ביאור:רות א יד
רות א יד: "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד, וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות א יד.
ורות דבקה בה[עריכה]
דבקות של אדם באדם אחר היא בדרך-כלל תופעה שלילית (ראו ודבק באשתו ); האידיאל של התורה הוא דבקות בה' בלבד - "ובו תדבק". אך במקרה שלנו, הדבקות של רות בנעמי היא הקדמה הכרחית לדבקות בה': מכיוון שרות היא מואביה, היא אינה מכירה את ה' ואינה יכולה לדבוק בו באופן ישיר; הדרך היחידה שבה היא יכולה להתקרב אל ה' היא על-ידי דבקות בבת-ישראל, שמייצגת עבורה את ה', כפי שהיא אומרת בהמשך (רות א טז): "עמך - עמי, ואלהייך - אלהיי".
וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד[עריכה]
נעמי שאלה אותן: "לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי"? (ביאור:רות א יא). הכלות לא ידעו מה לענות. נשאר להן רק לבכות בצער מוחלט.
הכלות כבר ענו "כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ" (ביאור:רות א י), וזה גילה שערפה, הבכירה בכלות כי שמה ראשון, וסביר שהיא דיברה, רואה את עצמה כמואבית ולא בת ישראל.
וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ[עריכה]
ערפה הצטערה שנעמי סובלת כל כך, והיא האמינה שבאמת אלוהים פגע בנעמי כדברי נעמי: "כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה" (ביאור:רות א יג).
היא מנשקת את נעמי באהבה ורחמים פונה והולכת.
ערפה לא דיברה עם רות. היא לא נישקה את רות. היא לא חיכתה שרות תבוא איתה. היה הולכת לדרכה. לבד. היא לא רוצה את רות כספחת. היא גמרה.
בניגוד לאשת לוט, שהיתה סבתה של מואב, היא לא מביטה לאחור. היא ניתקה את הקשרים והיא מנותקת.
לא ידוע אם ערפה ידעה את זכותה ליבום וגאולה. במידה והיא ידעה, אז היא כנראה החליטה, שלפי חוקי ישראל לילדה אסור יהיה לבוא בקהל אדוני לעשר דורות. היא חשבה שחוקי ישראל יקפחו אותה. היא לא האמינה שבני ישראל ואלוהים שופטים בצדק ויעזרו לה, לכן היא החליטה לא לשוב ליהודה עם נעמי. לא ברור אם היא ידעה שרות תחליט ללכת, וגם זה יכול להיות שהשפיע עליה לוותר כי ייתכן שרות היתה יפה יותר ממנה. למעשה ערפה לא וויתרה על גאולתה, היא פשוט הלכה לביתה לחכות, כשם שתמר נשלחה לבית הוריה (ביאור:בראשית לח יא). זכותה של ערפה ליבום לא פקע עד שהיא תתחתן עם אדם אחר, או תמות.
וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ[עריכה]
רות נשארה ליד נעמי. היא לבטח המשיכה לבכות.
"דָּבְקָה" - נצמדה, נקשרה, התחברה, נשארה עקבית או נאמנה (מילוג).
ניתן להבין משימוש המילה שמזכירה לנו את אדם ואשתו: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ביאור:בראשית ב כד). כך מצטירת תמונה של נאמנות גבוה ורצון להשאר ביחד. ואכן בהמשך מילותיה של רות מפרשות את הדבקות הזאת. וכאשר רות גומרת להסביר למה היא דבוקה בנעמי, לנעמי אין מה לענות לה והן הולכות ביחד.
רות לא נפרדה מערפה. לא חיבקה אותה. לא נשקה אותה. לא ברכה אותה.
ניתן להבין שהדבר שאיחד את הכלות היתה נעמי בלבד. הכלות היו בתחרות, וערפה החליטה שאין לה סיכויים לנצח את רות או להנות מרווח מנעמי. ובהיפוך, רות היתה עקשנית ולא וויתרה, ובסוף היא זכתה בחסד גדול ביותר.
דרש[עריכה]
המילה "דבקה" מוטעמת במלעיל, ולכן ניתן לקרוא את סוף הפסוק, על דרך הדרש, "ורות דווקא באה": כשרות ראתה שערפה לא באה עם נעמי, היא החליטה "דווקא" לבוא, וזו ההוכחה הטובה ביותר שיש לה נשמה יהודית אמיתית...
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-06-16.
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:ורות דבקה בה
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/ru-01-14