא מחוץ לקרן, כלומר 25% מהגזילה. הוא מועבר לנגזל כקנס לגזלן. |
"וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו" – עַל הַחֹמֶשׁ לְבַד מִמֶּנּוּ.
"וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ" – לְמִי שֶׁנִּגְזַל מִמֶּנּוּ.
פסוק ח
[עריכה]ראו ספרי ד; |
"וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל", לָאִישׁ מַחֲזִירִין, וְאֵין מַחֲזִירִין לְקָטָן. אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ; מִנַּיִן אַתְּ מְרַבֶּה אִשָּׁה וְיוֹרְשֵׁי קָטָן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל". וְאֵיזֶה הוּא הָאִישׁ שֶׁאֵין לוֹ גֹּאֵל? זֶה הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין!
לְמִי הוּא גְּזֵלוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר: לַכֹּהֵן.
השוו ערכין ז ג; גם בדיני חרמות אין מניחים לכהן המחזיק בשדה לזכות בו בעצמו, אלא כל הכהנים שותפים בו. דורש "לה'", וראו גם ספרי ד. |
"לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו", מִכָּאן אָמְרוּ: הֲרֵי כֹּהֵן שֶׁגָּזַל אֶת הַגֵּר, וּמֵת הַגֵּר,
מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִין לְכֹהֵן אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן"!
"הָאָשָׁם" – זֶה הַקֶּרֶן; "הַמּוּשָׁב" – זֶה הַחֹמֶשׁ; "לַה'" – לְאָסְרוֹ לְזָרִים.
אוֹ יָכוֹל יְהֵא מְקֻדָּשׁ לַשֵּׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לַכֹּהֵן".
"מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו", מִכָּאן אָמְרוּ: מִשְׁמָרָה שֶׁזָּכַת בַּכֶּסֶף – תִּזְכֶּה בָּאַיִל.
"אֲשֶׁר יְכַפֶּר" – פְּרָט שֶׁיַּקְדִים אַיִל לַכֶּסֶף; "בּוֹ" – פְּרָט לְאַיִל שֶׁמֵּת הגזלן; "עָלָיו" – לְרַבּוֹת הָאַיִל שֶׁמֵּת האיל.
וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר: "עָלָיו" – מְכַפֵּר הוּא אֲשָׁמוֹ עָלָיו!
פסוק ט
[עריכה]מפרש "וכל תרומה" במובן רחב – החל על כל מתנות הכהונה. |
"וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" – רִיבָּה קֳדָשִׁים אֲחֵרִים סְתוּמִין, שֶׁאֵין מְפֹרָשִׁין בָּעִנְיָן הַזֶּה.
וְאֶת מָה אֲנִי מְרַבֶּה? הַחַלָּה, וְהַחֲרָמִים, וְהָעוֹרוֹת, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר.
בניגוד לספרי ד, שכספי גזל הגר מתחלקים בין כל כהני המשמרת, כאן טוענים שרשאי אדם לבחור לאיזה כהן לתת את הכספים, בדומה לשאר הקדשים - ראו ספרי ו. כאן מובאת דעת רבן גמליאל ור' נתן ושם דעת ר' עקיבא. |
וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר: רַשַּׁאי הוּא אָדָם לִיתֵּן אֶת קָדָשָׁיו לְכֹהֵן אֶחָד? אָמַרְתָּ: "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
קַל וָחֹמֶר אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: וּמָה אִם דָּבָר שֶׁאֵין לִי בּוֹ חֵלֶק, אִם תִּתְּנֵהוּ לִי הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי;
דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לִי בּוֹ חֵלֶק, אִם תִּתְּנֵהוּ לִי – לֹא יִהְיֶה שֶׁלִּי?
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּדָבָר שֶׁאֵין לְךָ בּוֹ חֵלֶק, אִם אֶתְּנֵהוּ לְךָ יִהְיֶה שֶׁלְּךָ, שֶׁכֵּן אֵין לְאַחֵר עִמְּךָ בּוֹ חֵלֶק;
תֹּאמַר בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לְךָ בּוֹ חֵלֶק, אִם אֶתְּנֵהוּ לְךָ יִהְיֶה שֶׁלְּךָ? שֶׁכֵּן יֵשׁ לְאַחֵר עִמְּךָ בּוֹ חֵלֶק!
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וּמָה אִם אִשָּׁה, שֶׁאֵין לִי בָּהּ חֵלֶק, אִם אֲקַדְּשֶׁנָּה לִי הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי,
זַכַּיי בְּהָפֵר נְדָרֶיהָ וְאֵין אַחֵר אוֹסֵר עַל יָדִי!
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּאִשָּׁה, שֶׁאֵין לְךָ בָּהּ חֵלֶק, אִם אֲקַדְּשֶׁנָּה לְךָ תְּהֵא שֶׁלְּךָ,
זַכַּיי בְּהָפֵר נְדָרֶיהָ וְאֵין אַחֵר אוֹסֵר עַל יָדֶיךָ, שֶׁכֵּן אֵין לְאַחֵר עִמְּךָ חֵלֶק בָּהּ;
תֹּאמַר בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לְךָ בּוֹ חֵלֶק, אִם אֶתְּנֶנּוּ לְךָ יִהְיֶה שֶׁלְּךָ? שֶׁכֵּן לְאַחֵר עִמְּךָ בָּהּ חֵלֶק!
אֲמַרְתָּ: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"!
פסוק י
[עריכה]יש קדשים הנאכלים ע"י הבעלים, ויש כאלו הניתנים לכהן. על שני המקרים נאמר "ואיש את קדשיו לו יהיו." |
"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", קָדְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל: מַעֲשֵׂר כַּסְפּוֹ וּמַעֲשֵׂר בְּהֶמְתּוֹ וּשְׁלָמָיו.
קָדְשֵׁי כֹהֵן לַכֹּהֵן: חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ, מַעֲשְׂרוֹ וּבְכוֹרוֹ.
לפני שהלך לזפרין טען ר' עקיבא שיש לוודא שהמשמרת שזכתה בכספי הגזילה היא שמקריבה את איל האשם; כאמור לעיל פס' ח, אבל אחרי ששב משם שינה ר' עקיבא את דעתו וטען שאין להקפיד על כך, אלא המשמרת המשרתת בזמן הבאת האשם היא שזוכה בו, וראו גם ספרי ד. כשם שאין מוציאים את הכסף מהכהנים אם מת הגזלן – כך אין מוציאים אותו אם הגזלן הביא את האשם באיחור. |
"אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה", לְפִה שֶׁאָמַרְתָּ: מִשְׁמָרָה שֶׁזָּכַת בַּכֶּסֶף – תִּזְכֶּה בָּאַיִל;
הֲרֵי מִי שֶׁנָּתַן כֶּסֶף לַכֹּהֵן, לֹא הִסְפִּיק לְהָבִיא אֶת הָאַיִל עַד שֶׁמֵּת הָאִישׁ –
יָכוֹל יִטּוֹל הַכֶּסֶף מִכֹּהֵן וְיַחֲזִיר לְיוֹרְשֵׁי הָאִישׁ? אָמַרְתָּ: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"!
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּירַבִּי שִׁמְעוֹן: זוֹ הָיְתָה מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא עַד שֶׁלֹּא בָּא מִזַּפְרִין.
מִשֶּׁבָּא מִזַּפְרִין אָמַר לִי: בֵּין יְהוֹיָרִיב נוֹטֵל אֶת הַכֶּסֶף, בֵּין יְדַעְיָה נוֹטֵל אֶת הַכֶּסֶף;
הֲרֵי מִי שֶׁנָּתַן כֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב, לֹא הִסְפִּיק לְהָבִיא אֶת הָאַיִל עַד שֶׁנִּכְנְסָה יְדַעְיָה –
יָכוֹל יִטּוֹל הַכֶּסֶף מִיהוֹיָרִיב וְיַחֲזִיר לִידַעְיָה? אָמַרְתָּ: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"!
"אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן" – מַתְּנַת אִישׁ מַתָּנָה, אֵין מַתְּנַת קָטָן מַתָּנָה.
אֵין לִי אֶלָּא מַתְּנַת אִישׁ, וּמִנַּיִן אַתְּ מְרַבֶּה מַתְּנַת אִשָּׁה וְיוֹרְשֵׁי קָטָן? אָמַרְתָּ "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"!
פסוק יב
[עריכה]הלכות קינאוי. הדרישה לעדי קינוי היא חידוש של התושב"ע ביחס לתושב"כ, והיא הופכת את הסתירה לעניין משפטי החורג מהזוגיות של הבעל ואשתו. העדות על הקינוי היא של שני עדים יהודים או גרים – ראו סוטה א א. הגרים יכולים לקנא, שנאמר "איש איש", ומכאן שהם יכולים גם להעיד על קינוי. |
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל מְקַנִּין, אֵין מְקַנִּין לֹא עַל יְדֵי גּוֹיִם וְלֹא עַל יְדֵי תּוֹשָׁבִים.
אוֹ "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פְּרָט לְגֵרִים? אָמַרְתָּ "אִישׁ אִישׁ", לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים.
גם בשומרת יבם החשודה בכך יש לקנות, ואם היא נסתרה אחר כך אין ליבם אותה וראו שם משנה ב. |
וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁסָּטְתָה מֵאָחִיו לְאַחַר מִיתַת אָחִיו, שֶׁיְּקַנֵּא לָהֶם – בַּעֲשֵׂה;
וּמִנַּיִן בְּלֹא תַעֲשֶׂה? אָמַרְתָּ: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר" דורש לאמור – לאו אמור
וַעֲדַיִן אֵין בַּמַּשְׁמָע אֶלָּא אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לוֹ לְקִנּוּי; וּמִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה אֲרוּסָתוֹ וִיבִמְתּוֹ וְכֹל שֶׁהִיא לוֹ מִשּׁוּם אִישׁוּת?
אָמַרְתָּ: "לֵאמֹר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם". לְפִה שֶׁנֶּאֱמַר "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן" – הָאִישׁ מַשְׁקֶה וְאֵין בֵּית דִּין מַשְׁקִין,
אוֹ הָאִישׁ מְקַנֵּא וְאֵין בֵּית דִּין מְקַנִּין? אָמַרְתָּ: "יִשְׂרָאֵל... וְקִנֵּא", לְרַבּוֹת בֵּית דִּין שֶׁיְּקַנּוּ.
מִכָּאן אָמְרוּ: אֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן: מִי שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתַּטָּה אוֹ שֶׁהָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין.
לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אָמְרוּ, אֶלָּא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. "הָאִישׁ... וְקִנֵּא" לְרַבּוֹת שְׁכֵנוֹ שֶׁיְּקַנֵּא לוֹ.
אם הבעל בגד באשתו עם אחת מקרובותיה, ואפילו עם אימה או עם אחותה – אין אשתו אסורה לו, אבל אם קינא לאשתו והיא נסתרה עם מושא הקינוי - היא אסורה עליו; וראו גם ספרי ז. |
"אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ", אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, אֵין קְרוֹבוֹתֶיהָ אוֹסְרוֹת אוֹתָהּ;
וַהֲלֹא תֹּאמַר: וְכִי דִּין הוּא? הוֹאִיל וְהוּא אוֹסֵר עָלֶיהָ וְהִיא אוֹסֶרֶת עָלָיו!
מַה לִּמֵּד בְּאִסּוּר שֶׁהוּא אוֹסֵר עָלֶיהָ: אִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכָּל הָאֲסוּרִים לָהּ – נֶאֶסְרָה עָלָיו מִיָּד,
יָכוֹל אַף בְּאִסּוּר שֶׁהִיא אוֹסֶרֶת עָלָיו: אִם בָּא עַל אַחַת מִכָּל הָאֲסוּרוֹת לוֹ – תֵּאָסֵר אִשְׁתּוֹ וְלֹא תְּהֵא מֻתֶּרֶת לוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִשְׁתּוֹ" – אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה עָלָיו, אֵין קְרוֹבוֹתֶיהָ אוֹסְרוֹת אוֹתָהּ.
מְמַעֵט אֲנִי בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְלֹא אֲמַעֵט בְּאִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִשְׁתּוֹ" – אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה עָלָיו, אֵין קְרוֹבוֹתֶיהָ אוֹסְרוֹת אוֹתָהּ!
האשה המועלת בבעלה (בלשון חכמים: משַנָּה) מועלת בכך בחברה כולה וגורמת למתירנות כבחברה המודרנית, ובכך פוגעת ביסודות החברה בכלל. |
"וּמָעֲלָה בוֹ", שִׁנַּת בּוֹ. אֵין לִי אֶלָּא בּוֹ, מִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה שְׁאָר כָּל בְּנֵי אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל".
פסוק יג
[עריכה]אין קינוי לבהמה, ואם הזהיר אותה שלא תיסתר עם בהמה מסוימת – אין בכך כלום. |
"וְשָׁכַב אִישׁ" – עַל יְדֵי אִישׁ הוּא מְקַנֵּא אוֹתָהּ, אֵינוֹ מְקַנֵּא אוֹתָהּ עַל יְדֵי בְּהֵמָה; "אֹתָהּ" – זוֹ שֶׁהִתְרוּ בָּהּ:
"וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ" – אֵין לִי אֶלָּא מֵאִישָׁהּ, מִנַּיִן אֲנִי מְרַבֶּה כָּל בְּנֵי אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי".
"וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה" – אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זמן לפחות נמשכת הסתירה? אָמַרְתָּ "שִׁכְבַת זָרַע" – כְּדֵי שִׁכְבַת זָרַע.
הֱוֵי אוֹמֵר: כַּמָּה הִיא סְתִירָה? כְּדֵי טֻמְאָה; כַּמָּה הִיא טֻמְאָה? כְּדֵי בִּיאָה;
כַּמָּה הִיא בִּיאָה? כְּדֵי הַעֲרָיָה; כַּמָּה הִיא הַעֲרָיָה? כְּדֵי חֲזָרַת דֶּקֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ.
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי לְגָמְעָהּ.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כְּדֵי לִגְמוֹת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים מְגֻלְגָּלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פִּנְחָס אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְשֹׁר גַּרְדִּי אֶת הַנִּימָה.
פְּלוֹמוֹ אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ וְתִטֹּל כִּכָּר מִן הַסַּל,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: "כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם" (משלי ו, כו)
בניגוד לעדי הקינוי, שהם עדים כשרים בבית הדין, עדי הטומאה אינם חייבים להיות עדים כשרים, ואפילו עבד יחיד שראה את האשה נטמאת עם מושא הקינוי פוסל אותה מלשתות וכן פוסל אותה מלקבל כתובה. |
"וְעֵד" – שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְהוֹעִיד; וּמִנַּיִן אַף עֵד שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהוֹעִיד? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'עֵד' "וָעֵד".
מִיכָּן אָמְרוּ: אָמַר עֵד אֶחָד: "אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת" – לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ עֶבֶד אֲפִילּוּ שִׁפְחָה – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ, וְאֵינָהּ שׁוֹתָה, וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם!
אשה שהעיד בה עד שנטמאה (לא רק שנסתרה) אסורה לבעלה, לבועלה ואם בעלה כהן – אינה אוכלת את התרומה; וראו ספרי ז. אבל בסוטה א ב וכן בסוטה ה א דורשים רק פעמיים "נטמאה... נטמאה". |
"וְהִיא נִטְמָאָה" – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "נִטְמָאָה" שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים?
אֶלָּא טְמֵאָה לַבַּעַל, טְמֵאָה לַבּוֹעֵל וּטְמֵאָה לַתְּרוּמָה!
פסוק טו
[עריכה]למרות שבית דין מוסמכים לקנות אם הבעל לא עשה זאת – אין הם יכולים להשקות את האשה שנסתרה. וראו סוטה ד ה. |
"וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן", זֶה הוּא שֶׁאָמַרְנוּ הָאִישׁ מַשְׁקֶה וְאֵין בֵּית דִּין מַשְׁקִין.
דורש "קרבנה" – קרבן המביא לטהרת האשה, שהרי היא נכנסת למקדש, ואינה יכולה להכנס אם היא מחוסרת כיפורים על נגעה או על זיבתה; אבל קרבנות אחרים שהתחייבה בהם, כגון חטאת על חילול שבת בשגגה או נדרים ונדבות שנדרה – אינו חייב להביא עבור אשתו כשמשקה אותה; וראו דעת חכמים בספרי ח. |
"וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ", יָכוֹל אַף בִּזְמַן שֶׁחִלְּלָה שַׁבָּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "קָרְבָּנָהּ".
כְּשֶׁאָמַר "אֶת קָרְבָּנָהּ" - לְרַבּוֹת קָרְבַּן נִגְעָהּ וְזִיבָתָהּ.
וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְמַעֵט אֶת אֵלּוּ?
מְרַבֶּה אֲנִי אֶת שֶׁהֵן בָּאִין לְטָהֳרָה,
וּמְמַעֵט אֲנִי אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּאִין אֶלָּא לְכַפָּרָה!
מותר לכהן להוסיף שמן לשיירי המנחה כשהוא אוכל אותם, אבל בזמן הטקס והקרבת הקומץ המנחה צריכה להיות יבשה. |
"לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן" - צֹק הוּא עַל שְׁיָרָיו.
"וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה" - מַגִּיד שֶׁהוּא בִּשְׁתֵּי אַזְהָרוֹת: מִשּׁוּם 'בַּל יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן' וּמִשּׁוּם 'בַּל יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה'.
"כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא", לְשֵׁם שֶׁהוּא מִנְחַת קְנָאוֹת - כָּל הָעָם עוֹבְרִין בּוֹ.
יָכוֹל יְהוּא עוֹבְרִין בְּפִסּוּלוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "זִכָּרוֹן".
אם הסוטה עברה בשלום את המבחן, וניקתה ממנו – יש בטקס כדי להזכיר אותה לטובה; אבל אם חטאה – הטקס מזכיר את עוונה והקב"ה פוגע בה, וכן כל אדם הרואה אותה מזכיר את חטאה; וראו לעניין ההזכרה לטובה תוספתא סוטה ב ד, ולעניין "מזכרת עוון" ספרי יח. |
נֶאֱמַר כָּאן "זִכָּרוֹן" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "זִכָּרוֹן" (ויקרא ו, ח);
מַה "זִכָּרוֹן" אָמוּר לְמַטָּן, הוֹשָׁעָה וַהֲטָבָה - אַף "זִכָּרוֹן" הָאָמוּר כָּאן, הוֹשָׁעָה וַהֲטָבָה.
יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָטְאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַזְכֶּרֶת עָוֹן".
דָּבָר אַחֵר: "מַזְכֶּרֶת עָוֹן", שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מַזְכִּיר עֲוֹנָהּ וַעֲוֹן אֲבוֹתֶיהָ שֶׁגִּדְּלוּ אוֹתָהּ.
פסוק טז
[עריכה]בניגוד לזקן ממרה, שמשהים את המתתו לרגל כדי לפרסם את מותו (ראו סנהדרין יא ד), את השקיית הסוטה אין דוחים לרגל דווקא, אלא כשהיא מועלית למקדש מבצעים את הטקס מיד. |
"וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן" – אֵינָהּ בָּאָה בְּתוֹךְ הָרֶגֶל.
"וְהֶעֱמִידָהּ לִפְנֵי ה'" – יְפַנֶּה עָלֶיהָ הָעֲזָרָה.
פסוק יז
[עריכה]ראו סוטה ב ב. אם אין עפר מתחת הטבלה – הכהן מביא עפר ממקום אחר, מניח אותו שם ואז לוקח כמות שניכרת לעין לערבוב במי הכיור, שנאמר "יקח הכהן"; והשוו גם ספרי י, שם דורשים את הדין שמביא עפר ממקום אחר מלשון העתיד "יהיה", וכאן – מ"הכהן". |
"וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדוֹשִׁים" – מְקֻדָּשִׁין מִן הַכִּיּוֹר, וְשִׁעוּרָן חֲצִי לוֹג.
אִי "חֶרֶס", יָכוֹל בְּשֶׁבֶר שֶׁל חֶרֶס? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בִּכְלִי חֶרֶס" – הָא מָה הַדָּבָר? בִּקְעָרָה שֶׁל חֶרֶס.
"וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן" – יְהֵא לוֹ מָקוֹם מְתֻקָּן שָׁם.
כֵּיצַד? נִכְנָס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ, וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה,
וְטַבְלָה שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָּהּ, כְּשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ – נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ.
מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר: אִם אֵין שָׁם עָפָר, מְתַקֵּן שָׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "יִקַּח הַכֹּהֵן".
דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: "יִקַּח הַכֹּהֵן" – וְלֹא זָר. "וְנָתַן עַל הַמַּיִם" – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה.
עֲפַר שׂוֹטָה – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה; אֵפֶר פָּרָה – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה; רֹק יְבָמָה – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה; דַּם צִפּוֹר מְצֹרָע – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה!
פסוק יח
[עריכה]יַחְגְּרֶנָּה בְּחֶבֶל שֶׁל מְגָג; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁנֵי חֲגוֹרִים הָיָה חוֹגְרָהּ – אֶחָד לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ וְאֶחָד לְמַטָּה מִדַּדֶּיהָ.
אם האשה קיטעת (גידמת) או חיגרת אינה שותה. |
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהֶעֱמִיד... וְנָתַן"? – וְלֹא קִטַּעַת וְחִגֶּרֶת.
ראו לעיל בדרשה לפס' טו. |
"וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן" – נֶאֱמַר כָּאן "זִכָּרוֹן", וְנֶאֱמַר לְמַעָּלָן "זִכָּרוֹן" (ויקרא ו, ח);
מַה "זִכָּרוֹן" הָאָמוּר לְמַעָּלָן – הוֹשָׁעָה וַהֲטָבָה, אַף "זִכָּרוֹן" הָאָמוּר כָּאן – הוֹשָׁעָה וַהֲטָבָה!
כל הכנת המנחה צריכה לכתחילה להיות לשם הסוטה המסוימת שלפנינו, אבל בדיעבד היא כשרה גם אם לא כיוון לשמה. |
"מִנְחַת קְנָאֹת הִוא" – שֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשֶׂיהָ לְשֵׁם קִנְאָה.
יָכוֹל אִם לֹא הָיוּ כָּל מַעֲשֶׂיהָ לְשֵׁם קִנְאָה לֹא תְּהֵא כְּשֵׁרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הִיא".
"וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים" – יַרְאֶה אוֹתָהּ אֶת הַמַּיִם.
פסוק יט
[עריכה]"וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן" – אֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת, וְלֹא שׂוֹרְפִין שְׁתֵּי פָרוֹת כְּאַחַת,
וְלֹא עוֹרְפִין שְׁתֵּי עֲגָלוֹת כְּאַחַת, וְלֹא הוֹרְגִין שְׁנֵי אֲנָשִׁים כְּאַחַת,
וְלֹא מַסְגִּירִין שְׁנַיִם כְּאַחַת, וְלֹא מַחְלִיטִין שְׁנַיִם כְּאַחַת.
ראו סוטה ז א. החשודים כגנב וכגזלן נשבעים שבועת הפיקדון, ראו שם. חשוב שהסוטה תבין את תוכן הטקס. |
"וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה", בִּלְשׁוֹנָהּ; אֶל הַגַּנָּב וְאֶל הַגַּזְלָן – בִּלְשׁוֹנָם.
"אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ" – לְרַבּוֹת הַמְּעָרֶה אוֹתָהּ מִכָּל צַד.
"וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ" – לְרַבּוֹת אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁסָּטְתָה מֵאָחִיו לְאַחַר מִיתַת אָחִיו.
יָכוֹל כָּל אֵלּוּ שׁוֹתוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תַּחַת אִישֵׁךְ"; אֶת שֶׁהוּא תַּחַת אִישָׁהּ – שׁוֹתָה, אֵין כָּל אֵלּוּ שׁוֹתוֹת!
"טֻמְאָה" – לְהוֹצִיא דֶּרֶךְ אֵיבָרִים. לא שנגע בה אלא שקיים איתה יחסי מין מלאים
פסוק כ
[עריכה]הטקס כולל האשמה בוטה כלפי הסוטה, המובנת רק לפי פרשנות חז"ל, שהוסיפו את איסור הסתירה של האשה. לעניין גלגול השבועה והרחבתה ראו סוטה ב ה. וראו בדרשה לפס' יט. |
"וְאַתְּ" – מְזִידָה הָיִית!
"כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת", לְרַבּוֹת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁיְּקַנּוּ לָהּ וְיַשְׁקוּ אוֹתָהּ מִתַּחַת יָדוֹ.
דָּבָר אַחֵר: "וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ", לֹא עַל זוֹ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתָךְ בִּלְבַד,
אֶלָּא עַל כָּל מַה שֶּׁשָּׂטִית מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ!
פסוק כא
[עריכה]"שבועת האלה היא שבועה שיש בה קללה. השימוש בה הוא רק בהשבעת הסוטה; הכהן אינו חייב להשביע דווקא בלשון הקללה; אם השביע בלעדיה יצא, אבל אם השתמש רק בקללה ולא בלשון שבועה – לא יצא; והשוו ספרי יד, לימוד הפוך: "כל השבועות שבתורה אינה אלא באלה ובשבועה" |
"וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה", יָכוֹל אַף שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין בְּאָלָה?
אָמַרְתָּ "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן" וְגוֹ'; שְׁבוּעַת הָאִשָּׁה בְּאָלָה, אֵין שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין בְּאָלָה.
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה"?
אִם הִשְׁבִּיעָהּ בִּשְׁבוּעָה – יָצָא; אִם הִשְׁבִּיעָהּ בְּאָלָה – לֹא יָצָא.
החרשת, כמו הגידמת והחיגרת – אינה שותה. כאן מפרטים את הקללה: מדובר בהוקעה חברתית של הסוטה בפי הציבור, וראו גם לעיל בסוף הדרשה לפס' טו. |
"וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה" – פְּרָט לְחֵרֶשֶׁת.
"לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה", יָכוֹל עַצְמָהּ שֶׁל אִשָּׁה לְאָלָה וְלִשְׁבוּעָה? אָמַרְתָּ "בְּתוֹךְ עַמֵּךְ",
שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַנָּשִׁים נִשְׁבָּעוֹת בָּךְ, וְלָטוֹת מקללות זוֹ אֶת זוֹ וְאוֹמְרוֹת: אִם עָשִׂית חֵפֶץ זֶה – יְהֵא סוֹפֵךְ כְּסוֹפָהּ שֶׁל פְּלוֹנִית!
ראו סוטה א ז. הדוגמאות של דור המבול, אנשי סדום והמצריים מובאות בתוספתא ג ב-ג כדוגמאות לכלל אחר: "בטובה שהטלתי לכם, בה אתם מתגאים לפני? – בה אני נפרע מכם!" |
"בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" – מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִילָה הָעֲבֵרָה, מִשָּׁם הִתְחִיל הַפֻּרְעָנוּת.
הַיָּרֵךְ הִתְחִילָה בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן; לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן – וּשְׁאָר הַגּוּף לֹא פָּלַט.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם... מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה" (בראשית ז, כג);
מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה – מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת", וּכְתִיב "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים";(בראשית י"ט, ד'-י"א)
מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה – מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וּמֵת כָּל בְּכוֹר אֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יא, ה); מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה – מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת!
שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, וּלְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו.
פסוק כב
[עריכה]"וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ", אֵין לִי אֶלָּא בְּמֵעַיִךְ; וּמִנַּיִן אַף בְּכָל אֵבָר וְאֵבָר וּבְכָל שַׂעֲרָה וְשַׂעֲרָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבָאוּ" – וּבָאוּ אַף בְּכָל אֵבָר וְאֵבָר וּבְכָל שַׂעֲרָה וְשַׂעֲרָה!
הכפילויות "בטן... ירך", ו"אמן אמן" נדרשות שהעונש אינו מוגבל רק לאשה הנואפת אלא משיג גם את הגבר שעמו נאפה, למרות שהוא אינו נוכח בטקס בעצמו; וראו גם סוטה ה א, שם דורש ר' עקיבא כפילות אחרת "ובאו... ובאו". כמו כן נדרשות הכפילויות על גלגול השבועה שמוטלת על האשה – ראו סוטה ב ה; וראו לעיל בדרשות לפס' יט-כ. |
"לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ",
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: וּמִנַּיִן כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת הָאִשָּׁה כָּךְ הֵן בּוֹדְקִין אֶת הָאִישׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ".
"אָמֵן אָמֵן", אָמֵן עַל הָאָלָה – אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה; אָמֵן מֵאִישׁ זֶה – אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר;
אָמֵן לְשֶׁעָבַר – אָמֵן לֶעָתִיד לָבוֹא; אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי מִן הָאֵרוּסִין – אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי מִן הַנִּשּׂוּאִין!
פסוק כג
[עריכה]"וְכָתַב אֶת הָאָלוֹת", יָכוֹל כָּל הָאָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא כּוֹתֵב? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הָאֵלֶּה".
"הַכֹּהֵן" – שֶׁאִם כְּתָבָהּ יִשְׂרָאֵל אוֹ כֹּהֵן קָטָן – פְּסוּלָה.
פסוק כד
[עריכה]ר' עקיבא מסכים בסופו של דבר עם ר' אליעזר, אבל מסייג את דבריו לזמן שבו המגילה כבר נכתבה, ומאפשר לה להודות לפני כן; וראו גם סוטה ג ג, ותוספתא סוטה ב ג בכל מקרה הלחץ הנפשי על הסוטה גדול מאד ויש חשש שהיא תגיע להודאת שוא כדי שלא לשתות. |
"וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה" – עַל כָּרְחָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַכִּין אוֹתָהּ בְּרָחְבּוֹ שֶׁל סַיִף, וּמְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ, וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ עַל כָּרְחָהּ.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא נֵדַע אִם טְהוֹרָה הִיא, אִם אָמְרָה 'טְמֵאָה אֲנִי' וְאִם אָמְרָה 'טְהוֹרָה אֲנִי'.
אֵימָתַי מַשְׁקִין אוֹתָהּ עַל כָּרְחָהּ? מִשֶּׁהַשֵּׁם נִמְחַק!
"וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים", מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? אֶלָּא יְהוּ עוֹשִׂין בָּהּ מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת;
הָיְתָה מְלֻבֶּנֶת בעלת עור בהיר – עוֹשִׂין אוֹתָהּ שְׁחוֹרָה; מְאֻדֶּמֶת – עוֹשִׂין אוֹתָהּ יְרוֹקָה; צהובה
יִתְרַע פִּיהָ, יִתְפַּח צַוָּארָהּ, יְהֵא בְּשָׂרָהּ נִצָּל, תְּהֵא זָבָה מִבֵּית הַשְּׁלָחִים;
תְּהֵא מְפַהֶקֶת, תְּהֵא מִתְעַטֶּשֶׁת, תְּהֵא מִתְפָּרֶקֶת אֵיבָרִים אֵיבָרִים!
פסוק כה
[עריכה]טקס הסוטה מלמד שגם בהבאת הביכורים יש מצוות תנופה; וראו ספרי דברים ש, שמייחסים את הדרשה לר' אליעזר בן יעקב. |
"וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה" – נֶאֱמַר כָּאן "מִיָּד", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ" (דברים כו, ד);
מַה "מִיָּד" שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן – תְּנוּפָה, אַף "מִיָּד" שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן – תְּנוּפָה!
"אֶת מִנְחַת הַקְּנָאֹת" – מַגִּיד שֶׁמְּבִיאָה מִנְחָה אַחַת לְשֵׁם שְׁתֵּי קְנָאוֹת!
"וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ" – מְלַמֵּד שֶׁהִיא טְעוּנָה תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה!
"וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה" – מִן הַמִּנְחָה הַמְּחֻבֶּרֶת, שֶׁלֹּא תְּהֵא מֻנַּחַת בְּתוֹךְ שְׁנֵי כֵּלִים וְקוֹמֵץ!
פסוק כו
[עריכה]"וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" – מַקְטִיר הַקֹּמֶץ, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
"וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם" – אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ. וּמִנַּיִן אַף לְמַעֲשֶׂה יְחִידִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאַחַר".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נֶאֱמַר הַשְׁקָאָה קֹדֶם לַמִּנְחָה וְנֶאֱמַר הַשְׁקָאָה לְאַחַר הַמִּנְחָה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאַחַר"?
אֶלָּא: אִם קָדְמָה מִנְחָה – כְּשֵׁרָה, וְאִם קָדְמָה הַשְׁקָאָה – כְּשֵׁרָה.
פסוק כז
[עריכה]ראו לעיל פס' כד. אם האשה נאפה בשוגג, כגון שלא ידעה עם מי היא שוכבת – אינה נענשת כששותה את המים. חז"ל ממשיכים את המגמה של פרשנות טקס הסוטה כעונש על חטא ולא כאורדיליה; והשוו לעיל בדרשה על פס' כ. |
"וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמָּיִם" – זוֹ הִיא שֶׁאָמַרְנוּ: מִשֶּׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה – מַשְׁקִין אוֹתָהּ עַל כָּרְחָהּ.
"וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ" – פְּרָט לְשׁוֹגֶגֶת.
פסוק כח
[עריכה]גלגול השבועה כלל, כפי שראינו לעיל בדרשה על פס' כב, גם תנאי לעתיד, כלומר התנאי "וטהורה היא" אינו מתקיים כל זמן שהאשה בחיים. |
"וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה" – לְשֶׁעָבַר, "וּטְהֹרָה הִיא" – לֶעָתִיד לָבֹא.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: "וּטְהֹרָה הִיא" – טָהוֹר הוּא הַוָּלָד;
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" – פְּרָט לִזְרוּעָה, לוֹמַר: אֵין עֻבָּרָה שׁוֹתָה!
"וְנִזְרְעָה זָרַע", רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּדַאי הוּא הַצַּעַר שֶׁיִּנָּתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ בָּנִים, שֶׁאִם הָיְתָה עֲקָרָה – נִפְקֶדֶת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיְתָה יוֹלֶדֶת כְּעוּרִים – תֵּלֵד נָאִים, שְׁחוֹרִים – תֵּלֵד לְבָנִים, קְצָרִים – תֵּלֵד אֲרֻכִּים,
נְקֵבוֹת – תֵּלֵד זְכָרִים; הָיְתָה יוֹלֶדֶת לִשְׁתֵּי שָׁנִים – יוֹלֶדֶת בְּכָל שָׁנָה, יוֹלֶדֶת אֶחָד – תֵּלֵד שְׁנַיִם שְׁנַיִם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין נוֹתְנִין לָעֲבֵרָה שָׂכָר!
אֶלָּא לְפִי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה לַזֶּרַע לְשֶׁעָבַר, יָכוֹל תְּהֵא כֵּן לֶעָתִיד?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנִזְרְעָה זָרַע" – מֻתֶּרֶת הִיא לַזֶּרַע מֵעַתָּה.
פסוק כט
[עריכה]ראו ספרי במדבר כ, דעת ר' יאשיה: השקאת הסוטה נוהגת גם בעתיד, במקדש, ולא רק במשכן; אבל לא בבמה. |
"זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת" – הַמְקַנֵּא יְקַנֵּא בְּשִׁילֹה וּבְבֵית הָעוֹלָמִים. יָכוֹל אַף בַּבָּמָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "זֹאת"!
"אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ", מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אִשָּׁה", "אִשָּׁה" בְּכָל הַפָּרָשָׁה?
לְרַבּוֹת אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל,
בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, וּלְעַמּוֹנִי וּלְמוֹאָבִי, מִצְרִי וַאֲדוֹמִי, פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, לְכוּתִי וּלְחָלָל –
לְרַבּוֹת כָּל הַפְּסוּלוֹת, שֶׁיִּשְׁתּוּ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין אֶת הַפְּסוּלוֹת!
פסוק ל
[עריכה]אשת כהן שותה, ואם אינה טמאה היא נטהרת, למרות שהיתה אסורה עליו בדרך למקדש ולמרות שהכהנים החמירו וגירשו את נשיהם שנשבו. |
"אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו", 'אִישׁ' "אוֹ אִישׁ", לְרַבּוֹת כֹּהֵן וְהַסָּרִיס, שֶׁיְּקַנּוּ.
וְהָיָה בַּדִּין שֶׁלֹּא יְקַנֵּא כֹּהֵן; וַהֲלֹא אוֹמֵר, וְכִי דִּין הוּא:
וּמָה אִם שְׁבוּיָה, שֶׁאֵינָהּ אֲסוּרָה אִסּוּר שָׁעָה לְיִשְׂרָאֵל – הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה אִסּוּר עוֹלָם לְכֹהֵן הֶדְיוֹט;
שׂוֹטָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה אִסּוּר שָׁעָה לְיִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה אִסּוּר עוֹלָם לְכֹהֵן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אִישׁ' "אוֹ אִישׁ" – לְרַבּוֹת כֹּהֵן וְהַסָּרִיס!
"וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה'", לְרַבּוֹת אֵשֶׁת כֹּהֵן וְאֵשֶׁת סָרִיס, שֶׁהֵן שׁוֹתוֹת!
"וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן", יָכוֹל כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן?
וּמִנַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה לָהּ, אֶלָּא הִשְׁבִּיעָהּ וְהִשְׁקָהּ וְהִקְטִיר קֹמֶץ מִנְחָתָהּ, דַּיּוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
פסוק לא
[עריכה]אם הבעל קינא לאשתו הוא חייב להשלים את התהליך ולהשקות אותה את המים. |
"וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" – מַגִּיד שֶׁהוּא בִּנְשִׂיאוּת עָוֹן עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה הָאִשָּׁה.
וּמִנַּיִן אַף הָאִשָּׁה תְּהֵא בִּנְשִׂיאוּת עָוֹן? אָמַרְתָּ: "וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁשָּׁתַת וְנִמְצֵאת טְמֵאָה, אֵין בַּעְלָהּ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִסְתְּרָה פַּעַם אַחֶרֶת
וְנִטְמְאָה וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בָּהּ; שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן".
רַבִּי חֲלַפְתָּא אוֹמֵר: הֲרֵי אִשָּׁה שֶׁשָּׁתַת מַיִם וְהָיוּ בְּיָדֶיהָ זְכֻיּוֹת – יִתְלוּ לָהּ לְשָׁעָה.
וּמִנַּיִן שֶׁסּוֹפָן לְבָדְקָהּ אַחַר זְמַן? אָמַרְתָּ: "וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִלּוּל הַשֵּׁם הָיָה בַּדָּבָר, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיוּ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ עַל אֲתַר,
כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה יוֹרֶדֶת מִן הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה אוֹמֶרֶת לַחֲבֵרוֹתֶיהָ:
'אַל תִּמָּנְעוּ מִלַּחֲטֹא! כְּבָר שָׁתִיתִי וְלֹא פָּגְעוּ בִּי הַמַּיִם, דּוֹמֶה שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ ממשות, תועלת כְּלָל!'
לְכָךְ נֶאֱמַר "וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ" – מִיָּד!