ביאור:בראשית יז יז
בראשית יז יז: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יז יז.
וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו
[עריכה]כאשר אדוני התגלה לאברם נכתב: "ויִַּפֹּל אַבְרָם, עַל פָּנָיו" (בראשית יז ב). בפסוק זה נאמר שנית שאברהם נפל על פניו, ולכן אולי מדובר בשתי התגלויות שונות. עם זאת, בקטע הראשון אדוני אומר "הִמּוֹל לָכֶם, כָּל זָכָר" (בראשית יז י), ובהמשך נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶהּ, נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְיִשְׁמָעֵאל, בְּנוֹ" (בראשית יז כא). לכן מדובר בהתגלות אחת, שכן נכתב שכל האירועים התרחשו ביום אחד וברציפות.
מכאן עולות שתי אפשרויות. הראשונה היא שאברהם הרים את ראשו מעל האדמה והרכין אותו בשנית וצחק כאשר שמע ששרה תלד לו בן. השנייה היא שהכתוב רק ניסה להדגיש על ידי חזרה את התנהגותו הקודמת של אברהם.
וַיִּצְחָק
[עריכה]אברהם שמע את דברי אדוני "ובֵּרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן" (בראשית יז טז) ואז צחק בגלוי ואמר בליבו: "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָלֵּד, וְאִם שָׂרָה, הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד".
אברהם דיבר בליבו אך צחק בגלוי, ולכן הוא נפל על פניו על מנת להסתיר את צחוקו.
לאחר שאברהם שמע את דברי אדוני הוא מיד התחיל לדאוג לבנו ישמעאל, כאילו אלוהים עומד להרוג את ישמעאל, "לו יִּשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (בראשית יז יח). לא ברור למה אברהם חשב שזוהי דרכו של אלוהים.
משאלתו של אברהם אנו מסיקים שאחרי שהוא צחק, הוא חשב לזמן קצר והשתכנע ששרה תלד לו בן. אולם גם קיימת אפשרות שונה לקרוא את הפסוק, כאילו שאברהם חושב שבן משרה זה דבר מצחיק ובלתי-אפשרי, ולכן הוא מבקש מאדוני שישמעאל ישמש כבנו, כיורשו.
אלוהים לא מגיב מיד לדברי אברהם בעניין ישמעאל, אך הוא עונה לו בעקיפין, "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן" (בראשית יז יט), היינו, הנה אני נותן לך בן משרה, אבל אתה לא מאמין ושואל על ישמעאל כאילו שאתה לא צריך בן משרה. אלוהים חוזר על דבריו, והמילה "אֲבָל" מעידה על כך שהוא שמע את מחשבותיו הספקניות של אברהם אך הוא מתעקש לשכנע אותו ששרה תלד לו בן. המילה "אֲבָל", צחוקו ותוכן מחשבותיו של אברהם מראים שאברהם לא צחק מתוך שמחה או הכרת תודה, אלא מהשתוממות וחוסר אמונה. לכן אלוהים קובע את שמו של הבן, כמו היה הילד כבר עובדה קיימת, "וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ, יִצְחָק" (בראשית יז יט).
רק אז מרגיע אדוני את אברהם ואומר: "ולְּיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ, הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית יז כ). כלומר, אדוני הבין שאברהם דואג לישמעאל ורוצה שברכת אלוהים תחול גם עליו.
מכאן אנו גם למדים שכאשר אלוהים פקד על אברהם להקריב את בנו יצחק, "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק" (בראשית כב ב), אברהם לא התנגד או שאל איך תתקיים הברכה "ובֵּרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיו"ּ (בראשית יז טז). אברהם הבין שאלוהים מעמיד בניסיון את יצחק ולא אותו. כמובן שחייבים להבין שהברכה ניתנה לשרה ולא ליצחק, ולכן אפילו אם יצחק יועלה לקורבן, אזי ברכת האלוהים תבוא מבן אחר של שרה.
אלוהים גרם למספר ניסים כדי לגרום לאנשים להאמין ביכולתו, "הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר" (בראשית יח יד). כך אישה בת תשעים ילדה בן, איל הופיע והציל את יצחק מעקדתו לאחר שיצחק התייאש מישועתו (בראשית כב י), באר מים הופיעה לפני הגר (בראשית כא יט), יוסף עלה מעבדות למשנה למלך (בראשית מא מ), אלוהים גרם למשה שמטהו יהפוך לנחש וידו תעשה מצורעת (שמות ד ו), והים והירדן נפתחו לפני בני ישראל.
וַתִּצְחַק שָׂרָה
[עריכה]גם שרה צחקה כאשר היא שמעה את המלאכים. בדיוק כמו אברהם היא חושבת שהדבר בלתי-אפשר בגלל גילם המתקדם: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, ואַדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח יב). מכאן אנו מסיקים שאברהם לא סיפר לה על הבטחת אדוני.