משנה עבודה זרה ד
עבודה זרה פרק ד', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר נזיקין • מסכת עבודה זרה • פרק רביעי ("רבי ישמעאל") • >>
פרקי מסכת עבודה זרה: א ב ג ד ה
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
רבי ישמעאל אומר, שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס, אסורות.
ושתים, מותרות.
וחכמים אומרים, שנראות עמו, אסורות.
ושאין נראות עמו, מותרות.
מצא בראשו מעות, כסות או כלים, הרי אלו מותרין.
פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח, אסור.
עבודה זרה שהיה לה גינה או מרחץ, נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה.
היה שלה ושל אחרים, נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה.
עבודה זרה של נכרי, אסורה מיד.
ושל ישראל, אינה אסורה עד שתיעבד.
נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חברו, וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי.
המבטל עבודה זרה, ביטל משמשיה.
ביטל משמשיה, משמשיה מותרין והיא אסורה.
כיצד מבטלה, קטע ראש אזנה, ראש חטמה, ראש אצבעה, פחסה אף על פי שלא חסרה, בטלה.
רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, וזרק בה את הצואה, הרי זו אינה בטלה.
מכרה או משכנה, רבי אומר, ביטל.
וחכמים אומרים, לא ביטל.
עבודה זרה שהניחוה עובדיה: בשעת שלום, מותרת.
בשעת מלחמה, אסורה.
בימוסיאות של מלכים, הרי אלו מותרות, מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים.
שאלו את הזקנים ברומי, אם אין רצונו בעבודה זרה, למה אינו מבטלה.
אמרו להן, אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין, היה מבטלו.
הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים.
אמרו להן, אם כן, יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו.
אמרו להן, אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו, שאומרים, תדעו שהן אלוהות, שהרי הן לא בטלו.
לוקחין גת בעוטה מן הגוי אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח.
ואינו נעשה יין נסך, עד שירד לבור.
ירד לבור, מה שבבור אסור, והשאר מותר.
דורכין עם הגוי בגת, אבל לא בוצרין עמו.
ישראל שהוא עושה בטומאה, לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת.
נחתום שהוא עושה בטומאה, לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר.
גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו עליו מלוה, אסור.
אין לו [ עליו מלוה ], מותר.
נפל לבור ועלה, ומדדו בקנה, התיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת, בכל אלו היה מעשה ואמרו ימכר.
ורבי שמעון מתיר.
נטל את החבית וזרקה [ בחמתו ] לבור, זה היה מעשה והכשירו.
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה גוים וישראלים, מותר.
בעיר שכולה גוים, אסור, עד שיושיב שומר.
ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר. אף על פי שהוא יוצא ונכנס, מותר.
רבי שמעון בן אלעזר אומר, [ כל ] רשות גוים אחת היא.
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות, מותר.
אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן, ואסרו חכמים.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
- שָׁלֹשׁ אֲבָנִים זוֹ בְּצַד זוֹ בְּצַד מֶרְקוּלִיס,
- אֲסוּרוֹת;
- וּשְׁתַּיִם, מֻתָּרוֹת.
- שָׁלֹשׁ אֲבָנִים זוֹ בְּצַד זוֹ בְּצַד מֶרְקוּלִיס,
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- שֶׁנִּרְאוֹת עִמּוֹ, אֲסוּרוֹת;
- וְשֶׁאֵין נִרְאוֹת עִמּוֹ, מֻתָּרוֹת:
מָצָא בְּרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵּלִים,
- הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
- פָּרְכִּילֵי עֲנָבִים,
- וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים,
- וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת,
- וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
- אָסוּר:
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּנָּה אוֹ מֶרְחָץ,
- נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה,
- וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה.
- הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים,
- נֶהֱנִין מֵהֶן,
- בֵּין בְּטוֹבָה,
- וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה:
- נֶהֱנִין מֵהֶן,
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי,
- אֲסוּרָה מִיָּד;
- וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל,
- אֵינָהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁתֵּעָבֵד.
- נָכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ,
- וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי.
- הַמְּבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה,
- בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ;
- בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ,
- מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין, וְהִיא אֲסוּרָה:
כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ?
- קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ,
- רֹאשׁ חָטְמָהּ,
- רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ,
- פְּחָסָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ,
- בִּטְּלָהּ.
- רָקַק בְּפָנֶיהָ,
- הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ,
- גֵּרְרָהּ,
- וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה,
- הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה.
- מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ,
- רַבִּי אוֹמֵר: בִּטֵּל;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בִּטֵּל:
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ,
- בִּשְׁעַת שָׁלוֹם,
- מֻתֶּרֶת;
- בִּשְׁעַת מִלְחָמָה,
- אֲסוּרָה.
- בִּשְׁעַת שָׁלוֹם,
- בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים,
- הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת,
- מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים:
- הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת,
שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי:
- אִם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה,
- לָמָּה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ?
- אָמְרוּ לָהֶן:
- אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין,
- הָיָה מְבַטְּלוֹ.
- הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה,
- וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת;
- יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים?
- אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין,
- אָמְרוּ לָהֶן:
- אִם כֵּן,
- יְאַבֵּד דָּבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ,
- וְיַנִּיחַ דָּבָר שֶׁצֹּרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ?
- אָמְרוּ לָהֶן:
- אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאוֹמְרִים:
- תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת,
- שֶׁהֲרֵי הֵן לֹא בָּטְלוּ:
- אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאוֹמְרִים:
לוֹקְחִין גַּת בְּעוּטָה מִן הַגּוֹי,
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל בְּיָדוֹ וְנוֹתֵן לַתַּפּוּחַ;
- וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה יֵין נֶסֶךְ,
- עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר.
