ביאור:רות א יט
רות א יט: "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות א יט.
וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי[עריכה]
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם[עריכה]
ללא בעיות וללא הסברים מיותרים, נעמי ורות ירדו ממואב, חצו את הירדן, ועלו מיריחו לבית לחם.
לא נאמר כמה זמן זה לקח? האם היה להם מים ואוכל? האם הם ישנו במלון?
וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם[עריכה]
נעמי לא התחבאה והסתירה את נוכחותה. בכבוד ולראוה היא באה למרכז העיר.
היא רצתה לפרסם את גורלה ואת מצבה האומלל.
לא נאמר שהן התרחצו או החליפו בגדים לפני ההופעה בעיר. הן היו לבושות להליכה, מכוסות אבק וזעה.
וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי[עריכה]
"וַתֵּהֹם" - התעניינו בו, רצו לדעת עליה יותר. קמה מהומה והתרגשות. היא הופיעה מתהום הנשיה לאחר שכבר שכחו אותה. (מילוג)
אנשי העיר ראו את נעמי והתרגשו מאוד. רבים זכרו את אלימלך ושני בניו. הם לבטח זכרו שהיא עזבה את בית לחם בתקופה קשה. ייתכן שהרעב היה רק רעב של משפחתה, כי כל שאר אנשי העיר שרדו. אנשים לא ידעו מה עלה בגורלם. האם הם הצליחו בארץ נכר? האם הם התעשרו?
אנשים התרגשו והסתכלו על נעמי ורות, כי כתוב "עֲלֵיהֶן", אבל בהמשך ניתן להבין שרק נשים שאלו אודות נעמי כי נכתב "וַתֹּאמַרְנָה".
הנשים התענינו בנעמי בלבד ושאלו אחת את השניה: "הֲזֹאת נָעֳמִי"?
ניתן להבין שהיא הזדקנה, שערה הלבין, פניה היו עם קמטים מצער. יופיה עבר. הנשים השוו אותה לעצמם - האם כך גם הם הזדקנו.
נעמי לא מסבירה מה קרה למשפחתה. היא לא מציגה את רות ומודיעה שהיא כלתה ויבמתה. אנשי העיר חושבים שרות היא המשרתת שלה.
זה שהגברים לא שבו איתה, לא ידע את אנשי העיר שבעלה וילדיה מתו בארץ נכר.
וַתֹּאמַרְנָה ... וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן[עריכה]
הפעלים האלה מופיעים בנקבה רבים. לוא היה גבר אחד בין הנמצאים, היא נכתב - 'ויאמרו ... ותאמר אליהם'. ההדגשה הזאת מראה שאף גבר לא בא לקבל את פני נעמי, או לחקור איך הוא יכול לעזור לאלמנה השבה הביתה. התנכרות מוחלטת.
תגובת העיר לבתם האבודה[עריכה]
הגברים ידעו בידי מי נחלתו של אלימלך נמצאת. המחזיקים ברכוש קיוו שאלימלך ויורשיו לעולם לא ישובו, והנחלה תהפך לרכוש משפחתם לצמיתות. יתכן שבני משפחת אלימלך הבינו שמגיע לנעמי יבום, אבל בגלל גילה המתקדם יבום נראה בלתי אפשרי ומיותר. רובם התעלמו מהמשרתת.
- שופטי העיר בשער העיר לא הזמינו אותה לשיחה וברור, כדי לשמור על זכויותיה.
- בני משפחת אלימלך לא הזמינו אותה לביתם, לארח אותה, לשמוע חדשות. הם בחרו להתחבא ולשכוח אותה.
- בני משפחת נעמי גם הם לא הופיעו. לא ברור איפה הם גרו. אולם אחרי כל כך הרבה שנים שהיא ניתקה קשר איתם, יכול להיות שהם לגמרי מחקו אותה. סביר שהם לא רצו להתחיל לדאוג לה ולעזור לה.
- כל אנשי העיר הסתפקו בשאלות ותשובות, ולא הציעו עזרה לנשים הבודדות.
מלבד העינויים, העיר ואנשיה לא היו רחוקים מאנשי סדום, לכן בהמשך בועז יוכיח את זקני העיר, ככתוב: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (ביאור:רות ד ט).
אבל נעמי ציפתה לזה ולא נעלבה או דרשה דבר.