עיקר תוי"ט על עבודה זרה ד

משנה עבודה זרה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) היינו בכגון אמה או חצי אמה. תוס':

(ב) (על הברטנורא) אמלתא דרבי ישמעאל מהדר, דאמר שתים. אבל לרבנן ה"ה אחת נמי אסורה. ועתוי"ט:

(ב)

(ג) (על הברטנורא) הכי ילפינן ליה בגמרא מקרא:

(ד) (על המשנה) פרכילי בו'. והני מדין תקרובת מתסרי. דבגמרא מוקמינן שבצרן מתחלה לכך והוי כעין פנים כו', וחיישינן דלמא עביד בהו תקרובת כעין פנים שנסך היין והקטיר קצת מהשמן והסולת ואלו שנמצאו שירים הן. הר"ן:

(ג)

(ה) (על המשנה) נהנין מהן. דאין הקדש לאליל עד שיקריב בתקרובת. רש"י:

(ו) (על הברטנורא) איכא דמתני לה בגמרא ארישא, ואיכא דמתני לה אסיפא. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) והתוס' הקשו ע"ז, דא"כ בשכר ושלא בשכר מבעי ליה. ועוד בסיפא [עמ"ש בסמוך] אמאי שרי, הא מרויח לאליל. ומפרש שלא יחזיק טובה לאליל. אבל בשכר, שרי. ולא דמי למשנה ד' פרק קמא בחנויות מעוטרות, דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך האליל. ועתוי"ט:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) ונראה לי דסבירא ליה אלהיהם למה לי, דאי לכדלעיל משפסלו כו' לחוד אתי, הוה לי למיכתב פסיליהם, אלהיהם ל"ל, אלא אשמעינן כשהן נוהגין בו'. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) ובגמרא, דרבי בילדותו שנה ושל ישראל, ובלומר דשותפות, וסבר, ישראל אדעתא דעכו"ם פלח, כיון דנכרי מבטל דנפשיה, דישראל נמי מבטל. ובזקנותו שנה ושל חבירו, סבר, ישראל אדעתא דנפשיה פלח, כי מבטל נכרי דנפשיה, דישראל לא בטל:

(ה)

(י) (על הברטנורא) דאמר קרא והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה וכתיב בתריה, ואל ארץ יביט דאע"ג דקלל במלכו ובאלהיו ופנה לבו למעלה. לשמים, אל ארץ יביט, חחר ועובד עבודה זרה שלו. גמרא. ולא דמי להא דמ"ד פרק דלעיל דעומדת על חביב כו', דהתם כל שעתא ושעתא בזלזולא קיימא. גמרא:

(יא) (על הברטנורא) הר"מ. וממילא דלנכרי אף לצורף הוא דפליגי. וכן איתא בגמרא ועיין תוי"ט:

(ו)

(יב) (על הברטנורא) דלאלתר מייאשי מנייהו והו"ל עבודה זרה שהניחוה עובדיה. הר"ן. והתוס' כתבו, והכומרים שעבדום לא עשאום ע"ז אלא לצורך המלכים וכשרואין שאין המלכים חוששים להם גם הם מבטלים אותה. ועתוי"ט:

(ז)

(יג) (על המשנה) יאבד כו'. וא"ת, ישיבום, יאבד השוטים, לא קשיא, שהרי מצינו שאובדים במלואת ספקם וסאתם, כענין יושבי ארץ כנען כו', כמו כן אלו השוטים כשתתמלא סאתם יאבדו. וקוד' לכן לא. שאם יאבדו קודם לכן הרי זהו בכלל יאבד עולמו, לפי שהעולם נברא שתהא הרשות נתונה בידי אדם להימין או להשמאיל. ולפיכך אינם נאבדים קורם שנתמלא סאתם. נ"ל. ובספר דרך חיים על משנה הכל צפוי כו'. פירש שאם יאבד העובדים לא היה האדם בעל בחירה שהרי ירא מן האיבוד לגמרי:

(ח)

(יד) (על המשנה) אע"פ כו'. דלא תימא דלא שרינן ליקח גת בעוטה אע"פ שסתם יינם אסור כדלקמן אלא היכא דידעינן דלא נגע, אבל כי נגע אוסר, קמ"ל דהכא שרי, משום דאכתי לאו יין הוא. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) שהגת עשויה כמדרון, ומשעדז שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין. רש"י. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) לבור. בור היו עושין לפני הגת. והכלי נתון שם לקבל היין. ויש שטחין חבור בסיד והיין משתמר בתוכה ואינו מאבד טפה והוא נ:ור סיד. רש"י:

