קטגוריה:רות א ב

13 שבטי ישראל היו אוטונומיים ובזמן חלוקת הארץ כל שבט קיבל חלקה וכל בית אב קיבל אדמה, למעט הלויים שלא קיבלו חלקה, וראובן וגד וחצי מנשה לקחו בעבר הירדן, ככתוב: "בְּגוֹרַל, נַחֲלָתָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה, לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה" (יהושע יד ב).

• השתייכות שבטית היתה לפי האב, וכך גם עברה חלקת האב לבניו בלבד, ובמידה וחלקת השדה נמכרה, היא הוחזרה בשנת היובל למשפחה, ככתוב: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כב יג). למעשה אדמה לא נמכרה אלא רק הוחכרה.
• אולם קרה שלצלופחד היו רק בנות ולא היה מי שירש את חלקת אביהם, וכך יצא תיקון לחוק: "אִישׁ כִּי יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ" (במדבר כז ח). בהמשך, כדי למנוע הוצאת החלקה מידי השבט, במקרה והבת נישאה לאדם משבט אחר, משה הבהיר: "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו ו). במשפט זה העניק משה לנשים את הזכות לבחור את הבעל, בתוך שבט אביהן, כרצונן המוחלט!

"בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה" היא העיר הנקראת היום בית-לחם ונמצאת מדרום לירושלים. בחלוקת הערים לשבטים העיר הזו לא מוזכרת ולפי מיקומה היא היתה בנחלת יהודה או בנימין אבל לא בנחלת אפרים, שמצפון לבנימין, שמרכזה הר אפרים ובית-אל.
עצם הצורך להוסיף "יְהוּדָה" לשם העיר מעיד שהיו ערים אחרות בשם "בית לחם", ואחת מהם נמצאת קרוב לשימרון ונהלל "וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם", אולי זאת בית לחם הגלילית, שזבולון קיבל אותה (יהושע יט טו).

בועז היה משבט יהודה, ככתוב: "וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת" (רות ד יב).

נאמר שבועז היה ממשפחת אלימלך, ולא ממשפחת נעמי לפני נשואיה, כך שאין כאן מקרה של גאולה הקשור לאדמה של בת מאביה, אדמת שבט יהודה השיכת לנעמי ("מָכְרָה נָעֳמִי" (רות ד ג)), כי נאמר בפרוש: "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ" ולבועז עצמו, ממשפחת אלימלך יש אדמה שלו ליד בית לחם יהודה.

מקובל לחשוב שאפרתים פונה לשבט אפרים, ככתוב: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי" (שמואל א א א). כלומר אלימלך משבט אפרים עבר לגור בבית לחם יהודה והתחתן עם נעמי משבט יהודה. נולדו להם שני בנים מחלון וכליון שגם היו אפרתים משבט אפרים. אם אלימלך קנה/שכר אדמה בבית לחם יהודה, האדמה הזו היא שלו עד שנת היובל, ואז היא תחזור לבעליה המקוריים משבט יהודה, ואז גם בועז ממשפחת אלימלך, הוא לא משבט יהודה אלא משבט אפרים.

אולם מכל זה נראה ש"אֶפְרָתִים" כאן פונה לשם מקום "וַתָּמָת רָחֵל, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה (ביאור:בראשית לה יט), הִוא בֵּית לָחֶם", ולא לשבט אפרים שעדין לא נולד במותה של רחל, והעיר בית-לחם יהודה לא היתה כלולה בנחלת שבט אפרים.
מכאן שאלימלך היה גם הוא משבט יהודה, וכל ענין הגאולה היה קשור לאדמתו בנחלת יהודה בעיר בית-לחם יהודה.

שמותיהם של בני אלימלך ונעמי: מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן.
אלה הם שמות מעליבים ביותר. השם מכתים אותם לכל חייהם.
בהנחה שאלו שמות אמיתיים, אז אלימלך ונעמי נתנו את השמות לילדיהם עוד לפני צאתם למואב (ביאור:רות א א), כי הבנים התחתנו ומתו תוך עשר שנים במואב (ביאור:רות א ד). ניתן להבין שאלימלך היה ממשפחה עשירה וחזקה ביהודה, אבל בתוקף הנסיבות הוא ירד מנכסיו וחי ברעב ביהודה. כאשר בא הילד הראשון, הוא קרא לו מחלון - מחלה. הילד הזה עוד הגדיל את הרעב במשפחה והיה כספחת, מחלה, וייתכן שלא היה בריא במיוחד, הן הוא מת צעיר. לבן השני הם קראו כליון - כליה - שזה עוד אסון גדול יותר. אסון של חיסול סופי של כל זרעו של אלימלך.

השמות בסיפור הם מגמתיים:

• אלימלך - אלוהים מלך. שם מכובד ביותר לאיש ממשפחה מיוחסת לפרץ, מיהודה ותמר.
• נעמי -

1. מהמילה נועם - חָבִיב, חַבְרוּתִי, חַם, טוֹב מֶזֶג, יְדִידוּתִי, לְבָבִי, מאיר פנים, מסביר פָּנִים, נוח לבריות, נֶחְמָד (מילוג).
2. מהמילה מתיקות - כי נעמי, עקב הצרות, מבקשת שיקראו לה בשם הפוך "מָרָא" (ביאור:רות א כ), שזה מתאים יותר לההפך ממותק.
3. מהמילה 'עם', ביחד, בזוגיות, בשׁיתוף, קבוצת אנשים ביחד כעם. המילה הזאת היא מילה מרכזית בסיפור, כי רות רצתה והצליחה להדבק לעם ישראל, ככתוב: "כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ" (ביאור:רות א ו), "כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ" (ביאור:רות א י), "עַמֵּךְ עַמִּי" (ביאור:רות א טז), "כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי" (ביאור:רות ג יא), "זִקְנֵי עַמִּי" (ביאור:רות ד ד), " וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם" (ביאור:רות ד יא).