ביאור:שמות א
קיצור דרך: A0201
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמות פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ (מהדורות נוספות של שמות א, למהדורה המעומדת)
|
פרשת שמות
|
א
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת עִם יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ ובני ביתו בָּאוּ:
ב
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה.
ג
יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן.
ד
דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר.
ה
וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים שנמנו לעיל בראשית מו, כז נָפֶשׁ, וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.
ו
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.
ז
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ הולידו בנים וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. {פ}
| בני ישראל במצרים (אדוארד פוינטר, שמן על קנבס, 1867) |
ח וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף מלך חדש שלא זכר את יוסף. (ולפי פירוש אחר: נשאר אותו מלך אך עשה עצמו כאילו לא זוכר את הטובה שהביא יוסף לעם המצרי). ט וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב הולך ומתרבה ועוד מעט יהיה וְעָצוּם מִמֶּנּוּ מאיתנו - י הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ נעשה כנגדו תחבולה חכמה, פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה יסתלקו, יברחו (וחבל, שהרי אנו יכולים להעביד אותם בשבילנו) מִן הָאָרֶץ". יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו על בני ישראל שָׂרֵי מִסִּים שרים שממססים את רוחם, או שרים שאחראים על מיכסת העבודה היומית לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם במשאות שסובלים על כתפם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת אוצרות, מחסנים לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, וַיָּקֻצוּ מאסו המיצרים בחייהם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ בעבודה קשה המשברת את הגוף. יד וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר בעשית טיט וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת עִם כָּל כל יתר עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
טו
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת שהן מבנות ישראל, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
טז
וַיֹּאמֶר: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם מושב שעליו הושיבו את היולדת בשעת לידה, אִם בֵּן הוּא - וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא - וָחָיָה".
יז
וַתִּירֶאןָ היתה להן יראת אלוהים הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.
יח
וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: "מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים?".
יט
וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת טבע הנשים העבריות שונה מטבע המצריות, כִּי חָיוֹת מפני שמלאות חיים וכוח הֵנָּה. בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".
כ
וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת, וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד.
כא
וַיְהִי כִּי בגלל ש יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים בזמנם עקרות שימשו כמיילדות, אבל ה' עשה להן נס והן הקימו משפחה.
כב
וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" - ישנה סברה בקרב חוקרי התנ"ך שעליית יוסף לשילטון היתה בזמן שהמלכות על מצריים היתה בידי שבטים אסייניים ושמיים הנקראים ה"היקסוס". מינויו של אדם זר לדרגת משנה למלך, נשמעת מתקבלת על הדעת בהנתן שהשלטון ממילא היה נתון בידי שליטים זרים, ובמיוחד כאשר יוסף נתן להם עצה כיצד לשים את ידם גם על הרכוש וגם על החירות של כל המיצרים. לאחר מכן, כאשר הצליחו המצרים להחזיר את השלטון לידיהם (וזהו ה"מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם") הם מיהרו להאבק בבני ישראל אשר בעבר שיתפו פעולה עם ההיקסוס, מתוך דאגה שאם ההיקסוס יתקוף שנית "וְנוֹסַף גַּם הוּא (ישראל) עַל שֹׂנְאֵינוּ (ההיקסוס)". ראה בערך "יוסף" בויקיפדיה
- "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" (פסוק טו) - לפי הכלי יקר ושד"ל המילדות היו מצריות, ופירוש הפסוק הוא "לַמְיַלְּדֹת (את) הָעִבְרִיֹּת". כך גם מובן מודע נכתב "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים" ב-ה הידיעה ולא סתם 'אלוהים' כמו בדרך כלל, כאשר הכונה היא לאלוהים שלהן, של המצריות, כמו שגם אמר יוסף (שהציג עצמו כמיצרי) לאחיו: "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מב יח).
נחמה ליבוביץ מוצאת בסיפור זה מסר לכך שגם כשמסביב יש רק רשע, אפשר תמיד למצא "צדיק בסדום".