(יז) (על המשנה) והשאר מותר. ואפילו יגע בו נכרי. דומיא דרישא דנתינה לתפוח מיירי בנגיעה, אף מותר דסיפא מיירי בנגיעה. תוס':

(יח) (על המשנה) מותר. אף בשתיה. דומיא דרישא דלוקחין משמע דמותר אף בשתיה. תוס':

(ט)

(יט) (על הברטנורא) ואין לפרש בתחלת דריכה ומטעם שנטמאו הכל בגת טמאה, דא"כ ישראל דסיפא אמאי לא דורכין עמו כיון שכבר נטמאו בגת. תוס':

(כ) (על הברטנורא) ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא. שהעובד כוכבים לא נצטוה על כך. רש"י:

(כא) (על הברטנורא) תימה תיפוק ליה אי משום טומאת הגת לחוד, ושתיהן למה ; והר"ב הרביב ב' פירושים יחד, שזה שאמר לפי שנותנם בגת טמאה, הוא פירש"י לפי שע"י משקין היוצאין בשעת דריכה בגת הוכשרו ונטמאו בגת הטמאה. וקודם דריכה אף במגע לא נטמאו, כיון שלא הוכשרו ודאי, דהא דחבוצר לגת הוכשר [בפ"ק דשבת] היינו היכא דהוכשר ודאי אבל לא בסתמא. ומ"ש הר"ב והעובד כוכבים מטמא במגעו הוא פירוש הר"מ דס"ל דסתמא הוכשרו בבצירה. ואין שני הפירושים עולים כאחד:

(כב) (על הברטנורא) משום מגע עובד כוכבים לעשותו יין נסך אתמר. בגמרא:

(כג) (על המשנה) לא דורכין. שדריכתן בעבירה בגת טמאה, ודריכתן היא עיקר טומאתן, כשנעשין משקה הן טמאים ע"י הגת,. רש"י. ואשמעינן דאפילו בסוף דריכה שכבר נטמאו אסור לסייע ידי עוברי עבירה, ומשום דדריכה חד מעשה הוא. תוס'. ולהר"מ, בצירה בכלל מלאכת הדריכה היא. ועתוי"ט:

(כד) (על המשנה) לא כו'. שכל מעשה עריכה זו בעבירה. רש"י:

(י)

(כה) (על הברטנורא) שעשה לו ישראל יין זה אפותיקי לגבות הימנו. רש"י:

(כו) (על המשנה) אסור. שמא נגע בו. לשון הר"מ, כל יין שיגע בו העכו"ם ה"ז אסור, שמא נסך אותו שמחשבת העכו"ם לאליל. הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העובד כוכבים דינו כסתם יינו שהוא אסור בהנייה:

(כז) (על המשנה) מותר. דנתפס כגנב אפילו על הכניסה ומש"ה לא חיישינן שמא נגע דמרתת. הר"נ:

(כח) (על הברטנורא) ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. רש"י:

(יא)

(כט) (על הברטנורא) והתוס' הקשו על כל זה כו'. לכן נראה לר"ת להעמיד משנתינו ביש מפתח וחותם, ובדלא כתנ: לו הנכרי התקבלתי, והלכך בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה ופתח פתוח לרה"ר אע"פ שהוא יינו של עובדי כוכבים, מותר, כיון דמפתח וחותם בידו. שהעובד כוכבים ירא פן יראוהו ישראל טורח ומזייף [ויגיד לישראל שטיהרו] ויפסיד למכור יינו כו'. וסיפא דקתני והלה כותב כו' הוי יינו של ישראל והלכך במפתח וחותם שרי. אבל בלא מפתח וחותם אין להתיר כיון שברשות העובדי כוכבים דבקל ינסכנו. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) שיש בה כו'. דחושש הוא אף בלילות, שאם לא יראנו זה יראנו זה, דאפילו בלילות אין רגל כל העולם כלה מרה"ר. רשב"א:

(לא) (על המשנה) שומר. תימה, דהיינו רישא ישראל והעובדי כוכבים דרין בה כו'. וי"ל דאשמעינן דאפי' בישראל חד סגי. תוס':

(לב) (על הברטנורא) דחיישינן לגומלין גמרא. ופירש"י אע"ג דהאי עובד כוכבים שחבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל ולא נגע דנתפס עליו כגנב, חיישינן דלמא שביק ליה לעובד כוכבים חברו בעל היין דלא מרתת לנסוכי, כי היכא דהדר ישראל וזבין מהאי עובד כוכבים זימנא אחרינא ומפקיד ליה גבי ההוא דלשביק ליה לנסוכיה:

(יב)

(לג) (על הברטנורא) ויאמר ויהי מה אם ידעו בו לא יקחו ממנו. הר"מ: