ביאור:רות א טו
רות א טו: "וַתֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ, שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות א טו.
הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ
[עריכה]הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ
[עריכה]בפסוק הקודם רק נאמר: "וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ" (ביאור:רות א יד). למעשה לא נאמר שערפה הלכה לדרכה. בפסוק הזה אנו מבינים שערפה עזבה את נעמי והלכה לדרכה. לא ברור לאיפה היא הלכה - לביתה? לחבר? למשפחתה? לנו זה לא משנה - היא הלכה.
ערפה, שהיתה הכלה הבכירה, אשתו של כליון (לפי טענת בועז שרות היא אשת מחלון), נשקה את נעמי.
- היא לא נישקה את רות.
- היא לא ברכה את נעמי או את רות בהצלחה.
- היא לא סיפרה לאיפה היא הולכת, שאפשר יהיה למצוא אותה.
- היא לא לקחה רכוש או נתנה מתנות-פרידה, לזכרון.
- היא לא הזמינה את רות להצטרף אליה.
- היא לא הבטיחה לרות לשמור עליה.
לבד היא פנתה עורף והלכה.
- גם רות לא נסתה לדבר איתה.
- לברך אותה.
- לחבק ולנשק אותה.
- לנסות לשכנע אותה להשאר.
נראה שהיחסים בין הכלות לא היו טובים במיוחד.
יְבִמְתֵּךְ
[עריכה]נעמי לא קראה לערפה, 'חברתך' או 'רעותך' או 'ידידתך' - כנראה היא ידעה שהן לא חברות. המילה 'גיסתך' לא היתה קיימת בתקופה הזאת והיתה בשימוש בתקופת המשנה.
"יְבִמְתֵּךְ" - שתי הכלות האלמנות היו יבמות אחת לשניה. הן היו זכאיות לקבל יבום מקרוב משפחה של אלימלך, כי בני אלימלך מתו ולנעמי אין יותר בנים.
לפני כן נעמי קוראת שלוש פעמים לכלות "בְנֹתַי" (ביאור:רות א יא), (ביאור:רות א יב), (ביאור:רות א יג), עכשו נעמי מודיעה לרות שהיא יבמה. רות לא שאלה להסבר. ייתכן שהיא ידעה את החוק, או שהיא לא חשבה שחשוב להבין את פרוש המילה.
בכל אופן נעמי מודיעה לרות שהיא יבמה, יבמתה השניה וויתרה על זכויותיה ושבה לעמה ולאלוהיה. למעשה ערפה לא איבדה את זכותה ליבום. היא רשאית להופיע בבית לחם יהודה ולדרוש גואל, כשם שתמר שבה לבית אביה וחיכתה לייבום.
יש כאן רמז לרות, שיכול להיות, בסיכויים נמוכים, שהן תזכנה בחסד.
למעשה מעמדה של רות עלה לאין ערוך. נעמי תלויה בה. הן תלויות אחת בשניה - דבוקות.
שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ
[עריכה]כפעם הראשונה שתי הכלות ענו לנעמי: "כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ" (ביאור:רות א י). סביר שערפה שהיתה הבכירה כי היא היתה נשואה לבן הבכור (ביאור:רות א ד) כי שמה מופיע ראשון, היא זאת שדיברה. היא אמרה: 'עמך' ולא 'עמי' או 'עמינו'. כבר בדבריה אלה היא ניתקה את עצמה מבני יהודה.
עכשו נעמי מצהירה שערפה שבה לעמה ואלוהיה. הקשר בינהם נותק ואי אפשר ליצור אמון חדש. אפילו אם ערפה תשוב, היא כבר לא כלה או יבמה מבחינת נעמי, ונעמי לא תתאמץ להעיד לטובתה.
רות נשארה יבמה עם זכויתיה לגאולה ויבום, והאדם היחיד שיכול להעיד למענה היא נעמי. לפי יחסו של בועז, ניתן להבין שהנחלה של אלימלך, שתשוב למשפחתו בשנת היובל, היתה משמעותית. הן בועז היה יכול לשאת אותה בלי לספר שהיא היבמה היחידה של אלימלך, ונעמי ורות הסתירו את מעמדה בבואם לעיר ובשדה, כאשר היא הסבירה לנער אשר על הקוצרים: "[אני] נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב" (ביאור:רות ב ו). אולם בועז ידע שנעמי היא חמותה של רות, כי הגידו לו (ביאור:רות ב יא) ואולי נעמי בכוונה הדליפה לו את כל הסיפור.
שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ
[עריכה]נעמי מנסה שוב לשכנע את רות לעזוב אותה. היא חוששת שרות תחשב לתועבה בעייני בני ישראל. עתידה חלש מאוד. אפילו אם היא תקבל יבום ובן, לא יהיה ביכולתן לגאול את נחלתו של אלימלך בבית לחם יהודה מהשוכר עד שנת היובל. הן תשארנה עניות. אלמנות חסרי הגנה.
נעמי גמרה לדבר. אין לה מה להוסיף. היא רק יכולה לחזור על דבריה. אולם בתחילת דבריה נעמי שאלה: "לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי"? (ביאור:רות א יא), עכשו היא מחכה לתשובה.
נעמי ניסתה את רות ורצתה לראות אם היא מוכנה להיות יבמה.