- יָרַד לַבּוֹר,
- מַה שֶּׁבַּבּוֹר אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר:
דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי בַּגַּת,
- אֲבָל לֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ.
- יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה,
- לֹא דּוֹרְכִין וְלֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ;
- אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת,
- וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגַּת.
- נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה,
- לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ;
- אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַת לַפַּלְטֵר:
גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן,
- אִם יֵשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוֶה, אָסוּר;
- אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוֶה, מֻתָּר.
- נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה,
- וּמְדָדוֹ בְּקָנֶה,
- הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בְּקָנֶה,
- אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת,
- בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה,
- וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר;
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
- נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר,
- זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ:
הַמְּטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי,
- וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים,
- בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים,
- מֻתָּר.
- בְּעִיר שֶׁכֻּלָּה גּוֹיִם,
- אָסוּר,
- עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר.
- וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר;
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר,
- כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא:
הַמְּטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי,
- וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ,
- וְהַלָּה כּוֹתֵב לוֹ: הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת,
- מֻתָּר.
- אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ,
- וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו,
- זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן,
- וְאָסְרוּ חֲכָמִים:
- וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו,
נוסח הרמב"ם
(א) רבי ישמעאל אומר:
- שלש אבנים -
- זו בצד זו בצד המרקוליס - אסורות,
- ושתים - מותרות.
- שלש אבנים -
- וחכמים אומרין:
- את שהוא נראה עמו - אסור,
- ואת שאינו נראה עמו - מותר.
(ב) מצא בראשו -
- מעות, כסות, או כלים - הרי אלו מותרין.
- פרכילי ענבים, ועטרות של שיבולים,
- ויינות, ושמנים, וסלתות,
- וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח - אסור.
(ג) עבודה זרה, שהיה לה גינה ומרחץ -
- נהנין מהן - שלא בטובה,
- ואין נהנין מהן - בטובה.
- היה לה ולאחרים -
- נהנין מהן - בטובה, ושלא בטובה.
(ד) עבודה זרה -
- של נוכרי - אסורה מיד,
- ושל ישראל - משתיעבד.
- והנוכרי - מבטל עבודה זרה שלו, ושל חברו.
- וישראל - אינו מבטל עבודה זרה של נוכרי.
- המבטל עבודה זרה - ביטל משמשיה.
- ביטל משמשיה - משמשיה מבוטלין, והיא אסורה.
(ה) כיצד מבטלה?
- קטע ראש אוזנה,
- ראש חוטמה, ראש אצבעה,
- פחסה, אף על פי שלא חיסרה - ביטלה.
- רקק בפניה,
- השתין בפניה, גיררה,
- זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה.
- מכרה, או מישכנה -
- רבי אומר: ביטל.
- וחכמים אומרין: לא ביטל.
(ו) עבודה זרה שהניחוה עובדיה -
- בשעת שלום - מותרת,
- ובשעת מלחמה - אסורה.
- בימוסיות של מלכים - הרי אלו מותרין,
- מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין.
(ז) שאלו את הזקנים ברומי:
- אם אין רצונו בעבודה זרה,
- מפני מה אינו מבטלה?
- אמרו להן:
- אילו לדבר שאין לעולם צורך בו היו עובדין - היה מבטלו,
- הרי הם עובדין לחמה, וללבנה, ולכוכבים - יאבד עולמו מפני השוטים?
- אמרו להן:
- אם כן יאבד דבר - שאין לעולם צורך בו,
- ויקיים דבר - שצורך לעולם בו?
- אמרו להן:
- אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו,
- ויאמרו, תדעון שהן אלוהות - שהרי אלו לא בטלו.
(ח) לוקחין גת בעוטה מן הנוכרי -
- אף על פי שהוא נוטל בידו - ונותן לתוך התפוח,
- ואינו נעשה יין נסך - עד שירד לבור.
- ירד לבור -
- מה שבבור - אסור,
- והשאר - מותר.
(ט) דורכים - עם הנוכרי בגת,
- אבל - לא בוצרין עמו.
- וישראל, שהוא עושה בטומאה -
- לא דורכים, ולא בוצרים עמו,
- אבל -
- מוליכין עמו - חביות לגת,
- ומביאין עמו - מן הגת.
- נחתום, שהוא עושה בטומאה -
- לא לשין, ולא עורכין עמו,
- אבל - מוליכין עמו פת לפלטר.
(י) נוכרי, שנמצא עומד בצד הבור של יין -
- אם יש לו עליו מלווה - אסור,
- אם אין לו עליו מלווה - מותר.
- נפל לבור - ועלה,
- מדדו בקנה,
- התיז את הצרעה בקנה,
- היה מטפיח על פי חבית מרותחת,
- בכל אלו, היה מעשה - ואמרו יימכר.
- ורבי שמעון - מתיר.
- נטל את החבית - וזרקה בחמתו לבור,
- זה היה מעשה - והתירו.
(יא) המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו -
- בבית שהוא פתוח לרשות הרבים -
- בעיר שיש בה גוים וישראל - מותר.
- עיר שכולה גוים - אסור,
- עד שיישב שם - וישמר.
- ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר,
- ואף על פי שהוא יוצא ונכנס - מותר.
- רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות גוים - אחת.
- בבית שהוא פתוח לרשות הרבים -
(יב) המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו -
- והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות,
- אבל אם ירצה ישראל להוציאו,
- אינו מניחו - עד שיתן לו את מעותיו,
- זה היה מעשה בבית שאן - ואסרו חכמים.
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה עבודה זרה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב